דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

וכי תאמרו מה נאכל בשנת השביעית וגו’, וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית וגו’ (כה, כ-כא)

ישנם כאלו שחושבים שהם בכלל ‘בעלי בטחון’, בעוד שבטחונם בהקב”ה אינו ניצב על האמונה הפשוטה, וממילא אין זה בטחון אמיתי.

עלינו לדעת שעל מנת שהאדם יוכל להרגיש את האמונה הפשוטה, אינו צריך להתאמץ רבות, עליו רק לפקוח את עיניו ולהתבונן בבריאה המופלאה שסביבו, על העצים והפרחים, על בעלי חיים המהלכים, ובעיקר – על האדם. אם ייטיב להתבונן, הוא יראה את כל הבריאה כולה צועקת נפלאות הבורא, ואז יתמלא לבו באמונה פשוטה ומוחשית.

אומרים אנו בתפילת שמונה עשרה: “ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם לעולם, ולא נבוש כי בך בטחנו”, משמעות הדברים היא, שיש כאלו ‘הבוטחים באמת’ ויש כאלו ‘שאינם בוטחים באמת’ אף שהם עדיין בכלל בעלי מידת הבטחון. ויש להבין, הלא אדם שבוטח בהקב”ה רק מהשפה ולחוץ, אינו בכלל בעלי מידת הבטחון אלא בכלל דוברי שקר, ומי הם אלו ש’אינם בוטחים באמת’.

אלא הביאור הוא, כי ‘הבוטחים באמת’ הם אלו הבוטחים בהקב”ה מתוך אמונה פשוטה ומוחשית, בטחונם הוא בר קיימא ואיננו מתערער מתהפוכות הימים, והרי הוא נחשב לבטחון אמיתי. אולם אלו הבוטחים בהקב”ה מתוך הבנה והכרה שכלית בלבד ולא מתוך אמונה פנימית ופשוטה, הם אלו ש’אינם בוטחים באמת’. שכן בטחונם איננו בר קיימא, שהרי אם מחר יעמדו בפני הנסיון, כבר ימצא היצר את דרכיו איך להפוך את חכמתם העמוקה..

ועל זה אנו מתפללים להקב”ה, שישים את חלקנו עם אלו הבוטחים בו באמת ובתמים על ידי אמונה פשוטה ומוחשית, ומוסיפים ומבקשים “ושים חלקנו עמהם לעולם”, שהרי בטחון כזה הוא בר קיימא ולעולמי עולמים.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Hagadol Rebbi Binyomin Beinush Finkel, ztvk”l

מרן ראש הישיבה הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל
י”ט בשבט תש”ן
נשמר מכל נדנוד של איסור אבק רבית
מרן רה”י הגאון הגדול רבי בנימין ביינוש פינקל זצוק”ל נשמר מכל משמר שלא להכנס לשום עסק שהיה בו אפילו ריח של רבית.

פעם קרוב משפחה הפציר בו שיתן לו היתר עיסקא העיר מרן רה”י: ״חוץ מהאיסור שבדבר, יש גמרא שאומרת שכל מי שלוקח רבית כאילו אומר שמשה רבינו היה שוטה ח״ו, כי אם משה היה יודע עד כמה זה רווחי הוא היה מתיר זאת. מוסיפה הגמרא, שהעסקים הכלכליים קורסים כתוצאה מרבית, וזה גם מדאיג אותי!״

כשנוצר צורך דחוף לקומה נוספת בבנין הישיבה, סידר אחד מידידיו של מרן הלוואה שלא תהיה תלויה במדד המחירים לצרכן. פירוש הדבר, לקבל מתנה בחינם. רה”י קיבל את תנאי התשלום בהיסוס רב, במשך כמה ימים חישב באלו מילים להשתמש בתוך היתר העיסקא. סוף סוף הגיע היום, מרן נסע לתל אביב עם בתו כדי לקבל את ההלוואה. לפתע אמר: ״אני לא יכול לעשות זאת, זה כמו לשחק באש״. ומיד הסתובב וחזר הביתה, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם מציאת מקורות אחרים למימון הבנין, והכל כדי להמנע מהתעסקות באבק רבית.

לאחד הספקים של הישיבה נגנב פעם כל כספו ונישאר ללא פרוטה בכיסו לקנות מלאי סחורה חדש. מקור פרנסתו היה בסכנה. רה”י הרגיש שהישיבה חבה לו הכרת הטוב על השנים בהן שירת את הישיבה בנאמנות. הוא הלווה לו סכום נכבד שבו יוכל להתחיל מחדש את עסקיו, ואט אט הוא פרע את חובו.

