דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה’ (יא, א)
רש״י: אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון כי תואנה הוא מבקש.

נאמר כמתאוננים ולא מתאוננים. לו היו ח״ו במצב של מתאוננים ממש, היה יותר רע. מהו כמתאוננים? שהיו מבקשים למצוא עלילה ובלבול – דבר שעיקרו לקיים השקר ולהסתיר הרצון שיש בקרבם. למשל, עלילות הדם שהיהודים שהורגים תינוקות להשתמש בדמם לאפיית מצה, כולם יודעים כי שקר בפיהם, אלא שונאים הם את ישראל ומשתמשים בעלילה להסתיר שנאתם.

וכן להלן (ד) פירש”י: ״מי יאכילנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו׳, אלא שמבקשים עלילה״. מי שעיניו פקוחות רואה כי אינם מבקשים בזה אלא עלילה, שהרי גם בשר היה להם! ובפרט שראו יציאת מצרים, מתן תורה וכו’, איך יתכן עוד לטעון על מחסור?!

אלא שלא בשר בקשו אלא עלילה! רצונם באמת הוא לפרוש מהקב״ה ודבריהם הם כסות־עיניים.

כד הוינא טליא למדתי ב”תלמוד תורה” בקלם ולמדו אתי אברכים גדולים ומצויינים. פעם פרצה שרפה סמוך לבית הת״ת ונשרפו הרבה בתים חוץ מבית הת״ת שנשאר קיים. אמר לי אחד ממצוייני הלומדים שהרגיש שחשב בעת השרפה: ״מי יתן וישרף גם הת״ת, ואהיה בתענוג ליסע לביתי לראות אשתי ובני”. כך אמר אברך מצויין המכיר את עצמו ורואה כי בעומק נפשו רצונו כל העת ליסע לביתו, אלא שמתבייש מאשתו שתשאל למה בא הביתה באמצע הזמן? ועם הזדמנות השרפה לא יתבייש לחזור הביתה! והוסיף לומר לי, שמזה יש ללמוד פחיתות האדם, שלהשביע רצונו לבקר בביתו מוכן שישרף כל הת״ת! נורא!

״רע באזני ה׳״. פירש״י: ״תואנה שהיא רעה באזני ה׳, שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט״! לולא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו! להגיד על מלאכי עליון דור המדבר, שבסתר לבם רצו להקניט כביכול את ה׳! ומה ירוויחו, הלא רגע באפו וירע להם בכעסו! אך כל זה חשבונות של עתיד, כעת הם רואים רק מה שיהנו בהקניטם את ה׳, כי יפרוש מהם ה’ וירווח להם מהעול והמשא! עד כדי כך מגיעה שפלות האדם. יתבונן האדם וילמד להכיר את עצמו, אז אשריו וטוב לו!

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

נלב”ע י”ח בסיון תרצ”ו

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

נושא בעול
סיפר תלמיד הישיבה הגאון הרב שלמה וולבה זצ”ל:

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה ראה את מידת ‘נושא בעול עם חבירו’ כמידה יסודית לכל המצוות. לפיכך הוא דרש מבני הישיבה שירגיש כל אחד את עולו של חבירו, בין בשעת צער ובין בשעת שמחה, כאילו היה זה עולו הפרטי שלו. גם כשסידר את ספרי הסבא מקלם, הקדים את המאמרים בנושא זה לתחילת הספר.

יום אחד הגיעה הידיעה שבחור מבני הישיבה חולה ל”ע בדלקת ריאות. בתקופה ההיא עדיין לא הייתה אנטיביוטיקה, וביום השבת הלך מצבו של הבחור והחמיר.

ביום ראשון השכם בבוקר, נכנסה אימו של הבחור בריצה לבית המדרש במיר, נגשה אל ההיכל, פתחה את ארון הקודש והחלה לצעוק בתפילה. (מקובל היה באותם ימים שבעת צרה פותחים את ארון הקודש וזועקים בתפילה.)

בין רגע התמלא בית המדרש בכל ארבע מאות תלמידי הישיבה אשר באו לזעוק ולהתפלל לרפואתו של הבחור. המשגיח הגאון הצדיק הרב ירוחם זצ”ל שמע את זעקות התפילה והגיע אף הוא. התפילה ארכה מספר דקות, אך הייתה רוויה בדמעות שליש של כל בני הישיבה אשר זעקו מקירות ליבם.

לאחר התפילה התבשרנו כי הבחור יצא מכלל סכנה.

