דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק (יא, יב)
הקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה, לא מצאנו בשום מקום שאמר הקב”ה למשה רבינו ‘שאהו בחיקך’, א”כ מדוע אומר משה ‘כי תאמר אלי שאהו בחיקך’?

ותירץ מרן זצ”ל: כאשר מזכה הקב”ה את האדם בכוחות נפש מיוחדים שאין לכלל הציבור, הרי זה עצמו נחשב ציווי מהי”ת שעליו להשתמש בכוחות ותכונות אלו.

א”כ כיוון שזכה משה רבינו בכוחות נפש כאלו שהוא יכול לשאתם בחיקו, זה עצמו הציווי מהקב”ה, שאם לא כן לשם מה נתן לו הקב”ה כוחות אלו.

מכאן לימוד מוסר השכל גדול לכל אדם, כל אחד חייב להכיר את כוחותיו, שהרי אם הקב”ה זיכה אותו בכוחות מיוחדים אלו, הרי זהו  ציווי מפורש מהקב”ה אליו להשתמש בכוחותיו לעשות רצון הי”ת, כי אם לא כן למה זיכה אותו הקב”ה בכוחות מיוחדים שאין לזולתו.

וכן היה הגה”צ הרב שלמה וולבה זצ”ל אומר בשם מרן המשגיח זצ”ל: “אוי לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו, משום שהוא אינו יודע את מה שעליו לתקן. אך אוי לו שבעתיים לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, משום שאז אין הוא מכיר אפילו את כלי עבודתו”.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
י”ח בסיון תרצ”ו
עמוד המוסר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם לוואויץ זצללה”ה ראה בלימוד המוסר את היסוד והבסיס לכל צמיחתו של בן תורה. לתלמידי הישיבה היה אומר כי טוב לו לאדם להיוולד אפילו רק בשביל לימוד מוסר.

מרן רה”י הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה, היה מגדולי תלמידיו של המשגיח זצ”ל. הוא דבק ברבו והתקרב אליו מאוד ואף היה אומר בפניו מידי שבוע את כל חידושיו. מרן המשגיח זצ”ל ראה את גדלותו ושקיעותו הרבה בתורה הקד’ והתבטא עליו באופן יוצא דופן, כי אין הוא צריך ללמוד מוסר משום שהיגיעה העצומה שלו בתורה תביא אותו להיות בעל מוסר [כפי שאכן קרה בסוף ימיו בעת שמסר את שיחותיו המופלאות בישיבה הקד’].

אולם, על אף שהמשגיח רבי ירוחם נהג ברבי חיים יחס של הערכה עצומה וקירבה מיוחדת, כאשר ראה כי לטובת עלייתו ובנייתו בתורה נצרך הדבר, לא מנע ממנו את שבט ביקורתו.

סיפר הגה”ר אריה לייב באקשט זצ”ל שמרן רה”י הגאון הרב חיים שמואלביץ זצ”ל סיפר לו כי בזמן לימודיו בישיבה, קרה פעם שחלה ולא הגיע מספר ימים לישיבה מחמת חוליו.

כשהבריא וחזר להיכל הישיבה, לתדהמתו שאלו המשגיח רבי ירוחם וזעק: “היכן היית? איך יכולת להחסיר שבוע שלם של סדרי הישיבה?” רבי חיים ניסה להצטדק ולהסביר שהיה חולה ולכן לא יכל להגיע לישיבה, אך רבי ירוחם המשיך בדברי תוכחתו כאילו איננו שומע את דבריו. רבי חיים ניסה שוב להצטדק ולהסביר את סיבת היעדרותו מהישיבה, אך רבי ירוחם המשיך בתוכחתו הנמרצת..

כאשר ניסה רבי חיים בפעם שלישית להסביר את סיבת היעדרותו, נענה מרן המשגיח ואמר: “שמעתי את דבריך כבר בפעם הראשונה”. ולאחר שסיים להוכיחו הסביר המשגיח את פשר הדבר.

