דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, ז)
תמנע בת מלכים היתה, בעיא לאיגיורי, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשיו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק  מינה עמלק דצערינהו לישראל, מ”ט דלא איבעי להו לרחקה [רש”י: מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה.] (סנהדרין צט:).

הרי שאברהם שהיה מגייר את האנשים פסק שלא לגיירה, ואליו הצטרפו יצחק ויעקב, ואנו מבינים זאת כשיודעים אנו שנעשית אימו של עמלק, אך אעפ”כ נתבעו הם על שריחקוה.

עמלק שהוא הסט”א, כדכתיב ‘מלחמה לה’ בעמלק מדור דור’, הוא יצא מהריחוק שריחקו את תמנע והוא יונק את כוחו ממקום של ריחוק ופירוד.

ונראה שלא רק כדי לקרב את הבריות צריך לאהוב את הבריות, אלא יותר צריך למידה זו במקום שחייבים לרחק. כן מצאנו בסוף הפרשה: “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” וגו’. וצ”ב: מדוע ייחסו אותו כאן לאהרן? [וכמו שדייקו חז”ל בריש פרשת פנחס ואמרו דלפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו’ (עי’ סנהדרין פב:)].

וצ”ל שמפני שהדין הוא שדמו של הבועל ארמית הותר רק למקנאים קנאת ה’ צבקות, ולא למי ששונא הוא לו ח”ו. לפיכך הוצרך הכתוב לייחס את פנחס לאהרן, לומר שהיה במידתו של אהרן “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות”, וא”כ כל מעשהו היה רק מתוך קנאת ה’ טהורה להרבות כבוד שמים ולא ח”ו מתוך שנאה ואכזריות.

מרן רה”י הגה”ח הרב אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל היה מגדולי מרביצי התורה במשך למעלה משני דורות. מעולם לא הרחיק אדם, אהב את כל אחד מבני הישיבה ולא סילק מעליו אפי’ את זה שנראה היה לכל כי ראוי הוא לרחקו, עי”ז קירב את כולם לתורה.

מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Harav Hagaon Avrohom Shmuelevitz Zt''l

נטפי דמע אחר מיטתו של מורנו הגאון הרב אברהם צבי שמואלביץ זצללה”ה
המוני בני הישיבה הקד’, אברכים, בחורים ובוגרי הישיבה ליוו למנוחות ביום רביעי השבוע את מורנו הגאון הרב אברהם צבי שמואלביץ זצללה”ה, בן מרן ראש הישיבה הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה.

מפאת קוצר הזמן, לא עלה בידינו ממועד הלוויית מורנו זצ”ל עד הוצאת עלון זה, להרחיב את היריעה ולתאר את דמותו המופלאה בנקיות הדעת, יראתו הקודמת לחכמתו, שקידתו המופלאה, הארת פניו, מידותיו הנעלות והנאצלות, ענוותנותו, נושא בעול עם חבירו, מסירותו לתלמידים, וכפי שהגדיר זאת בהספדו בנו הגדול הגאון שליט”א: כדי להספיד את רבינו ניתן לקרוא את כל מסכת אבות.

אך על מנת להרגיש מעט מן המעט מקצות דרכיו של רבינו זצ”ל, ישבנו עם אחד מתלמידיו הכואבים וליקטנו מפיו מספר עובדות מזווית ראייתו, בעיקר על הנהגת רבינו עם תלמידיו. יה”ר שיהיו הדברים צוהר להבין את מעט את גודל אבידת כלי החמדה שהסתלק מאיתנו ומי יתן שנזכה עי”כ לדבוק במקצת דרכיו ומעלותיו.

**

בעיניים של תלמיד, הנקודה המרכזית שאני הרגשתי בקשר עם רבינו זצ”ל, היא האהבה המיוחדת שהייתה לו לתלמידיו. אהבה מיוחדת לכל תלמיד ותלמיד באופן שאין לו דומה לו. מי שלא הרגיש את זה לא יוכל להבין זאת.

האהבה לתלמידים הייתה כל כך עמוקה ואמיתית, כאב לבנו ממש. כך היא גם השפיעה דרך חינוך לתלמידים. בדרך קבע הוא היה קורא לתלמידיו “ידידים”. פעמים רבות היה מוחה על כך שקוראים לו ‘רבה’ והיה אומר “אנחנו ידידים”.

