‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Reznick, Harav Hagaon Elimelech Shlita

Love Overrides Protocol

Shavuos

Harav Hagaon Elimelech Reznik Shlita

There is a long-standing minhag to stay up on the night of Shavuos and spend the entire night learning Torah, rather than going to sleep as usual. But what’s the reason for this practice? I’d like to discuss three key points in this regard.

People often reason, “If I go to sleep, I’ll have more energy. I’ll be able to daven better, and I might even have more time to learn! I’ll be able to learn my regular sedarim, and I can learn during the day. But if I stay up all night, I’ll be wiped out—and if you crunch the numbers, I might end up learning less overall.” And if you take out your calculator, you might find that you’re actually learning less by staying up all night on Shavuos.

So which is better? What’s the use of staying up?

The point, Rabbosai, is that this minhag isn’t about learning more Torah—more hours, more hasmadah. It serves a different purpose altogether. And we’re going to discuss three fundamental ideas that underlie this minhag of Klal Yisrael.

Hashem Replenishes Your Strength

One, it’s brought down that staying up all night is a tikkun, a kapparah, for what happened at the time of Matan Torah. Klal Yisrael went to sleep the night before the Torah was given, and Moshe Rabbeinu had to wake them up in the morning. This triggered criticism from Above: “The night before Matan Torah you go to sleep? You show up late?”

We stay up the whole night as a way of rectifying that mistake. But what really happened then? What does it mean that Klal Yisrael went to sleep and Moshe had to wake them up?

Let’s look at the Kedushas Levi, who always defended Klal Yisrael. R’ Levi Yitzchak gives the following explanation: Klal Yisrael arrived at Midbar Sinai on Rosh Chodesh Sivan, and they invested all their energy into preparing for Matan Torah. From Rosh Chodesh all the way through the Shloshes Yemei Hagbalah they were busy readying themselves to receive the Torah. By the time Erev Shavuos came around, they were so physically and emotionally drained that they said to themselves, “We’re not going to have the strength or clarity to receive the Torah properly.” So they went to sleep—but not merely to get a good night’s rest; it was a lesheim Shamayim sleep, with the intention of restoring their energy to receive the Torah properly.

Why, then, were they criticized? Where did they go wrong? The Kedushas Levi says they should have had bitachon and emunah that Hakadosh Baruch Hu would give them the strength they needed. Yes, they had exhausted themselves in their preparations. Yes, they were drained. But they should have trusted that קוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ—the Eibishter would renew their energy so that they could receive the Torah.

The Maharsha expresses this idea in two places. The Gemara states (Bava Basra 10a) that talmidei chachamim who hold back sleep from their eyes will be satiated by the radiance of the Shechinah in Olam Haba, and the Maharsha explains that this doesn’t mean Hakadosh Baruch Hu will grant them the experience of the Shechinah in the next world, but rather that they receive a taste of Shechinah from Olam Haba in this world. Why? Because Torah weakens a person. It drains you physically. So talmidei chachamim, who push themselves past their limits, should naturally become weak and frail—but Hashem gives them added strength.

The Maharsha says the same thing in Avodah Zarah (3b), where the Gemara says that someone who learns Torah at night will have a chut shel chessed drawn upon him during the day. Naturally, if someone stayed up learning all night, he should be totally wiped out by the morning. But no. The Maharsha says Hashem gives them a chut shel chessed, which grants them extra kochos, so they do not become depleted.

That’s what would have happened at Matan Torah, had Klal Yisrael not gone to sleep.

In the zemiros of Shabbos day, we say: וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד, וּפָתְחוּ וְעָנוּ ה’ אֶחָד. This stanza is describing Kabbalas HaTorah, which happened on Shabbos. But then we continue, בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּח, praising Hashem for giving strength to the weary. What is this line doing here? We understand the naaseh v’nishma, the bris yachad. But why בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ?

The answer lies in the above idea. Torah tires a person out. A person might think: Maybe I’ll be exhausted; maybe I won’t have the koach to learn the next day. No! בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ—Hakadosh Baruch Hu will give you the strength to learn. The Torah won’t knock you out. You won’t lose from pushing yourself.

That was the mistake before Matan Torah. Klal Yisrael thought they needed to sleep in order to be ready, but their reasoning was flawed; they should have had bitachon that Hashem would give them the necessary koach.

So this is the first reason for staying up the whole night—not to fall into the same mistake that Klal Yisrael made at Matan Torah by worrying about not having strength.

Our Grocery Store

The second point relates to the Torah’s account of Klal Yisrael’s arrival in Midbar Sinai. The passuk says: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר— first, they traveled from Refidim, then they came to Midbar Sinai, and then they encamped.

The Ramban points out that generally, when Klal Yisrael traveled, they immediately encamped — they set up their tents, they made things nice, and they settled. Here, however, the passuk is adding a step in between וַיִּסְעוּ and וַיַּחֲנוּ — וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי. They didn’t just travel and then encamp. When they arrived at Midbar Sinai and saw Har Sinai, they dropped everything. They didn’t bother settling in. They didn’t arrange their tents or hang up pictures to try to make themselves comfortable. They ran straight to the mountain.

What’s the deeper point of this Ramban? It’s not just that Klal Yisrael were less focused on worldly matters and went straight to prepare for Matan Torah. It’s more fundamental than that. They felt that their real home—their true place—was where they could learn Torah.

We all understand that Torah and ruchniyus are more important than gashmiyus. But the only way to give that knowledge practical expression is if the person feels that ruchniyus is the essence of his life. He has to be so comfortable with ruchniyus that other things become less important to him, and what really makes him happy and comfortable is learning Torah and doing mitzvos. Then the pleasures of this world become less significant.

When Klal Yisrael reached Har Sinai, they knew: This is what we’re here for. Instead of busying themselves making things comfortable, they abandoned all considerations of setting up their belongings and began to prepare for Matan Torah.

That’s the second point. On Shavuos night, we’re not just changing our sleep schedule—we’re stepping into a different mindset. We’re saying: This is my place. This is what I live for.

I once heard a beautiful pshat to explain the tefillah of ותן חלקנו בתורתך. The simple meaning is: “Give us a portion in Your Torah.” But there’s another way to understand it: Make our portion in life be Torah. Make it our business, our life’s work. A person does many things throughout his day, but only some of those things are his.

