דברי רבותינו

ע”י לימוד בעיון ועמל נקראת התורה על שמו

אם בחוקותי תלכו (כו, ג)

רש”י: שתהיו עמלים בתורה.

בשיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצוק”ל הביא את דברי הגמ’ (ע”ז דף י”ט ע”א) אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ובפירש”י בתהלים (שם) כתב “ומשעמל בה היא נקראת תורתו”, ואמנם לא פירש לנו רש”י מהי משמעותה של עמלות זו אשר על ידה נקראת תורתו.

וביאר, כי אין מהות העמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, אף כי בודאי גם זה הכרחי, וכמו שנאמר ובתורתו יהגה “יומם ולילה”, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז (שם) מצינו עוד מימרא של רבא על פסוק זה, “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופירש רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”.

ומבואר, דבהא לא סגי שתיקרא על שמו על ידי “שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, רק אז היא נקראת על שמו.

(ליקוטי חכמה ומוסר)

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

וישבתם לבטח בארצכם (כו, ה)

בתקופות של מתח ודאגה מפני הסכנות והמצב הבטחוני בארץ ישראל, היו אנשים שטענו שבחו”ל יותר בטוח מאשר בא”י. אמר אז מרן ראש הישיבה הגאון רבי נחום פרצוביץ’ זצוק”ל שבחז”ל כתוב להיפך, והביא את דברי התורת כהנים (בחוקותי א, א) על הפסוק וישבתם לבטח בארצכם, ודרשו בתו”כ בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה, ומבואר כי רק בארץ ישראל יש אפשרות של שלוה אם בחוקותי תלכו, אבל בחו”ל אין אפשרות של שלוה, וא”כ אי אפשר לומר שבחו”ל בטוח יותר כי הרי חז”ל אמרו אחרת.

בתקופה אחרת, בזמן מלחמה בצפון ארץ ישראל, בשיחה שמסר מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל אמר:

אנו מצויים כעת בעיצומה של מלחמה שמתרחשת בצפון ארץ ישראל. אך אל לנו לטעות, אין זו מלחמה על צפון ארץ ישראל בלבד, אלא היא מלחמה על כל יושבי ארץ ישראל! עוד עלינו לדעת, ארץ ישראל אינה נמצאת בערים ירושלים ובני ברק בלבד, אלא היא כוללת את כל שאר הישובים שבארץ, כגון: צפת, חיפה וכרמיאל וכו’, ובכלל קדושת ארץ ישראל הם, ואם יש מלחמה בצפון ארץ ישראל אזי צריכים אנו – היושבים בירושלים להרגיש בצערם, ולחוש כאילו המלחמה היא על כל ארץ ישראל! אם לא נרגיש בצערם של יושבי הצפון, נהיה חסרים במעלת ‘נושא בעול עם חבירו’. האנשים שם שרויים בצרה, יושבים במקלטים בפחד ובחוסר רוגע, יש ביניהם נפגעים בנפש וברכוש, ואנחנו יושבים בשקט ובשלווה, הייתכן?!

המציאות הזאת שלא נופלים קטיושות בירושלים אינה פוטרת אותנו מלהשתתף בצערם של יושבי הצפון והנמצאים בחזית המלחמה, אין זה הצער שלהם בלבד, כי אם גם צערנו שלנו. גם אנחנו צריכים להתפלל מעומק הלב ולהרגיש מה שאחינו בארץ ישראל מרגישים במקום המלחמה. זכורני במלחמת ששת הימים, אחרי ההפצצה הראשונה, היה פחד מות, כל בני הישיבה ירדו למקלט, התפללו ואמרו תהילים, והיתה הצעקה יוצאת מן הלב. כך עכשיו, כולנו צריכים להרגיש בתוך המלחמה ולהתפלל מעומק הלב לישועת ה’, כפי שעושה אדם השרוי בצרה.

ואין זה חיוב על הכלל, אלא יש חיוב פרטי על כל אחד ואחד להיות ‘נושא בעול עם חבירו’…

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

בהר בחקתי

ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה

כתב הרמ”א קל”א ח’ וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידים ורגלים אפילו אם אין שם אבן משכית, אבל אם נוטה קצת על צידו מותר אם אין שם אבן משכית, וכן יעשו ביו”כ כשנופלין על פניהם או יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע וכן נוהגין.

והנה פשטות דברי הרמ”א היה נראה דמתיר ע”י עשבים, וכדברי הרמב”ם שכתב כן, ולכא’ לפי”ז ה”ה בשטיח. אכן באמת הקשו על הרמ”א מריש דבריו דאסר גם בלי אבן משכית, ועפי”ז כתבו ג’ דרכים, או לגרוס “אם יציעו” או היתר המג”א או היתר הפמ”ג. ועפי”ז יש לדון עוד בשטיח. ונבאר הדברים.