**

אותה הארת פנים ואותה אהבה היה מראה רבינו לכל אדם, בין אם היה זה אחד מבני משפחתו, רבנים וראשי ישיבות, תלמידיו או כל אדם אחר. את כולם קיבל באותה חביבות שמכוחה נמשכו אחריו, התקרבו אליו, נהנו ממנו עצה ותושיה, ומכוחה היה מחנך.

מי שראה את רבינו הבין היטב את מידתו של אהרן הכהן “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” – ע”י אהבתו לבריות היה מקרבן לתורה.

**

שמעתי ממנו פעם שסיפר על אחד מרבותינו זצ”ל בדורות הקודמים שקירב מאוד תלמיד שלא הלך בדרך הישר. תלמידים אחרים נגשו לרב ואמרו לו שהתלמיד הזה רק מראה את עצמו שהוא טוב בפני הרב, אך הוא לא באמת כך. ענה להם רבם: שיראה את עצמו בפניי טוב שוב ושוב, עד שבע”ה בסוף הוא באמת יהיה טוב.

כך היה גם רבינו זצ”ל. גם תלמיד שהיה קצת ‘נופל’, הוא היה מקרב אותו אליו באהבה אמיתית וכך היה משפיע עליו ומחזק אותו לחזור חזרה ללימודו ביתר שאת.

**

כשאחד התלמידים בשיעור עמד לחזור לאמריקה לצורך שידוכים, הוא נכנס להיפרד מרבינו. רבינו דיבר איתו שיחה ארוכה, לאחר מכן הביא ספר ‘שיחות מוסר’ וכתב ברכה ארוכה שבסיומה חתם: “בידידות – אברהם שמואלביץ”. לאחר מכן הוא ליווה את התלמיד החוצה וירד איתו קצת במדרגות. התלמיד יצא החוצה, אך לפתע רבינו רץ אחריו וקרא לו “בוא חזרה, שכחתי משהו”. רבינו עלה עם התלמיד חזרה לביתו, התיישב ליד השולחן, פתח את הספר והוסיף לפני שמו מילה אחת: “באהבה”. הוא הושיט את הספר לתלמידו ואמר לו “עכשיו אתה יכול ללכת…”

עד כדי כך בערה בו האהבה לתלמיד.

**

הברית של אחד מבניי הייתה בשבת. לא ידעתי אם רבינו יטרח ויגיע ביום חם ברגל. אך כשהגיעה שעת הברית, רבינו נכנס בטבעיות. ניגשתי להודות לו על שטרח כל כך, אך הוא השיב לי בפשטות: “אני כאן בתור סבא”.

**

בחורים הרבו להתייעץ עם רבינו בענייני שידוכים, משום שהרגישו כי רבינו מרגיש איתם יחד את ספקותיהם ובשכלו הישר והבחנתו העמוקה מיישר הוא את הספקות ומייעץ עצה ישרה לטובתו של הבחור בנקיות הדעת ובלי שום נגיעות אחרות. מסיבה זו רבים היו משחרים לפתחו להנות ממנו עצה ותושיה בכל דבר וענין.

פעמים רבות היה רבינו מבקש מהבחור שיחזור אליו לאחר זמן מסויים, בזמן זה היה רבינו מתאמץ, מתקשר ומדבר עם מכריו כדי לברר את הדברים לעומק כאילו היה זה אחד מבניו, ולאחר מכן היה מורה לבחור כיצד עליו לנהוג.

**

למרות שקידתו העצומה וייקור הזמן, רבינו היה מפנה את עצמו מכל עיסוקיו בכל שעה משעות היממה, לטובת תלמידיו. הטלפון היה זמין תמיד והוא היה עונה בכל שעה.

פעם אחת התעוררה בעיה רפואית אצל אחד מבני משפחתו בשעה 3 לפנות בוקר. בבוקר, כשסיפרתי על כך לרבינו, הוא ממש כעס עלי ואמר “למה לא התקשרת אלי?”

במקרה אחר, כאשר התקשרתי אליו בשעת לילה, רבינו לא ענה לטלפון. לאחר מכן, הוא התקשר אלי והתנצל מאוד על שלא יכל לענות, מפני שהיה עסוק באותו זמן בשיחה עם מישהו אחר שהיה צריך את עזרתו.