בערב התכנסנו שוב, כל בני הישיבה, לתפילה מעומק הלב, ומצבו של הבחור הלך והוטב, אך הוא עדין היה חלש מאוד. למחרת שוב, התאספו כל בני הישיבה לתפילה שלישית עבור הבחור, אך לאור השיפור במצבו התפילה לא הייתה בחום ובהתלהבות כמקודם אלא במעט קרירות.

לאחר התפילה מסר המשגיח שיחה ואמר שאם אכן היינו באמת נושאים בעול חברינו, היינו מתפללים באותה התלהבות שהתפללנו כאשר מצבו היה קריטי, שהרי עדיין הוא כה חלוש שאינו יכול להזיז אצבע, ועלינו לחוש בצערו ולהתפלל באותה התלהבות עד שישוב לאיתנו כבראשונה.

אז לא הבנו אותו כראוי, אך מסתבר כי ר’ ירוחם הבין היטב מהו ‘נושא בעול’.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהעלתך

אכילת קרבן פסח

בפסחים פ”ה ע”ב בק”פ הוכיח הגמ’ גגין ועליות נתקדשו בקדושת ירושלים ממה שאכלו על הגגין. והנה ידוע מה שחידש קרית ספר פ”ז מבה”ב דקדשים קלים מעיקר הדין נאכל בכל עיר מוקף חומה בא”י לולי פסול יוצא, ומקורו מזבחים נ”ה ע”א נאכלים בכל העיר דכתיב יאכלו במקום טהור מכלל דאיכא טמא, וצריך רק מקום טהור שהוא מוקף חומה.

וכדברי קרית ספר נקט תפא”י זבחים פ”ה מ”ו ורק משום דא”א לצאת מירושלים. (ולענין איך משכחת לה בעיר מוקף חומה, ע’ זרע אברהם א’ ב’ השני כגון מצא בבהמה בן ט’ חי, ועל חי אין איסור לצאת ע”ש, וע”ש ב’ מ”א כגון שהוסיפו על ירושלים עד חומת מוקף חומה.

והקשו לפי קרי”ס מגמ’ פסחים הנ”ל דאפילו לא נתקדשו גגין בקדושת ירושלים אבל עכ”פ יש לגגין קדושת מוקף חומה. וע”ש בגמ’ הלילא פקע איגרא, וע’ עבודת לוי א’.

וידוע מה שתירצו לפי זרע אברהם ח’ כ”א דשאני ק”פ משאר קדשים קלים דכתיב בפ’ ראה ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ובמכילתא פ’ בא דמקום אשר יבחר זה ירושלים. וכעי”ז חשק שלמה זבחים נ”ו ע”ב.

ולכא’ יש לפרש החילוק בזה יותר לפי דברי מקור ברוך סי’ ז’ ועוד דקדשים בעלמא אין בו מצות אכילה בעצם אלא לענין הבשר שיהא נאכל משא”כ ק”פ שיש בו מצות אכילה. ולפי”ז כל מה דכתיב בקדשים קלים מקום טהור, ונתחדש בזה דלא בעי במקדש וגם לא בעי מקום קדוש, היינו רק לענין הבשר עצמו, אבל בק”פ שדין אכילתו הוא על הגברא בעי מקום קדוש, ואף דנאכל בכל ירושלים מ”מ אינו נאכל בכל ערי חומה אלא דוקא בירושלים (וכמו דס”ל לשאר ראשונים בכל קדשים קלים), וא”כ אינו נאכל בגגין ועליות.

 אני ה' אלוקיכם

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

לקראת יום הזיכרון למרן המשגיח הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל
 

השבוע יחול יום הזכרון למרן אאזמו”ר המשגיח רבינו ירוחם זיע”א. לעילוי נשמתו נעמיד דברים שאמר זמן מועט לפני פטירתו, בזמן שהיתה גזירה נוראה על השחיטה, וכמדומה שחשובים הדברים לשעה ולדורות.

כלל ישראל זכה ביציאת מצרים שהוציאם הקב”ה מעבדות לחירות, מעבודת פרך אצל המצרים לישועה והצלה. אמנם הייסוד והתכלית של יציאתם ממצרים הוא כמאמר הכתוב “אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים” (במדבר ט”ו, מ”א) תכליתם של ישראל שזכו שהקב”ה אלוקי ישראל, הקב”ה בחר בנו מכל עם להיות לו לעם סגולה ובזאת שזכו להיות עם ה’, זכו למתן תורה לארץ ישראל ולבנין בית הבחירה כל יסוד הזכויות של כלל ישראל מקורם והתחלתם ביציאתם ממצרים שזכו למידה של אלוקי ישראל, וזה סיבת זכייתם במעלות ברוחניות ובגשמיות עד סוף כל הדורות.

