אין התורה נקנית אלא בחבורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

נאמר בועד לבני הישיבה יוצאי צרפת.

א. עיקר ההצלחה בתורה הוא כשלומדים בחבורה, וכן איתא בברכות (ס”ג ב’), הסכת ושמע ישראל, הסכת, עשו כתות כתות ועיסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדר”י בר”ח דאמר ר”י בר”ח חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת”ח שיושבים בד בבד (היינו לבדם) ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא ונואלו, וכתיב התם אשר נואלנו וכו’.

לכאורה הכונה במש”א על היושבים בד בבד שהם מיטפשים, כי כשאדם לומד לבדו אין מי שמיישר דרכו, והוא מתעקם והולך, ורק כשלומר בחבורה הרי כ”א מיישר ומחדד את חבירו, וכעי”ז כתב במאירי ברכות שם, וז”ל לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחבירו מעוררו, והוא שאמרו אין התורה מתוקנת אלא בחבורה. [1]

וראינו בחוש, איך שאדם שהיה מחשובי תלמידי הישיבה בצעירותו, ונעשה רב בעיירה מרוחקת, וכעבור כמה עשרות שנים הגיע לארץ, וכמעט שלא היתה שפה משותפת אתו, וכנראה שהדבר היה משום דכל אותן עשרות שנים למד לעצמו. ובאמת כל כמה שהאדם מוכשר יותר, כך עלולה להיות גודל הסטייה מ”דרך המלך”, כשם שכשאדם יורד מדרך המלך ונוטה לצד, הרי כל מה שהוא מגיע רחוק יותר, גדולה יותר העקמימות והסטייה מדרך המלך.

ב. אכן באוה”ח (שמות י”ט ג’) הבין הדברים בע”א, שכ’ על הפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש”י שם כאיש אחד בלב אחד, וכ’ בד”א זוטא פרק השלום, אמר הקב”ה הואיל ושנאו בנ”י את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשה חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי. וכ’ באוה”ח וענין ג’ [של ההכנה לקבלת התורה] הוא בחינת יעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו “בד בבד” שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים, אלא יתועדו יחד ויחדדו זל”ז ויסבירו פנים זל”ז, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל, לשון יחד, שנעשו כולן כאיש אחד, והם עתה ראויים לקבלת התורה עכ”ד. הרי שענין “בד בבד” אינו מצד צורת הלימוד, אלא הוא ענין בפנ”ע, שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ולדבריו צ”ל שהלומד שלא בחבורה לא רק ש”אין התורה נקנית לו”, אלא הוא מאבד גם את מה שהיה לו, וזהו שאמרו ולא עוד אלא שמטפשים.

ואאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר עא) ביאר דברי האוה”ח ע”פ מש”א חז”ל (ויק”ר ריש ויקרא) א”ר תנחומא ב”ר חנילאי, בנוהג שבעולם, משא שקשה לאחד נוח לשנים, קשה לשנים נוח לארבעה, [ואילו קבלת התורה] משא שקשה לס’ רבוא, נוח לאחד (והוא משה רבנו), ולכאורה יפלא שמשא נוח יותר לשנים משום שהכובד מתחלק בין שניהם, וכ”א אינו נושא אלא חציו, אבל קבלת התורה מה הבדל יש כמה הם המקבלים, והרי כ”א צריך לקבל את התורה בעצמו.

וביאר שאין התורה ניתנת לכל אחד מכלל ישראל בפני עצמו, אלא לכל הציבור יחד. והביאור בזה עפמש”כ בדרשות הר”ן (דרוש א’) שמשה רבינו נענש באמרו שמעו נא המורים, אע”פ שכ”א ואחד מצד עצמו היה ראוי לזה, אך נענש משום שכינה כך את כל הציבור, וע”ש שכ’ שהכלל יקנה שבח ומעלה יותר ממה שראוי מצד פרטיו יעו”ש, וכיון שכן הרי באמת ס’ רבוא אינם ס’ רבוא יחידים, אלא הם ציבור אחד גדול, שכחו גדול יותר מצירוף של ס’ רבוא פרטים, ולכן נוח לו יותר לקבל את התורה.

אך כדי שיהיו ציבור אחד, ולא קיבוץ של יחידים, יש ע”ז תנאי, והוא שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שעי”כ נעשים כולם ציבור אחד, וכ”ה בתנחומא (נצבים סוף אות א’) והיה לך ה’ לאור עולם, אימתי בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר חיים כולכם היום, בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים וכו’ וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת שנאמר וכו’, כשהן אגודין מקבלים פני שכינה עכ”ל. הרי מפורש שההכנה לקבלת פני שכינה הוא שיהיו כולם אגודה אחת, וזהו מש”א בדא”ז כיון שאהבו השלום וכו’ ונעשו חנייה אחת אמר הקב”ה הגיעה השעה שאתן להם תורתי, עכ”ד אאמו”ר זצ”ל.

