דברי רבותינו

Finkel, Moreinu Hagaon Harav Eliyahu Baruch zt”l

ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל (א, מה)
הקשה הרמב”ן מה הטעם למצווה זו של ידיעת מספר בני ישראל? ותירץ וז”ל: “אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים כך וכך בני עשרים וגו’, וזהו שאמרו רבותינו מרוב חיבתם מונה אותם כל שעה.”

עוד תירץ הרמב”ן וז”ל: “כי הבא לפני אב הנביאים [משה] ואחיו קדוש ה’ [אהרן], והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים ה’ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים”.

מורנו הגאון הרב אליהו ברוך פינקל זצללה”ה היה רגיל לומר על כך: רואים אנו מדברי הרמב”ן הללו את חשיבות ענין שימת עין לטובה. מלבד הברכה והתפילה שיש בכך, הרי עצם שימת העין לטובה נותנת זכות וחיים, וכלשון הכתוב (ירמיהו כד, ו) ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים על הארץ הזאת וגו'”.

והנה כשם שמצינו שעין הרע גורמת מיתה, כמבואר בגמ’ ב”מ (דף ק”ז ע”ב) דרב עלה לבית הקברות ולחש על כל קבר וקבר להבין באיזו מיתה מת, ואמר תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בדרך ארץ, הרי כן הוא הדבר לאידך גיסא, ואדרבה מידה טובה מרובה, וזהו דברי הרמב”ן שעין טובה היא עצמה מציאות של ברכה אשר נותנת זכות וחיים.

(משלחן רבי אליהו ברוך)

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda zt”l

אהבת התורה ואהבת חינם
סיפר מורנו הגאון רבי בנימין פינקל שליט”א:

כל חייו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה היו מסכת אחת של אהבת התורה ואהבת לומדי התורה. מפורסמת היא הכמיהה שלו לשמוע כל דבר תורה והממון הרב שפיזר כדי לעודד את לומדי התורה לעמול ולחדש עוד ועוד חידושי תורה.

זכורני מעשה שהיה עם אברך תלמיד חכם בירושלים שלא למד בישיבה הקד’. למרות שבדר”כ גם לומדי התורה שלא למדו בישיבה ואשר נמנו על כל החוגים והמגזרים היו מגיעים למרן זצוק”ל להשמיע באזניו מחידושיהם והיו מקבלים ממנו תמורה כספית, אברך תלמיד חכם זה אשר הלך בדרך רבותיו נטורי קרתא דירושלים נמנע מלהיכנס למרן זצוק”ל.

מרן ראש הישיבה זצוק”ל הכיר את אותו אברך וידע שעמל הוא בתורה מתוך הדחק. באחד הימים, כאשר אחד מידידיו של אותו אברך הגיע להשמיע באזני מרן מחידושי תורתו, נתן  מרן זצוק”ל בידיו תמורה כפולה ואמר: זה גם עבור אותו אברך ידידך, אע”פ שהוא לא מגיע לומר לי את חידושיו אבל יודע אני שלומד הוא ומחדש חידושי תורה בהתמדה גדולה.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

 

במדבר

ראש חודש סיון שחל בע”ש

ידוע על חדשים אלו שהיו בהם צרות של מסעי הצלב. וכתב מג”א רפ”ד ח’ שאומרים אב הרחמים גם בשבת מברכין ר”ח אייר וסיון משום הגזירות בימים אלו.  (אבל מנהג בעלז דשבת מברכים סיון אין אומרים אב הרחמים, משום שבועות. וע’ משנ”י ח”י ס”ה).

והנה בתוך הקהלות הקדושות ההם היה גם וורמייזא. וע’ מ”ב תי”ח א’ בשם מג”א על ק”ק ווירמייז”א נהגו להתנעות בר”ח סיון מפני הגזירות תתנ”ו שהיו שם, וכתב רמ”ע מפאנו שלא ללמוד משם לשאר דוכתי. וע’ ב”י תקע”ט. ולא נתברר בדבריהם אי איירי על תענית שעות או כל היום.

אך ע’ ס’ מנהגי ק”ק ווירמייז”א סי’ צ”ט עמ’ ק”ז מפורש שנהגו להתענות עד שעה אחר חצות ואח”כ אכלו ובירכו עם יעלה ויבא.

