דברי רבותינו

על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו (ט,יח)
בספרי (דברים יג,ה): אחרי ה’ תלכו- זה הענן, והיא מצוה לדורות. עי”ש.

מקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: הרי בנ”י הלכו במדבר אחרי הענן, ומה שייך בזה מצוה לדורות כשאין לנו ענן?

ותירץ: טעות היא לחשוב שהענן שהנחה את בני ישראל היה רק לדור ההוא שלא ידעו את הדרך במדבר במשך ארבעים שנה. אלא האמת היא שבנ”י במדבר היו בדרגה של “על פי ה’ תלכו”, והיינו שכל הנהגתם, הרוחנית והגשמית, הייתה רק על פי האמונה, “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” ללא עצמיות כלל. בדרגת אמונה זו ירדו לים, וע”ז נאמר “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.

מתוך דרגת אמונה זו זכו לענן. אנו לא היינו מסוגלים כלל לחיות ע”פ הענן. רק דור המדבר שהיו בדרגה כזו של אמונה היו מסוגלים לכך.

זו המצוה לדורות, אנו מצווים במצוות עשה להגיע לדרגה גבוהה זו של אמונה, כשם שאנו מצווים על שאר המעלות הגדולות של יראה ואהבת ה’.

זו הייתה מעלת האבות הקדושים,  אע”פ שלא זכו לענן, אך כל מעשיהם ע”פ ה’. כמו שכתב הרמב”ן על יוסף (בראשית כב,ד): כי אחרי שמחברון לירושלים היה רק מהלך זמן מועט ואיך כתוב ביום השלישי? שהיה תועה עד שביום השלישי ראה ענן קשור”, עי”ש. והיינו שלענן בפועל זכו רק הכלל, אך דרגת האבות הייתה דרגת “הענן” – שכל מעשיהם רק ע”פ ה’.

דברי הימים

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
י”ח בסיוון תרצ”ו
בחורף תרצ”ו ריחפה על יהדות פולין גזירה לאסור את השחיטה היהודית. המאבק על גזירה זו ב”סיים” (בית הנבחרים) הפולני נמשך כמה שבועות. אין לתאר את צער אדמו”ר על מחשבת שונאי ישראל זו, שראה בה גזירה מן השמים לערטל את כלל ישראל ממצות הקדושה.

בשבועות שהמאבק נמשך, לא הסיח דעתו ממנו, עקב אחריו ממש משעה לשעה, הנהיג בישיבה אמירת תהלים ואבינו מלכנו באמרו כי גזירה כזאת מחייבת תשובה, והזמן אינו נופל מעשי״ת. בתקופה זו גילה עניינים נוראים בענין הגלות, דרכי זכיית התורה ונטילתה ועוד.אדמו”ר ממש “החלה עצמו” על הכלל ישראל בצרתו ומצות הקדושה, וראו כולם עד כמה דבק לבו במצוות השי״ת עד כדי מסי”נ.

כאשר הרגיש אז לא בטוב היה ברור לכולם כי מה שלקח את הגזירה כל כך אל לבו החלה אותו ממש. ברם, מצבו הוחמר והרופאים נלאו לעמוד על טיב מחלתו. בימי הספירה אמר את ההמשך הנפלא ״ובעל הבית דוחק” שבו היה סיום דבריו.

כל המעיין בהם ובפרט במאמר האחרון בשב”ק בחקותי יזדעזע בראותו בי זאת היתה ״הזריעה האחרונה” שלו. להחזיק יחד עם חיפזון השכינה הממהרת ואינה ממתינה, וחייבים “לרוץ” עמה בלי שום שיהוי זמן …

תקצר היריעה מהכיל כל פרשת מחלתו מאז נפל למשכב ביום א’ במדבר, ובוודאי עדיין מצלצלת באזני השומעים קריאתו פעם אחר פעם מתוך יסוריו “אדאנק דיר, טאטינקע, פאר די יסורין” [-תודה לך, אבאל’ה, עבור היסורים!].

ביומו האחרון עלי אדמות, ב’ שלח י”ח סיוון, היה ניכר שהוא יודע כי באותו יום יילקח מאתנו. הוא סירב לאכול ונפרד מהרופא החרדי, ד”ר אדלר, שטיפל בו.

