דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

וישבתם לבטח בארצכם (כו, ה)

בתורת כהנים (בחוקותי א, א) דרשו: בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.

באחת התקופות של מתח ודאגה מפני הסכנות והמצב הבטחוני הרעוע בארץ ישראל, היו אנשים שטענו שבחו”ל יותר בטוח מאשר בא”י.

אמר אז מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב נחום פרצוביץ זצוק”ל שבחז”ל כתוב להיפך, והביא את דברי התורת כהנים שדרשו “בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה”, ומבואר כי רק בארץ ישראל יש אפשרות של שלוה אם בחוקותי תלכו, אבל בחו”ל אין אפשרות של שלוה, וא”כ אי אפשר לומר שבחו”ל בטוח יותר, כי הרי חז”ל אמרו אחרת.

מתוך הספר ‘בנין נחום’

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

עמל התורה בכל המצבים

מופלא היה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון רב חיים שמואלביץ זצוק”ל בלימוד התורה ועמלה. כל ימיו עמל בתורה בשקידה ויגיעה עצומה עד כלות הכוחות ממש, והיה משים לילות כימים בהתמדתו בתורה.

במיוחד הפליא לעשות בשנות הגלות בשנחאי, כאשר הגה בתורה בשקידה ועמל שאין לתאר, זאת למרות כל הטרדות והדאגות המרובות שרחשו מסביב. הגאון רבי שמחה עלברג זצ”ל, אשר היה עם תלמידי הישיבה הקד’ בשנחאי בשנות הזעם, תיאר במאמר זיכרון שכתב לאחר פטירת מרן זצ”ל, תיאור חי ומוחשי לעמל התורה של מרן ראש הישיבה בימים ההם:

“כח ההתמדה שלו היה מיוחד במינו, בלי מושג. ואני זוכר בגלות שנחאי. השמים המטירו פצצות-תבערה. להבות אדומות פורצות מדי פעם בפינה אחרת של העיר. המהומה גדולה. המות מרחף בחלל האויר. מחפשים מקום להסתתר בו. ומה עושה אז רבי חיים? – רבי חיים רוצה להחריש את רעש המטוסים המתעופפים בניגון הגמרא שלו. “הבה לא נאבד זמן. כל רגע של חיים הוא מתנה מהקב”ה, נמהר איפוא ונחטוף מעט לימוד”. כך היה אומר באותם רגעים טראגיים כאשר צללי המות ריחפו לנגד העינים. האויר בחוץ – בימות הקיץ – לח ומעיק. בבית שורר מחנק ממש. אין במה לנשום. אבל רבי חיים לא מרגיש בחום. הזיעה אינה אוכלת בו, הצמא מייבש את לשונו, אך הוא מתחיה בתורה, הוא שואב לקרבו דליים מלאים של תורה והיא שמרווה את צמאונו.

שנים ארוכות וקשות, ימים אפורים ולילות שחורים. השמים אינם זורחים ביום עם שמש ואינם מאירים בלילות בירח כסוף. על הלב מעיק כאב איום. בשורות-איוב מגיעות בצינורות חשאיים. ידיעות מחרידות מטריפות ממש את הדעת. שוכבים לישון בפחד ומקיצים בפחד. “היתה דמעתי לחם יומם ולילה”, בולעים דמעות. הצער מעמיק מפעם לפעם יותר ויותר, שכן חסרות אפילו דמעות כדי לבכות את האסון שכל אחד שותף לו. היו אלה ימים של חולי נורא! מחלות דיזנטריה וטיפוס משתוללות, מי מסוגל בזמן שכזה להתרכז, איך אפשר אז לחשוב ולהרהר ברמב”ם קשה, אך רבי חיים מתגלה אז כגיבור פיסי ורוחני כאחד. הוא מתייצב לנהל לבדו מאבק בכל כוחות-החושך, מאבק בלילה המפחיד, ובהישענו על הסטנדר הוא עומד לפעמים כל הלילה ולומד. כה גדולה היתה התמדתו שלא נחלשה גם בהימצאו בין סכנה אחת לבאה אחריה”.

