דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק (יא, יב)
הקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה, לא מצאנו בשום מקום שאמר הקב”ה למשה רבינו ‘שאהו בחיקך’, א”כ מדוע אומר משה ‘כי תאמר אלי שאהו בחיקך’?

ותירץ מרן זצוק”ל: כאשר מזכה הקב”ה את האדם בכוחות נפש מיוחדים שאין לכלל הציבור, הרי זה עצמו נחשב ציווי מהי”ת שעליו להשתמש בכוחות ותכונות אלו.

א”כ כיוון שזכה משה רבינו בכוחות נפש כאלו שהוא יכול לשאתם בחיקו, זה עצמו הציווי מהקב”ה, שאם לא כן לשם מה נתן לו הקב”ה כוחות אלו.

מכאן לימוד מוסר השכל גדול לכל אדם, כל אחד חייב להכיר את כוחותיו, שהרי אם הקב”ה זיכה אותו בכוחות מיוחדים אלו, הרי זהו  ציווי מפורש מהקב”ה אליו להשתמש בכוחותיו לעשות רצון הי”ת, כי אם לא כן למה זיכה אותו הקב”ה בכוחות מיוחדים שאין לזולתו.

וכן היה הגה”צ רבי שלמה וולבה זצ”ל אומר בשם המשגיח זצוק”ל: “אוי לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו, משום שהוא אינו יודע את מה שעליו לתקן. אך אוי לו שבעתיים לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, משום שאז אין הוא מכיר אפילו את כלי עבודתו”.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
י”ח בסיון תרצ”ו
הלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד
שמה של ישיבת מיר המעטירה נפוץ על פני כל הארץ. בחורים מכל אירופה ואף מאמריקה הרחוקה נהרו לקבל תורה ויראה מפי אדירי התורה והיראה רבני הישיבה זצלה”ה. תלמידים מארצות שונות הביאו איתם התמודדויות שונות ומרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה היה מהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

כותב תלמיד הישיבה המשגיח רבי שלמה וולבה ז”ל: “פנים חדשות באו לישיבה, בני חוץ לארץ ממערב אירופה ומארצות הברית, ילידי אשכנז מהם בעלי “השכלה גבוהה”, באו לישיבה מלאי פרובלמות כרימון על רקע היחס בין דת ומדע, ואז הטרידו בעיות אלו בצורה הרבה יותר חריפה מאשר היום. היהדות בארצות הברית היתה בשפל המצב בימים ההם, ללא תורה כמעט וללא רוח, והנהירה אחרי עוה”ז הקיפה את כולם, אין לתאר את גודל המשא אשר ציבור זה של באי חו”ל העמיס על אדמו”ר [-מרן המשגיח ר’ ירוחם]  וממש כל אחד ואחד ובעיותיו עמו, אולם “מהי גדלות”? שאל פעם אדמו”ר והשיב “להיות משמש לקטנים”! ונתגלה אדמו”ר כאן במלא גדלותו, כי נשא את כולם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק בסבלנות אבהית, בפקחות מופלאה ומסירות ללא גבול הלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד עד שפשטו צורה ולבשו צורה ונהיו בני תורה אמיתיים..”.

תלמיד הישיבה רבי שמעון שוואב סיפר כי בעת שלמד בישיבה הגיע ידידו מברלין לבקרו במיר, רבי שמעון האיץ בו להיפגש עם המשגיח רבי ירוחם, אך הלה אמר “מה יתן לי להיפגש עמו… הרי אני בוגר מגמת פילוסופיה באוניברסיטת ברלין… מה הוא יוכל לחדש לי…” רבי שמעון המשיך לשכנעו שכדאי לו להיפגש עם רבי ירוחם למרות שהוא סבור שאין לו מה לחדש לו. בינתיים הכניסו לבית המדרש, היה זה עשר דקות לפני תפילת ערבית, בעיצומו של סדר מוסר. חמש מאות בחורים למדו מוסר בקול נוגה וחודר המשרה יראה ומבט פנימי. המשגיח ישב במקומו במזרח ההיכל ופניו זהרו כפני מלאך. המראה היה מפעים, פיו של המבקר מברלין היה פעור בתדהמה, מחזה כה מרומם לא ראה מימיו…

דקות אחדות אחר כך דפק הגבאי על הבימה והחזן החל בתפילת ערבית. החלה תפילת ערבית שנמשכה חצי שעה, תפילת ערבית זו הייתה לאותו מבקר כתפילת נעילה ביום הכיפורים… אחריה הוא נפגש עם רבי ירוחם…

אחרי אותה פגישה, לברלין הוא כבר לא חזר…

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בהעלתך

בפסח ראשון פטור בדרך רחוקה.