הדברים האחרונים ששמעו מפיו הקדוש סמוך להסתלקותו היו “שהכל נהיה בדברו”.הגאון רבי יוסף קוסובר זלה”ה, מוותיקי תלמידיו, נזכרכי בזמנו האריך לבאר ברכת “שהכל” ע”פ המובא מהגר”א על ברכת “ובורא את הכל”, בפסוק נאמר “ובורא רע”, אלא דלישנא מעליא נקט, אבל מ”מ משמעות אחת להם, כי על כל מין קללה מברכין שהכל נהיה, כי הרע מעורב בכל כשומר לפרי והוא עצם הבריאה”.

וזאת הייתה כנראה מחשבתו האחרונה וברכתו לבוראו בעת עלייתו למרום.”

מתוך קונטרס האדם ביקר

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

בהעלתך

אונס במצוה וגם בלי האונס לא היה עושה

ברש”י בפרשה שלא עשו אלא פסח זה במדבר, וכתבו הטעם כי לא מלו במדבר. וע’ ביבמות ע”ב ע”א שלא מלו במדבר מתרי טעמי חדא משום חולשא דאורחא ואי בעית אימא משום דלא נשבה להו רוח צפונית כדי שלא לפזר הענן. וכתב הבית הלוי דשני טעמים אלו שניהם צריכים  כי לאלו שבתוך הענן לא היה חולשא דאורחא, אך פטורים הם משום דלא נשבה להו רוח צפונית כדי שלא לפזר הענן. אבל לאלו שמחוץ לענן לא היה טעם זה משום דלא נשבה להו רוח צפונית דהרי לא היה להם הענן ולא שייך מחוץ לענן הטעם כדי שלא לפזר הענן וע”כ הא דלא מלו מחוץ לענן היינו משום חולשא דאורחא. וכתב שם דהא דלא נשבה הרוח היינו רק בפנים וזהו דאמרו דלא נשבה להו רוח צפונית.

וביאר הבית הלוי דיש חילוק בין אלו שהיו בתוך הענן ואלו שהיו חוץ מהענן ולכן אלו שבתוך הענן הרי לא מלו משום אונס דלא נשבה להו רוח צפונית ומה”ט אין להם עונש במה שלא מלו כיון שהיו אנוסים. אך אלו שמחוץ לענן הרי הא דלא מלו היינו משום חולשא דאורחא וזה לא היה אלא משום שיצאו חוץ לענן משום עבירה שלהם וכיון שהם חטאו ברצון וגרמו להם האונס לכן אין בזה דין אונס וכיון שאין להם פטור אונס לכן היה להם עונש מדה כנגד מדה שחתכו עמלק את ערלותיהם. ומבואר בדבריו דכל שהכניס עצמו לתוך האונס אין לזה דין אונס וכמו שכבר ביארנו.

והוסיף שם בבית הלוי דלכא’ קשה דאע”ג שיש לו דין רצון כיון שברצונו הכניס עצמו לאונס ולכן חשיב שמבטל מצות מילה ברצון, והרי אפילו אם היו נשארים בתוך הענן מ”מ לא היו עושים המילה משום דלא נשבה להו רוח צפונית וא”כ אמאי הוי בזה מבטל מצות מילה. ותי’ כיון דאם היו בתוך הענן לא היו פטורים ממילה אלא שלא היו עושים המילה משום אונס לכן עדיין חשיב שמבטל מצות מילה המוטל עליו. ומבואר מדבריו דמי שהיה פטור מן המצוה משום אונס ומבטל המצוה באופן אחר חשיב שמבטל המצוה ברצון כיון שהיה עליו חיוב המצוה.

סוד ענין התפילה

Levovitz, Moreinu Hagaon Harav Nachman Shlita

נאמר בהיכל הישיבה הקד’ ביום הזכרון למרן המשגיח זצוק”ל – י”ח בסיוון תשע”ח

היום הוא יום היארצייט לאאזמו”ר מרן המשגיח זצוק”ל. לכבודו ולזכותו ראוי להעמיד את משנתו בעבודת התפילה, כפי שהדגיש שזה השם והצורה של הישיבה.