ולכך מחויבים אנו לקבוע בנפשינו ולהטביע בכל מעשינו את המידה הזאת של אלוקי ישראל, שאנו עם ה’, ועד כמה שהמעשים מעידים שהשכינה שרויה בינינו, שהולכים אנו בדרך שהקב”ה תובע מאיתנו, בכך זוכים אנו יותר למידה של אני ה’ אלוקיכם.

עד כדי שכבר תמהו חז”ל (ויק”ר פרשת אח”מ פרשה כ’, ה’) איך טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום. ואילו בניו של אהרן נדב ואביהוא נכנסו להקריב ומיד יצאו שרופים. והביאור בזה שכל זמן שבבית המקדש שלטה המידה של “אלוקי ישראל” אי אפשר שיהיה חורבן, אין אפשרות ליכנס מבלי ליענש, כאשר כלל ישראל נמצאים במדריגה של להיות לכם לאלוקים, אזי ביהמ”ק במלא תקפו והדרו, אי אפשר לפגום בו בכל דהו, ואם באו לפוגמו מיד היה שורפם. אבל בזמן החורבן נסתלקה מדריגה רוממה זו מישראל, כבר אינם בכלל המידה של אלוקי ישראל, נגזרה הגזירה בחורבן בית המקדש, ובחז”ל (ר”ה לא.) מנו עשר גלויות שגלתה השכינה מהמקדש עד שנסתלקה לגמרי, כל אלו דרגות ובחינות בחורבן, דרגות במידה של אלוקי ישראל, וכאשר נפגמים ישראל במידה זו, מסתלקת המעלה של אלוקי ישראל, אזי כבר המקדש היה יכול ליחרב.

ומבואר שמלבד הצד הטוב, שאנו זוכים לשפע מהשי”ת בכמה שאנו מעמידים את עצמינו בכלל המידה של להיות לכם לאלוקים. כך חלילה לצד השני כאשר נפגם משהו במעשינו אזי נפגמים אנו במעלה של להיות לכם לאלוקים, נחסר בקשר ובחיבור עם השי”ת, כבר יש מקום לנתק אותנו מהחיבור להשי”ת. ובזה קיימת סיבת הגלות, שכבר אין זוכים אנו לכל השפע המעלות של ארץ ישראל ובית המקדש.

וכבר ידועים דברי רש”י עה”פ (ויקרא כ כ”ו) “והיתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי” ופירש “אם אתם מובדלים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו” ויש בזה דבר פלא וכי בזה שאינכם שלי לגמרי כבר מיד נעשים של נבוכדנצר וחביריו. אכן הביאור הוא שכאשר “הרי אתם שלי” היינו שאנחנו מיוחדים להקב”ה, כל מעשה והנהגה אנו חיים את הקב”ה, שיעבוד מוחלט שהכל סובב והולך סביב הקב”ה. אזי זוכים אנו למידה הרוממה להיות לכם לאלוקים, ובזה זוכים אנו לכל המעלות תורה ארץ ישראל בית הבחירה. אבל אם ח”ו נפגמים אנו במעשינו, אזי נפגם אצלינו המידה של אלוקי ישראל, בזה לבד נעשים אנו לנבוכדנצר וחביריו, שזהו ענין הגלות, נטילת המעלות שזכו ישראל בתורה ובארץ ובבית המקדש, כל זכותם במעלות הללו הרי”ז רק מחמת היותם מחזיקים במידה של אלוקי ישראל, אבל אם ח”ו אבדה מעלתם במידה זו, שוב אין להם זכות בכל המעלות ונמצאים במצב של גלות

הרי לנו דבר נורא, שגם אחרי שזוכים כלל ישראל לכל המעלות הרוחניות כתר תורה ארץ ישראל ובית הבחירה, עדיין מחויבים המה להחזיק בזה בכל שעה, ואם ח”ו נפגם מעלתם, ברגע קט אבדה זכייתם באלו המעלות.

וכבר מצינו כן בקניני תורה, שחובת האדם להיות מוכשר וראוי לקבל את התורה, ואם אין מעמיד את עצמו להיות כלי קיבול לקבל את התורה להשתלם בקניני תורה, אזי אין התורה הקדו’ חפצה לשכון בקרבו. גם אחרי קבלת התורה, שמשרע”ה התווכח עם המלאכים וניצחם כמבואר בחז”ל (שבת פח.) וזכה להוריד את התורה לארץ – לכלל ישראל, עדיין אמרו ז”ל (שא”ר כ”ח,א’) שהתוה”ק בבחינת “עלית למרום שבית שבי”, והיינו שאין התוה”ק קנינם של ישראל אלא בתורת שבי, כלומר שמחויב האדם בכל שעה להעמיד את עצמו להיות ראוי שהתורה תשכון אצלו.