ע’ מנח”י ח”ב ע”ה לענין מוהל אי חייב לילך מביתו כל השבת לעשות המצוה, ואי חייב לפני הזמן להכין.

וע”ש בשם צל”ח פסחים ג’ ע”ב בדרך רחוקה אין חייב ליכנס לירושלים. והק’ מנ”ח ה’ י”ג וכן או”ש פ”כ מסנה’ הוכיח מפסחים צ”ב דבאיזמל מעכב בק”פ כיון דהיה לו להביא האיזמל מאתמול. וע”ש בשם חיי”א ס”ח י”ט ונשמ”א שם שנסתפק בזה ומביא שם מסוכה כ”ה.

וע”ש מנח”י אות ד’ בשם גיסו שכתב פלא שלא העירו אחרונים מברכות נ”ג ע”ב אין מחזירין אחר האור כדרך שמחזירין בכל המצות. ויש לדחות דשם איירי כשכבר הגיע החיוב, ושאני מאבני נזר לפני זמן חיובו.

וע”ע אבני נזר או”ח שכ”א שהק’ באמת על סוכה כ”ה הנ”ל, וע”ש יו”ד שכ”א שכתב דעכ”פ מבואר בגמ’ דמותר לעשות מצוה קלה אף שעי”ז יתבטל אח”כ ממצוה גדולה, וע”ש מה דדן בזה לענין לעשות ניתוח אף שעי”ז יתבטל המילה. ויש להעיר דלכא’ לשיטתו באו”ח שכ”א גם אם אינו מצוה קלה מותר להכניס עצמו לאונס בקיום המצוה אח”כ. (וע’ אבני נזר הנ”ל בריש הסימן שהביא מפסחים ו’ בחיוב לדאוג ל’ יום לפני הפסח שלא יהיה לו חמץ ביוצא בשיירא. וע’ נשמ”א לדחות).

(וע”ש במנ”ח שהקשה מרש”י בפסחים ס”ט ע”א דמבואר דאינו חייב למול את עצמו כדי שיוכל להקריב הק”פ ותי’ דכוונת רש”י דבכה”ג אין עליו חיוב כרת משום מבטל הפסח אבל אכתי חייב הוא למול את עצמו. וכ”כ או”ש הנ”ל.

עיקר עבודת האדם נטיית הלב

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

נאמר בהיכל הישיבה הקד’ ביוה”ז למרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
“וכי תזבחו זבח תודה לה’ לרצונכם תזבחו” (ויקרא כ”ב, כ”ט) וברש”י הביא מהתו”כ תחילת זבחיכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון, ביום ההוא יאכל לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו ע”מ לאוכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון.
הרי מבואר שהפסול בקדשים הוא במחשבה, מחשבה לשם זבח לשם הבעלים, חוץ לזמנו חוץ למקומו, הכל תלוי במחשבה, שאם היתה בתחילה מחשבת פסול, לא יועיל שיעשה המעשה כתיקונו, שכבר נפגם כולו במחשבה, והקרבן הוא פיגול.

ובירושלמי (הובא בתוס’ חגיגה טו.) איתא שיצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ותמה מדוע אירע כך לאחר, ופירש הירושלמי טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו, והיה המעשה באחר, שאביו היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למולו קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ולר”א ולר’ יהושע בבית אחר, ונתעסקו בתורה עד שירדה אש מן השמים והקיפה אותם, וא”ל אבוה מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח”ו אלא יושבין היינו חוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, שניתנו באש. אמר הואיל וכך כוחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו.