כתב הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ”א א-ג) מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם. מפי השמועה למדו, שעבודה זו, היא תפלה. שנאמר ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה.

הרי שמצוות עשה מן התורה ‘ולעבדו בכל לבבכם’- תפילה . אכן לא הוזכר איזה תפילה. רק, להתפלל. אבל התפילה הזו, צריכה היא להיות ‘עבודה שבלב’.

עוד מבואר בדברי הרמב”ם בהלכות תעניות (פ”א א-ג) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, וכו’ ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, וכו’ ובה”ג הוסיף אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו, דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות.

הנה הוסיף לנו הרמב”ם, שאילולי התפילה בעת צרה, ‘הרי זו דרך אכזריות’. כלומר, בזה שקובע לעצמו שהצרה היא ממנהג העולם הרי”ז אכזריות. זהו ההלכות שנאמרו בחובת התפילה.

ואמרו ז”ל (שמו”ר פ’ בשלח כא,ו’) עה”פ ‘ופרעה הקריב’ ומהו ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לתשובה. א”ר ברכיה, יפה היתה הקרבת פרעה לישראל, ממאה צומות ותפלות. למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתייראו מאד, ותלו עיניהם למרום, ועשו תשובה, והתפללו. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה’ וכו’. באותה שעה היו עומדים, ולא היו יודעים מה לעשות. והיה הים סוגר, והשונא רודף, והחיות מן המדבר. שנאמר סגר עליהם המדבר וכו’. כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג’ רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב”ה. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה’. ולמה עשה הקב”ה להם כך אלא, שהיה הקב”ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. אמר ריב”ל, למה הדבר דומה, למלך שהיה בא בדרך, והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים. שמע המלך, והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, והיה מתאווה שתדבר עמו, ולא היתה רוצה. מה עשה המלך, גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך לכך הייתי מתאווה, לשמוע קולך.  כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב”ה, שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו’ ויזעקו. מיד וירא אלהים את בני ישראל.  התחיל הקב”ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב”ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, [כיון שעדיין לא היה להם את הקשר והשייכות  להקב”ה באופן נעלה כמו בעת צעקתם בתחילה] ולא היו רוצין.  מה עשה, גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר ופרעה הקריב. מיד ויצעקו בני ישראל אל ה’. כלומר, הקב”ה הכניס את כולם לסכנה נוספת ונוראה, רק בכדי שיצעקו לעזרתו ואכן יבוא להצילם, שוב. ואז, כבר עם הנס המופלא של קריעת ים סוף.

ואמרו שם במדרש, באותה שעה אמר הקב”ה, לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שה”ש ב) יונתי בחגוי הסלע. ‘השמיעני קול’ אינו אומר, אלא, ‘השמיעני את קולך’, אותו הקול שכבר שמעתי במצרים. לכך כתיב ‘השמיעני את קולך’. כיון שהתפללו, אמר הקב”ה למשה מה אתה עומד ומתפלל, כבר קדמה תפלתן של בני, לתפלתך. שנאמר מה תצעק אלי.

ואמנם, נס קריעת ים סוף היה מהלך מיוחד של חיזוק באמונה בהשי”ת שנשאר לדורות, אבל סיבתו לא היתה לחזק את האמונה, אלא להעמיד לישראל את הקשר והשייכות ע”י תפילה. וכל סיבת הסכנה היתה בכדילהביא אותם לידי התכלית של – השמיעיני את קולך. לאותו תפילה שהקב”ה מתאווה לתפילתן.

וע”ז הדרך אמרו במדרש (שה”ר רבה פרשה ב, ב) עה”פ יונתי בחגוי הסלע, תני דבי רבי ישמעאל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים, למה היו דומין. ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע, ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס, שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחורה, לא תהי יכולה, שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה התחילה צווחת ומטפחת באגפיה (בכנפיה) כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים. לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב. מה עשו וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’, מיד (שמות יד) ויושע ה’ ביום ההוא.