**

כשהייתי מגיע אליו לסעודת שבת, תמיד היה רבינו מקבל אותי בסבר פנים יפות ואומר “עוד כמה דקות אנחנו מתחילים”. הוא היה לומד עוד כעשר דקות ואז היו מתחילים בסעודה. כך היה נוהג גם אם הייתי מאחר. לימים הבנתי שבדרך זו הוא נוהג כדי שלאורח תהיה הרגשה טובה ולא ירגיש שהמתינו לו.

**

רבינו היה מגיע לשמחות של תלמידיו בלי שכיבדוהו בשום כיבוד. ליוויתי אותו פעמים רבות לשמחות של תלמידים. אירעו פעמים שרבינו בהבחנתו החדה הבחין רבינו כי השמחה אינה שלמה משום שבעל השמחה דחוק מאוד בכסף. רבינו יצא החוצה, חיפש מעטפה ונייר יפה, הכניס סכום כסף נכבד למעטפה, צירף אליו ברכה ונתן מתנה הגונה לבעל השמחה.

**

אחד התלמידים עבר פעם תקופה קשה והפסיק להגיע לבית מדרש. אחרי תקופה קצרה הוא חזר. הוא סיפר לי שהדבר שהחזיר אותו לבימ”ד הוא שיחת טלפון מרבינו זצ”ל. הוא לא יכל לענות לשיחה באותו זמן, אז רבינו השאיר לו הודעה מוקלטת. הוא השמיע לי את ההודעה של רבינו שהחזירה אותו לביהמ”ד: “אפיה אתה? מחכים לך. הבית מדרש מחכה לך. הציבור מחכה לך. הרבש”ע מחכה לך…” וכאן התחיל רבינו לבכות…

הודעה זו ששמורה אצלו עד היום החזירה אותו לבית המדרש.

במקרה אחר, כאשר תלמיד הפסיק להגיע לביהמ”ד, רבינו זצ”ל התקשר אליו וביקש ממנו שיבוא אליו לביתו. בדרך לבית רבינו הכין הבחור את עצמו מה יאמר לרבינו על שהפסיק להגיע. אך כשהגיע לבית רבינו והתחיל לתרץ את עצמו, עצר אותו רבינו ואמר: “לא מעניין אותי התירוצים”. שאל הבחור “אז למה הרבה קרא לי? רבינו שישב ליד השולחן עמוס הספרים ענה לו בטבעיות “אני צריך שתכין איתי את השיעור…” וכך התחילו מיד ללמוד יחד. תוך כדי הלימוד הבחור שאל שאלה, רבינו התלהב מאוד ואמר: “אתה שואל את שאלת הרע”א, בא נחשוב איך אפשר לתרץ את השאלה.” כך המשיכו ללמוד ולהכין את השיעור כשהבחור נכנס לתוך הסוגיא. למחרת בשיעור, בפני כל התלמידים שיבח רבינו את התלמיד ואמר שהוא כיוון לרע”א. בדרך זו הוא החזיר את הבחור לספסלי ביהמ”ד.

**

שיעוריו של רבינו זצ”ל היו מופלאים בבקיאותו הרבה, בעומק עיונו ובסברתו הישרה, החדה והברורה. אביו מרן רה”י הגר”ח זצ”ל וגיסו מרן רה”י הגר”נ פרצוביץ זצ”ל שיבחו סברותיו הישרות. בהכנת שיעוריו עמל רבינו רבות כדי שיהיו הדברים ישרים, ברורים ומסודרים וייקלטו היטב אצל התלמידים.

דרכו בשיעור הייתה להביא את כל המהלכים שאמרו הראשונים והאחרונים בסוגיא מבלי לבטל אף אחת מהם. היה מקשה ומתרץ עד שהיה מביא את הסברא שנראית בעיניו יותר, אך כל זאת מבלי לבטל חלילה אף דעה אחרת, אפילו אם היה נשאר בקושיות עליה. אך סברות שאינן ישרות היה דוחה מכל וכל.

**

נוהג היה לומר בשם הגה”צ רבי חיים ברים זצ”ל שלא נברא טנק אשר יכול להילחם בסברא טובה. כאשר היה אומר סברא והיו מתווכחים איתו עליה, היה נלחם כאריה להוכיח ולבאר את חוזקה ונכונותה של הסברא.