הרי רואים שמשה רבינו ע”ה הוכיח את בני גד ובני ראובן על רצונם להישאר בעבר הירדן. כשמשה רבינו סיים את דברי תוכחתו, אמרו לו בני גד ובני ראובן כי כוונתם מלכתחילה הייתה להצטרף לכובשי הארץ ולא להישאר בתחילה בעבר הירדן. א”כ, שאל המשגיח, מדוע נתנו למשה להוכיחם ולא אמרו לו מיד את כוונתם, הרי בכך הייתה נמנעת כל תוכחתו אליהם?

אלא ענה למדים מכאן, כי אף אם הכל נעשה כראוי וכדין, עדיין יתכן שתיכנס באדם מחשבה לא ראויה. כך גם במקרה שהאדם אנוס מחמת חולי וכדומה, עליו להיות על המשמר ולחשוש אולי התערבה כאן גם כוונה אחרת, לכן תוכחתי לך היא למען תלמד לבדוק כי אכן הכל היה טהור ונקי, סיים המשגיח את דבריו.

ע”פ “בית חיינו”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהעלתך

תפלה לחולה

משה התפלל קל נא רפא נא לה וע’ ברכות ל”ד דלמדו מקרא דמרים דא”צ להזכיר שמה. ובפר”ח סי’ קי”ט הק’ מהזוהר פ’ וישלח קס”ט ע”א שהתפלל יעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו, וקושייתו כי מיד אחי די בזה, באמת אין לו עוד אח, ולמדו מזה דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות. וע”ש מג”א בשם מהרי”ל לחלק דמעשה מרים דוקא בפני החולה א”צ להזכיר שמו. וע’ זקן אהרן.

וע’ של”ה פ’ וישלח מיד אחי מיד עשו, ולא יאמר וכי צריך ה’ לפרוש להדיא, אלא כי התיבות המתהוות מאותיות קדושות עולות למעלה ובוקעות הרקיעים. (ויש לעיין א”כ מ”ש בפניו). (וע’ שם הגדולים י’ שנ”ג למה צריך להתפלל בבטוי שפתים אלא כי הוצאת הדיבור מעורר רוחניות).

ובמה שאמרו דא”צ להזכיר שמה, ע’ אוצר יד החיים פ’ וירא שפי’ דדוקא לא יזכיר שמו, וע”ש בשם ילקוט ראובני שם שמי שהוא בצער לא יזכירו שמו.

וע’ זוהר ס”ט ע”ב בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא. והוא המעלה שלא להזכיר שמו. (ובעיקר הטעם ע’ מדרש תלפיות ערך כוונה כי מודיע שמו לשטן. וכנראה היסוד כי מלאכים אין יודעים מחשבות. מיהו תיקשי אם אומר “איש זה” ולא שמו, הרי גם זה שומעים מלאכים).

וע’ ח”ס בתורת משה השלם בענין לנוכח אשתו, דפשוט לו שהתפלל עבור אשתו, ואמר שמה, וע”ש ח”ס אפילו מתפלל עבור צדקת כרבקה מ”מ עדיף בפניו כדי שלא להזכיר שם אביה בתואל. (וע’ דברי חיים בהשמטות לח”ב בסי’ מ”ג בסופו, במזכיר שמו ושם אביו, אין הכוונה על שם האב אלא כי זה שם הבן שהוא בן פלוני. ומ”מ עדיף שלא להזכירו).

וע’ טעם ודעת וישלח בכוונת משך חכמה עה”פ למה זה תשאל לשמי, דכשמתפלל להצלחתו גם בפניו צריך שמו. וכן הביאו ראיה מתענית כ”ה ע”א ששאל לשמה של שכנתו, ועוד ראיה מירושלמי הוריות פ”ג ה”ד.

(מיהו החילוק צ”ע. וע”ש טעם ודעת כי במתפלל הרי הצדיק מרגיש הצער (וע’  מהר”ם שיק רצ”ג) ולכן א”צ שמו, וצ”ע א”כ אמאי דוקא בפניו).