Someone once asked R’ Aharon Leib Shteinman where a certain Midrash is found. He didn’t know offhand and told them to ask R’ Chaim Kanievsky. They asked R’ Chaim, and he immediately named the exact source, in one of the Masechtos Ketanos. When they came back to R’ Aharon Leib and told him how quickly R’ Chaim answered, they were amazed.

But R’ Aharon Leib said, “Why are you so impressed? That’s his grocery store.”

If you walk into a large grocery, he explained, and ask for a certain product, the owner of the store knows exactly where it is. If you enter a hardware store and you ask the owner for a very specific kind of screw, he can show you precisely where it is, out of the many hundreds of screws and bolts he sells. Is anyone impressed by that? No, because it’s his business. He lives it every day. So, too, for Rav Chaim, Torah is his store. You ask him for anything, he knows exactly where it is. That’s his cheilek.

When we ask ותן חלקנו בתורתך, we’re davening that Torah should be our grocery store.

That’s why we stay up on leil Shavuos and learn all night. We forget our usual schedule, our usual comforts, and declare that Torah is our cheilek: “This is our place. This is who we are.”

We Made It!

The third idea is based on a beautiful insight from the Ohr Hachaim, on the above passuk at the beginning of Parshas Yisro. The Torah says: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַמִּדְבָּר. The order seems off; first it says they arrived in Midbar Sinai, and then it says they traveled from Refidim. Shouldn’t it be the other way around?

The Ohr Hachaim says the Torah is telling us something much deeper. This wasn’t just a regular encampment, a stop on the journey. This was the day the world was waiting for since Sheishes Yemei Bereishis. The purpose of Yetzias Mitzrayim was that Klal Yisrael would accept the Torah, and the very creation of the world was conditional on Klal Yisrael’s accepting the Torah. That’s the tachlis of the entire world.

In the Ohr Hachaim’s words:

אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו’ הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים.

So exciting was this moment when Klal Yisrael arrived at Har Sinai that the Torah couldn’t contain itself from informing us of this earth-shattering event. They finally made it! The passuk practically jumped out of its place, instead of describing the chronological sequence, because if a person loves something, he breaks from the usual protocol and structure: אהבת מקלקלת השורה. Heaven and earth rejoiced at this moment, when the beloved finally arrived to meet the one longing for it. That’s what we see in these pesukim—the Torah can’t contain itself.

The Ohr HaChaim expresses a similar idea in Parshas Vayeitzei. When Reuven brought the dudaim, Leah gave them to Rochel in exchange for being with Yaakov that night: כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי. She rented her husband! This seems totally out of place—was Yaakov Avinu a worker for hire?

The Ohr HaChaim explains that Leah had such a burning desire to have more shevatim from Yaakov Avinu, that she was mekalkeles es hashurah. She acted totally out of line—but it was her ahavah for Hashem and His mitzvos that drove her.

And listen to this: the Chida, the Alshich, and others write that this episode happened on Erev Shavuos! And who was born from that union, from Leah’s act of ahavah mekalkeles es hashurah? Yissachar, the paradigm of the talmid chacham.

And the Alshich says that this is one of the reasons for the minhag to put out flowers on Shavuos. It’s a zecher for the dudaim! It is said that someone came to the Chazon Ish asking for a segulah to have children, and he told him to sponsor the flowers for Shavuos in a shul.

One of my favorite Gemaras brings out this point. Chazal (Eruvin 53b) relatethat R’ Avahu was asked one morning, in the beis midrash, where R’ Ila’i was. He wasn’t at first seder. Where was he? They answered: עלץ בנערה אחרונית. He was rejoicing — and the Gemara gives two opinions as to the reason for his joy: Either he had gotten married, or he was busy learning. The נערה referenced here is either a young woman who was his bride — or a masechta! He was so involved in his learning and so excited that it was as though he had gotten married.

So when they asked, “Where’s R’ Ilai?”, the answer was: He got carried away and lost track of time. He was learning all night, so he missed the morning seder. Rashi says: He’s sleeping now. This is what love for Torah can do to a person — to get him to stay up all night learning ecstatically. Ahavah mekalkeles es hashurah.

Wishing everyone a gevaldig Yom Tov.

מלחמות אני עשיתי

Chodosh, Hagaon Harav Ephraim Shlita

“דרש ר’ חנינא בר פפא ואיתימא ר’ שמלאי לעתיד לבא מביא הקב”ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו” (עבודה זרה ב.), הכרזה דרמטית כזו, בלי קריטריונים, בלי ועדת קבלה, אין הגרלות: “כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו”-מתחילה מהומה, ישנה ריצה מטורפת, מחלקים, “מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנא’ “כל הגוים נקבצו יחדו…” (ישעי’ מ”ט ט’), קצת לא מובן, נותנים שכר ל”כל מי שעסק בה” מי אמור לעמוד בתור? פשוט הדבר-“כל מי שעסק בה” כל ה”יודעי שמך ולומדי תורתך”, וממש לא להאמין, מי הם אלו שנדחפים ראשונים? מי רץ מהר? לפני שיגמר, “כל הגויים” אין ברירה, חייבים לעשות סדר בבלגן. “אמר להם הקב”ה אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה…” יש כבר תור מסודר, ומי זה שעומד בראש התור, “נכנסה לפניו מלכות רומי תחילה”-אם חשבנו שיש גבול לחוצפה, אז כנראה יש לנו עוד ממי ללמוד, רומי, אותה מלכות שהחריבה את ביתו, שרפה את היכלו, הם אלו שגזרו על השבת, על המילה, אלה שרדפו את לומדי התורה. אלו שהמציאו את המושג “דורו של שמד”. הם באים לבקש שכר המיועד למי, למי שעסק בה,-“מה לך יוצא לסקל, על שמלתי את בני, מה לך יוצא להישרף, על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא להרג, על שאכלתי מצה, מה לך לוקה בפרגול, על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים, הדא הוא דכתיב “ואמר אליו מה המכות האלה” (זכריה י”ג ו’) מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים” (רבה וירא פר’ ל”ב), אם היינו שומעים שמלכות רומי עומדת עכשיו לפני בורא עולם, שכרגע דנים בשמים ברומי ובמעשיה. מאליה הייתה יוצאת התפילה, נשמעת הזעקה, “זכור ה’ לבני אדום” (תהלים קל”ז ז’) והנה מתחיל הדיון “אמר להם הקב”ה במאי עסקתם? אומרים לפניו, רבש”ע הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם (ממש כולם) לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה”-הם אפילו לא צוחקים שהם אומרים את זה, ולמרבה הפלא הדברים מתקבלים. הטענות לא נדחות על הסף. כביכול, הקב”ה מסכים עם עצם העניין ומסכים שהדברים נכונים, “וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה”-במקום לגלגל אותם מכל המדרגות, במקום להרים צעקה: רשעים ארורים, רוצחים, אתם לא מתביישים, “מחמס אחיך יעקב תכסך בושה” (עובדיה א’ י’) במקום זה, מנהלים איתם משא ומתן. אמת הדבר, כל מה שעשיתם היה בשביל ישראל ולא סתם בשביל ישראל “אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה”. ורק להבין, הם לא מנסים לתרץ את עצמם, הם לא מבקשים הקלה בעונש על כל המעשים הנפשעים שהם עשו, הפוך הם רוצים לקבל שכר “וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל” ואין מי שיצעק רמאים, שקרנים, לא נכון, אתם עשיתם את כל מה שניתן להעלות על הדעת, רק כדי שישראל לא יוכלו לעסוק בתורה, במקום זה, הטענות של אומות העולם שלעצמם נשמעות. רק מה, הכוונות היו שונות, לא שאומרים להם התכוונתם להפריע, בסוף לא רק שלא הצלחתם להפריע אלא אפילו עזרתם לישראל, מה כן אומרים להם, “אמר להם הקב”ה שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם, לצורך עצמכם עשיתם”.