ובמג”א תי”ח כ’ דדין תענית שעות בר”ח תולה במח’ ב”י ורמב”ם אי תענית ר”ח הוי דאורייתא או דרבנן, דבדרבנן מותר תענית שעות כדמוכח בעירובין מ”א ע”א. ולפי המג”א דבר”ח מותר תענית שעות, א”כ צ”ל דכשמקשה הגמ’ בתענית י”ז ע”ב למה לי מגילת תענית לאסור ר”ח ניסן, והלא בלא”ה אסור משום ר”ח, ולא תי’ הגמ’ דר”ח אין אוסר תענית שעות מוכח דגם מגילת תענית אין אוסר תענית שעות.

וע”ש בב”ה שטען דלא התיר הגמ’ תענית שעות אלא כשחל בט’ באב אבל לא סתם תענית שעות. (וכעין דבריו, כ’ שם תוס’ דמה שהתירו ביו”ט דרבנן להתענות בערב היום, אין זה אלא כשחל בתענית, ולא סתם להתענות). ומ”מ מודה הב”ה לדברי הרמ”א סי’ תק”פ שיתענה בר”ח ניסן ואב תענית שעות, כיון שהם קביעות תענית, לכן דומה לט’ באב ואז מותר תענית שעות ביו”ט דרבנן כר”ח.

 

ולענין ר”ח סיון ע”ש  ס’ מנהגי ק”ק ווירמייז”א אם חל ר”ח סיון בע”ש (כמו שנה זו) נהגו שם שג’ שעות אחר חצות היום כבר התפללו מנחה ומעריב ועשו קידוש ואכלו. וע’ שבו”י ח”ב ו’ שהיה רב שם תע”ה עד תע”ח (ואח”כ היה אב”ד מיץ ונפטר שם תצ”ג, ואחריו בא לשם הפנ”י, ומשם עבר ת”ק לפפד”מ, ומשם ברח לוורמייזא, ע’ לקמן) ומתנגד למנהג זה. ואף שנהגו כן מימות  עולם, ובימי החו”י וזקנו בעל חוט השני. וע’ מקור חיים מהחו”י בקיצור הלכות סי’ תצ”ב כל המנהגים מכ”ג אייר ואילך, ושם על ר”ח סיון אם חל בע”ש מתענים עד ג’ שעות אחר חצות ואז מקבלים שבת ככל משפטו. ומשמע גם עם מעריב. וע”ש סי’ רל”ג ד”ה דעביד כמר, שכתב דא”א ליישב מה שאנו מקדימים ומתפללים לפעמים יותר מג’ שעות לפני הלילה). (וכתב שבו”י דמעיקרא היה המנהג להתפלל מעריב אחר פלג, וברבות השנים הקדימו יותר ויותר).

(וע”ש שבו”י סי’ קפ”ח בעד שאר מנהגים שלהם). וע”ש שהיה צווח ככרוכיא ואין משגיח בי. ואף שהוא פירש ולא התפלל עמהם גם על זה צווחו עליו וטענו כי זה מנהג קדמון.

(וע”ש שבו”י בשאלה שי”א ליישב המנהג את”ל כי פלג המנחה הוא שעה ורבע לפני שעה שש אף ביום שמתארך הרבה יותר, ובתשובה הביא דעות תרוה”ד ולבוש, ושוב כתב דאפילו נימא כדעה שלישית מכרעת על שעות שוות עדיין אין מיושב מנהג וורמייזא. ועיקר  מה שצידד על שעות שוות, ע’ מו”ק סי’ רל”ה לחזק שיטה זו).

וע’ פנ”י בסוף ספרו במהדו”ב, וגם הוא היה דר שם אחר שבו”י, (בשנת תקי”ד תקט”ו) שהביא דברי שבו”י (וכנראה נשאר המנהג לעשות כן וכמו שהעיד השבו”י עצמו) וכתב נגדו מאי כל הרעש הגדול לבטל מנהג קדוש זה כזה שקרוב הדבר שהיה קודם זמן רש”י ותוס’ וכו’ ואפשר שמעיקר דין הגמ’ כך וכו’ לקיים מנהג קדוש זה שנתייסד ע”י קדמוננו וכו’ ושיש לסמוך על זה אפילו שלא בשעת הדחק. וע”ש דלא גרע ממנהג שכתב תרוה”ד. וע”ש פנ”י שאחר הלילה יאמרו ק”ש ולענין שמו”ע תולה על זמן הקטרת אימורין. וע”ש נידון לענין זכירת יצי”מ בלילה.