לרגל יום הזכרון למרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה"ה

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

בשבת קודש השבוע יחול יום הסתלקותו של אאזמו”ר מרן המשגיח רבינו ירוחם הלוי זצוק”ל. אמנם לא זכינו לראותו בעצמנו, אבל זכינו שההארה והחיות של תורתו נמצאים וחיים בקרבנו עד היום. בין ע”י הספרים והמאמרים ובין ע”י מה שהנחילונו רבותינו – תלמידיו, בהנהגות שהנהיג בצורת הישיבה.

העיקר הגדול ששמענו וראינו אצל רבותינו, הוא ההקפדה היתירה שהיתה לו בצורת החינוך לתלמידיו בני הישיבה, וכן ההקפדה על צורת ההנהגה בישיבה עצמה, והיה מרגלא בפומיה, וגם כתב הרבה במאמרים בעניין זה, שהישיבה היא “מקדש מעט”, המקום אשר יבחר ה’, הישיבה היא מקום קדוש, אשר אסור לשנות בצורתה ובסדריה אף כמלוא הנימה. תפקידו של בן הישיבה הוא לשמור ולכבד את הישיבה ביותר, להתאים את עצמו למקום קדוש זה, ולהשתדל לקחת ולדלות את כל מה שהישיבה יכולה לתת לו, כדי שיוכל להתעלות ולהתגדל, להגיע עד לאן שאפשר להגיע. וזהו מעלה שאין דומה לה.

ובמאמרים הרחיב בזה בהרבה מקומות, שכדי שיוכלו התלמידים, בני הישיבה, לקבל את המעלה הנצרכת מהישיבה בצורה הראויה, צריכים הם לקחת על עצמם את העבודה בעול ההכרחי. וכאשר הרחיב בזה בלשונו הזהב בכמה מקומות, “שאי אפשר שהאדם, ואפילו הוא גדול שבגדולים, לסמוך על בחירתו ורצון נפשו הטובה”. אלא הכל צריך הוא לעשות מתוך הכרח. ואפילו אם הוא מוצלח ומיוחד, ומרגיש וחושב שהוא יכול ומסוגל ע”י כשרונותיו לעלות ולהתעלות ע”י רצונו ובחירתו, מ”מ בלא שיקבל על עצמו את עול ההכרחיות של הדבר, ובלא שיהפוך להיות מוכרח, לא יעלה הדבר בידו בשום פנים ואופן. והוסיף – “שלעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא”. זה היה דגל הנהגתו, ובזה הנהיג וחינך את תלמידיו אשר מהם אנו מושפעים עד היום.

ונראה לבאר קצת את הענין על פי הבנתנו, דהנה מצינו בפרשתנו פרשת בהעלותך אריכות דברים בענין הענן שהלך לפני המחנה, והנהיג את כלל ישראל, כשעלה הענן נסעו בני ישראל ובמקום ששכן שם חנו. באריכות גדולה מתארת התורה – ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בנ”י את משמרת ה’ ולא יסעו, ויש אשר יהיה הענן ימים מספר… ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר… או יומם ולילה, או יומים או חודש או ימים. התורה מזהירה בזה בצורה הברורה ביותר שלא זזים בלא הענן, והענן הוא הקובע אם יעמדו או ילכו, וכן קובע היכן ומתי יעמדו ולאן ילכו. כל מציאות ההנהגה, גם הגשמית, נקבעת ע”י הענן ואין מהלך אחר. זה היה המצב של כלל ישראל במדבר. שם זכו למצב שלא היה קיים מעולם אף לא אצל האבות הקד’, אשר עמלו וחפשו לחיות בצורה זו, אבל לזכות לכך זכו רק כלל ישראל אחרי מתן תורה, במדבר זכו להנהגה זו, באמונה חיה בהקב”ה, וכל הכרעה נעשית רק על ידו יתברך בלי שום אמצעי. עפ”י ה’ יחנו ועפ”י ה’ יסעו את משמרת ה’ שמרו, זו היתה ההנהגה של כלל ישראל בדור המדבר.