ר’ יהודה בשם ר’ חמא דכפר תחומין, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מתאווה לשמוע שיחתה. מה עשה הוציא כרוז ואמר כל עמא יפקון לקמפון. כשיצאו, מה עשה רמז לעבדיו ונפלו לה פתאום בליסטין לסכנה. והתחילה צווחת אבא אבא הצילני. אמר לה אילו לא עשיתי לך כך, לא היית צווחת ואומרת אבא הצילני. אילולי מצב זה, לא היית פונה אלי. אולי היית פונה, אבל לא במצב של ‘עד כלות הנפש’. כשאין לך עזרה אחרת, זולתי, אני, הקב”ה, בזעקך אלי ‘אבא אבא הצילני’.

נמצא לנו במהותה ותכליתה של התפילה. שאין המכוון שמחמת שהאדם נמצא בסכנה, לכן הוא מתפלל כדי להנצל מן הסכנה. אלא אדרבא מהלך הדברים הוא שהסיבה, זהו התפילה. והמסובב, זהו הצרה. הצרה ניתנה כדי שיתעורר האדם, להתפלל. ולהכיר שאין שום דבר חוץ מהקב”ה, זהו המטרה של הצרה, להביא את האדם לידי הכרה זו. וזהו מה שצריך האדם להשכיל ולידע בעת צרה, שכל מצבו הוא בכדי שיתקרב להשי”ת בתפילה, ובזה לבד יש סיבה גמורה לינצל מהצרה.

עד כדי כך מצינו בגמ’ (יבמות סד ע”א) א”ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב”ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. עוד שם בגמ’ (ע”ב) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אפי’ בית ולד אין לה, ע”כ. הרי דמצד הטבע היו אבותינו ‘עקורים’, לא היה דרך כלל להמשכיות זרעם. וכ”ז רק להעמיד את מצבם בתפילה להשי”ת – אבי אבי הצילני, שאין דרך אחרת מלבד התפילה להשי”ת.

וזהו שאומרים אנו בתפילה זורע צדקות מצמיח ישועות. מה הכוונה ‘זריעה’ ו’מצמיח’ וכי הישועות צומחות. אלא המכוון הוא, שבאמת הצרה תכליתה להביא שהתפילה תהא זריעה, האדם מצוי במצב שהוא משקיע בזריעה בתפילה בשם ה’, בכדי שתצא מזה התולדה. וא”כ זהו מהלך הדברים שהקב”ה משים אותו, שיגיע למצב בו הינו מוכרח להזריע את צדקתו, תפילתו, בכדי שתצא מזה תולדה של ישועות.

וע”ז הדרך מצינו בסליחות וממכה עצמה מתקן רטיה. הרי שזהו מהלך אחד של מתוך מכה, בעצם המכה, כבר מונח הזרעים של הרטיה לאותה מכה. כי זהו הסיבה שבגללה מביא הקב”ה את המכה, כדי לתקן ממנה עצמה את הרטיה.

וביותר מצינו ביעקב אבינו דכתיב  ‘ויאמר ישראל למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח’ (בראשית מ”ג, ו’) ואמרו ז”ל (בר”ר פ’ מקץ צא, י) מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, אלא כך אמר הקב”ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי, הדא דהוא אמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה’ ומאלהי וגו’. כל המעשה והמאורעות שאירעו עם יוסף ואחיו, הכל נועדו ‘להמליך’ אותו, וכי שייך על חלק מחלקי הישועה לומר למה הרעותם לי. ועל כך היתה ‘טענה’ של ה’ על יעקב אבינו.

וכך הוא במשה רבינו ע”ה שכאשר התענו ישראל במצרים, אמר להקב”ה ‘ומאז  באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה’ (שמות ו’,א’). ובמדרש (שמו”ר פ’ בשלח כג, ג) א’ ד”א, אז ישיר משה הה”ד (שה”ר ד) נופת תטופנה שפתותיך. אמר משה רבון העולמים, במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך.