מתוך ‘עיני העדה’ עמ’ שי”ט

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בחקתי

בתוכחה כתיב ולא אריח בריח ניחוחכם

הנה בגמ’ אמרו מקריבין אע”פ שאין בית. ובענין הקרבה בזה”ז, הנה הוכיחו בעבודה תמה ומהרש”א אלפנדרי ח”ב ל”א דגם מיד אחר זמן החורבן לא הקריבו משבת י”ב ע”ב דאמר ר’ ישמעאל כשיבנה בהמ”ק אביא חטאת שמנה, ובפסחים ע”ב ע”ב וכי עבודה בזה”ז מנין. וכן בהגש”פ שהיו מסובין בב”ב ולא הקריבו ק”פ בירושלים.

והנה טעם האומרים דאין מקריבין בזה”ז כתבו האחרונים משום שאין לנו חלזון או שאין יודעים מקום המזבח או שאין כהנים מיוחסים או שכולנו טמאים. (וטומאה הותרה בציבור רק בקרבן ציבור או קרבן פסח כמבואר בפסחים ע”ז ע”א דדרש מקרא דכתיב במועדו ואפילו בטומאה).

והנה כ”ז לא היה שייך אז בשעת החורבן (והיה להם אפר הפרה כמבואר במל”מ פ”ג מאבל). והא דלא הקריבו אחר החורבן ניחא לדעת הראב”ד משום דאין מקריבין בזה”ז דס”ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אבל לפי הרמב”ם קשה.

ולכא’ היה נראה לומר דאז לא הקריבו משום ריח ניחוח דכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם וכמ”ש הנצי”ב. אכן באמת הנצי”ב צ”ב מהא דאמרו מקריבין אע”פ שאין בית. ולדבריו צ”ל דמקריבין אע”פ שאין בית היינו מצד דיני קדושה ומ”מ אחר החורבן יש עוד סיבה שא”א להקריב משום ולא אריח בריח ניחוחכם. ובאמת כבר העיר שם בעצמו מהא דזבחים ק”ז ע”ב דשוחט בחוץ בזה”ז חייב ולא תי’ כלום.

(ובחזו”א מנחות ל’ ה’ הביא ג”כ ההיא פסוק דכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם, אכן לא פסל מה”ט את הקרבנות אלא כתב דאין חיוב הקרבה בזה”ז מחמת זה וז”ל ואפשר דבזמן הגלות פקעה מצות תמידין ולא מחמת אונס אלא זו בכלל גזירת הגלות וכדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם ויקרא כ”ו ל”א עכ”ל. וע’ משמר הלוי זבחים קס”ז, וברכות סי’ י”ט ג’, שרצה לפרש כוונת הנצי”ב כמ”ש החזו”א ומהרש”א אלפנדרי אבל חזר בו ממה שכתב הנצי”ב בהעמק”ש פ’ ראה ולכן נשאר קשה מההיא דמקריבין אע”פ שאין בית).

וע”ע בנין ציון סי’ א’ (מובא בדרישת ציון דף ל”ח ע”ב) שכתב ג”כ כמ”ש הנצי”ב דמשום ריח ניחוח לא יכלו להקריב, (מיהו בדבריו לכא’ י”ל כחזו”א ולא כנצי”ב), וביאר בזה במגילה כ”ח ע”א דאמר ר’ יהודה דבהכ”נ שחרב נוהגין בו כבוד דכתיב והשימותי את מקדשכם אע”פ שחרב בקדושתן קיימי, וביאר מנלן דאע”פ שחרב בקדושתן קיימי, דהוא מדכתיב ולא אריח בריח ניחוחכם וע”כ איירי דמקריב קרבן משום מקריבין אע”פ שאין בית, ומזה מוכח דאע”פ שחרב בקדושתן קיימי. והקשה על עצמו א”כ למאי נ”מ אמרו מקריבין אע”פ שאין בית. ותי’ חדא דנ”מ לענין מעלה בחוץ כמפורש בגמ’ דחייב בזה”ז, ועוד נ”מ דבזמן שצוה ה’ לבנות בהמ”ק כבר בטל דין ולא אריח ואפשר להקריב אע”פ שעדיין לא בנו, ועוד דנ”מ לענין בדיעבד אף דאין להקריב מ”מ אם הקריב יצא קרבנו כמו כל קרבן שהקריב שלא לשמה.