ובפרשת עקב בענין נביא שקר שהתורה אסרה לשמוע בקולו, נאמר בפסוק אחרי ה’ אלוקיכם תלכו, ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמורו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו ובו תדבקו. וברמב”ן שם הביא את דברי הספרי: אחרי ה’ אלוקיכם תלכו – זה הענן. מבואר בדברי הספרי שהנהגה זו לילך אחר הענן באמונה פשוטה בהקב”ה בלא שום אמצעי לא היה לדור המדבר בלבד, אלא שזהו ציווי לדורות, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק אותו תשמורו ובקולו תשמעו. הרי מבואר שכל מה שנא’ על הענן בשעה שהיו בני ישראל במדבר, נוגע לכל אחד גם כהיום הזה.

ולכאורה הדברים צריכים ביאור היאך אנו יכולים לקיים ולחיות כן בימינו והרי אין לנו ענן, ואיך יכול להתקיים כאן הציווי לדורות. אלא ע”כ צריך לומר שאין הכוונה מה שרואים את הענן בחוש והולכים אחריו, אלא שאנו מצווים על עצם ההנהגה לחיות באמונה פשוטה, שבכל מצב בין רוחני בין גשמי, מה לעשות לאן ללכת מתי ואיך ולכמה זמן וכו’ הכל תלוי רק בענן. זה מה שמחייב וזה מה שיש לעשות וזה אחרי ה’ אלוקיכם תלכו. ואם כך הרי זה נוגע גם היום, שהרי בוודאי אין הדבר קל ופשוט, האדם צריך להיות בעל מדריגה – לחיות בכזו מציאות, להיות במצב שכל הקביעות של האדם נקבעת בתוך המסגרת של הענן, שהוא על פי רצונו יתברך בלבד, זהו מצב שבוודאי נוגע גם היום באותה המידה.

כלל ישראל ישבו במדבר סיני מר”ח סיון עד עשרים לחודש אייר בשנה השנית, ואז נעלה הענן והיו צריכים ללכת אחריו. וברמב”ן מבואר שהיה מוכנים תוך ג’ ימים להכנס לארץ, ועל זה נאמר בפסוק ויסעו מהר ה’, ורש”י הביא את המדרש – כתינוק הבורח מבית הספר. וזה היה טענה גדולה על כלל ישראל, איך יתכן שהתנהגו כתינוק הבורח והרי יושבים הם בבית המדרש של הקב”ה. ולכאורה צריך להבין דהרי נצטוו לילך אחר הענן וא”כ איך שייך שלא ללכת, והרי לאחר שנעלה הענן שוב א”א להמתין, וחייבים ללכת מיד, בלא שום שהות ובלא שום עיכוב. וא”כ מהו הטענה של כתינוק הבורח מבית הספר.

והנה על הפסוק ויהי בנסוע הארון נכתבו שני “נונים” הפוכים, ומובא בחז”ל שזה אינו מקומו של הפסוק. ומדוע נכתב כאן, כדי להבדיל בין פורענות לפורענות. פורענות שניה קברות התאווה, ומהי פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה’. ויעויין ברמב”ן שלמד שהיה כאן שלוש פורענויות, ויסעו מהר ה’, מתאוננים, וקברות התאווה. וכדי להפריד, שלא תהיה חזקה של פורענויות, נכתב ביניהם הפסוק ויהי בנסוע הארון להפריד בין פורענות לפורענות. ולכאורה על הפורענות הראשונה לא מצאנו שנענשו, וביאר הרמב”ן שאלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד, וכל זה התבטל ע”י ויסעו מהר ה’. ונמצא שהתוצאה של ויסעו מהר ה’ היא היתה הגורמת להפורענות שלא נכנסו לארץ מיד. והיא הגורמת גם שבהמשך היה גם את פורענות המתאוננים וקברות התאווה.

ומבואר שאף שהיו מצווים ומוכרחים לילך אחר הענן מיד ולא יכלו להתמהמה אף לא לרגע קט. אבל מ”מ כיון שהיתה להם גם שאיפה עצמית ללכת כתינוק הבורח, על ידי זה הפסידו את מה שהיו יכולים להכנס לארץ מיד, והביאו על עצמם את הפורעניות.

