דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב, ג)
ביאר מרן ראש הישיבה הגה”ח הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה:, משה רבינו היה מכיר ומעריך את מעלותיו וגדולתו של כל אחד ואחד מישראל, אפילו את הפשוטים והנחותים שבהם, שהרי גם באדם הפשוט ביותר טמונות מעלות מיוחדות, אלא שיש להשכיל ולרדת אל תוך שרשי נשמתו של האדם ולגלות ולחשוף את המעלות החבויות בה.

ומתוך שהיה משה ניחן בסגולה זו להכיר במעלותיו של כל אדם מישראל, גם הנחות ביותר, בא הוא עצמו לידי ענוותנותו הגדולה.

וזהו שהעידה בו התורה “והאיש משה עניו מאד – מכל האדם אשר על פני האדמה”, היינו את ענוותנותו הגדולה קנה משה “מכל האדם”, על ידי התבוננות במעלותיו של כל אדם ואדם “אשר על פני האדמה”.

(הגה”צ רבי ראובן מלמד זצ”ל – מליץ יושר, עמ’ ל”א)

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“והבדלת את הלוויים” – ולא שבט לוי בלבד
ענין גדול היה למרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה להעביר לבני התורה הצעירים, בפרט בני חוץ לארץ, את הלימוד הגדול שאפשר ללמוד מתולדות חייו. למרות שכמעט ולא דיבר על כך במפורש, מכל הנהגתו ניכר היה שהוא מעוניין בכך מאוד.

מיד לאחר שנתמנה לראש הישיבה, החל למסור בימי שישי וועדים בביתו באנגלית ובלשה”ק. בוועד שנשא באנגלית השתדל מרן שהבחורים והאברכים הצעירים בני חוץ לארץ יכנסו, ואפילו בחורים מחוץ לישיבה שמח שיבואו לוועדים אלו.

בוועדים אלו היה רבינו מדבר באוירה קלילה יותר, כמקובל באמריקה, כשהוא נותן להם הרגשה טובה ונעימה.

מרן דיבר איתם בפתיחות, כאילו הוא מדבר עם כל אחד מהם שיחה אישית. הוא היה מספר על עצמו איך הגיע לישיבה לבדו בגיל צעיר, למרות שאהב לשחק ככל יתר בני גילו, ועל אף שהדבר לא היה מקובל בין בני גילו באותן שנים, כמו”כ היה מרבה לספר על אהבת התורה של דודו מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה זצוק”ל, על רבו המובהק הגאון רבי חיים קמיל זצ״ל ועל לימודם המשותף. על הסדרים והלימוד בבין הזמנים. הוא היה מספר להם על כך שהוא היה מתחיל ב״בין הזמנים״ את המסכת של הזמן הבא, כך שבתחילת הזמן הוא כבר היה לאחר חזרות רבות ועוד סיפורים שונים.

בתוך דבריו היה מרן מספר על הקשיים שיש לו כראש הישיבה. ניכר היה שהמסר המרכזי בדבריו היה, שידעו ויכירו שכדי לגדול בתורה אין צורך בגאונות יוצאת דופן או לגדול דוקא בישיבה מסויימת, אלא כדברי הרמב״ם סוף הלכות שמיטה ויובל: ״ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד׳ לשרתו ולעבדו לדעה את ד׳, והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ד׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים״.

למרות צניעותו הרבה, הבין מרן שהמסר הטמון בסיפור חייו יכול להאיר את דרכם של בני תורה רבים. ואכן הדברים עשו רושם עצום על הבחורים, ורבים מאותם תלמידים התפעלו ולקחו את הדברים לתשומת ליבם והתמסרו אף הם לתורה וגדלו לתלמידי חכמים.