תקופה לאחר מכן, ביקש רה”י לקנות ממנו סחורה לישיבה. הלה הציע מחיר מיוחד. מרן רה”י הלבין והתנצל באומרו שנראה לו שאינו צריך שום דבר. עבורו לא יעלה על הדעת לקבל מחיר מוזל כתגמול עבור הלואה!

פעם פגש את בוגר הישיבה רבי יעקב לשינסקי ושאל אם יוכל להלוות סכום כסף גדול לישיבה לזמן קצר. רבי יעקב היה בדרכו לבנק ובדיוק היה לו את הכסף והסכים להלוות אותו לרה”י. תוך כדי שהוא סופר את הכסף, פתאום ביקש רה”י סליחה, ונעלם. רבי יעקב לא הבין מה קורה כאן, הלא הוא ביקש הלוואה? רה”י כנראה הבין לפתע שאם ר’ יעקב לא יפקיד את הכסף בבנק תהיה לו ריבית. אם כן, מה בצע שהוא נזהר מריבית, אם הוא מכשיל בה אחרים, ולכן ברח.

הזהירות שלו מריבית, היתה גם הסיבה למנהגו ללכת יום יום לבנק. היתה לו דילמה תמידית, הספקים לא היו פודים את הצ׳קים מיד. החזקת שקלים בבנק ליותר מכמה ימים משמעותה הפסד בעקבות ההפרש בשער החליפין, שהשתנה אז במהירות מסחררת. מצד שני, לאפשר מינוס בבנק פירושו תשלום רבית – אופציה גרועה בהרבה. הפתרון? לגשת לבנק יום יום כדי להפקיד את הסכום המדויק שנדרש.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהר

בדיני שמיטה, שנינו בתו”כ ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר, וכן אמרו שם והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו מן השבות אתה אוכל ולא מן השמור. והרבה למדו מדרשות אלו לאסור אכילה של שמור ונעבד מה”ת. ולשון מן השבות לאפוקי נעבד, ומדמה לשמור.

והרמב”ן כתב וזו ששנויה בתו”כ ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר, יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם אבל תפקיר הכל ותבצרם עם העניים.

ויש שפירשו התו”כ דאסור לקצור כדרך הבעלים, והיינו לשמור הכל לעצמו, ואין איסור אכילה על השמור.

וע”ש תו”כ דדרש מקרא לאסור אם היה שמור, וע”ז אמרו בתו”כ מיכן אמרו ב”ש שדה שנטייבה בשביעית אסור אבל לב”ה מותר, וכן הוא בשביעית פ”ד מ”ב. ומבואר דב”ה מתיר שמור, וע’ רמב”ן דלדברי ב”ה כוונת הפסוק ללאו על שמירה ולא על פירות שמורים. וצ”ב מב”ה על ר”ת דאוסר שמור.

וע’ תוס’ מנחות פ”ד ע”א שכתבו דדרשה דתו”כ קאי על איסור בצירה ולא איסור אכילה וצ”ב שלא הביאו ממח’ ב”ש וב”ה. ונראה דסברי תוס’ כפי’ הראב”ד על התו”כ וכעי”ז בפי’ הרש”ס על שביעית דב”ה מתיר נעבד אבל לכו”ע אסור שמור.

ולכא’ נמצא לפי הראב”ד בתו”כ דנעבד מותר לב”ה, ושמור אסור לכו”ע, ופי’ שם שהמח’ אי ילפינן נטייבה משמור, ולכא’ כוונתו דלב”ש מפרשי הפסוק לאסור כל שנעשה בו איסור שביעית, וכעי”ז פי’ בחזו”א י’ ו’ לדעת הרמב”ן.

אכן בראשונים ביבמות קכ”ב מבואר דנעבד אסור, ולכא’ ק’ מהמשנה כאן. וכן הק’ כפו”ת (והק’ על הראב”ד שם ובאמת כמו”כ תיקשי על כל הראשונים ביבמות). וע’ בס’ זיו הים שתי’ דנטייבה הוא פחות מנעבד, וע”ז מתירים ב”ה. וכ”כ בשו”ת משנ”י ח”ג ב’ והביא מתוס’ מו”ק י”ג ע”א דנטייבה היינו חרישה שניה והוא רק מדרבנן.  וע”ע חוט שני שתי’ דנטייבה הוא שהכין השדה אבל לא זרע ולא עשה בזה הפרי ישיר ולכן מותר.

וע’ תוס’ מנחות ה’ ע”א הק’ לר”ת דאוסר שמור איך כשר לעומר משומר והרי אינו ממשקה ישראל, כמו שדרשו שם מנחות ה’ מקרא דיחזקאל דבעי מותר לישראל, לאפוקי מנחה שלא לשמה. וע’ שערי חיים על קדושין סי’ ז’ ד’ דאיסור משומר עיקרו בבצירה אלא דסוף הבצירה הוא באכילה, ובכה”ג אין חסרון משקה ישראל.