וביותר, שהתורה עצמה תובעת את מקומה, וכמו שסידר הפייטן ביוצרות של שבועות (יום ב’) את כל סדר קבלת התורה, איך שכמה פעמים רצה הקב”ה ליתן את התורה ולהורידה לארץ וסירבה התורה שמיד ביצירת אדה”ר רצה הקב”ה ליתן את התורה, והיינו שהקב”ה ראה באדה”ר יציר כפיו מוכשר לקבל את התורה, ואעפ”כ לא רצתה התורה לילך אליו, וטענה “אדם ביקר ולא יבין” (תהילים מ”ט,כ”א). וכן בנח שהיה איש צדיק בדורותיו, לא חפצה ובאברהם אבינו ע”ה שגדלה מעלתו שהעמיד את האמונה בעולם, כבר הסכימה התורה עד שאמר במה אדע וגם ביעקב אבינו ע”ה מחמת טרדותיו וצרותיו היה בזה הפרעה ולא חפצה התורה עד שהגיע משה רבינו ע”ה שלא היה שום טענה ומפריע, אזי התוה”ק חמדה בו ורצתה לרדת אליו. ומבואר שהתוה”ק יש בה כח טענה להסכמתה להיות מוחזקת אצל האדם, חובת האדם לשעבד כל נפשו וישותו לתוה”ק, שרק בשלימות מוחלטת התורה תשכון אצלו, ואם לאו מאבד את קנינו בה.

ובזאת המידה נתבע האדם לחיות בכל שעה במידה של “אלקי ישראל” כל מעשיו והנהגותיו של האדם צריכים להיות מוטבעים בהכרה ברורה של להיות לכם לאלוקים, שאם ח”ו נפגם בזה, אזי מאבד הוא את המעלה של אלוקי ישראל, ומביא גלות לכלל ישראל.

ובזה הענין שהתוה”ק אינה קניינו של האדם אלא שבי, חובת האדם להכיר ולידע שכמו שהתורה ניתנה בסיני כך יכולה לחזור לסיני, ועל כן תבע אאזמו”ר זצ”ל שכל אדם מחויב ללמד תינוקות של בית רבן, מכיון שהתורה אינה קנין נצחי של האדם מחמת קבלת התורה, אלא מחויב לשמור עליה כל שעה וזמן, ובלי שמירה ראויה מאבד את תורתו,.

[אגב, בחז”ל שם מבואר דבר נפלא שכאשר ביקש משרע”ה לירד עם התורה אחר שכבר הסכימו המלאכים בטענתו, וכבר הגיע לשער החיצוני ביקשו המלאכים לפגוע בו ולהורגו, עד שנעשה קלסתר פניו דומה לאברהם, ואמר להם הקב”ה כלום אינכם מתביישים מזה שאכלתם ושתיתם אצלו, ונמצא שזכו לתורה בזכות אברהם ולדידן מבואר שדווקא המידות טובות של אברהם אבינו ע”ה היו הסיבה שזכו ישראל בתוה”ק, וא”כ אחד מהמידות שמחויבים להתעלות בהם בשביל שהתורה תתקיים אצלינו, זה המידות טובות הכרת הטוב].

ובפרשת השבוע (פרשת בהעלותך) מצינו שאהרן הכהן לא היה בהקרבת הנשיאים, והרמב”ן מביא אריכות דברים שאמר לו הקב”ה שלך גדול משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות, וכל הקרבנות עתידים להתבטל בזמן החורבן, אבל הדלקת הנרות אין מתבטלת לעולם. ותמה הרמב”ן הלא בזמן החורבן אין מקדש ואין קרבנות אבל ג”כ אין מנורה ואיך תתקיים הדלקת הנרות לעולם. וביאר שהמכוון הוא לבית חשמונאי, שבזה נוהג הלדקת הנרות לעולם.

ועדיין צריך להבין, במה גדלה הדלקת הנרות יותר משאר המעלות, מדוע דווקא בזה מתקיים אחר החורבן, שבכך נתרצה אהרן הכהן. אכן כאשר נתבונן כוחם וזכותם של בית חשמונאי היה מסירות נפשם להעמיד את התורה והמצוות, שלא יוכלו הרומאים לבטלם מישראל. וזהו המעלה של אני ה’ אלוקיכם, רוממות המעלה בהכרה ובידיעה שקיום התורה זהו מהותם של ישראל, זהו הקשר והחיבור להשי”ת, שנהיה עם ה’, ובזה זכו שאין מקום לגלות, יש זכות בקיום בית המקדש, מכיון שכל החורבן נתהווה מפני שנפגמו בזאת המידה כאשר נתבאר. וא”כ במסירות הנפש זוכים להדלקת הנרות שלא לאבד זכות המנורה שבמקדש.