בכל נפשך

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

בהעלתך

כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ונראה ששאר ישראל נטהרו כבר בפרה אדומה. וכן מצינו במרה שם שם לו חוק ומשפט, ודרשו שנצטוו בפרה אדומה במרה. וע’ ספר זכרון פחד”י מה שהק’ ר’ חיים ברלין אמאי נצטוו בפרה אדומה במרה, והרי לא נטהרו עד ר”ח ניסן, ויש להוסיף להק’ עוד דטומאה לפני הדיבור אין טמא.

ותי’ כי צריך מים חיים, ובמדבר כל הנהרות הם בחשש מי גשמים וירבו הנוטפין וכו’ ולכן צוה להם ליקח ממרה, אבל כ”ז שהיו מרים היו פסולים אבל כיון שנעשו מתוקים לקח מהם, והכניס לכלים כמ”ש הרמב”ם. (וע”ש כי מרה סמוך למצרים ושם אין חשש ירבו נוטפים. ולכא’ עוי”ל כי מפורש בקרא ושם שתים עשרה “עיינות מים”).

והעירו מתוספתא פרה פ”ד ומובא בר”ש סוף משנה ד’ שם דאין ממלאין עד שתעשה אפר, וצ”ל דרמב”ם הנ”ל היינו דוקא  אחר שכבר  נעשה הפרה.

(ובענין ירבו הנוטפין, ע’ פתחי מקואות מר’ יעקב בלוי על מקואות פ”ב סק”ו הביא עדות כי בטבריה תמיד טבלו כלים בכנרת בקיץ ובחורף. וע’ קונ’ דברי שיר על מקואות עמ’ נ”ח דלפי השו”ע שרי לטבול כי לא שייך זחילה למטה מגובה האגם, ושאני משאר נהר).

ובאמת ברש”י פ’ תצוה מבואר שטבל אהרן וע’ פניני הגרי”ז עמ’ מ”ח להוכיח שהיה מקוה בחצר המשכן. ופירשו עפ”י תוספתא סוכה פ”ג דמשמע שהיה בארה של מרים בחצר. וכעי”ז טעמא דקרא פ’ פקודי. וע’ מי השלוח על מקואות בענין טבילה בבאר מרים. ולפי”ז תיקשי אמאי לא יקחו לפרה אדומה מבארה של מרים.

מיעוט תענוג

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

אחד ממ”ח קנייני התורה הוא מיעוט תענוג.

הביאור שמבארים בספרים בחיוב “מיעוט תענוג״ כדי לקנות את התורה, הוא משום שהקב״ה ברא גם את הגוף וגם את הנשמה (אף שיש לו די מלאכים רוחניים), ואת הגוף ברא פה בעולם לצורך הנשמה, ע׳׳י שבגוף ברא את כח התיאבון וההנאה מאוכל, דבלא״ה האדם לא היה חפץ לאכול וגופו היה נחלש. ההנאות הם לצורך גבוה כמה שצריך, (כך ביאר המהר״ל וכן כתב המס״י), וכתוב בגמ׳ (יומא עא, א) ששולחנן של ת״ח חשובים כמזבח והמשקם יין זה כניסוך ע״ג המזבח. וע׳׳י שהאדם נהנה מהעוה״ז, מודה לקב״ה על החסדים והטובות שעשה עמו, והוא יודע שהתורה היא עיקר העיקרים ויסוד היסודות ואין טוב אלא תורה.

צריך לזכור, לחשוב הרבה ולהתבונן ולא להסיח את הדעת, ומי שלא מתעורר הוא נופל לתהום ולשאול תחתית, ורק ההתעוררות היא היא ההצלה.

והנה המהר״ל בספרו ״דרך חיים” מבאר, ש״מיעוט תענוג״ היינו שאם אדם ישקיע את עצמו בתענוגות העוה״ז – בסוף כח הגוף והגשמיות יגבר, ״כי הרודף אחר התענוגים הגופניים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר, ואין ראוי שיקנה החכמה שהיא היפך הגוף״. המהר״ל גם מדייק את הכתוב בלשון המשנה – ״מיעוט תענוג”, ולא כתוב ״ביטול תענוג״, כיון שהקב״ה ברא את העולם עם כח הנאה ותענוג, ויש להשתמש בו ולהנות ממנו עד כמה שהוא מסייע לאדם להתעלות. ואע״פ שכתוב במשנה (אבות ו, ד) ״כך היא דרכה של תורה פת במלח… וחיי צער תחיה״ – אין הכוונה שחייבים בדוקא לחיות חיי צער, אלא החידוש הוא שהאדם צריך לעמול בתורה אפילו בתנאים של חיי צער.