וע’ שו”מ רביעאה ר”א ד”ה והנה למנהג זה מה יעשו בלילה.

הכנה למתן תורה

Ezrachi, Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Shlita

 אמונה ובטחון – יסוד ההכנה לקבלת התורה

כתי’ (במדבר א’ א’) “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד” וכו’ וכתב הרמב”ן “ובזה הספר יבואו המצוות שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה’ אשר עשה עמהם להפליא” ע”כ.

והנה בעיקר עסק מסעם במדבר ובקורות אותם מצינו בדברי רבינו בחיי (שמות יג’ יז’) בזה”ל “ודע כי כל ענייני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור, כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שורש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה, ולסבה זו קרע להם את הים כמדת עברם לתוכו ולא בבת אחת, גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה וכו’ וגם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור, כעניין שכתוב ‘ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו’ כל העניינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבע בנפשותם מדת הבטחון” ע”כ.

למדים אנו מדבריו יסוד מוסד, כי הניסיונות של המדבר באו להם לישראל, רק כדי שאט-אט ירגילו עצמם במידת הביטחון, שהיא היא התנאי הראשון להיות ראוי לקבלת התורה. (במאמר המוסגר פרק שלם יש להקדיש לכך שאין נעשה בוטח ברגע אחד. ורואים אנו כי הקב”ה לא מביא ישועה לאדם בבת אחת. והזוכה שעיניים לו ולב בקרבו מבחין בכך שהקב”ה מרגילו במידת הביטחון.)

כן הוא העולה מדברי אדוננו הגר”א זיע”א (אבני אליהו) על מה שאנו חותמים בתפילה ‘משען ומבטח לצדיקים’ וז”ל “משען ומבטח לצדיקים, גם שהוא מבטח לצדיקים הבוטחים בו ונותן שאלתם לאחר זמן, קודם יבוא שאלתם הוא משען להם שלא יאבדו בטחונם בו יתברך, כמו שמצינו במצרים קודם צאתם הראם נפלאות שישענו בו ויצאו בריש גלי, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן באחשורוש קודם שנתלה המן הראה להם גדולת מרדכי אשר קרא לפניו ברחובות ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, סעד אותם בבטחונם קודם יצאו מאפלה לאורה שיקבלו את התורה פעם שנית בבטחון גדול ובלב שמח” ע”כ.

הרי שחידד עוד את מעלת הבטחון ולימדנו שמידה זו יסוד היא בדרכם של הצדיקים, ותנאי היא כדי להיות ‘ראוי’ לקבלת התורה. ויש להתבונן מהו באמת ההקשר הזה בין קבלת התורה ותלמודה למידת הבטחות, ומפני מה זה כך.

נעשה ונשמע – מידת הביטחון של תורה

ובהקדם נתבונן באשר היה במעמד מתן תורה, שחיזר הקב”ה ושאל באומות וביקש להעניק להם את התורה, ושאלו מה כתיב בה, וישראל שקיבלוה היה זאת ללא כחל ושרק ובלא שאלות כמבואר בדברי הספרי (דברים מג’).

“ויאמר ה’ מסיני בא, כשנגלה הקב”ה ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, בתחלה הלך אצל בני עשיו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו  לו מה כתוב בה אמר להם לא תרצח. אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא ולא הבטיחו אביו אלא על החרב אין אנו יכולים לקבל את התורה”

“הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף, אין אנו יכולים לקבל את התורה”

“הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים את התורה אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנב, אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמם של אותם אנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל, אין אנו יכולים לקבל את התורה. לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה, ואחר כך בא לו אצל ישראל אמרו לו נעשה ונשמע”

הרי שהאומות מבקשים לדעת ‘מה כתוב בה’ האם התורה מתאימה להם ומשנוכחים הם לדעת כי התורה מחייבת ומצווה את שאינו הולם את דרכם הרעה, מסרבים הם לקבל את התורה, לעומתם כשבא לו אצל ישראל מיד הקדימו נעשה לנשמע. ומכאן צריכים אנו ללמוד רוחב דעתם של חז”ל אשר הדגישו לנו כי אבותינו זכו לקבל את התורה מפאת שבטחו בהקב”ה, ולא כאומות שבדקו אם התורה מתאימה עם אורחותיהם הרעים, אלא היו בודקים אם חייהם מתאימים על פי התורה, ולא להיפך ח”ו.