כדאי אני שתאמינו בי

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

כדאי אני שתאמינו בי

״אם בחוקותי תלכו וגו’ ונתתי גשמיכם וגו׳ ונתתי שלום בארץ וגו׳ ונתתי משכני בתוככם״ וגו׳ (ויקרא מ) . ובסופם של הברכות והקללות נאמר (שם) ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות״. ופירש רש״י (וכן הוא בספרא):

״אני ה׳ אלקיכם״ – כדאי אני שתאמינו בי, שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים.

וזהו שכתוב בפרשת בא (שמות ט, יד) ״בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ״, ופירש הרמב״ן (שם יג, טז): ״להורות על היכולת שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו״.

וזה היה תכלית יציאת מצרים והנסים הגדולים, כמו שהאריך הרמב״ן שם לבאר, למען השריש בקרבנו האמונה כי הוא ית׳ הבורא יש מאין והמשגיח על כל יושבי הארץ והוא הכל יכול בלי גבול ובלי תכלית.

וזהו שאמר השי״ת לאחר ההבטחות שישמרו התורה ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו׳ כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים״, וזו תכלית יציאת מצרים, למען תדע וגו׳ לחזק האמונה והבטחון בהשי״ת.

וזו מצות זכירת יציאת מצרים, להזכיר לעצמו תמיד כי יכול לבטוח בה׳ שהוא נאמן לשלם שכר וכל יכול, וכן פירש רש״י בפרשת ציצית: ״אני ה’ – נאמן לשלם שכר״.

ויש לעיין, שהרי שנינו(אבות א, ג) ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס״.

בא חבקוק והעמידן על אחת

והנה איתא בגמ׳ (מכות כג:): דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.

בא דוד והעמידן על אחת עשרה וכו’, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר “וצדיק באמונתו יחיה״.

ומבאר המהרש״א, שבאו להעמיד כללים אשר בקיומם כוללים חלק גדול מן התורה, ובא חבקוק והעמידה על אחת – ״וצדיק באמונתו יחיה״, שממנה אפשר להיות שלם בכל התורה, והיא המצוה הכוללת כל התורה כולה, וכל חסרון בה הוא חסרון ח״ו בכל התורה, וכל דרגא בה היא עליה בכל התורה.

ומבאר עוד המהרש״א, כי כל רמ״ח אברים הם כנגד מצוות עשה, ואבר הלב כנגד עשה של אנכי, כי כמו שהלב הוא שורש של כל רמ״ח האברים וחיותם, כן מצות האמונה היא כלל ומקור של רמ״ח העשיין ששמענו מפי הגבורה.

האמונה לב וחיות כל התורה והמצות

׳הנה איתא בגמ׳(יומא ט:): מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלושה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, …אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו’.

[בית ראשון] רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב״ה, …ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם.

ומבאר הגר״א (אב״ש), כי שנאת חנם הוא היפך הבטחון, וכל הקנאה והשנאה הוא מחמת חוסר מדת הבטחון שחושב שחברו נוטל ממנו. וזהו שאמרו “ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם״ ־ ראשונים אף שרשעים היו היה זה רק מלבר, אבל הלב היה טוב, כיון שתלו בטחונם בהשי״ת, אבל האחרונים אף שעסקו בתורה ובגמ״ח היה זה מלבר, אבל מבפנים היה הלב מקולקל כי היתה שנאת חינם ביניהם.

ויש לבאר, כי האמונה והבטחון הם המהות הפנימית של האדם, ויש לך אדם שעובר עבירות אבל פנימיותו טובה, היינו שבוטח בה׳, ויש אדם ששומר תורה ומצות אבל תמיד דואג מה יהיה עתידו ומה תהא פרנסתו, וזה שאין לו אמונה ובטחון הרי הוא כבעל מום בלבו, שהרי היא המצוה הנותנת חיי האברים כלם.

וזהו החילוק, שהראשונים תלו בטחונם בהשי״ת והיה לבם טוב, והאחרונים אמנם עסקו בתורה וגמ״ח אבל הלב היה חולה רח״ל.