נורא למתבונן, הלא אביו הפרישו לתורה, הפרשה גמורה ללימוד התורה הקדושה, ועדיין כיון שהיה איזה פגם ברצונו, לא היתה מחשבתו לשם שמים, בזה לבד נפגם כל המעשה. הרי שאם לא נזהר בתחילתו שיהא המעשה והמחשבה זך ונקי נחסר בכל המעשה. וזהו טוב אחרית דבר שהוא טוב מראשיתו. וכמש”כ רש”י תחילת זבחיכם הזהרו שתהא לרצון לכם, שבזה תלוי כל המעשה.

וכן מצינו בפירוש אבני אליהו בפירושו על הסידור, בתפילת ג’ רגלים, שכתב במעלת ברכה ראשונה של שמונה עשרה, וז”ל מפני שכל התחלת דבר הוא יותר מהחצי, והיא כוללת כל חלקיה, היא שקולה כנגד כולה, ונקרא ראש וראשון. ולכן משה שהוא היה הסרסור ליתן התורה תחילה על ידו הוא שקול כנגד שישים ריבוא. וכן מצינו במצות מילה שהיא ראשונה למצוות שבגוף שנאמרה לאברהם, היא שקולה נגד כל המצוות. ציצית היא ראשונה למצוות המעשיות שנרמז לאברהם אם מחוט ועד וכו’, היא ג”כ שקולה נגד כל המצוות. שבת שהיא ראשונה למצוות ל”ת ששמרו בני ישראל במצרים היא שקולה נגד כל המצוות ל”ת. לכן בברכה הראשונה של שמו”ע נזכר בה י”ח שבחים מפני שהיא שקולה נגד כל הי”ח ברכות.

ובזה ביאר שלכן המכוון בברכה ראשונה של שמו”ע יצא, ואם לא כיוון אעפ”י שכיוון בשאר הברכות לא יצא ידי חובתו.

והיינו כדברינו שיסוד המעשה תלוי בתחילתו, מפני שכל המעשה כלול בתחילת הדבר, וכל שיש איזה קלקול בתחילתו וכגון שלא כיוון בברכה ראשונה הריהו מקלקל ומשחית את כל הדבר.

וביותר שהתחלת הדבר אינו תלוי בתחילת המעשה בפועל, אלא כבר במחשבתו, בנטיית לבו, בזה כבר כלול ונקבע הכל, וכמו שאמרה תורה גבי קדשים לרצונכם תזבחו, הרי שהזהירה תורה על מחשבת פסול, שבזה לבד נפגם כל הקרבן, אע”פ שעשה כל המעשה כהלכתו.

ובזה הענין התפלל שלמה המלך בשעה שבנה את בית המקדש (מלכים-א’ פ”ח, נ”ח) “להטות לבבינו אליו” ללכת בכל דרכיו ולשמור כל מצוותיו וחוקיו ומשפטיו וגו’. והיינו שקודם מעשה מצוה צריך שיהא נטיית לב אליו, שתהא המחשבה לעשות רצונו ית’, ורק אח”כ ללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו וחוקיו ומשפטיו. וזהו הכרח גמור למעשה מושלם בזה שבהקדם בתחילתו יהא נטיית לב להשי”ת.

וזהו שהקדים שלמה המלך בתפילתו (שם פסוק נ”ז) “יהי ה’ אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו” ובתרגום יונתן בן עוזיאל לא ישבקיננא ולא ירחקיננא. וע”ז הוסיף שלמה המלך להטות לבבינו אליו. כלומר איך יתקיים בנו שלא יעזבנו ולא ירחיקנו, בזה שנטה לבבינו אליו, שבזה תלוי הריחוק והקירוב, כיון שבנטיית הלב שהיא ראשית הדבר תלוי כל המעשה, כאשר יש פגם בנטיית הלב נפגם כל מעשיו. ומאידך שאם יש בו נטיית לב לטוב יוכל לקיים התורה והמצוות בשלימות.

והדברים מבוארים בשערי תשובה (בשער הראשון) בענין עיקרי התשובה כתב שהעיקר השני הוא עזיבת החטא  כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך ההוא עוד. והוסיף השערי תשובה בדבריו ודע כי מי אשר חטא בדרך מקרה כי התאוה תאות ויחזק עליו יצרו ויתקפהו ראשית תשובת האיש הזה החרטה (שזהו העיקר הראשון) ואח”כ עזיבת החטא. אבל האיש המתייצב על דרך לא טוב תמיד וגבר על חטאיו, ושונה באיוולתו ושוב במרוצתו פעמים רבות, ראשית תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה ולהסכים לקיים ולקבל עליו בל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט וכו’. והוסיף בדבריו והמשל בזה למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהיטהר כי יניח השרץ תחילה ואח”כ יטבול, וכל זמן אשר השרץ בידו עוד טומאתו בו ואין הטבילה מועלת.