והנה כתב במג”א סקכ”ב אם יציעו, פי’ כשמציעין עשבים להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה, ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו’ פי’ ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאיתא פט”ו דאהלות (כצ”ל) אבל עשבים חשיבי הפסק וכ”כ הרמב”ם פ”ו (כצ”ל) מע”ז וכן עיקר וכנ”ל דלא כמ”ש הריב”ש סי’ תי”ב ע”ש. ומשמע בר”ה א”צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביו”כ נופלים על פניהם בסדר העבודה עכ”ל. (ולפי המג”א וט”ז דגורסים או יציעו עכצ”ל דבריש דבריו איירי הרמ”א בלי עשבים ומ”מ מתיר בהטייה, ועכצ”ל דאיירי בלי אבן משכית וכן פי’ המ”ב, וכ”כ בס’ כרע רבץ עמ’ תק”ד).

והנה הגר”א פשיטא ליה דלא כחילוק המג”א סקכ”ב ולכן כתב דהרמ”א מחמיר אפילו אם אין שם אבן משכית, מטעם רב שרירא, ודלא כהרמב”ם שהתיר בעשבים בפישוט ידים ורגלים. וכן מבואר בשו”ת הריב”ש. (וזהו שכתב המג”א בסוף דבריו שהם דלא כריב”ש). ומה שהתיר הרמ”א בעשבים ע”כ היינו עם הטייה, וס”ל דאיירי ברצפת אבנים וע”י עשבים הוי כאין שם רצפה ומותר עם הטייה.

מיהו יש להעיר דכיון דבודאי יש שם אבן משכית למטה מה מועיל עשבים והרי עדיין לא הוי כמו אין שם אבן משכית שאנו מקילים בהטייה כיון דאינו אלא חשש אבן משכית. ותי’ בס’ כרע רבץ עמ’ תק”א דצ”ל דהו”ל גזירה לגזירה. (וצ”ע דלפי רב שרירא אם יש אבן משכית  למטה אסור מה”ת וא”כ עשבים לא  מהני כלל אם ידוע לנו שיש אבן משכית, ואמאי אין זה אלא גזירה).

ואם תלכו עמי בקרי

Carlebach, Moreinu Hagaon Harav Binyomin Shlita

בגמ’ בגיטין נ”ח א’ ת”ר מעשה בר’ יהושע בן חנני’ שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים, ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומני רב ישמעא-ל בן אלישע, ע”כ.

בספר יערות דבש ח”ב דרוש י’ ד”ה אבל הק’ והדבר תמוה דהתינוק לא חידש בזה דבר רק ר’ יהושע בן חנני’ אמר תחילת הפסוק והתינוק סוף פסוק, וכי בשביל זה היתה הבטחתו שיורה הוראה.

וליישב זה הקדים לבאר שיש שני מיני פורעניות. אחד הבא מאת ה’, ולפי הנראה הוא רע אבל לאמתו של דבר רק תחילתו קשה וסופו רך ומתוק ויש בו הטוב המוחלט למרק העוונות כי מפי עליון לא תצא רעות כלל, ואלו הם יסורין של אהבה. ויש מין שני והוא שהקב”ה מסלק השגחתו ומוסר את האדם לממשלת המזלות ושלטון הטבע, והרעה הבאה מכוחם היא בתכלית הרע, וזה אשר אמר הכתוב ואם תלכו עמי בקרי אף אני אלך עמכם בקרי, כאשר יגיע להם דבר עונש ואין תולין כי מאת ה’ הוא להזהירם על עוונותם למען ישובו רק תולים שמפאת מקרי הזמן וכוכבי השמים בא להם כך, אז הקב”ה הולך עמם בקרי לסלק ההשגחה פרטית ומניח אותם תחת הנהגת הטבע ופגעי הזמן, וזה הרע בתכליתו. ובפרט לישראל, כי צאצאי אברהם אבינו אין להם קיום תחת המזלות כי לפי המזלות לא הי’ אברהם צריך להוליד כלל וכאשר ישראל נמסרים למזלות עלולים הם למצוא צרות רבות ורעות.

וזה אשר כתב הרמב”ם ריש הלכות תעניות פ”א ה”ג אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי, עכ”ל. ומש”כ ותוסיף הצרה צרות אחרות היינו מאחר שמעתה נמצאים תחת ממשלת המזלות וכמש”כ היערות דבש.