ג. והנה כתב הרמב”ם פ”ו דעות ה”ב מצות עשה להדבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ובתלמידיהם, לפיכך צריך האדם להשתדל שישא בת ת”ח וישיא בתו לת”ח וכו’ ולהתחבר להם בכל מיני חיבור.

ויש לדון במי הדברים אמורים, אי בע”ה שמצוה עליו שישא בת ת”ח, הרי אין לאדם להשיא בתו לע”ה, כמו שמצינו בפסחים מ”ט ב’, וכן לאיזה אב נאמר להשיא בתו לת”ח, אם הוא ע”ה הרי אמרו שלא ישא אדם בת ע”ה, וא”כ ודאי שהדברים אמורים שהאב ת”ח והבעל ת”ח, ואע”פ שכ”א מהם ת”ח כדי לקיים לדבקה בו מצוה לאב ת”ח להשיא בתו לת”ח ומצוה על ת”ח שישא בת ת”ח, וזה טעון ביאור, כיון שכ”א מהם ת”ח בפ”ע, מה יש לו ע”י דביקות בחכמים ובתלמידיהם, [ואכן ודאי אפשר לומר שמצוה שאמרו בזה הוא בני אדם שאינם בגדר ת”ח ומ”מ אינם בגדר ע”ה, אך נראה שלא רק בהם הדברים, אלא אף כששניהם ת”ח מצוה עליהם להדבק זב”ז, וע”י כן הם דבקים בשכינה].

והנה במאמר הנ”ל ביאר אאמו”ר דלא רק לענין כלל ישראל אלא לגבי יחידים כל שמתאגדים יחד מתגדל כחם, וכמש”א הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו (ויקרא כ”ו ח), ובתו”כ שם וכי כך הוא החשבון ולא היה לו לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו, אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה, הרי שכל שמספרה של האגודה גדול יותר מתגדל כחה פי כמה וכמה.

וכן איתא בגמ’ סוכה מ”ה ב’ “א”ר ירמיה משום רשב”י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלא אלעזר בני עמי, מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואלמלא יותם בן עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם עד סופו”. הנה גם כאן כח השנים גדול פי כמה מכח האחד, וכח השלשה מכח השנים.

שני ת”ח הדבקים זב”ז מעלתם מתגדלת, ואדרבה כל מה שהוא ת”ח יותר גדול יותר יש לו כלי קיבול לקבל השפע מחבירו.

ושמעתי בשם בעל הפחד יצחק, הנה כשם שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר, כאיש אחד ובלב אחד, כך נאמר גם במצרים, והנה מצרים נוסע אחריהם, ופי’ רש”י בלב אחד כאיש אחד. אכן שינוי גדול יש בין זל”ז, בישראל בהגיעם להר סיני נאמר כאיש אחד, שהיו מאוחדים יחד בכל, ובלב אחד שגם היתה מטרתם שוה, אבל במצרים אמרו להיפך, שהיו בלב אחד, דהיינו שהיתה להם מטרה משותפת, לרדוף אחר בני ישראל, אכן מצד עצמם היו מפולגים ומפורדים, כל אחד לעצמו, ורק ע”י שהיו כאן בלב אחד היו לצורך זה כאיש אחד, אבל אין זו אחדות של ממש.

ד. ובאמת שהחשיבות שיהא הציבור “כאיש אחד ובלב אחד” היא מצד נוסף, שמעתי בשם גדול, מעשה במלך שחיבב סוסים משובחים ובכל מקום בעולם שהיה בו סוס מעולה במיוחד שלח לקנותו, עד שהיו רתומים במרכבתו ששה ממיטב סוסי העולם. לימים נתקעה מרכבתו בבוץ ולא יכלו הסוסים המשובחים להוציאה ממנו, כל ההכאות שהכה בהם לא הועילו כלום. בעודם תמהים מה לעשות עבר שם כפרי אחד עם העגלה שהיו רתומים בה שני סוסים זקנים וכחושים, נכנסו אף הם לבוץ ויצאו ממנו בקלות. קרא לו המלך ושאל אותו איך הצליחו סוסיך החלשים להוציא את עגלתך מן הבוץ, אמר לו הכפרי התר את סוסיך, ואני ארתום את סוסי למרכבתך והם יוציאוך מן הבוץ, צחק ממנו המלך ואמר לו, מה יועלו סוסיך החלשים מה שמיטב הסוסים לא הצליחו לעשות. בלית ברירה הסכים המלך להצעתו של הכפרי, ואכן סוסיו הזקנים והחלשים הוציאו בקלות את המרככה מן הבוץ. הסביר הכפרי למלך המשתאה, אכן כל אחד מסוסיך משובח הוא מאין כמותו, ומשרת אותך נאמנה, אך שונאים הם זה את זה, ולכן אינם מסוגלים לעבוד יחד. בשעה שהכית אחד מהם, אזי האחרים במקום לעזור לו עוד משכו את המרכבה אחרונית, כדי שתוסיף להכותו עוד. לעומת זאת סוסי גדלו באורוה אחת כל ימיהם, רגילים הם לעזור זה לזה בכל כוחם, ולכן הצליחו למרות חולשתם לעשות את מה שכל סוסיך המעולים לא הצליחו.