הנה העמיד לנו השערי תשובה שהאדם המתייצב על דרך לא טוב, לא שייך בו מצב של תשובה, רק כאשר יעזוב את דרכו, אזי יכול הוא להתחיל את מהלך התשובה חרטה ועזיבת החטא וכו’. אמנם החמיר בו עד כדי שקרא בו טובל ושרץ בידו, וזהו פלא, הלא ודאי אין המכוון שאוחז במעשה העבירה בידו, שהרי ודאי מתחרט ועוזב חטאו, ועדיין נחשב שטובל ושרץ בידו. ועל כרחך מבואר בכאן חומר מצבו שהולך בדרך לא טוב, שאם אין בו נטיית הלב לטוב אזי בזה לבד הרי הוא במצב של חטא, מצב של שרץ בידו, שאם הולך האדם לטבול כלומר לשוב בתשובה, אבל לא העמיד את עצמו בהכנה הראויה שיהא על דרך טוב, להעמיק אצלו את ההכרה והידיעה במיאוס התאוה והעבירה, לא תועיל לו טבילתו כלל, לא תחול אצלו מידת התשובה בכל דהו. רק כאשר נמצא מרוחק מן העבירה בתכלית, משוקץ ומתועב אצלו לגמרי, אזי מתייצב הוא על דרך טוב.

בזה עיקר התעסקות האדם להתייצב על דרך טוב, להעמיד את נטיית לבו לטוב, ובזה כלול כל תוצאות מעשיו שיהיו למוטב, לרצונו ית’. ובזה הזהירות שנתבע האדם בתחילת המעשה, שתהא מחשבתו לטוב, ואחר מחשבה לרצון ה’ יתקיים מעשיו בידו בתכלית השלימות.

וזהו שאומרים אנו בוידוי של יום הכיפורים, על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, ולכאורה תמוה מה שייך לחטוא ביצר הרע, הלא החטאים הם המעשים, מהו יצר הרע בלא חטאים. אכן לדברינו היצר הרע הוא ההתחלה שקודם החטא, כאשר מעמיק האדם את נטיית לבו שאינו נטיה לטוב, בזה לבד נותן ליצר הרע למשול בו, והחטא עומד וקיים, שהרי ילך אחר כל רצון ותאוה. בזה נתבע האדם על נטיית הלב, כאשר נתבאר.

ואמרו ז”ל (אבות ד’, ב’) בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. וברבינו יונה שם פירש שמצוה גוררת מצוה הוא מכח הטבע שבעשיית מצוה מתקרב אל השי”ת ומרגיל רוחו בעבודתו יתברך. וע”ז הוסיף התנא ששכר מצוה מצוה פירושו כי הקב”ה לא נתן ביד האדם הרע והטוב אך הבחירה לבד כמו שנא’ ובחרת בחיים, ואחר שבחר לו דרך אחת אם טובה היא הולך בה וה’ עמו, ושכר עבירה עבירה שאם בחר את המוות ואת הרע ועשה עבירה אחת, הקב”ה מתרחק ממנו ומניחו ומוסר אותו ביד טבעו הרע, וזהו הפרי היוצא מן העבירה שמניחים אותו לעשות אחרת ואין בידו יכולת לצאת מן הדרך ההיא, עי”ש.

ומבואר בדברי הרבינו יונה שעיקר הקפידא והתביעה היא בזה שבחר בדרך הרע, ובכך מתרחק הקב”ה ממנו. וכמו שנתבאר בדברינו בתפילת שלמה המלך בבנין בית המקדש שבזה שתהא נטיית הלב לטוב, להטות לבבינו אליו, אזי יועיל שיהא הקב”ה עמנו ולא יעזבנו ולא ירחיקנו. עיקר התביעה ועבודת האדם היא ובחרת בחיים, לבחור את הדרך אשר ילך, שתהא נטיית לבו לטוב, לרצון השי”ת. ובזה כל התעסקות האדם רק בבחירה, להיות בוחר בטוב, להיות רץ למצוה, ובורח מן העבירה, היינו מנטיית הלב לרע.