המהרש”א במס’ שבת קטז. ביאר דמדכתיב ויסעו מהר ה’ והרי לא מצינו שהר סיני נקרא הר ה’ אלא הר האלוקים או הר חורב. וע”כ דרשו כאן שנסעו מאחרי ה’, כתינוק הבורח מבית הספר, שסרו מאחרי ה’. והיינו דדייק משינוי הפסוק, שהיה כאן דבר נוסף ולא סתם שקיימו את רצון הקב”ה. וכתב שם עוד שנסיעתם מהר סיני, שהיה ביהמ”ד שלהם, נעשה לילך אחר תאוות ליבם. שבזה שעזבו את הר סיני, עזבו את הביהמ”ד, וזה היה יסוד הקלקול. והוכיח כדבריו שהרי מר”ח סיוון בשנה הראשונה ועד עשרים באייר בשנה השניה כל הזמן שהיו בביהמ”ד לא חטאו ותיכף ומיד כשיצאו מיד באו עליהם כל הפורעניות – מתאוננים, מרגלים וכו’.

מבהיל הוא הדבר שמיד שעזבו את הר סיני, שבעצם כבר לא היתה לו הקדושה והמעלה של והגבלת את ההר וקידשתו, שהיה בשעת מתן תורה, ולא היה בו שום קדושה, אבל זה היה הביהמ”ד שבו למדו תורה, וכל זמן ששהו באותו המקום ולא עזבו את הבהמ”ד, המקום הגין עליהם, שלא יכול לקרות להם מאומה. ועל כן כשנסעו מהר ה’, אף שלא היה להם שום ברירה שהרי נצטוו והיו מוכרחים ללכת שהרי הענן סר מעל האוהל וחייבים לנסוע, אלא שכיון שביציאה מהר ה’ היה כאן עוד רצון עצמי, היה גם חישוב נוסף, כאן כבר לא הגין המקום של הביהמ”ד. וזהו דבר נורא למתבוננן.

כן הוא הדבר בזמנינו, האדם המחובר ומקושר לביהמ”ד לישיבה, מי שנמצא בתוך “המקום קודש” הרי הוא מוגן ומופרש ולא יכול לקרות לו כלום, ומשום שהוא מופרש ומובדל במקום כזה, אשר אין חטא יכול להגיע אליו זהו איפה העניין שאאזמו”ר המשגיח זצ”ל היה חוזר ותובע תמיד, שישמרו ושיתחברו לביהמ”ד להגנה שלו ולכל מה שהוא יכול לתת.

בית המדרש הוא גם מקום אשר על כל אחד ואחד מוטל האחריות לשמור על נקיונו וצביונו שיהא נקי בתכלית שיהא בו את כל המעלות הנצרכות למקום תורה גם במכתב שכתבו גדולי התלמידים ביום הזכרון הראשון הזכירו את האחריות המוטלת לשמור בהקפדה על צביון הישיבה בלא שום שינויים.

הרמב”ן בהקדמה לחומש במדבר, כשם שהיתה הגבלה בהר סיני, כך יש דין הגבלה ושמירה במשכן והיו לוויים בחוץ וכהנים בפנים. אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרים, לפלטרין של מלך שאין לו שומרים, כשיש לו שומרים זו מציאות שונה. מקום תורה הוא הפלטרין שיש לו שומרים. הריתחא דאוריתא של הלימוד זה השמירה, ואאזמו”ר אמר דזהו המקור למנהג בישיבת וולאזין שהיו משמרות תלמידים שישבו ולמדו כל היום וכל הלילה, למען לא להניח את הישיבה אף לרגע קט בלא תורה. שהלא אינו דומה פלטרין של מלך שאין לו שומרים לפלטרין שיש לו שומרים, והישיבה הלא זהו הפלטרין של מלך ולכן צריכה ודאי לשומרים. ואאזמו”ר זצוק”ל אמר שהיה ברצונו גם להנהיג כך, אלא שדבר זה לא שמע מרבותיו, ולא עשה מעולם דבר שלא קיבל מרבותי, והרי שאף שהיה לו מקור למנהג זה אפ”ה לא רצה לשנות כלום ממה שקיבל מרבותיו.