אולם, כפי שהחשיב וייקר את סברותיו שלו, כך היה מחשיב ומייקר גם את סברות תלמידיו. אם במהלך השיעור תלמיד היה שואל שאלה על הסברא או אומר סברא אחרת אשר הייתה נראית לרבינו יותר, מיד היה משנה את השיעור ומאמץ את הסברא שאמר התלמיד שכעת הייתה נראית בעיניו יותר ישרה.

לפעמים היה מתקשר לתלמיד בשעות הלילה כדי לברר איתו היטב מה בדיוק הייתה הקושיא ששאל בשיעור או הסברא שאמר. ניכר היה שבכל עת מוחו עוסק בסברות אלו שיהיו מחודדות וישרות עד הסוף.

**

בגודל אהבתו לתלמידיו והחשיבות שהשיב את סברותיהם, היה לפעמים מתקשר לאמא של בחור שאמר סברא טובה ואומר לה: “תכיני קוגל מיוחד לשבת, הבן שלך אמר סברא ששווה להכין בשבילה קוגל…”

הייתי מלווה אותו ביום שישי חזרה לביתו אחרי השיעור חומש. בדרך הוא היה קונה דברים לכבוד שבת. פעם הוא אמר לי: “בחור שאמר סברא טובה אוכל אצלי השבוע, צריך לקנות לו משהו טוב.” הוא חיפש וחיפש דבר אחרי דבר כדי שיהיה משהו טוב ומיוחד לאותו בחור שאמר סברא טובה. בסופו של חיפוש הוא קנה גלידה מיוחדת. לאחר השבת סיפר לי הבחור שבסעודת שבת, בפני כל המשפחה, רבינו הוציא את הגלידה ואמר” “זה לכבוד הסברא הטובה שהוא אמרהשבוע.” מתוך כך הבחור זוכר את הסברא הזו עד היום.

**

דברי הגרע”א היו אצלו קודש קדשים. היה מוסר שיעורים שלמים כדי לבאר את דברי הרע”א. פעם אמר לי לאחר הלימוד, מה הרווחנו אם בסוף תירצנו את קושיית הרע”א…

היה פעם שהיו לרבינו שני צדדים של סברות בסוגיא. הוא הלך לשאול את אחיינו הגאון הרב אשר אריאלי שיבלחט”א. רר אשר אמר לו “פשוט כמו צד אחד”. בשיעור, רבינו אמר שכך אמר ר’ אשר, אך היה ניכר שהוא לגמרי שלם עם הדבר. למחרת, הגיע רבינו לשיעור עם ספר שמביא את שני צדדי הסברא בשם הגאון ר’ שלמה אייגר ומסיק את הסברא כפי שאמרר’ אשר. הסביר רבינו שהוא מאוד הצטער איך יתכן שהוא חשב גם צד אחר בסברא בזמן שר’ אשר אמר בפשטות כצד אחד, אך כעת, כאשר ראה שר’ שלמה אייגר חשב גם על הצד הזה, א”כ לא מדובר בסברא לא ישרה והוא נרגע.

**

בכל סוגיא שהיינו מדברים איתו, היה רבינו זצ”ל מונח כאילו למד אותה באותו יום.

בימי חוליו, נכנסתי פעם לבקר אותו במחלקת טיפול נמרץ. היה זה ימים ספסורים אחרי שהעירו אותו, לאחר שהיה מורדם ומונשם חודש. הוא לא יכל לדבר, אך רצה לדעת מה קורה בחבורה. אמרתי לו שיש לי ראיה לסברא מדברי הרע”א. הוא סימן לי בידיו שאני אסתכל ברע”א שלו. הלכתי לבית רבינו והסתכלתי ברע”א שלו, ראיתי שהוא כתב על גיליון הספר ודן בסברא, ובסוף כתב “כן מצאתי בחמדת שלמה”. היה זה במחלקת טיפול נמרץ, אחרי שהיה מורדם חודש, הוא היה מונשם ולא יכל לדבר, ומה שכתב על הגיליון היה כנראה כמה שנים קודם, אך הדברים היו חקוקים וזכורים במוחו…

**

לשיעורים היה רבינו מגיע עם הרבה ספרים. במהלך השיעור הוא היה פותח את הספרים שעליהם הוא דיבר, אך פעמים רבות נשארו ספרים שהוא לא פתח אותם במהלך השיעור. הסיבה לכך היא, מפני שכשהיה מוסר את השיעור היה אומר ומסביר את הדברים עד שראה שהם מובנים ונכנסים ללב התלמידים, לכן לא הספיק לומר את הכל. אך מי שהיה מדבר איתו אח”כ היה שומע עוד המון דברים שהכין לומר בשיעור ובסוף הוא לא הספיק לומר, עד שנגמר השיעור והיו צריכים לצאת למנחה.