וכבר בגמ’ (שבת פח.) ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתא דמא. א”ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א”ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלליותא כתיב בה וסלף בוגדים ישדם.

הרי שרואה אותו צדוקי את רבא בהתעמקותו בתורה, ידיו תחת יריכיו ודם זב מאצבעותיו. ומבחין הוא שבשעת לימודו מרוב שקיעות עמוקה, ומבלי משים נחבלו ידיו, ואז סנט הוא בו ‘עמא פזיזא’ וע”ז השיבו רבא כי הצדוקים שחיים הם בחשבונות של כן ולא אזי הם בבחינת סילוף ועיוות ‘סלף בוגדים’ אך אנו הצועדים בתמימות ובוטחים בקב”ה ויודעים שמצוותו ותורתו הגונה היא לנו לחיות בה, ובטוחים אנו בה, נתקיים בנו תומת ישרים תנחם.

נמצינו מדברי רבא הנ”ל שהרגיל הקב”ה את עמו ישראל במידה זו של בטחון בעצם מעמד קבלת התורה, ובעזה”י נבאר עוד בזה.

מלאכים, גיבורי כח

בנותן טעם להזכיר את דברי מו”ח מרן ראש הישיבה הגר”ח שמולאביץ זצוק”ל לשמו ולזכרו תאוות כל נפש, שכתב לבאר (שיחות מוסר מאמר סט’) בזו המידה ויסודה, דלגבי שנת השמיטה כתי’ “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר” ובמדרש (ויק”ר פ”א א’) “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו, אמר ר’ יצחק אלו שומרי שביעית בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לכל ימות השנה, ודין חמי חקליה ביירא כרמיה ביירא ושתיק, (רואה כרמו ושדהו שוממים ושותק) יש לך גיבור גדול מזה”

וביאר כי בכוחו של אדם להתגבר על יצרו יום או יומיים ובהתחזקות יתר שבוע או חודש, אך שנה שלמה לראות את עמלו הפקר לכל וכל דכפין יתי ויאכל, לראות את כל זאת ולשתוק, זה למעלה מכח בן אנוש, שהרי כל התחזקות וקבלה של אדם נחלשת במשוך הזמן, אין זאת אלא כי שומרי שביעית המה מלאכים, ‘מלאכיו גיבורי כח עושי דברו’.

ועפ”ז ביאר מה שאחז”ל (שבת פח.) “בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה’ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע”

וכך ביאר דלמדנו שסוד גבורתם של ישראל היא גבורת מלאכים המקדימים עשיה לשמיעה, מחמת שבן התמותה מטבעו אין בו את הגבורה להיות מוכן ועושה טרם ידע וישמע את שנדרש ממנו, וזהו כח בבחינה של מלאכים, והוא הכח של שומרי השביעית שאין שואלים ‘מה נאכל’ ובגיבורים כאלו אין היצר שולט כלל.

עוד ביאר דממצווה זו למדים אנו על רוממות מעלתם של ישראל,  שהלא מצווה זו לא ניתנה רק ליחידי סגולה בקרב ישראל, כי אם לאומה כולה בכל דור ודור, דכל אחד מצווה בציווי הראוי למלאכי רום גיבורי כח. עכת”ד

אם זכרוני אינו מטעני, ראיתי משמו של ר’ זושא זצוק”ל דפשוט הוא לכאור’ שהקב”ה יוסיף מברכתו, שהרי הסתכל באורייתא וברא עלמא, א”כ בשנה זו שאין עובדים מה יאכלו, ומן הפשוט הוא שציוותי את ברכתי, ומדוע צריכים אנו להבטחה, אך האמת דזה המובן מעצם ציווי התורה, שלא לעבדה כי ממילא יהיה ברכה, זהו רק אצל הבוטח הוא השותק אכן מובטח הוא בכח שתיקתו ובטחונו, והמדובר הוא וכי תאמרו מה נאכל וכו’, היינו שלא בטח כ”כ ולא שתק, אזי לכאור’ אינו בכלל ברכה, וצריך הוא הבטחה מיוחדת שאעפ”כ יהיה בכלל ‘צוויתי את ברכתי’. כי יסודה של תורה היא כאמור בבטחון כנ”ל.