ננסה להבין את זה במושגים של ימינו, לבית המשפט מובא מחבל שרצח כמה יהודים בצורה אכזרית. והוא יש לו דרישות: מגיע לי צל”ש, אחד הנפגעים באותו פיגוע הגיע לבית החולים, שם גילו שיש סתימה בעורק הראשי בלב, אם הוא לא היה מגיע לבית החולים, דום לב פתאומי, זה אמור היה להיות אצלו ענין של ימים. בזכות הפיגוע שלי, עשו לו טיפול מציל חיים, ובזכות זה הוא זכה להיות מרביץ תורה ומקהיל קהילות ברבים. כמה שנים בכלא אמור לקבל אותו רוצח אכזרי? רק בשביל החוצפה של עצם השמעת הטענה? רק ננסה לדמיין את ממשלת ליטא מאותם שנים באה לקבל שכר, יום אחד החלטנו לבטל את הפטור מגיוס לצבא ללומדי התורה או איך שקראו לזה אז לימודים רבניים, אם לא ההחלטה שלנו, בישיבת “כנסת ישראל” בסלבודקה היו חושבים על אפשרות לעלות לארץ? אם לא הגזירה שלנו הייתה נפתחת הישיבה בחברון? הנה מגיע איזה רוסי מנופח מרוב חשיבות, אם לא היינו מקימים את המסילה הטרנס אטלנטית לכל אורכה של סיביר, איך הייתה מגיעה ישיבת מיר לשנחאי, הנה נדחף גרמני, אם לא הייתי מצוה לרבנים לנקות את רחובות וינה במברשת שיניים, איך היו מגיעים כל אדמו”רי רוזין לתל אביב, את כל עולם התורה, את כל היכלי החסידות באמריקה, רק אנחנו בנינו, אף אחד לא רצה לנסוע לשם, רק בזכותנו נוסדה הישיבה בליקווד עם כל מה שסביבה, כל ממלכת סטמר לא היתה קיימת אם לא שהכרחנו את הרבי מסטמר להימלט ולהגיע בסוף לאמריקה. מפעל הש”ס של צאנז זה שלנו, וזה רק דוגמאות קטנות מהיסטוריה ארוכה, רבי שמעון, התחבא במערה רק בגללנו, אם לא היינו קיימים, איך היה רבי שמעון מגיע לדרגות הגדולות “ממערות צורים שעמדת”? כל מה שיש לרשב”י “שם קנית הודך והדרך” זה שלנו, כל מירון זה רק בזכותנו “וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” כך אפשר להמשיך לכל אורך ההיסטוריה, אותו שודד ים מארבעת השבויים, כמה תורה נתגלגלה על ידו, איך הגיע הרא”ש לספרד, הסיפורים ידועים, הרשימות ארוכות, אי אפשר להכניס אלפיים שנה למאמר אחד, אבל בכל זאת זה יכול אולי להישמע במקרה הטוב כטיעונים להקלה בעונש, אבל ודאי וודאי לא בבקשה לקבלת שכר.

על עצם השאלה איך עולה על דעתם של אומות העולם לקשור את עצמם לקבלת שכר של “כל מי שעסק בה” עדיין מהדהדים באזננו דבריו של ראש הישיבה רבי חיים זצ”ל, שלעתיד לבא יראו כולם איך שכל הדברים, וכל כולם כוונו אך ורק למטרה אחת “בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” יש בעניין את הדברים המפורסמים מהרב מבריסק, יש ב”אור הצפון” גם דברים דומים, אבל כל זה עונה על השאלה איך הם בכלל קשורים לעניין, אבל מכאן ועד לבקשה לקבלת שכר רחוקה הדרך.

צריך לומר פשוט, שלעתיד לבא יראה כל העולם איך “ולו נתכנו עלילות” (ש”א ב’ ג’) מנהיג את עולמו, איך “סיבת הסיבות” מסובב את כל מה שעשה, עושה ויעשה ואיך “עילת כל העילות” מנהל את עולמו אז יבינו כולם, שלכל הדברים ישנה מטרה אחת, אבל המטרה הזאת תהיה כל כך ברורה וכל כך מרכזית, כל שאר המאורעות, כל שאר הדברים יראו כגרגר קטן, ביום שיראו כל באי עולם “עין בעין בשוב ה’ ציון” (ישעי’ נ”ב ח’) לכל הדברים האחרים לא יהיה שום משקל, הכל אך ורק “בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” ולפי זה אם כל דבר היה בשביל ישראל, מי הכי הרבה עשה לישראל, זה כבר לא פלא, מי עומד בראש התור, “נכנסה לפניו מלכות רומי תחילה”.