ומבואר, כי מצות האמונה והבטחון שורש וחיות כל המצוות, כמו הלב שהוא חיות כל האברים. ולכן העיקר הזה הוא שורש השכר בזה ובבא, וכמו שכתוב (תהלים קמז, יא) ״רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו״, ורצונו ית׳ הוא חיי נצח, כמו שכתוב (תהלים ל,ו) חיים ברצונו.

והוא שנאמר ״צדיק באמונתו יחיה”, וזהו ׳באמונתו׳ – בבטחונו בה׳, כמו שאמרו בגמ’ (סוטה מח:) ״רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה״, והמאמין יודע שכל מזונותיו באין בהשגחה ואין ההשתדלות מועלת מאומה, כמו שכתוב במן, המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר. [עי׳ ב״י ומ״ב או״ח סי׳ א].

ולכן כשם שהאמונה והבטחון הם שורש כל התורה, כך הם שורש כל הברכות המובטחות.

זכירת יציאת מצרים לחיזוק הביטחון

והנה היסוד שעליה בנויה האמונה הוא זכירת יציאת מצרים – ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” (שמות כ, ב), ולכן נצטוינו (דברים טז, ג) ׳׳למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״, וכמו שמבאר הרמב״ן (סו”פ בא) כי ע״י יצי״מ נתברר שהקב״ה ברא את העולם יש מאין ומשגיח על הכל והוא כל יכול ואין מעכב בידו.

ועל כן יצי״מ שורש כל התורה כולה, כי כמו שהלב חיות של כל האיברים כך האמונה לב כל התורה.

זכירת יציאת מצרים תנאי לקבלת עול מלכות שמים

והנה זכירת יציאת מצרים מפורש ברמב״ם שמצות עשה היא, ואף שלא מנאה הרמב״ם במנין המצוות, נתפשט לבאר בשם הגר״ח זצ״ל שזכירת יציאת מצרים היא חלק ממצות קבלת עול מלכות שמים. וכן מוכח ברמב״ם.

ויש לבאר, שזכירת יציאת מצרים היא תנאי כדי שיוכל לקבל עול מלכות שמים כראוי, (ובפ’ ציצית כתיב ״אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני הי אלקיכם״, ופירש״י ״ע״מ כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזירותי״.) כיון שעול מלכות שמים שייך רק במי שפורק עול מלכות ועול ד״א מעצמו ומקבל על עצמו עומ״ש, וזה יתכן ע״י מדת הבטחון, להאמין שאין עוד מלבדו בלי דאגה לשום דבר מענייני העוה״ז. ועל כן בעת קבלת עומ״ש צריך להזכיר יצי״מ, כדי לחזק בקרבנו האמונה והבטחון בהשי״ת.

נמצא, שזכירת יצי״מ היא יסוד האמונה והבטחון, ע״י שראינו שהקב״ה כל יכול ובידו הכל ואין מעכב על ידו.

ביראת ה’ מבטח עז

ומעתה מבואר, כי זהו שנאמר כאן: ׳׳אני ה׳ אלקיכם – כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים״, ואין הכונה שנעשה על מנת לקבל שכר, אלא שעלינו להאמין ולקבל עול מלכות שמים בהכרה זו כי עיניו על כל דרכי איש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

וזהו שנאמר במשלי (יד, כו) “ביראת ה׳ מבטח עז ולבניו יהיה מחסה”, ופירש הגר״א:

כי יש ב׳ חלקי בטחון, אחד שהקב״ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר, כמו שמצינו שהבטיח לו הש״י לאברהם שיעשירו וזה נקרא בטחון. וחלק הב׳ הוא שהקב״ה אין מבטיחו אך האדם בעצמו שם בטחונו בה’, וזה נקרא בטחון, וכמו שכתוב צור חסיו בו – שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר כאשר ינוח שם בעצמו אך הצור לא הבטיחו שיהיה לו למחסה, וזהו שנאמר ״טוב לחסות בה׳״ הוא חלק הב’, כלומר שמעצמו ישים וישליך יהבו על ה׳ אף שלא הבטיח לו ה׳, ממה שישים בטחונו באדם, אף לאחר שהבטיח האדם לו לעשות הטוב, וזהו ״מבטוח באדם״.