ותירץ, דהנה מעיקר הדין תנן בפרק השולח אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, אלא דאיתא בפוסקים שהרוצה להחמיר לפנים משורת הדין יחמיר (יו”ד סי’ רנ”ב ס”ד ובש”ך שם). ולפי”ז הסתפק ר’ יהושע בן חנני’ על מה נתפס התינוק הזה. אם זה הי’ מיד ה’ כעונש על עבירה אשר אף לפי הנראה היותו בבית האסורים הוא דבר רע, מ”מ בעצם תכלית הטוב היא, ומאחר שלפי הדין אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן אין צורך להחמיר. אבל אם היותו בבית האסורים היא שעל עבירה כל שהוא בא העונש וכיון שהלכו בקרי נמסר התינוק תחת ממשלת המזלות ושלטון הטבע אשר מקריהם אכזריות ותכלית הרע הם, אז צריך להתאמץ ולפדותו ביותר מכדי דמיו.

וכדי לברר ספק זה גמר ר”י ב”ח לבחון את התינוק ולומר חלק הראשון של הפסוק מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, ולפי הדרך שהתינוק יגמור הפסוק ידע על מה הוא נמצא בבית האסורים.

והוא, כי המלים “הלא ה'” אפשר לקרוא עם תחילת הפסוק ויהיו משמעותם שה’ הוא שנתן למשיסה יעקב, ויש עוד אפשרות לקרא את המלים “הלא ה'” עם סוף הפסוק ואז המשמעות היא שהיותו בבית האסורים הוא לא מהשם כי אם מאחר שקבלו עונש אחר ותלו אותו עונש במקרה, לכן נמסרו תחת הטבע. וכשקרא ר”י ב”ח תחילת הפסוק, לא ענה התינוק מיד “הלא ה'”, וכאומר שהיתה כאן הליכה בקרי ומפגעי הזמן נמצא עתה בבית האסורים. וכששמע ר”י ב”ח שהבין התינוק את השאלה וענה תשובה ברורה, אמר עליו מובטחני בו.

ביערות דבש שם כתב שחלק גדול מצרות כלל ישראל הם מהמין השני, כי כשחלה אדם מישראל ואומר שהי’ זה מרוב אכילתו וממזג האויר שלא טוב לו או כשמספיק עסקו ותולה הוא בעצלות פועליו או עצלותו הוא, כבר הסיר עצמו מתחת השגחתו יתב’ עד שיעשה תשובה כראוי. והעצה עבור אדם זה הוא, כמש”כ בברכות ה’ א’, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ועל זה הדרך יכול להוציא את עצמו מכלל “אם תלכו עמי בקרי”, כי מעתה יודע שהכל הוא מה’ ולא מקרה נקרית.

vvv

בט”ז בהל’ ברכת המזון סי’ קצ”א סק”א על מה שפסק השו”ע שם ה”ג אסור לעשות מלאכה בעודו מברך כתב לא תטעה לומר דוקא בשעת ברכת המזון אסרו בעשיית מלאכה וכו’, בוודאי בכל המצוות לא יעשה אותם ועוסק בדבר אחר כי זה מורה על עשייתו המצוה בלי כוונה אלא דרך ארעי ומקרה, וזה נכלל במאמר תורתנו ואם תלכו עמי בקרי שפירושו אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוות מכל מקום היא בדרך מקרה וארעי. ונראה לי שבכלל איסור זה יש ג”כ שלא לעסוק בתורה באותה שעה, כי זה גורם ג”כ על ברכת המזון שהיא על צד המקרה והזדמן ואפילו עוסק במצוה זו ועוסק במצוה אחרת עמה אינו נכון כי האחד מבטל חבירו נ”ל עכ”ל.

ונראה שאף שחידש כאן הט”ז אופן אחר שנכלל בכי תלכו עמי קרי, נראה דשרש ענין זה ר”ל שלא לעשות מלאכה בשעת ברכת המזון הוא ענין אחד עם מש”כ הרמב”ם והיע”ד שהתולה פורענות בפגעי הזמן ה”ה בכלל הליכה בקרי, וביאור הדבר כי כמו שכשהקב”ה מעניש פירוש הדבר הוא “שמדבר” הוא עם החוטא ומוכיחו, וכשהאבא מדבר חייבים לשמוע היטב ולהתייחס. באותה מידה, כשמתפלל האדם או מברך – מדבר הוא עם הקב”ה – וכן בעשיית המצוות, וראוי לו להסתכל ולהתייחס לאבא כשמדבריו אליו.

אולם העצה היעוצה לאדם לצאת מהקרי הזה (של הט”ז) הוא כנראה יותר קל, כי ניתן לתקן הדבר באופן פשוט מאד והוא שיברך ברכת המזון מתוך הסידור וכן להתפלל מתוך הסידור ועי”כ מתרכז המחשבות ומדבר מעתה עם ה”אבא”, וכן לחשוב לפני כל עשיית מצוה וזה בעצם חובת מצות צריכות כוונה. מתוך דברי הט”ז נפתח לנו שער בענין מצוה גדולה שבקל ניתן ח”ו לקיימו בדרך מקרה וארעי והוא מצות תלמוד תורה.

vvv

בנפש החיים בתחילת שער ד’ כתב שבשעה שהאדם לומד תורה הוא דבוק בו ממש כביכול כי הוא יתב’ ורצונו חד וזה ישראל ואורייתא וקוב”ה חד הוא, ומה עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים גם מפיו יתב’ באותו העת ממש כדאשכחן בפ”ק דגיטין גבי פלגש בגבעה, ותזנה עליו פלגשו ר’ אביתר אמר זבוב מצא לה, ר’ יונתן אמר נימא מצא לה, ואשכחי’ ר’ אביתר לאליהו א”ל מאי קעביד קוב”ה, א”ל עסיק בפלגש בגבעה, ומאי קאמר, אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר.