והדיון מתחיל “אמר להם הקב”ה במאי עסקתם? אומרים לפניו, רבש”ע, הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” ממש לא להאמין, כאלה צדיקים, כאלה תמימים, “וכולם לא עשינו” בסוף למעשה, מה שעשינו, זה היה למטרה אחת ויחידה “אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” כשהטענה נדחית על הסף, זה לא בגלל שעל הלכה אחת הקפידו הגויים לאורך כל הדורות “הלכה עשיו שונא ליעקב” עכשיו לא אוחזים ב”לעשות נקמה בגוים” (תהלים קמ”ט ז’) עכשיו עוסקים במתן שכר “לכל מי שעסק בה” זה הנושא וזה הדיון, “אמר להם הקב”ה שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים, להושיב בהם זונות, מרחצאות, לעדן את עצמכם, כסף וזהב שלי הוא שנא’ “לי הכסף ולי הזהב” (חגי ב’ ח’) וכאן השאלה, למה התשובה של המרחצאות לא מתאימה לכל מה שעשו הגויים, מה הם מחפשים בשווקים, לא לעדן את עצמם, שאדם מרבה כסף וזהב, הוא לא רוצה את זה לעצמו, על השאלה הראשונה אפשר לומר שהגויים עושים שווקים, המטרה הראשונה שלהם היא לא לעדן את עצמם, המטרה המרכזית של גוי היא להחטיא את הרבים (מזכיר קצת את האינטרנט) אבל לגבי כסף וזהב, למה צריכים להדגיש את “לי הכסף” יש דבר בעולם שלא שייך לבורא עולם, ויש דבר שאדם עושה לעצמו יותר מכסף וזהב?

“מיד יצאו בפחי נפש” האכזבה גדולה, הם כבר דמיינו. זכינו בפיס, איזה אוצר עומד ליפול בחלקנו, ובסוף נגמר החלום, אין את האוצרות, “נכנסה מלכות פרס אחריה” ושם בגמרא שואלים, ראיתם איך יצאה רומי, למה אתם חושבים שלכם כן ילך, אתם באמת חושבים שאת הסיפורים שלכם כן יקבלו, ועונה הגמרא “אמרי אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן” הרומאים החריבו את בית המקדש, אנחנו בנינו, את כל הצרות, את כל הרדיפות, אף אחד לא רוצה לזכור, מה הם כן זוכרים, “ואנן בנינן”, לנו בכלל מגיע עודף, “וכן לכל אומה ואומה… מ”ט עיילי? סברי הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל” יושב לו סיני במזרח, כושי באפריקה, אסקימוסי באלסקה, הוא לא ראה אף פעם יהודי, פתאום הוא מגלה שכל מה שהוא עשה, זה היה רק בשביל ישראל שיעסקו בתורה, ממש כמו אחד שנודע לו על איזה דוד עשיר שמחלקים את הירושה שלו, פלא שהוא מנסה את מזלו.

“יצאה מלכות רומי ונכנסה מלכות פרס אחריה” מתחילים לשמוע, מה יש לכם להגיד, “במאי עסקתם? אומרים לפניו, רבש”ע הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה” קצת קשה לדמיין את ההרגשה של מי שעובד שנים רבות על איזה מטרה, ובסוף הוא מגלה שבסך הכל הוא היה כלי משחק על הלוח, האם יהיה להם שכל להבין שהתמזל מזלם, הם הופעלו בידיים טובות, או שבחישוב מסלול מחדש הם מנסים להציל מה שניתן להציל, האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, שוב נראה את “אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד” (שמות ט”ו ט”ו) “והלא לא היה להם לירא כלום, שלא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל” (ברש”י שם) האם גוי ישאר תמיד גוי או שסוף סוף מגיע כבר השלב של “הרנינו גוים עמו” (דברים ל”ב מ”ג) “לאותו הזמן ישבחו העובדי כוכבים את ישראל, ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב”ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבהו, יודעים היו בטובו ובשבחו” (רש”י שם עפ”י הספרי).

“הללו את ה’ כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו” (תהילים קי”ז) השאלה ידועה, כל הגויים, כל האומים, צריכים לשבח, על מה על “כי גבר עלינו”, אם “גבר עלינו חסדו” לכאורה אנחנו אמורים לשבח? השאלה ידועה, התירוצים גם הם ידועים, אבל לענייננו אפשר לנסות להסביר כך, לאותה כיתה, הגיע באותו היום ממלא מקום, לא בטוח שהוא היה חסר ניסיון כמו שהילדים החליטו ואולי זה היה ללא החלטה, אבל זה מה שהם עשו, בהרבה יותר מעשרה ניסיונות התנסה אותו מ”מ באותו היום, כשנשמע הצלצול להפסקה לפני השיעור האחרון של אותו בוקר ארוך ומייגע, נמלט אותו מלמד כל עוד רוחו בו, להירגע לכמה רגעים בחדר הרביס, לזה חיכו הילדים, כולם תפסו את הילקוטים, הולכים הביתה, מחר לכל מי שישאל הם יענו, שאמרו שיש הוראה שבגלל שהמלמד הקבוע לא נמצא מתבטלים השיעורים האחרונים, מי אמר, מתי אמר, לא יודעים כך אמרו, הם מגיעים לשער הבנין, השומר שרואה מולו כיתה שלימה משוכנעת שהולכים הביתה, השער נפתח, הם מתחילים לצאת ומולם מגיע המנהל, מה? מהר חזרה לכיתה, אני מגיע עוד מעט לבדוק, עד היום לא מבין אותו מ”מ מה הביא את הילדים לחזור בתשובה ולנהוג כשורה בדיוק בשיעור האחרון, למחרת אמר המנהל לילדים, אתם חושבים חבל, הפסדנו, איך תפשו אותנו ברגע האחרון, תדעו לכם, יש לכם נס, ככה יצאתם בגערה קטנה, אם הייתם מצליחים לברוח, אתם לא יכולים לשער איזה עונש הייתם מקבלים, אומר להם דוד המלך, גויים, גויים, “הללו את ה’ כל גויים” יש לכם נס ש”גבר עלינו חסדו” אם הייתם מצליחים במזימות שלכם, איך הייתם יוצאים מזה.

“אמר להם הקב”ה (למלכות פרס) כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי שנא’ “ה’ איש מלחמה” (שמות ט”ו ג’) מיד יצאו מלפניו בפחי נפש” אמנם ללא תואר הכבוד “שוטים שבעולם” זה כנראה שמור לרומים, כנראה יש הבדל בין אלו שבונים כרכים, שמקימים גשרים, אלו דברים שיש להם תועלת לעולם, אלו דברים שיהיה אפשר להנות מהם שנים רבות, אבל “שוטים שבעולם” מה יש ממקומות בילוי, איזה  תועלת תצא מזה לעולם, אבל כן שוטים, לא שוטים, יש כאן קביעה ברורה “כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם” ושוב אותה שאלה “מלחמות” זה לא שייך לגדר של “לצורך עצמכם” מלחמה לא עושים בשביל להשתלט על נכסים, בשביל לצבור כח והשפעה, מדוע בכסף וזהב דוחים אותם ב”לי הכסף” ומדוע התשובה המתקבלת למלחמות היא “מלחמות אני עשיתי”?