ספירת העומר ושמיטה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

ועד שמסר מרן המשגיח שליט”א בביתו בשבוע פ’ בהר תשע”ט 

א

אנחנו מצווים לספור את הימים לקראת מתן תורה.

בר”ן שלהי פסחים כתב, וז”ל: ורוב המפרשים מסכימים דספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן בעלמא, זכר למקדש, ובהגדה גם אמרו בשעה שאמר להם משה לישראל במצרים “תעבדו את האלוקים על ההר הזה” אמרו ישראל למשה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם בסוף חמישים יום, והיו מונים כל אחד לעצמו את הימים מכאן קבעו חכמים להיות מונין את ספירת העומר בזמן הזה. מחשבים חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן. אבל הרמב”ם כתב בפרק ח’ הל’ תמידים ומוספים שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, ומשמע לי דסבירא ליה דבזמן הזה הספירה מדאורייתא, עכ”ל.

בחינוך במצוה ש”ו כתב: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שעיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ, כמש”כ “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, והיא עיקר הסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו את התורה מסיני וכו’, ומפני כך נצטווינו לספור ממחרת הפסח עד יום מתן תורה, להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד וכו’. אך החינוך מסיים שהספירה מדרבנן.

ובאור החיים כתב וספרתם לכם וגו’. אומרו לכם לצד שיצו ה’ לספור שבע שבתות, ואמרו ז”ל (זוהר ח”ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה’ להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז’ נקיים, וציוה שיספרו ז’ שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסם ככלה לחופה, והגם כי שם ז’ ימים וכאן ז’ שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק בחודש השלישי לצאת בני ישראל וגו’ (יתרו יט א), והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם, שזולת זה תיכף היה ה’ נותן להם התורה.

ב

בפרשת בהר: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו’ אל תונו איש את אחיו”.

ובתנחומא: הֲדָא הוּא דִכְתִיב “נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ”.

פסוק זה מדבר על הרבה אנשים, אחד מהם זֶה קַיִן שֶׁהִבְהִיל עַצְמוֹ לִטֹּל הָעוֹלָם, שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ רָעָה בְּאָחִיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אתה נבהלת לירש את העולם חייך חֶסְרוֹן הִגִּיעַ לוֹ, וכו’.

דבר אחר, זה עפרון וכו’, דבר אחר זה המלווה ברבית שהוא נבהל להעשיר ומארה נִתנה בנכסיו וכו’, ד”א אלו סוחרי שביעית שמתבהלין להעשיר ואין משמרים שביעית וסבורין שהם מתעשרים, אמר הקב”ה חייך חסרון יש לך בדבר כיון שלא שמר שמיטה התחיל מארה נכנסת בממונו והוא מוכר כל מה שיש לו, מה כתיב למעלה “ושבתה הארץ וגו’ וא”כ וכי תמכרו וכו”.

בגמ’ (קידושין כ.): דתניא רבי יוסי ברבי חנינא אומר בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו שנאמר “בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו” וסמיך ליה “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך” דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו שנאמר “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו”, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו שנאמר “כי ימכור בית מושב”. כתב רש”י: לא הרגיש – לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו. כדר”ה כיון שעבר אדם עבירה ושנה הותרה לו וכו’ נעשית לו כהתר.

ובילקוט: “וּבְצָעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם” רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, מָשָׁל לִסְאָה שֶׁהִיא מְלֵאָה עֲווֹנוֹת, מִי מְקַטְרֵג בָּהּ, גָּזֵל. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת וְשׁוֹפְכֵי דָמִים וְגָזֵל שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי בְּשֵׁם רַב אַחָא עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חַטָּאוֹת סִדֵּר יְחֶזְקֵאל וּמִכֻּלָם לֹא חָתַם אֶלָּא בְּגָזֵל, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל “וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר”.

ועוד שם כ”ה: “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך”, וברש”י הביא ת”כ כן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו וכו’.

ובילקוט תרס”א ובב”מ דף נ”ח “לא תונו איש את עמיתו” באונאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך” הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים “לא תונו איש את עמיתו”, באונאת דברים. הא כיצד, אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה, אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב “הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד”.

ועוד שם: א”ר יוחנן משום ר”ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו “ויראת מאלקיך” וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ור’ אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון.