א”ר לוי בר חייא, משל למדינה שמרדה על המלך, ואמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם בה. אמר לו דוכוס אין אתה יכול. החריש המלך והלך בלילה בעצמו, וכבשה. ידע דוכוס, עשה עטרה והביא למלך. אמר לו  העטרה הזו למה, אמר בשביל שחטאתי בדבר ואמרתי לך אין אתה יכול, כך אמר משה לפני הקב”ה יודע אני שחטאתי לפניך ב-אז. שנאמר (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה, והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך ב-אז, הה”ד אז ישיר משה … עכשיו הבין משה רבנו שאותה הבנה שהבין בתחילה שאמר ‘ומאז’ לא היתה נכונה, כי זה היה חלק מתהליך של הישועה עצמה ! ולכן תיקן זאת ב-שירה והילול לה’, באותו אופן של ‘אז’ ישיר. כדי להכיר שהצרה והישועה, הם באים במהלך אחד.

כאשר מבינים את מהלך הדברים, ודאי בעת צרה צריך להתפלל, וזהו ‘חיוב’ ככתוב בהלכה ברמב”ם. אבל כאשר כתב הרמב”ם, שהנמצא בעת צרה, ואינו מתפלל הרי זו דרך אכזריות. וזהו מפני שהוא אינו עושה את הדבר המיועד עבורו. שהרי הקב”ה אינו עושה את הצרה אלא רק בכדי שיתפלל, ובזה יש בידו סיבה גמורה לינצל מצרתו, ואם אינו מתפלל, זהו דרך אכזריות. כיון שחובתו להבין שהכל  מאת ה’, הצרה וההכרח לתפילה. וחוסר ההבנה, זהו נובע ממידה רעה.

אמנם אמרו ז”ל (ברכות כו (תפילות, אבות תקנום. ועלינו להתבונן, שתפילות האבות לא היו בעת צרה שלהם. אצל אברהם כתיב ‘ויקרא בשם ה”. לא היה בעת צרה. ולא אצל יצחק שכתוב ‘ויצא יצחק לשוח בשדה’. וגם יעקב שאמר ‘אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי’, לא היה טעם התפילה מחמת צרה. והרי כל המקור והיסוד של התפילות נתקנו ע”י תפילתם. אכן, יסוד תפילתם היה מחמת שזה היתה עצמיותם ומציאותם. היה מונח וקיים אצלם היסוד והמהות של התפילה מציאות תמידית של קשר ושייכות להשי”ת, הכרה וידיעה שהכל תלוי בו ית’.

וזהו שמצינו באברהם אבינו דכתיב ביה  ‘ויקרא בשם ה”. לא כתוב כאן ‘תפילה’ אלא ‘קריאה’, ואעפ”כ תירגם אונקלוס ‘וצלי’ קדם ה’ והיינו תפילה. כלומר, כל קריאתם שיחם ושיגם היה לחיות כך כל העיתים, הנני נתון ומצוי במצב תמידי של תפילה. בבחינה של בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. הנני משים את עצמי בשייכות עם הקב”ה, ע”י התפילה, ובכך זוכים לשפע מאיתו ית’.

ענין הקריאה כבר כתב הרמב”ן (סו”פ בא). וז”ל ולפיכך אמרו (אבות פ”ב מ”א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני-אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו ‘בריותיך אנחנו’.

כאשר נעמיד אצלינו את התפילה במהלך כזה, נכיר ונדע, עד כמה יש בתפילה הרבה יותר מאשר אבי אבי הצילני. אלא כל האמונה וכל הבטחון שהננו מייסדים בחיינו, הכל מתקשר בקשר עם הקב”ה בתפילה. וכך לאחר התפילה, בו הננו נדרשים  בכל עת  לשויתי ה’ לנגדי תמיד, זה מצב שנשאר למשך כל היום, כיון שהעמדנו אץ עצמינו בשייכות וקשר להקב”ה, ועלינו לשמר את הקשר התמידי עם הקב”ה שהכרנו בתפילה.

והדברים מפורשים בכוזרי (מאמר ג אות ה) … והסדר הזה של עבודת-ה’ יום יום מימות השבוע בהכנעה מהנפש, כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו וניזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת-התפלה עד עת תפלה אחרת. כהתמדת כח סעודת היום, עד שיסעוד בלילה. וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש, היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם … כאשר מתפללים בכוונה, ומכניסים לעצמו מצב של ‘זכרו שמו’ בתמידות, צריכה להביא לידי מצב שככל שהיום ממשיך והולך, כך נעשה לנו קודר ההתרחקות מהתפילה הקודמת. ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם. ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים, ויהיה נכון לעתיד.