וזהו שנאמר כאן ״ביראת ה׳״, כלומר מחמת היראת ה’ יגיע שהקב״ה יבטיחנו לעשות לו טוב, וכשהקב״ה יבטיחנו הוא ״מבטח עוז״ וחזק, וגם לבניו שלא הבטיח יהיה להם למחסה שיגין עליהם ה׳ צבאות.

וזהו הביאור בפרשה, אם בחוקותי תלכו וגו׳, ועל זה באו אח״כ כל ההבטחות שהקב״ה מבטיח את ישראל, ואומר, ״אני ה׳ אלקיכם ־ כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים״, כי לבטוח בהבטחה צריך ב׳ דברים, א׳ שיהיה המבטיח נאמן, ב׳ שיהיה בכח המבטיח לקיים הבטחתו, ולזה אמרה תורה ״אני ה׳ אלקיכם״ – ״אני ה׳״ הוא כמו שפירש רש״י בפרשת וארא – ״שעליה נקרא שמי ה׳, נאמן לאמת דברי”. ובאמרו ״אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”, היינו – “כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה וכו'”.

והרי זה ״מבטח עוז״, שהבטיחנו הקב״ה ־ ״אם בחוקותי תלכו” – ״ונתתי גשמיכם בעתם״ וגו’, ״ונתתי משכני בתוככם וגו׳, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם וגו׳״. כל אלו הבטיחנו השי״ת, וביראת ה׳ מבטח עז.

כל הברכות בשכר הבטחון

והנה בהפטרה בפרשתנו קוראים אנו “ה’ עוזי ומעוזי”, ובה גם יש ברכות וקללות, ומה כתיב בה: “ארור הגבר אשר יבטח באדם”, ועל זה כל התוכחה, ו”ברוך הגבר אשר יבטח בה'”, ומבואר כי אמנם הברכות הם על התורה, אבל מהו לב התורה, הוא האמונה, ולכן עיקר הברכה הוא על הבטחון.

וכן מפורש בתהלים (לז, ג) ״בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה״, ופירש רש״י: ואל תאמר אם לא אגזול ואגנוב או אתן לעני צדקה במה אתפרנס, ועשה טוב, ואז תשכון ארץ לאורך ימים, ורעה אמונה, תאכל ותתפרנס משכר האמונה שהאמנת בהקב״ה לסמוך עליו ולעשות טוב.

נמצא שההבטחה של אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו’, זהו אם תשמעו לי ותאמינו בי שאני יכול להיטיב עמכם בעמל התורה ובהזנחת עניני העוה״ז, אז יושפע עליכם כל הטוב בזכות האמונה והבטחון.

ובזה מבואר, כי אמנם שנינו ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״, אלא שכאן אין הכוונה שעושה על מנת לקבל פרס, אלא עושה ובוטח בה׳, לומד ועמל הוא בתורה ובוטח שלא יחסר לו מאומה, עושה צדקה וחסד ובוטח שלא יפסיד מאומה, והיא המדרגה הגדולה של האמונה, וכל תכלית יציאת מצרים היתה לשם כך.

פתחו שערים ויבוא גו צדיק שומר אמונים

אמרו בגמ׳ (שבת קיט:) ״כל העונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיה כו, ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תיקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן, מאי אמן אמר ר׳ חנינא א-ל מלך נאמן״, [פירש״י כך מעיד על בוראו שהוא א-ל מלך נאמן].

ופירש רש״י על הפסוק שם בישעיה: ״פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים” – פתחו שערים שלה [של ירושלים], ויבא לתוכה גוי צדיק, שומר ששמר וציפה בגלותו ימים רבים לאמונתו של הקב״ה שיקיים הבטחתו שהבטיח עפ״י נביאיו לגאלם.

כל השערים פתוחים, למי ששומר אמונים ולומד ומקים מצוות, ולבו סמוך ובטוח בהשי״ת שיקיים הבטחתו, ובזה יזכה לכל הברכות האמורות בתורה.