ובדרך ה’ לרמח”ל חלק ד’ פרק ב’ שעסוק האדם בכל החכמות שבעולם אינם אלא ידיעת דבר מה, ואין מגיע למי שמתעסק בהן שום מעלה או יתרון בנפשו וגם לא פועלת ההתעסקות שום תיקון בכלל הבריאה, אבל העסק בתלמוד תורה הוא ענין אלקי וההשפעה שבאה לו לאדם המתעסק בתורה היא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ממנו יתב’ אל הברואים. המתעסק בתורה נפשו ונשמתו מתעצמות ונמשך ממנו תיקון והארה לכלל הבריאה, ובתוך דבריו ממשיך הרמח”ל אם אין האדם מכין את עצמו כראוי לפני הלימוד, ולא יזהר מלשבת בקלות ראש או מלהתנהג מנהג בזיון בדברי תורה או בספרים, יהי’ כל דיבורו ועסקו בתורה כדיבורו בשאר חכמות שאין להם שום יתרון וחיות וגם לאשמה תחשב שניגש לעסוק בחכמתו יתב’ וקרב אל הקדש בלי מורא.

האם יש ואם תלכו עמי בקרי יותר מזה חלילה.

בחו”מ סי’ ה’ ס”ג זמן ישיבת הדיינים מהבוקר עד סוף שעה חמישית, ע”כ. ובספר כסף הקדשים להגאב”ד דבוטשאטש כתב דאע”ג דאיתא בזהר פרשת משפטים שלא יאכלו ולא ישבו הדיינים עד גמר הדין, פשוט הוא שאין כוונת הזה”ק שאסור לאכול באותו יום לפני מושב ב”ד, דודאי מותר אפי’ אכילת קבע ושתיית קבע ואין כוונת הזהר אלא שמשעה שמתחילין לעיין בענין הדין לא יאכלו עד גמר הדין, וז”ל שם: כי אמתת המשפט הוא ע”י הסרת אהבת בצע ותאוותיו ונטיותיו לענייני עולה”ז, שע”י אכילה נצמח השקר, עכ”ל.

והעצה היעוצה להלומדים לצאת מענין הקרי הזה ולהיכנס לשערי הלימוד כמו שצריך הוא כמו שכתב שם הנפש החיים וז”ל הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא יתב’ שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל עכ”פ זמן מועט ביראת ה’ טהורה בטהרת הלב להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב”ה וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להפסיק זמן מועט להתבונן מחדש, עי”ש.

וכן שם בדרך ה’ כתב: הדרך הנכון מצד אחד לשמוח על הזכות שזכה לזה ומאידך לרעוד, מצד אחד ליבוש משפלותו האנושי ומאידך ירעש מרוממותו יתב’. ואז כפי השיעור הכבוד והזהירות בעסק התורה יהי’ שיעור היקר שמגיע אליו ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו.

vvv

גרסינן בנדה ע’ ב’ שאלו אנשי אלכסנדריא את ר’ יהושע בן חנינה מה יעשה אדם ויחכם, אמר להם ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ומאי קמ”ל דהא דל הא לא סגיא.

הנה שאלת אנשי אלכסנדריא היתה שלבעלי הכשרון העצה היא ירבה בישיבה אבל מה יעשו בעלי הכשרון הפשוטים, וע”ז באה תשובתו כי אלו שהצליחו בתורה לא מפאת כשרונותיהם היא כי כל אחד ואחד יכול להצליח דוקא ע”י תפילה – כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וא”כ יכולים כולם להצליח גם ע”י לימודם ותפילתם.

וז”ל היערות דבש ח”א דרוש ד’ ולכן עם נבון וחכם אל תאמרו הא דעדיף זה מחבירו לרוב שכלו ועוצם חכמתו ובינתו, לא כן הוא שקר נחלתם, רק מתת ה’ הוא כאשר נוחיל טובו וחסדו הגדול דבר תפילה ותחנונים ואין לך דבר שמזכה לאדם להשיג ישרות התורה ולפענח מצפונים בדרכי יושר ואמת אלא להתפלל לה’ בדמע שישוב וירחמהו כי קל שומע תפילה הוא וקרוב לכל קוראיו באמת, עכ”ל.