כשממשלה הולכת לבנות עיר, כשמדינה הולכת להקים גשר, יש הגיון בהליכים, כשבן אדם בונה בנין, חברה רוצה להקים קניון, העיריה רוצה לבנות בריכת שחיה, או קבוצת יזמים רוצה להקים פארק מים, יש תכנונים, יש הגיון בדבר, ישנה תכנית עבודה, יש שלטים, כאן יבנה, יש אפילו צפי לסיום הפרויקט, בן אדם שהולך לעשות ביזנס, אין כזה דבר נעשה כך ונעשה כך, בסוף נרוויח כך, כל אחד יודע יש סיכויים ויש סיכונים, הרבה פעמים הסיכויים מתגלים כסיכונים, בעוד שהסיכונים הם הם הסיכויים, לפעמים כל מה שנוגעים נהפך לזהב, ויותר מצוי שכל ששמים עליו יד נהפך לאבק פורח, אין שום הגיון בזה שאדם חכם ונבון לא יכול לעשות כלום לשיפור מצבו הכלכלי, בדיוק כמו שזה קצת משונה שאדם שיש לו כסף בשביל לחיות בשקט, לא רק הוא בעצמו אלא גם בניו ובני בניו לעוד שלש מאות שנה, חי כמו נווד חסר מנוחה, קופץ ממקום למקום, לא אוכל ולא ישן, העיקר לעשות עוד ביזנס, אל אחד מהרבנים הגיע אברך להתייעץ אתו, הציעו לו לנסות את כוחו בהשקעות, השקעות שנראות בטוחות, כדי שיהיה לו בעז”ה מהיכן לחתן את הילדים, אמר לו הרב לפני שנדון בעצם הנושא של ההשקעה הספציפית, האם היא אכן כדאית, כדאי לזכור, יש כאלה שהשקיעו והיה להם איך לחתן את הילדים, ויש כאלה שהשקיעו והשקיעו ולא היה להם איך לחתן את הילדים, ישנם שלא השקיעו ובאמת לא היה להם, וישנם שאפילו לא ניסו להשקיע, ובסוף אצלם חתונות היו מתוך הרווחה, רק אחרי שיודעים את הכלל הבסיסי הזה, אפשר לדון בהשקעות ולגופם של השקעות, “לי הכסף ולי הזהב” זאת התשובה לטענה “הרבה כסף וזהב הרבינו” לא ולא, כסף וזהב זה באחריותו של בורא עולם בלבד, כל קשר בינו לבינכם הוא מקרי בלבד, בכל מה ששייך לכסף, אתם לא עשיתם כלום, “לי הכסף ולי הזהב” אותו העניין במלחמות, תחפש הגיון ב”כרכים” ניתן להבין ב”גשרים”, ב”מלחמות” אין הגיון, אין הסבר, מלחמות זו לא תכנית עבודה, מלחמות זה רק “מלחמות אני עשיתי שנא’ ה’ איש מלחמה”.

“א”ר יהושע בן לוי מאי דכתיב “עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים” (תהלים קכ”ב ב’) מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה” (מכות י.) “וכן אמר הקב”ה לדוד טוב לי יום אחד שאתה מתעסק בתורה בחצריך עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח” (רבנו חננאל שם) אז מה המלחמות הם של הקב”ה, הניצחונות הם של ישראל?

“והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י”ז י”א) וכי ידיו של משה עושות או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים” (ראש השנה כ”ט.) עמלק הגיע לכאורה אחרי רפיון של ישראל “מאי לשון רפידים… רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה” (סנהדרין ק”ו.) אבל בתורה כתוב שהרפיון של ישראל היה באמונה “היש ה’ בקרבנו אם אין” (שמות ט”ז ז’) גם בזמן המלחמה הייתה ההצלחה של “וגבר ישראל” תלויה ב”ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים” זה העניין של אמונה, אז את הניצחון מביאים “שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה” או שה”ידיו אמונה” זה התנאי לניצחון, צריכים לומר פשוט ההצלחה במלחמה תלויה בלומדי התורה ובאיזה לומדי תורה, אלו שלומדים את התורה של בורא עולם, ככל שהלומד יתחזק וירגיש, אני לומד את התורה של נותן התורה, ככל שהוא יותר יהיה משועבד לאביו שבשמים, כן יהיה יותר ויותר ה”וגבר ישראל” אבל נשאר כאן משהו לא מובן “עד בא השמש” “שהיו עמלקים מחשבין את השעות באיצטרולגיאה, באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות” (רש”י שמות י”ז י”ב) אז המלחמה קשורה לישראל, כמה הם עוסקים בתורה או שהמלחמה תלויה באיזה שעה מתקיימת?

“והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך וחבל על מפני שמן” (ישעי’ י’ כ”ז) “א”ר יצחק נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה” (סנהדרין צ”ד:) הסיפור ידוע והדברים ברורים, סנחריב עולה על ירושלים עם חיל גדול, יש לו תוכניות גדולות “רב פפא רמי כתיב “מרום קיצו” (ישעי’ ל”ז כ”ד) וכתיב “מלון קיצו” (מלכים ב’ י”ט כ”ג) אמר אותו רשע, בתחילה אחריב דירה של מטה ואחר כך אחריב דירה של מעלה” יש לו תכנית פעולה, מול אותו מחנה גדול עומד חזקי’ לכאורה במצב חסר סיכוי, כשהוא מתמודד מבית עם אלו שדורשים, אין ברירה אלא להיכנע ללא תנאי “שבנא וסיעתו השלימו” (סנהדרין כ”ו.) נגד אותו “קשר רשעים אינו מן המניין” יש לו בקשה מבורא עולם, בקשה שאם היינו שומעים אותה לא דרך המשקפיים של חז”ל הייתה נראית לנו משונה, “אני אין לי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה” (ילקוט שמואל קס”ג) בסדר, אין ברירה, המצב נראה ללא מוצא, מה עם תפילת רבים, מה עם תענית ציבור, במקום זה “אני ישן” ולמעשה זה מה שפעל, בלילה בשעה שחזקי’ ישן על מיטתו (איך הוא נרדם בלילה כזה) הבקשה מתקבלת, “א”ל הקב”ה אני עושה כן שנאמר “ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור” (מלכים ב’ י”ט ל”ה).