משל זה משמש גם לעניינו, לא אמרו שגדול כוחה של החבורה, “חמשה מכם רבבה ירדופו”, אלא בשעה שהציבור כולו מאוחד, וכ”א נושא בעול עם חבירו, דואג על טובתו שמח בשמחתו ומשתתף עמו בצערו, איש את רעהו יאמר חזק, עולים כולם מעלה מעלה. אך אילו כ”א אינו חושב אלא בטובת עצמו, ועינו רעה בהצלחת חביריו, הרי כל אחד הוא יחיד לעצמו, ולא עוד שכחו קטן יותר מכח היחיד שאינו בתוך החבורה, כיון שכ”א מפריע לשני.

[1]  וראיתי במסילת ישרים פי”ד שכתב, “והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז”ל, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן אמרו, חרב אל הבדים ונואלו”, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו”. ומבואר שפי’ “שיושבים בד בבד”, לא על התחברות בין הלומדים עצמם, אלא שלא לפרוש לגמרי מן החברה המדינית, ול”מ כן בגמ’ שם, שדימו להא דאמרו אין התורה נקנית אלא בחבורה.

מתן תורה או מתן תורתינו

א. את חג השבועות חוגגים אנו מידי שנה ביום השישי לחודש סיון, על אף שהתורה ניתנה רק ביום ז’ בסיון, והשאלה המתבקשת אם כך, היאך אנו אומרים בתפילה “יום מתן תורתינו” בשעה שהתורה בכלל ניתנה ביום המחר?

זאת ועוד, כל מטרתה ותכליתה של ספירת העומר היא עבודת הכנה לקבלת התורה – לצאת מטומאת מצרים, להתקדש ולהיטהר ולהיות ראויים לקבל את התורה. והרי ספירת העומר נשלמה כבר ביום ו’ בסיון שהוא יום החמישים לספירה, ואם כן הוא היום הראוי לקבלת התורה, אז מדוע ניתנה התורה רק למחרת?

אם נסכם את הדברים נראה כי קיים הבדל בין מתן תורה שהיה בהר סיני, לבין חג מתן תורה הנחוג בכל שנה ושנה, הן מבחינת התאריך בחודש והן מבחינת התאריך ביחס לספירת העומר, ודבר זה טעון הסבר.

ב. כולם מכירים את ‘שלשת ימי הגבלה’ – הימים בהם נצטוו ישראל לפרוש מאשה ולהתקדש לקראת מעמד הר סיני, אבל אם נשים לב נראה כי בתורה מופיעים רק יומיים: “וקדשתם היום ומחר” – אז מהיכן הופיע היום השלישי? חז”ל מגלים לנו כי משה הוסיף יום אחד מדעתו והקב”ה הסכים עמו, והראיה שהסכים עמו שהרי לא הופיעה השכינה על הר סיני עד שעברו שלשה ימים.

נמצא איפוא, כי יום מתן תורה ‘המקורי’ היה מתוכנן כביכול לשישי בסיון, אבל בפועל, מכוח התערבותו של משה, היה רק בשביעי בו. והנה לא מצאנו התערבות שכזאת במאורעות ומועדים אחרים. יציאת מצרים למשל, הייתה בדיוק ביום ובשעה המתוכננים, ומדוע דווקא במתן תורה מופיעה התערבותו של משה, ומה אומרת לנו ההתערבות הזאת ביחס לעצם מהותה של קבלת התורה?

ג.  מהר”ל (פרק כ”ז בספר התפארת) מגלה פנים חדשות במהותו של היום שהוסיף משה, ואומר, כי יום ו’ בסיון הוא היום הראוי למתן תורה מצד נותן התורה, אבל מצד מקבל התורה נדרש יום אחר כך, יום בפני עצמו, והוא יום ז’ בסיון. וממשיל זאת למלך שנתרצה לתת מתנה לאוהבו, יום הריצוי הוא זמן בפני עצמו, אבל היום בו הגיעה המתנה לאהובו הוא זמן בפני עצמו.

ודברים אלו דורשים הסבר: מדוע יום הריצוי ויום הנתינה בפועל חייבים לבטא ולהתבטא בשני זמנים נפרדים? ואם אכן כך, מדוע היה כך רק בהר סיני ומדוע לא בכל שנה ושנה נחוג את קבלת התורה ביום השביעי בסיון?