ואולי זו כוונת חז”ל “דין חמיה חקליה ביירא ושתיק כרמיה ביירא ושתיק” היינו אינו שואל ודו”ק.

‘אבותינו שבטחו בך. ותלמדם חוקי חיים’

הנה מידי יום אנו מבקשים על לימוד התורה בתפילת ‘אהבה רבה’ “אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. היינו שזכו אבותינו ללמוד חוקי חיים בזכות הביטחון שבטחו בו בהקב”ה, ואנו ממשיכים ומבקשים “כן תחוננו ותלמדנו אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד” וממש כתפילת חולה מסוכן הזקוק לרפואה כן אנו מבקשים ומפילים תחינתנו ש’אבינו אב הרחמן’ יחון אותנו בבינה להבנת רזיה של תורה. וכי בשל מה, ובזכות מי, “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”.

ומעודי הוקשה לי, היכן בדיוק מוצאים אנו בנוגע לתורה כי ‘ אבותינו בטחו בך’ על מה אפוא מדובר, אם המכוון הוא באופן כללי על מידת הביטחון של אבותינו, אזי מה עניינו כלל לתורה.

ונראה ש’אבותינו שבטחו בך’ מדובר בייחוד על מידת הביטחון שנתגלתה בסיני, בעת מתן תורה, שעה שאמרו כאחד נעשה ונשמע, ולא שאלו מה כתיב בה. רק מכח פעולה זו של ראשונים, מתחננים אנו אפוא לדורות שיחון אותנו הקב”ה בהבנת תורתו, ויאיר עינינו באורה, כי אף אנו ‘בשם קודשו בטחנו’ ומפני שאנו בוטחים באופן מוחלט, ואין אנו שואלים ומהרהרים אחריה, בזכות זה נזכה ל’נגילה ונשמחה בישועתך’.

ביטחון מוחלט הוא תנאי לתורה

והדברים הללו יש בהם מחייב מחד וזכות מאידך. והוא שכדי לקנות המעלה ולהיות ‘בן תורה’ הראוי לזכות בתורה, וכדי שתהא לנו שייכות עמוקה אליה, הרי שלזכות לזה, אין זאת רק על ידי מידת הבטחון.

בכל דור ודור, עת ושעה, כהעת הזו, מציב הקב”ה לפנינו ניסיונות, והמה המעלות להתעלות בהם. תמיד קמו עלינו וכשלו, אך עיקר הניסיון הוא האם יסית הדבר את עיקר מחשבתנו וכוחנו מעסוק בתורה הקדושה.

ועלינו לזכור ולחדד זאת, כי זה החושש וסופק כפו על ירכו, בחשש ‘אוי מה יהיה עלינו’ הרי שכבר נמצא הוא מחוץ לעניין, ואינו שרוי כולו בתורה, וכבר לא יוכל לזכות ולהבין את התורה כפי דרגתו הראויה לו. מחמת ש’ביטחון’ עניינו האזנה מוחלטת והתמסרות לתורה, וכשם שבשעת מתן תורה אם היה נשמע קול ציפור חג ממעל ומצייץ, אזי המאזין לצפצוף זה לא היה זוכה לתורה, משום שכל החושים צריכים להיות נתונים ומשועבדים לתורה, וכי אסור שתהא אוושה או קול רעש הסודק את השמיעה, כך גם היום אסור שקול אחר יהיה ח”ו נשמע מלבד התורה. כי כאשר אין ביטחון אין תורה.

זהו שתיקנו חז”ל שנחדיר לעצמנו יום יום בה בשעה שאנו מבקשים תורה, שהזכות בכוחו נהיה ראויים ל’להבין ולהשכיל’ זו אך ורק בזכות ‘אבותינו שבטחו בך’ נמצים אנו שזה אשר אינו במהות זו, הרי ששואל הוא ‘מה כתיב בה’, וממילא אין הוא בקבלת התורה.