“מאי “עוד היום בנב לעמוד” (ישעי’ י’ ל”ב) חשבונות שמים מי יוכל להכיל, הסיפור של נוב עיר הכהנים עוד מימי שאול ודוד נשאר חשבון פתוח “אמר ר’ חנינא כל האומר הקב”ה יותרו חייו” (בבא קמא נ.) אמר רב הונא אותו היום נשתייר מעוונה של נוב” (סנהדרין צ”ה.) זה היום האחרון שיש סכנה שיבואו לסגור את החשבון, “אמרי ליה כלדאי אי אזלת האידנא יכלת לה, ואי לא לא יכלת לה”, מה שקוראים אצלנו חלון הזדמנויות, “אורחא דבעי לסגויי בעשרה יומי סגא בחד יומא”, זה נראה כאילו משמים מסייעים בידו, לקחת צבא של מליוני אנשים ולהצליח לשנע אותם דרך של עשרה ימים ביום אחד, זה נשמע מפחיד, לא פלא ש”שבנא וסיעתו השלימו” וכאן מגיע עיכוב קטן, עיכוב גורלי, סנחריב רוצה לבדוק את השטח, מארגנים לו במה גבוהה או מגדל, משם הוא רואה את כל ירושלים והוא מסתכל בזלזול, זאת ירושלים, בשבילה הטרחתי מחנה כזה גדול, מה היא לעומת מכל הערים שכבשתי עד היום, כזאת קטנה, כה חלשה, אבל הוא הרי בא עם מטרה “בתחילה אחריב דירה של מטה”, מסמן סנחריב את חומות בית המקדש, את חומות העזרה, אותם צריכים דבר ראשון להחריב, אומרים לו אין בעיה, עכשיו מתחילים, מיד נגשים למלאכה, אבל סנחריב בטוח בעצמו, כל היועצים אומרים עכשיו, יש לו חוזים בכוכבים, גם מהם הוא מתעלם, אחרי שהוא הריץ אותם ביום אחד דרך של עשרה ימים, כל זה רק בגלל מה שנקרא דוחות מודיעין, יש פה הזדמנות שלא תחזור, פתאום הוא מפרגן להם מנוחה, זאת ההוראה, מחר כל אחד יביא אבן מהחומה, יקח רק לבנה אחת, לא נראה שיהיה מספיק לכולם, “מיד “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור” (מ”ב י”ט ל”ה), מכל המחנה לא נשאר אפילו מי שידרוש לחקור את המחדל, לפטר עכשיו ומיד את מי שהתעלם מכל ההתראות, קמים להם אנשי ירושלים בבוקר, מי שישן ומי שלא ישן, לא כולם הם בדרגה של חזקי’ “הריני ישן במיטתי” קמים לבוקר חדש, שקט, דממה, אין קול ואין עונה מכיוונו של מחנה סנחריב, אתמול הם עשו רעש גדול עד אמצע הלילה והיום דממה מוחלטת, “יעץ מחרף לנופף אווי” והתוצאה מסופרת מדור לדור “הובשת פגריו בלילה” (מפיוטי ההגדה של פסח) כזה נס, כזה פלא “גבר חסדו על יראיו” (תהלים ק”ג י”א), “אמר רב פפא היינו אינשי בת דינא בטל דינא” “כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת” (ברש”י שם), ושוב לא מובן, ההצלה הייתה בזכות “שמנו של חזקיהו” או בזכות “בת דינא בטל דינא”, הקב”ה סובב שסנחריב יפספס את הזמן ואת השעה.

“ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה .. דוד ואסא, יהושפט וחזקי’, דוד אמר “ארדוף אויבי ואשיגם “(תהלים י”ח ל”ח) אמר לו הקב”ה, אני עושה כן שנא’ “ויכם דוד מהנשף עד הערב” (ש”א ל’ י”ז) עמד אסא ואמר, אין בי כח להרוג, אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב”ה, אני עושה כן שנא’ “וירדפם אסא והעם אשר עמו” (דה”ב י”ד י”ב), כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן, אלא “כי נשברו לפני ה'”, עמד יהושפט ואמר, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה, אמר ליה הקב”ה, אני עושה כן שנא’ “ובעת החלו ברנה נתן ה’ מארבים” (דה”ב כ’ כ”ב), עמד חזקי’ ואמר “אני אין לי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה, א”ל הקב”ה אני עושה כן, שנאמר “ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור” (מ”ב י”ט ל”ה), והשאלה שנשאלת ארבעה מלכים, מי גדול ממי? דוד שהיה צריך לצאת לרדוף, להשיג ולהכות, או מי שישן על מיטתו ועשו לו את כל המלאכה, מה שנקרא קומפלט, עבודה מושלמת, תשובה פשוטה וברורה לזה נמצאת בדברי רבותינו, דוד יכל לרדוף להשיג ולכלות ועדיין להבין שהוא בסיפור ולא כלום, זה הכל שייך “לעשה נפלאות גדולות לבדו” (תהלים קל”ו ד’) עם שני הפשטים בפסוק, האחד “לבדו” אין לו צורך בעזרה, והשני “לבדו” רק הוא יודע מזה, אסא מרגיש שהוא צריך בכל זאת קצת לראות את הבורא עולם שאם הוא לא יראה, הוא עלול לחשוב שיש לו חלק בניצחון “אני רודף ואתה עושה” יהושפט כבר מתיר לעצמו להיות חלק מהעניין רק ב”הריני אומר שירה”, חזקי’ חשש שאם הוא רק ילך להסתכל על המלחמה, הוא כבר כבר יחשוב הנה בעז”ה הצלחנו, המקסימום שהוא מרשה לעצמו בעניין, זה הביטחון, “הריני ישן במיטתי ואתה עושה” בשביל ביטחון כזה של “הריני ישן במיטתי” גם בשעה שבחוץ, מאחורי החומות, מחכה צבא של מיליוני חיילים, צריכים הרבה ללמוד את ה”נפש חיים” וגם אז אולי ואולי, אבל מי שישן עת מיטתו בכזה ביטחון הוא יכול היות בטוח ב”ואתה עושה”.