ואמרו ז”ל (סנהדרין צט.) המבזה את המועדות המבזה את התורה אין לו חלק לעולם הבא. ומבואר שם שכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הריהו מבזה את התורה וברביני יונה באגרת התשובה כתב שאם אדם מפסיק בלימוד תורתו מתבטל מלימודו בשביל הרווחת ממון, הריהו מורה שהממון חשוב בעיניו יותר מלימוד התורה, וזהו בזיון התורה. והיינו שאם אין בו יקרת וחשיבות לתורה הקדו’, אין בו הכרה וידיעה כמה חשובה ונשגבה התורה, שוב מאבד זכותו וחיבורו עם השי”ת, מאבד את המעלה אני ה’ אלוקיכם, ולכך אין לו חלק לעולם הבא.

וזהו שאמרו אם תעזבני יום יומיים אעזבך, משל לב’ בני אדם שאחד הולך לצפון ואחד הולך לדרום. ולכאורה זהו פלא, מה המשל והנמשל, אמנם עוזב את התורה ליום אחד ומתעתד לחזור אליה, אבל ב’ בנ”א כל אחד הולך לצד אחר וממילא מתרחקים כ”א יותר ממהלך הילוכו. אכן מבואר שאם האדם אינו מחזיק את התורה, אזי התורה עוזבת אותו, הולכת ממנו, יש בכח התורה ללכת ולהתרחק ממנו, הוא הולך לדרום והתורה הולכת לצפון.

ובאמת שמידה זו קיימת בכל המצוות, וכמו שהביא בספר אבני אליהו מהזוה”ק, “כל מצוה ומצוה דורנא הוא דשדר לן קוב”ה. ושמא תאמר כל הקופץ נוטל ת”ל מה יקר חסדך אלוקים” (תהילים ל”ו), הרי מבואר שהמצוות הם מתנה מאת השי”ת להאדם, וצריך כל זמן וזמן לחיות במצב וברוממות של מה יקר חסדך, להכיר ולידע את יקרת המצוה, ואם ח”ו אינו מכבד ומרומם את המצוה בזה לבד גורם שהמצוה תנטל ממנו. ובזה היתה סיבת גלותם מארץ ישראל וחורבן הבית, שאיבדו את השייכות לתורה ולמצוות, שהרי עיקר קיום התורה והמצוות זהו בארץ ישראל, ובגלות נשאר לנו רק ציונים כדכתי’ (ירמיה ל”א, כ’) הציבי לך ציונים. וכ”ז בכלל המידה של “אלוקי ישראל”, לחיות כל מעשה והנהגה ומחשבה “אני ה’ אלוקיכם”.

דברים אלו אמר אאזמו”ר זצ”ל בסוף ימיו כאשר היתה גזירה נוראה על השחיטה, ועורר בזה הענין, שאם נחזיק אנחנו את המצוה, נייקר ונרומם את ענין הקדושה, שמכוחה נובעת מצוות השחיטה, נחיה ברוממות של אני ה’ אלוקיכם, אזי לא יהיה בכוחם לקחת מאיתנו את המצוה. חובתינו למסור את נפשינו בקיום המצוה שזהו תשובת המשקל להתרשלות במצוה, עד כמה שנכיר ונדע שהמצוה היא קיומם של ישראל, נתרומם יותר למידה של אתם שלי ולא של נבוכדנצר וחביריו, בכך נהיה דבוקים ומחוברים למצוה, ולא יהיה בכח אחרים לבטל את המצוה.

וע”ז הדרך הביא בגזירת החינוך, שהיתה מחמת רפיון בחינוך הילדים, וכן בגזירות לביטול השבת, אם נרומם ונכבד את השבת, אזי השבת תשאר אצלינו. כל התרשלות קלה גורמת שיהיה בכוחם לבטל ולמנוע מאיתנו את קיום המצוה.

הקב”ה יעזור שדבריו הקדו’ יכנסו לליבם של התלמידי חכמים בני הישיבה הקדו’, ונתחזק כולנו במיוחד בתקופה זו שיש כאלו שרוצים להמעיט את ספסלי בית המדרש, נכיר ונדע שכמה שנתחזק בלימוד התורה בעמלה וביגיעתה, לא יהיה בכח שום גזירה למנוע את התורה בכלל ישראל.

נכתב ע”י אחד השומעים