כדברים הללו מדגיש אדוננו הגר”א זיע”א (אבן שלמה ריש פ”ג) “ועיקר הכל הוא הביטחון, ומי שמחוסר בטחון אין תורתו מתקיימת בידו”

‘חלולים לשמוע’ לשעה ולדורות!

ובחשיבות המידה הזו לשעה ולדורות אם חפצים אנו לקבל את התורה בימינו, למדנו בדברי רש”י (תהלים מ’ ז’) עה”פ “אשרי הגבר אשר שם בה’ מבטחו וכו’. רבות עשית אתה ה’ אלקי נפלאותיך ומחשבתיך אלינו אין ערוך אליך. וגו’ אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי”

ופרש”י “זבח ומנחה לא חפצת ביום מתן תורה כעניין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה’ וכו’ כרית – עשיתם חלולים לשמוע”. וזה כשאמרו נעשה ונשמע.

ומדבריו למדים אנו ש’עשיתם חלולים לשמוע’ מכוון אשעת מתן תורה, אז הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והטו הכל אוזניהם בשביל לקבל על עצמם עולה של תורה. זו הייתה השעה של ‘אבותינו שבטחו בך’. היום כאז, ניתן להבין תורה רק על ידי ‘אזנים כרית לי’ – מידת הביטחון מוחלטת של ‘נעשה ונשמע’ והשייך בבחינה של פרשה זו דנעשה ונשמע, הרי שקונה הוא בעצמו את מידת הביטחון בכך, ונעשה ראוי בכך לשמוע את קולה של תורה.

הנה עתה סמוך ונראה ליום מתן תורתנו, יש לדעת דאין המדובר רק בזכר להימים ההם, כי אם בכל שנה ושנה מתרחש ממש כמובא בדברי הרמח”ל (דרך ה’), האריכו בזה.

והנה נפסק להלכה (או”ח סי’ תס”ח) שאין להקיז דם בעיו”ט וביארו דזאת מחמת שלא יבוא להקיז דם אף בערב שבועות, ושם זו שעת סכנה, ומקור הדברים מהגמ’ (שבת קכט:) ד’גזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קיבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבישרייהו ולדמייהו’

היינו שבעת שכפה הקב”ה עליהם הר כגיגית היה זה זמן של סכנה, ויש לנו להבין מאי שייך זה לזמנינו, ומדוע עכשיו אסור להקיז דם בערב יו”ט, רק הביאור מחמת שבזמן הזה מתרחשת קבלת התורה ממש, ואם אין מקבלים הרי שזיקא ושמו טבוח רח”ל קיים, ולכך אסרו להקיז דם עיו”ט. ולמדים אנו כי ‘עשיתם חלולים לשמוע’ הרי שזה לדורות כלשעה, ובכוחנו לזכות כאז כן עתה, לקבל את התורה ממש, ולהיות כמלאכים האומרים נעשה ונשמע, מכח ‘אזנים כרית לי’ ומי שינצל זאת הרי שעולה ומתעלה.

ובחסד ה’ עלי, זכיתי זה למעלה מיובל שנים, מידי שנה בשנה עם הקרב היום הגדול הזה, שהייתי נוסע אל אחינו שבגולה, ואף בזמנים של קושי הייתה רעיתי הרבנית ע”ה ממריצה ונוטלת על שכמה עול גדול, ובלבד שלא יגרע מחיזוקם של בני הקהילות שם, באומרה שא”א לוותר על חיזוק גדול זה, ופעמים רבות שאלו לי מה העניין הגדול דווקא בשבועות, אך הנה היות שאז מתרחשת קבלת התורה, וכל אחד יכול לזכות, הרי שמתקיים בהם ‘אוזניים כרית לי עשיתם חלולים לשמוע’ ונקל להרוצה בכך להיות מושפע, ובעיני ראיתי ב”ה יצאו ובעז”ה עוד ייצאו משם תלמידי חכמים אמיתיים, מדקדקים בקיום המצוות ומנצלים את זמנם, בוטחים כמלאכים שאינם שואלים. זוהי הדרך, הרוצה בכל לבו ילך בה.

וע”י “כי בשם קדשך בטחנו” אזי בעזה”י בוודאי נזכה עם הביטחון הזה ל”נגילה ונשמחה בישועתך”.