“א”ר יוחנן משום ר’ יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, משה תלה בזכות אחרים שנא’ “זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך” (שמות ל”ב י”ג), תלו לו בזכות עצמו שנא’ “ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית” (תהלים ק”ו כ”ג), חזקי’ תלה בזכות עצמו “זכר נא את אשר התהלכתי לפניך” (ישעי’ ל”ח ג’) תלו לו בזכות אחרים שנא’ (מ”ב י”ט ל”ד) וגנותי אל העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי” (ברכות י:).

קצת לא מובן, השעה היא שעה קשה, סכנה גדולה מרחפת על כלל ישראל בכלל ועל ירושלים בפרט. מחנה גדול, שרק אתמול היה רחוק מירושלים מרחק של עשרה ימים, ביום אחד הוא מגיע, נראה כמו רוח סערה המאיימת כמו צונמי להתנפץ על חומות ירושלים. האם זה לא הזמן לעורר זכויות?

עוד בחיידר לומד כל ילד “אם בחקתי תלכו” (ויקרא כ”ו ג’), ואיך הולכים בחוקתי? “שתהיו עמלים בתורה” (שם ברש”י), ולאלו שעמלים ישנה הבטחה: “ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב” והפסוק הבא ממשיך: “ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו”-כל אחד שמנסה להסביר כמה חשובים לומדי תורה, וכמה חשוב שיהיו כמה שיותר לומדי תורה, מצטט את המשפט: “אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובין העושין את התורה”. מי גדול מחזקי’ ש”נעץ חרב על פתח בית המדרש”? איזו דור היו כל כך הרבה “מרובין העושין את התורה”? כאותו הדור ש”בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ” האם היה אסור להזכיר את “שמנו של חזקי'”? הממשלה מממנת שמן בלי הגבלה לבתי כנסיות ובתי מדרשות, שיוכלו לעסוק בתורה ובעבודה גם בלילות, זו לא זכות שכדאי להזכיר בעת צרה? הילדים בחיידר, הבנות בבית יעקב, יש להם ידע מופלא, מה שבימינו קשה למצוא תלמידי חכמים שיש להם ידע כזה. “ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה” מי זכה לתואר “יראת ה’ היא תתהלל”? (משלי ל”א ל’) “זה דורו של חזקיה” (סנהדרין כ.).

“זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם… לדרת עולם” (בראשית ט’ י”ב), “אמר רבי יודן לדרת כתיב, פרט לשני דורות-לדורו של חזקי’ ולדורו של אנשי כנסת הגדולה” (רבה בראשית ל”ה) ושחזקי’ מנסה להזכיר ולעורר זכויות, הוא נקרא “תולה בזכות עצמו” וחז”ל אומרים “הנה לשלום מר לי מר” (ישעי’ ל”ח י”ז), “אפילו בשעה ששיגר לו הקב”ה שלום מר הוא לו” (ברכות י:).

“אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה. שנאמר: “בעצלתיים ימך המקרה” (קהלת י’ י”ח)-בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקב”ה מך, ואין מך אלא עני שנא’ (ויקרא כ”ז ח’) “ואם מך הוא מערכך” ואין מקרה אלא הקב”ה, שנא’ (תהלים ק”ד ג’) “המקרה במים עליותיו” (תענית ז:), שהסבא מסלבודקה למד את הגמרא ואת ה”ואין מך אלא עני” הוא קישר את זה לפסוק “כי ימוך אחיך והחזקת בו”-גם שהשומעים היה קשה להם לשמוע זאת-עמד הסבא על דעתו: הקב”ה כביכול מבקש מאתנו עזרה, כדי לקיים את העולם, אבל זה עדיין נשאר לא מובן, ה”לעושה נפלאות גדולות לבדו” צריך פתאום עזרה?

“והנה מה שהורונו חז”ל, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו-שזהו התענוג האמיתי… ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא.. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו הוא העולם הזה” (מסילת ישרים פרק א’).

הקב”ה רוצה להטיב עם בריותיו, לתת להם שפע ברכה וכל טוב, אבל מאחר “ורחמיו על מעשיו” הוא רצה שהם יקבלו את כל זאת בזכות ולא כ”נהמא דכיסופא” (לחם של בושה). ועל כן נשלח האדם לזה העולם, על מנת שיוכל להכין לעצמו כלי קיבול לקבל את השפע שחפץ הקב”ה ליתן לו ולכל הבריות. וזה מה שאמרו חז”ל: “היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” (עירובין כ”ב.). ה”כל יכול”-אינו צריך עזרה מאיש. הקב”ה כביכול צריך את העזרה שלנו רק כדי שהוא יוכל לתת בזכות ולא ב”נהמא דכיסופא”.

“בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הן מוסיפין כח וגבורה” שנא’ (במדבר י”ד י”ז): “ועתה יגדל נא כח ה” “בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הן מוסיפין כח וגבורה” שנא’ (תהלים ק”ח י”ד:) “באלקים נעשה חיל” (ילקוט דברים תתקמ”ה).

ועכשיו זה ברור: בורא עולם הוא “בעל המלחמות”-הוא רוצה את הכל בשביל ישראל. אבל כדי שיוכל לעשות את זה לא כמתנת חינם, הוא צריך את לומדי התורה. הוא צריך את זכויות לימודם, ולא מספיק הלימוד לבד, צריך גם את ה”ומשעבדין את לבם” ואז יש הנהגה בעולם טבעית, ויש שדוד מערכות בשביל ישראל, אצל בלק זה היה “ומה אזעם לא זעם ה” (במדבר כ”ג ח’), במלחמת עמלק “והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות”, עם סנחריב, העסק נגמר ע”י “בת דינא בטל דינא”, הקב”ה הכניס לסנחריב לראש, מחר, לא דחוף היום, מחר נפרק להם את החומה, את העולם מנהל ה”בעל מלחמות” וההנהגה שהוא קבע בבריאה ש”בשעה שישראל עושים רצונו של מקום הן מוסיפין כח וגבורה”, “תנו עז לאלקים” (תהלים ס”ח ל”ה) איך נותנים עוז, עוז לא נותנים ע”י קריאות עידוד, “ה’ עז לעמו יתן” (תהלים כ”ט י”א) אין עוז אלא תורה, שיהודי לומד תורה הוא נותן כח לבורא לקיים את עולמו ואפילו לשנות את סדרי עולמו, נשארה רק השאלה מה הטענה? איזה מעשה רע עשה ה”תולה בזכות עצמו”?