עוד נשים לב, כי במשל לא מופיע מי קבע את יום הגעת המתנה – הנותן או המקבל, בעוד שבנמשל המקבל הוא שהחליט על דעת עצמו לקבוע את יום הקבלה, ובד”כ משל דומה לנמשל, אז האם המשל חסר? ומה היא המשמעות בכך שהמקבל הוא הקובע את יום הקבלה?

ד. ההסבר נראה כך: קבלת התורה שונה מכל מתנה אחרת, משום שהקב”ה לא נתן את התורה באופן הנקרא בלשוננו ‘מוצר מוגמר’ העובר מיד ליד. התורה תורת חיים היא, דבר המתהווה ומתחדש בכל עת. ואת ההתהוות וההתחדשות הזאת יוצרים בכל יום ובכל שעה מקבלי התורה ולומדיה, אלו הדבקים בה ובנותנה בקדושה ובטהרה הם היכולים ונדרשים לגלות את צפונותיה ולחדש בה מדעתם ומסברתם.

אלא שזאת היא מציאות מחודשת. כי קודם שקיבלנו את התורה הייתה היא לגמרי של נותנה ולא היה לה כל קשר ושייכות עם אף אחד, אבל מאז שירדה לסיני ‘לא בשמים היא’ – אלא של לומדיה הוגיה ועמליה. בידם לקבוע דינים להכריע מחלוקות ולפסוק הלכות גם נגד דעת בת קול מן השמים. אם כן, במתן תורה השתנה כביכול מעמדה ומצבה של התורה וזהו הסוד המתגלה ביום שהוסיף משה מדעתו, וגם בזה שמתן תורה היה בפועל בשביעי בסיון בעוד שמכאן ואילך נחוג הוא בשישי בסיון.

דהיינו, קודם שניתנה התורה מוכרח היה להיות שזמן הרצון לתת תורה יתבטא ביום בפני עצמו וזמן הקבלה יהיה ביום נפרד, משום שבשעה זאת עדיין הייתה התורה כמציאות בפני עצמה הנמצאת אצל נותנה, וכמו במשל מתנת המלך העוברת מיד ליד, בהכרח שהרצון לתת והקבלה בפועל אלו הם שני תהליכים שונים ונפרדים.

אבל בעצם העובדה שאת יום הקבלה קבע המקבל, ומדעתו שלו, מתגלה כי התורה מתחברת לגמרי למקבלים – עד כדי כך שבידם לקבוע את יום הקבלה. כי אילולי היה כוח החידוש, ההכרעה והפסיקה בידי מקבלי התורה – ודאי שגם זמן הקבלה היה נקבע אף הוא ע”י נותן התורה. זהו הגילוי במהותה של קבלת התורה המתגלה במה שמשה הוסיף יום מדעתו.

ה. ומאותה סיבה בדיוק רק באותה שנה היה מתן תורה בז’ בסיון ומכאן ואילך בו’ בסיון, זאת כיון שכל עצמו של גילוי זה נדרש רק לשעת מתן תורה בהר סיני, אבל בשנים הבאות כביכול כבר אין שני צדדים, ואדרבא, המשמעות של חג השבועות היא לגלות שהמקבלים הצטרפו אל נותן התורה – על ידי התורה שהצטרפה אליהם – וזה מתבטא דווקא כאשר חוגגים את מתן תורה ביום השישי בסיון, לאמור, כביכול אנו עומדים באותו מקום של גילוי רצון הנותן – כחטיבה אחת, מצורפים אל התורה ודבוקים בנותנה.

וכך גם מתבאר השינוי ביחס לספירת העומר: לפני שקיבלנו את התורה אכן נדרשו חמישים ימי טהרה מלאים כדי שנהיה ראויים לקבלה אבל אחרי שהתורה הצטרפה אלינו ורוממה אותנו אליה, ראויים אנו כבר ביום החמישים – יום בו מתגלה שער החמישים –  לשוב ולקבל מחדש את התורה בכל עומק ועוצם גילוייה בכל שנה ושנה.

במעמד הר סיני היה זה מתן תורה, מכאן ואילך זהו יום מתן תורתינו – התורה ואנחנו, אנחנו והתורה, כנוסח הברכה “וחיי עולם נטע בתוכינו” – התורה שינתה את החיים שלנו, מחיי שעה יצאנו לחיי עולם. חג השבועות – יום קבלת התורה שבכל שנה הוא זמן של חשבון נפש, האם התורה אכן משנה את המציאות שלנו, האם אנו רק לומדים תורה אבל חיים ונמצאים בתוך מערכת של חיי שעה, או שאנו מרוממים בכל מציאותנו לחיות חיי עולם, כי זאת קבלת התורה האמיתית.

Parsha Preview Audio