ובשיר השירים (פ”ג, ז’ ח’) ‘הנה מיטתו שלשלמה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות’ פירש”י ‘הנה מטתו שלשלמה’ אהל מועד והארון שהיו נושאין במדבר, ‘שישים גיבורים סביב לה’ שישים ריבוא סביב לו ‘מגיבורי ישראל’ מיוצאי הצבא וכו’, ‘מלומדי מלחמה’ מלחמתה של תורה וכן הכהנים הסובבים אותם החונים סביבות המשכן מלומדי סדר עבודתם, ‘איש חרבו’ כלי זיינם הן מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא והמסורה שלא תשכח, ‘מפחד בלילות’ פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות. ובתרגום שם כ’ וכהניא ולוואי וכל שבטיא דישראל כולהון אחידין בפתגמי אורייתא דמתילין לחרבא ושקלן וטרין בהון כגברין מאלפי קרבא וכו’ עיי”ש.

הרי דענין השמירה סביב למשכן הוא בעבור שלא ישכחו את התורה, ועי”ז דשקלו וטרו בפתגמי אורייתא ומעמידים סימנים להעמיד הגירסא בזה בלבד יחשב שמירה לפלטרין של מלך. ולכן א”צ אינשי שיוכלו להבריח את המזיקין, דדווקא הכהנים והלויים, שהם המלומדי מלחמה במלחמתה של תורה, הם הראויים להיות השומרים לפלטרין של מלך.

זהו א”כ ההבנה בד’ המהרש”א שבודאי שכל זמן שנמצאים במקום תורה המקום שומר ומגן. אבל כשעזבו עם מחשבה אחרת, זה היה הגורם שחטא יוכל לחול במצב כזה, ונמצא שכשעזבו איבדו את השמירה של המקום תורה.

בשבילנו זהו מורה דרך, להבין את מהות ישיבה מה הישיבה נותנת להלומד ועד כמה הלומד מחוייב לשמור על צביון וצורת הישיבה כדי שיוכל לקבל מהישיבה את מה שהישיבה יכולה לתת, ועל כן מחוייבים אנו להישאר מחוברים בקשר חזק, אשר אז גם כאשר נאלצים לעזוב את הישיבה הרי קשר זה ישאר לעולם, ויגן עליו כאילו נשאר עדיין בביהמ”ד.

אצל אאע”ה כתוב שבקש מהקב”ה אל נא תעבור מעל עבדך, והרי שם היה צריך ללכת הקב”ה ציווה עליו ללכת ואפ”ה ביקש להשאר מדובק ומחובר בקב”ה, שהקשר והחיבור ישאר תמיד, אל נא תעבור מעל עבדך.

מובא בחז”ל במעשה דאליהו בהר הכרמל שהפר שהיה צריך ליקרב לבעל לא רצה ללכת ואמר שנינו גדלנו באבוס אחד ורצה להקרב לה’ ולחש לו באזנו ואמר לו כשם שנתקדש ש”ש בקרבן כך גם יתקדש ש”ש ע”י הקרבתך לבעל ועדיין היה מסרב לצאת. והביא בזה אאזמו”ר שמרן הגר”י מפטרבורג יסד בזה שאף לאחר כל ההסברים, אף שזהו חיובו מ”מ כל זמן שאליהו הנביא אינו מושכו בכח עדיין מוטל עליו לא לצאת מביהמ”ד כל זמן שעדיין הדבר בגדר האפשר.

זהו איפה מוסר השכל עבורנו בני הישיבה שזכינו להימצא בבית ה’ במקום מקדש מעט זה להוקיר להעריך ולשמור את המקום הקדוש הזה כדי שהישיבה תוכל להגן ולשמור עלינו מכל משמר, ויה”ר שיתקיים בנו אל נא תעבור מעל עבדיך.

נכתב ע”י אחד השומעים