חשבנו לומר: רבי עקיבא קרא על עצמו “הרבה תורה למדתי… ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים” (סנהדרין ס”ח.) התורה היא “ורחבה מני ים” (איוב י”א ט). ההרגשה צריכה להיות שהתורה היא כל כך גדולה, כל כך רחבה, כל כך עמוקה-מי אני, מה למדתי ומה ידיעותיי מול מה שעוד לא למדתי ואני עדיין לא יודע. התולה בזכות עצמו דומה לכאורה לאדם שלמד היום איך מחזיקים רובה והוא כבר מרגיש כמו הרמטכ”ל, התולה בזכות עצמו עלול להראות או כמי שלא מבין מהו ההיקף של התורה ושל לימוד התורה, או שהוא אינו מבין עד כמה יקרה היא התורה, בקשר לאחרים-מותר ולא רק מותר אלא חייבים להוקיר כל לומד תורה. “תולה בזכות אחרים”-עצם הדבר שהוא מכבד ומוקיר לומדי תורה זה לבד זכות.

וכאן אפשר להגיע לשאלה שהיא אמורה הייתה להיות השאלה הראשונה “לעתיד לבא מביא הקב”ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו” מי אמור להתייצב ראשון לומדי התורה, קובעי עתים לתורה, אבות ובנים, תינוקות של בית רבן, שם התור אמור להיעשות שלא “בערבוביא” התור הוא מהדרין, גברים לחוד, ונשים צדקניות “הני נשים במאי זכיין” (ברכות י”ז.)-האמא היהודית, האמא שבחנה את בנה היקר בפרשת השבוע, שלמדה אתו משניות, שעודדה ושלחה את בעלה ללמוד, היא תעמוד בתור נפרד, ובסוף מי נעמד לקבלת שכר, מי נדחף (כבר אמרנו “בערבוביא”) עומדים הגויים, רק הגויים, וכל הגויים “כל הגוים נקבצו יחדו” ומאיפה יודעים אנחנו שהיהודים לא נמצאים באותו מעמד? יעלה על הדעת, כל הגויים עומדים בתור כאילו הם מחכים לסיוע הומניטרי, והם רואים יהודים לידם והם לא יעשו איזה פוגרום קטן? ואם אכן הם לא יעשו רעה לאף יהודי, דבר פלא כזה היה חייב להיות מסופר, איך זה שכלל ישראל לא התייצב לחלוקה? לו יצויר שהיו יוצאת הכרזה, לקראת שבועות מתקיימת חלוקה, כל לומד תורה זכאי לקבל 5.000 $, איזה תור היה נוצר במקום תוך מספר דקות? מקסימום נוכל לספר על אותם מתמידים שלא הלכו לחלוקה לפני סוף הסדר. וכאן הזדמנות נדירה, מי יודע מתי תחזור, אפשר לקבל ישירות “מידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה” מה אף פעם הם לא שמעו את התפילה וההודאה “אנו עמלים ומקבלים שכר” (ברכות כ”ח:)? גם אם הוא לא זוכר את תפילת רבי נחוניא בן הקנה בע”פ, בסיום מסכת הוא בטח היה, איך מחמיצים הזדמנות כזו?

התשובה לזה, היא התשובה שרצינו לומר על “תולה בזכות עצמו”-יהודי שלומד תורה “לא מחזיק טיבותא לנפשיה” (סנהדרין פ”ח:), כמה שהוא לומד הוא מרגיש שזה לא מספיק, שהוא הולך לקחת חלוקה, הוא לא לוקח על מה שהוא למד, הוא לוקח כדי שיוכל להמשיך ללמוד, היו המשגיחים, היו המגידים, מספרים, על אותה אניה, נוסעים בה איוון וסטפן, פרנסואה וג’ורג’, אחמד ועבדאללה, אף אחד מהם לא אשם במה שקורה, רק היהודי הוא זה שיכול לקום ולהודות “בשלי הסער הזה” (יונה א י”ב), לגוי מגיע תמיד עודף, היהודי לעומת זאת מרגיש עדיין לא יצאתי ידי חובתי.

עומד לו יהודי, מבקש ומתחנן על תורה “אהבה רבה אהבתנו” אבל הוא לא מתחיל אני מבקש, אני רוצה ללמוד תורה, קודם הוא “תולה בזכות אחרים” קודם הוא מזכיר זכות אבות “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים” רק אחרי זה בא ההמשך “ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמר ולעשות” וכאן הוא לא מסתפק במועט, הוא רוצה את הכל “את כל דברי תלמוד תורתך”, והוא מבקש שזה יהיה “באהבה” הוא ממשיך בבקשה “ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”-כבר הזכרנו קודם, הלימוד צריך להיות מתוך “ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים”, ועכשיו יש לו בקשה חדשה “והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו קוממיות לארצנו” מה הקשר בין הבקשה על תורה לבקשה על ארץ ישראל?

“גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים” (הושע ח’ י’) “אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר, אי תנו כולהו עתה אקבצם, ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים” (בבא בתרא ח.) ככל שיותר ויותר יתרבו לומדי התורה, כן ישתחרר העול של “משא מלך ושרים”, ככל שעם ישראל יעסקו בתורה, יהיו “עמלים בתורה”, כך תתקרב הגאולה. היה פעם מי שהמציא מטבע לשון “יתנו, יקבלו” אבל אנחנו יודעים “יתנו” “אי תנו כולהו עתה אקבצם” זה הקשר בין “אהבה רבה” הבקשה של תורה לבקשת הגאולה, גם בתורה מתחילה הפרשה ב”אם בחקתי” ומסתיימת “ואולך אתכם קוממיות”.

בעומדנו לפני זמן מתן תורתנו נעמוד ונבקש “בעבור אבותינו שבטחו בך”-יעזרנו ה’ שנזכה להיות מעמלי התורה, תוך שיעבוד לתורה ולנותן התורה, יגדל ויפרח לגיונו של מלך, עוד ועוד חיילים “בשעריך ירושלים”, עוד ועוד לומדי תורה, ויקוים בנו במהרה “וזכרת את בריתי אותך בימי נעורייך והקמותי לך ברית עולם” (יחזקאל ט”ז ס’) ונזכה בקרוב לראות את “עתה אקבצם” בשובו אל ביתו ברחמים.

Parsha Preview Audio