וכן כותב גם ה״מסילת ישרים״ בפ״א, שהאדם יכוון – בשעה שהוא מתענג ונהנה – להכיר את חסדי ה׳, ולהודות לו מכל הלב בשמחה. (ואסור להיות מר נפש ומעונה משום שהקב״ה ברא את הגוף לעבודת ה׳ ולגוף דרושה מידת השמחה, וכשהנשמה שולטת – הגוף ג״כ שמח בקב׳׳ה ומשתוקק לרוחניות, כיון שהשכל שולט עליו, והוא יודע ומכיר שזה הטוב ולכן הוא רוצה רק טוב, וה״טוב״ אינו אלא בעולם הרוחני – להתענג על ה׳).

ובאמת זה המבחן לאדם לדעת איפה הוא נמצא, ע״י שיראה למה הוא משתוקק ולמה הוא מתאווה, כמו שאומר רבינו יונה ב״שערי תשובה״, ״תאות צדיקים אך טוב״ – הצדיקים לא מתאוים לשום דבר אלא רק לטוב, ואין טוב אלא תורה – עמל וקיום התורה, ועשיית חסד שגם היא נחשבת תורה, וכן הצדיקים משתוקקים לעמוד בתפילה לידבק בבורא ולהשיח בפניו, כמש״כ בתהילים (קמב,ג) “אשפוך לפניו שיחי״, איש כזה ראוי ליקרא “צדיק״.

העולה מדברי רבינו יונה, שלאדם אין זכות ליקרא צדיק אא״כ התאוה שלו היא רק לטוב. ואם הוא משתוקק גם לעוה״ז אולי הוא בגדר ״בינוני״ אבל לא בגדר ״צדיק״. ואע״ג שכתוב (קהלת ז,נ) ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, הני מילי שמיד כשנכשל הוא חוזר ושב בתשובה, ורוחו תמיד דוחפת אותו מעלה מעלה. כמו שאמרו (ברכות יט,א) ״אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה אל תהרהר אחריו דודאי עשה תשובה״. אבל אם עובר הוא עבירה ולא שב מיד בתשובה אלא מזניח עצמו – הרי הוא במצב של ירידה ולכן הוא בגדר בינוני, ולא בגדר צדיק. וכפי שהבאנו כמה פעמים ממרן ראש הישיבה הגר״ח זצוק״ל את משל הקומקום, שאם מעלים ומורידים אותו מן האש, לעולם הוא לא יגיע למצב של רתיחה.

״מיעוט תענוג״ תנאי הוא לקנין התורה. כשמתעסקים בקנייני תורה צריך לדעת שזהו אחד הקניינים העיקריים, להתנתק מן העוה״ז. הגם שאדם חי בעולם הזה אוכל ונהנה מן העולם, ישן ונח בעוה״ז, והמנוחה הזו מאד נעימה לו – אבל צריך כל הזמן לחשוב על התכלית: מדוע אני אוכל, מדוע אני ישן, ומה המטרה שלי בכל זה, וע״ז כתב הרמב״ם בהל׳ דעות (ג,ג) ״נמצא עובד את ה׳ תמיד״.

וענין זה צריך האדם להשיב אל לבו, ותמיד צריך להתחזק ולעורר את ההרגשים בזה, כמובא בגמ׳ (ברכות לב,ב) ד׳ דברים צריכים חיזוק תמיד, פירש״י: תמיד – יומם ולילה, כדי שהעליה לא תיפסק.