וזהו שמתפללים אנו הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בליבנו אהבתו ויראתו. מהו יפתח ליבנו, הרי ברכות התורה הם על עסק התורה. אכן הפירוש הוא שמעמיד את עצמו להקב”ה, שתהא נטיית לבו לטוב, וע”ז מתפללים שנזכה לפתיחת הלב, לנטיית לב לטוב. ואפשר שזהו שמוסיפים אנו למען לא ניגע לריק, כלומר שאם אין נטיית לב בתחילתו לטוב, שאם אין ראשית דבר לטוב, אזי פגום כל המעשה, לא יועיל שעשה המעשה כתיקונו, כיון שנפגם בהיות שתחילתו לא היה בטוב, וא”כ כל המעשה ניגע לריק.

אמנם בארחות חיים להרא”ש (אות מ”ו) כתב שירגיל האדם את עצמו לעמוד במצב של “תחילת מעשיך הבט בסופם”, כלומר שלפני שמתחיל את המעשה, צריך להיות מתבונן איך יראה כל המעשה, שכל חלקי המעשה יהיו לרצונו ית’.

וזהו שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים ל”ז, ל”ז) “שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום”, שמור תם היינו לשמור את המעשה שיהיה בישרות ובתמימות, כי אחרית דבר, שרק בזה תלוי שלימות המעשה, כאשר כל המעשה בכל פרטיו יהיה בישרות ובתמימות, וע”ז עבודת האדם בתחילת מעשיך הבט בסופם.

ובזה היה החילוק בין אשת פוטיפר לתמר שאמנם שתיהם נתכוונו לשם שמים (הובא ברש”י בראשית ל”ט, א’) והיינו שאשת פוטיפר ידעה שעתידה לידבק ביוסף, ואכן לבסוף בתה נישאה ליוסף, אבל כאשר לא הסתדר לפי הבנתה, התירה לעצמה את המעשים לכפותו להעמיד את התכלית. ובזאת היתה חלוקה תמר שכאשר ראתה שיש איזה פגם בהמשך המעשה מיד העמידה את עצמה לשריפה. והיינו שחובת האדם להיות נזהר בכל חלקי המעשה, שכל פרט ופרט יהיה לרצונו ית’. לא מספיק מה שראשיתו טוב, שתחילתו ומחשבתו לשם שמים, עדיין היצר אורב לאדם בפרטי המעשה, וע”ז צריך התבוננות לבל יכשל בזה.

לדידן, צריכים לידע שעיקר עבודת האדם הוא בראשית הדבר, בתחילת המעשה, ובעיקר העבודה היא במחשבה בנטיית הלב לטוב. שיהא רצונו לקדש שם שמים ולעשות רצונו ית’. וזה יהיה מחשבתו קודם התחלת לימוד התורה וכל מעשה מצוה. שיהא תמיד במצב של להטות לבבינו אליו. ועדיין צריך זהירות לבל יכשל בהמשך המעשה, שיעשה איזו מעשה כל דהו שאינו לרצונו ית’ רק בכדי להעמיד את תכלית המעשה.

מ”מ צריך לדעת שאע”פ שהזהירות שנתבע האדם הוא בתחילת המעשה, ואם נפגם בתחילתו נפגם כל המעשה, עדיין גם אם לא היה תחילתו בטוב יש לו תיקון למעשיו וכמו שאמרו ז”ל (אבות דר”נ פ”כ) כל הנותן דברי תורה על ליבו מבטלין ממנו וכ’ הרהורי יצר הרע וכו’, וכל שאינו נותן דברי תורה על ליבו נותנין לו וכו’ הרהורי עבירה וכו’. והיינו שכאשר דברי תורה על ליבו אין מקום ליצר לשלוט בו, ובזה יהא תיקון להאדם שנפגם כל דהו בתחילת היום, שאם יתן ד”ת על ליבו יוכל להעמיד כל מעשיו על דרך הטוב, ולא יוכל השטן לפגום במעשיו.

נכתב ע”י אחד השומעים