על הפסוק (ויקרא כ”ה) “ושבתה הארץ שבת לד”, פירש רש”י: לשם ד’ כשם שנאמר בבראשית. וברמב”ן כתב: ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה’ הן ולא יאמר באחד מהם “לה'”, אבל אמר “יהיה לכם שבתון” ואמר ביום הכפורים (שם לב) “שבת שבתון הוא לכם”, ולשון הברייתא בתורת כהנים “שבת לה”, כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה’, אבל פירוש “שבת לה’ אלקיך” האמור בשבת בראשית “כי בו שבת וינפש” ועל כן “לא תעשה כל מלאכה”, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים. והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לנו ר”א, שכתב וטעם שבת לה’ כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה, וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך ואם תזכה תתבונן, כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה’ אלקיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ”ז מ”ד) בשביעי מה היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח), שנאמר “אז תרצה הארץ את שבתותיה”, והחזיר הענין פעמים רבות “כל ימי השמה תשבות” ונאמר “והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה” וכן שנינו (אבות פ”ה מ”ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא.

ובחינוך מצוה פ”ד כתב: משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם, “כי ששת ימים עשה ד’ את השמים ואת הארץ”, וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקר ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב הנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון.

את חיזוק מידת הביטחון ע”י שמיטה ויובל אנו מוצאים עוד בפסוקי התורה שנותנת הגבלות וכללים במכירת הקרקעות:

בפס’ י’ “וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו”.

ועוד שם פסוקים י”ד-יז: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ה’ אל'”.

ועוד שם כ”ג: “והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי” וברש”י כתב: כי לי הארץ – (ת”כ) אל תרע עינך בה שאינה שלך. האדם צריך להרגיש את עצמו בעולם כגר שאין לו שום דבר, הכל של הקב”ה וממנו הוא מקבל, וכן אנו מוצאים בעבדים עבריים “לא תעבוד בו עבודת עבד” וכן “לא ימכר ממכר עבד”, למה? “כי עבדי הם אשר הוצאתי וכו” וברש”י: שטרו קודם.

ועוד שם כ”ה: “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו”, כתב רש”י: מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני. מאחזתו – ולא כולה, למדה תורה דרך ארץ, שישייר שדה לעצמו.

ועוד שם ל”ה – ל”ו: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך”. אינך רשאי לעשות בכספך מה שאתה רוצה, וע”ז אמרו חז”ל “נבהל להון איש רע” זה המלוה ברבית.

“ושבתה הארץ לה”, כתב הכלי יקר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו ובכך להתחזק באמונה וביטחון שהכל מאת הקב”ה ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. ולפיכך לא יעזרו לאדם רוב השתדלויותיו להשיג ממון ועליו לשמוח בחלקו שנתן לו הי”ת.

וידוע הסיפור של החפץ חיים, שפעם הגיע אליו אורח עשיר וכשראה את ביתו הדל של החפץ חיים התפלא על כך מאוד, שאלו החפץ חיים: ואיפה כל הבית המפואר שלך? אמר לו האורח: אני בדרך, אבל בעיר שלי יש לי בית גדול מפואר ויפה. אמר לו הח”ח: גם אני בדרך, העוה”ז דומה לפרוזדור, והבית שלי הוא בעוה”ב.

ויקרא כ”ה ל”ה: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו”, כתב רש”י: והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.

ובילקוט כתיב: “הלא פרוס לרעב לחמך”, אמר ר’ סימון הלא תפרוס אין כתיב כאן אלא הלא פרוס, כבר היא פרוסה, שבראש השנה נגזר על האדם מה משתכר ומה מחסר.

בגמ’ בב”ב י. דרש ר”י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, כי הא דבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא [רש”י: במוצאי יה”כ] דבעו למיחסר שבע מאה דינרי [רש”י: באותה שנה], עשינהו שקל מינייהו לצדקה [רש”י: כל השנה היה כופן בדברים וגובה מהן צדקה], פוש גבייהו שיבסר דינרי [רש”י: ערב ראש השנה שיבסר דינרי שלא נתנו לצדקה משבע מאה דינרי], כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו, אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלון [רש”י: למיפסד יותר] שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו, אמרי ליה מנא ידעת, אמר להו חלמא חזאי לכו, א”ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו] [רש”י: מתחלה שכך חלמת והיינו נותנין כולן], אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה.

ובילקוט: “וכי ימוך” הה”ד “מלוה ד’ חונן דל” אר”א כתיב “נותן לחם לכל בשר” בא זה וחטף לו את המצוה אמר הקב”ה עלי לשלם גמולו וכו’, אלמלא מקרא אי אפשר לאומרו כביכול “עבד לוה לאיש מלוה”.

לא מוגה

נכתב ע”י אחד השומעים