כתוב בפסוק (משלי כג,יז) ״אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת השם כל היום״, ופירש הגר״א דכשרואה רשעים חוטאים ומצליחים ומרוויחים כסף ונהנים מן החיים, בטבע האדם שמקנא בהם ומשתוקק לזה ורוצה ליהנות כמו שהם נהנים. וע״ז אמר שלמה המלך ״אל תקנא בחטאים״ – תעזוב ותעקור מעצמך את הקנאה הטבעית הזו, ״כי אם ביראת ה׳ כל היום” – כשאתה רואה אדם יר״ש שעמל בתורה ומקיימה, בו יש לקנא. ולא די שיחשוב מחשבה בעלמא: גם אני רוצה להיות כך, אלא ממש יקנא בו, במדת הקנאה. ועוד ביאר הגר״א מהו ״יראת השם כל היום – מבוקר עד ערב”, כל היום, היינו כל ימי חייו של האדם. וזהו ״תאוות צדיקים״ – שמקנא במי שיש לו רוחניות, משום שהוא ג״כ רוצה להתקרב ולהיות ״טוב״ ולהצליח בתורה בתפילה וביראת שמים כמו שהשני מצליח, (ולא מדובר ח״ו בקנאה הפסולה, דהיינו שלא רוצה שהשני יצליח ויתעלה להיות צדיק, שזוהי קנאה פסולה ונקרא רשע גמור ושונא ה׳ רח״ל).

אני חושב שמפרשת השבוע -בהעלותך- אפשר לראות את הדברים. אהרן הכהן ראה את הנשיאים מביאים את הקרבנות לחנוכת המזבח, והעבודה הזאת היתה הגמר לחנוכת המשכן וחלשה דעתו: מדוע אני לא זכיתי להשתתף, כמבואר ברש׳׳י (במדבר ח,ב). וזהו הקנאה ביראת השם כל היום, עד כדי חלישות הדעת – מדוע אני לא השתתפתי בעבודת הקודש הזו להוריד ולהשכין את השכינה כאן למטה, ולהשפיע על כל ישראל קדושה, ולכך חלשה דעתו עד שהקב״ה אמר לו: שלך גדולה משלהם, לך יש חלק בהדלקת הנרות.

זהו אהרן הכהן שעליו נאמר באבות (אבות א,יב) ״אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״ – משרה את השכינה ביניהם כדי שיהיו קרובים לקב״ה וזה היה כל תשוקתו. ולכן כשראה מישהו אחר שעושה דבר גדול והוא לא נטל חלק בזה היה לו צער וחלישות הדעת – למה אני לא השתתפתי, זהו הקנאה הרצויה.

קניין המיעוט ״תענוג״ זה הקנין העיקרי ממש, וע״ז אחז״ל (ילקו״׳ש ה,תתל) “עד שאתה מתפלל שיכנסו ד״ת לתוך מעיך התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיך״. והביאור, שאם אדם מטפח את גופו הוא לא יוכל ללמוד תורה, כיון ששתי התשוקות לא הולכות ביחד, ואדם שחושב לעשות פעם כך ופעם כך לא יצליח, והוא הנקרא אדם בינוני.

היאך ידע האדם כמה הוא השיעור של ״מיעוט תענוג״?

אדם יכול לדעת ולבחון עצמו למה הוא משתוקק. לדוגמא, בבוקר שקם משנתו יחשוב לעצמו מה אני רוצה – האם אני רוצה לרוץ להתפלל, או אני רוצה להישאר לישון, ואפי׳ שכבר קם, אבל רצונו ללכת להתעסק בהנאות ובדברים בטלים.

העצלות היא מידה נוראה ואיומה, העצל ממית עצמו ממש, בתאוותיו והנאותיו, תענוגי הגוף מרחיקים אותו מתשוקת התורה והיראה.