התפילה היא לא רק ל’עכשיו’, אלא זהו על כל העתיד.  זהו זריעה, כדי שיהא בה קצירה. ממש כפי שאי אפשר שיהא דבר-שלם עם כל הכוחות, בלא שיהא לזה עץ מצמיח. כאשר האדם מתפלל בבוקר, מקבל הוא כוחות של אמונה, בטחון, לכל היום. ולזה אמרו ז”ל (ברכות כא) ולואי שיתפלל האדם כל היום. ואין הכוונה שיישב בתפילה כל היום, אלא שתהא השפעה תמידית במשך כל היום כולו, מתפילותיו. ומה שהאבות תיקנו כמה תפילות, זהו כדי לחלק את משך היום להשפעות תמידיות לכל היום כולו.

האדם יכול לזכות לתפילת שחרית מרוממת ונעלה. אבל חייבת להיות השפעה של התפילה בבואנו ללמוד תורה, לעולם מחויב להיות במצב של ‘ויקרא בשם ה”. בכך צריך להעמיד את תוקף תפילותיו שיהא בהם השפעה על העתיד. כיון שזה טמון בכוחה של התפילה, להביא אותנו לידי השפעה תמידית של ‘זכרו שמו’.

ובאמת שזאת ההשפעה אינה דווקא בתפילה אלא גם בקיום המצוות. וכמש”כ האבן עזרא (במדבר טו, לט) עה”פ והיה לכם לציצית, שכתב … והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפלה, יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע, והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית, רק לפי דעתי, יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה. כאשר האדם יוצא לצרכי חייו, אז הוא ‘נצרך’ לאותו מצב של תפילה של למען תזכרו.

האבות תיקנו לנו ‘זריעה’ ו’צמיחה’ בזמנים ביום, כדי שיהיו מהם השפעות ממשיכות לכל מהלכי היום.

ואמר בזה אאזמו”ר ‘כללן של דברים, האדם, כל מעשיו, פעולותיו, מחשבותיו, כל ימי חייו, כולם מחוברים ומדובקים מקשה אחת. ימי הנעורים, עם ימי הזקנה. יום אחד עם משנהו. מצד טבעי הדברים עצמם, אם רק האדם לא ינתק את החיבור, אם יניח אותם על מתכונתם וטבעם, מצד עצמם הענינים מחוברים ומדובקים, האדם הוא המנתק בכוונה המפריד בין הדבקים.

תכלית הקשר והשייכות שע”י התפילה בכדי שנוכל לשמר את מצבנו כדי להמשיך ולקבל מאותה השפעה. וחלילה לנתק את העץ, שאז ימות הפרי.

זהו עבודת התפילה, להיותנו משמרים את מצבנו מתפילה עד לתפילה. תפילות של יום יום, של שבת, ושל חודש, כך במהלך ללא סוף.

אאזמו”ר זצוק”ל הרחיב הרבה, בחלק בו מאד קשה לנו העבודה של ‘לייקר את התפילות’. וכמדומה שזה היתה כוונתו, שהתפילה נועדה ליטול ממנה כסדר כסדר את המצב של כל זמנינו. ואמר שהתפילה הוא השם והצורה של ישיבתנו. הזהרו בשם זה. אשר נקרא עליכם לבל תאבדו אותו, ולבל תשנוהו.

חובתנו לשמור את השם ואת הצורה שלנו בישיבה. זהו הבקשה המוטלת עלינו בפרט ביום היארצייט, לחשוב מעט איך צריכה להיראות התפילה, איך ניטול תועלת ומה היא התועלת, ולא רק כדי לקיים המצוה,  אלא כדי לקבל אנו הימנה תועלת של שינוי בכל תפילה ותפילה, לימוד תורה אמונה וביטחון, וכל המידות, בזה ניטול איתנו את התפילה, וכך נוכל לשמור את השם ואת הצורה של ישיבתנו.