אדם חושב שא״א לו להתנתק מתענוגי עוה״ז בטענה: ככה אני וזו המציאות שלי, וכל מה שאני מקיים מצוות זה כדי שיהיה לי שכר לעוה״ב, ואיני יכול לוותר על תענוגות עוה״ז, ואין לי את ההשתוקקות לרוחניות. טעות בידו, כיון שהכל תלוי בהשתוקקות למה הוא שואף – אם לרוח האדם העולה למעלה, או לרוח הבהמה היורדת למטה. הרוח זה הרצון – השאיפה וההשתוקקות.

ואת זה יבחן כל אדם לעצמו, ובעיקר ע״י תורה ומוסר, ובהרבה התבוננות להחדיר בקרבו שהטובה והחסד הגדול שהקב״ה מעניק לנו זהו הזכיה לעבוד עבודת השם, שעל ידה אנו זוכים לחיי נצח, ושאר ענייני עוה״ז הכל הבל הבלים. ובסיעתא דשמיא יזכה שהלב שלו יקבל השתוקקות ורצון. ועי״ז שירגיל עצמו להתרחק מהשתוקקות לעוה׳׳ז ויתמיד בזה, אז יזכה שכך יהיה בטבעו ממש.

(שמעתי סיפור מתלמיד ותיק בישיבה, שלמד שנתיים אצל הגאון רבי מיכל פינשטיין זצוק”ל והיה ממקורביו, ופעם כשטייל עם הגאון זצוק”ל, שם הגר״מ זצוק”ל את ידו על כתיפו ואמר לו: ״צריך להיות בן תשעים כדי לקבל את הטעם״ (בלימוד). ומיד חשבתי לעצמי: הלא אדם גדול זה אשר כל ימיו למד תורה עם טעם גדול בלימוד, והיה לו טעם ושמחה בתורה (שהרי א״א לזכות לטעם מבלי להיות כ״כ דבוקים בתורה), ובכ״ז הוא העיר שאת הטעם הזה אף פעם לא הרגיש עד שהגיע לגיל תשעים, רק לאחר שהרגיל עצמו והגיע לדרגה שאין לו כבר שום קשר עם העוה״ז, והוא פשוט שנא ומאס אה העוה״ז, אז זכה לטעם האמיתי.

אלו דברים למעלה מהשגתנו, אבל אדם יכול לקנות ולהגיע לזה ע״י התורה והמוסר, והגר״מ באמת היה דוגמא לאדם גדול גם בתורה וגם במוסר, הלא הוא היה תלמיד מובהק של המשגיח רבי ירוחם זצוק”ל ממיר).

וכשזוכים לקבל את הטעם יודעים שזהו הטוב והמתוק ביותר, אזי רודפים אחר העריבות של התורה, כמו שה״אור החיים״ כותב בפר׳ כי תבוא וז״ל: ״אילו היו יודעים בני אדם את עריבות ומתיקות התורה היו מתלהטים ומשתגעים אחריה״ עכ״ל. זהו רק ״אילו היו יודעים״, אבל בנ״א לא רוצים לדעת, משום שנותנים לגוף מה שהוא דורש ולכן אף פעם לא ידעו את הטעם והעריבות שבתורה.

זהו התכלית, לרכוש את רוח האדם העולה למעלה. ואם הוא משתוקק לכיוון מעלה הוא תמיד עולה למעלה, ע״י שהוא משתוקק לחטוף עוד דף גמרא, עוד מצוה ועוד מוסר, וכך הוא מרגיל את עצמו ע״י שלומד מוסר וזוכה ליראת ה׳. ובזה הוא יקבל את הטעם הנצחי כדברי המסילת ישרים בפ״א ״להתענג על ה’, וליהנות מזיו שכינתו״.

הקב״ה יעזור שתהיה סיעתא דשמיא, שנדבק בתורה ובמצוות ונרדוף אחריהם, כמש״כ בתהילים (נג,ו) ״אך טוב וחסד ירדפוני״, ואז נזכה לחיים הנצחיים האמיתיים הקיימים לעד ולעולמי עולמים.