בתקופת הקורונה, היה רבינו מוסר את השיעור דרך הטלפון. בשיעורים אלה הוא לא ראה את התלמידים ולא היה צריך להפסיק למנחה. רבינו היה כל כך שקוע במסירת השיעור עד שלא שם לב לזמן והשיעורים היו ארוכים יותר. פעם אחת בערב ר”ה או ערב יו”כ, הוא מסר את השיעור במשך שלוש שעות. כשסיים הוא התנצל על שהאריך כל כך.

**

בקיאותו של רבינו זצ”ל גם בכל ספרי המוסר הייתה מופלאה. הוא שלט בהם היטב כפי ששלט בכל ספרי הראשונים בסוגיא. בשיחותיו ובשיעור חומש שהיה מוסר בכל יום שישי היה מרבה להביא ולצטט אותם.

**

באחד השיעורים רבינו התווכח בחזקה עם אברך על סברא. אחרי השיעור הסתפק רבינו שמא הוא פגע בכבודו של האברך במהלך הויכוח. הוא שאל אותי האם הוא פגע באברך הזה ואמרתי לו שכנראה שלא, כיוון שהאברך רגיל ומכיר את סגנון הדיבור של רבינו. אך דעתו לא נחה מכך. הוא התקשר לאברך כדי לדבר איתו בלימוד ולפייס אותו.

למחרת הוא נתן שיחה ארוכה עד כמה צריך להיזהר מלפגוע במישהו. ביום שישי של אותו שבוע, בשיעור חומש, דיבר רבינו מהלך שלם איך צריך להיזהר מלפגוע בשני אפילו במשהו. ניכר היה שהוא היה עסוק כמה ימים בלחשוב על אותו מעשה וללמוד ע”ז מוסר.

**

כאשר נגע הדבר לפגיעה בכבודו, רבינו לא מרגיש בכך כלל. נוכחתי פעם כאשר פלוני דיבר אל רבינו בזלזול וכינה אותו בכינוי גנאי שהיה בו פגיעה של ממש. אולם רבינו לא הרגיש שום פגיעה בכבודו. לאחר שיצא אותו פלוני אמר רבינו ברחמים “איך אפשר להתנהג כך?”, ניכר היה כי הוא כל כך מרחם על השני והוא כלל אינו שם לב לכך שהייתה כאן פגיעה בכבודו.

**

כאשר חשב שיש צורך להעיר למישהו, היה רבינו ממתין לשעת הכושר המתאימה כדי שיתקבלו הדברים בצורה הטובה והנעימה ביותר. היו פעמים שחיכה זמן רב ואפילו כמה שנים עד שהעיר.

**

חביבות מיוחדת הייתה לרבינו למועדי ישראל. הוא מזכיר זאת בשמחה וחדווה מיוחדת בשיעורים.

לפעמים היה מסיים את השיעור ביום חמישי קצת יותר מאוחר ואומר “זו סברא לכבוד שבת”, “זו קושיא לכבוד שבת”. ובראש חודש היה אומר “זו קושיא לכבוד ראש חודש.” הוא היה חי את המועדים ואת המצוות שבכל זמן.

**

בפרשת שקלים הייתה לו שיחה מיוחדת להסביר את עניין השקלים. אברכים אומרים שאחרי ששמעו את  השיחה פרשת שקלים הפכה אצלם למשהו אחר, שמרגישים אותו, ולא רק פרשה שקוראים אותה פעם בשנה.

**

רבינו היה נהנה מהידור מצוות המועדים. לפני סוכות הוא היה טורח לחפש אתרוג נאה. לפני חנוכה הוא הלך לחפש את הפתילות הכי טובות.

הוא חשב איזה פתילות יהיו הכי טובות, ידלקו הכי יפ ויישארו הכי הרבה זמן. פעם הוא הביא כוסית, שמן ופתילה כדי להראות לתלמידים איך להכין פתילה טובה שתהיה הכי יפה ותדלק הכי הרבה זמן. חשו אצלו את החביבות וההידור במצווה.

**

 

תלמיד הגיע להראות לרבינו לולב. רבינו התבונן בלולב היטב ואמר “אתה יכול למצוא יותר טוב”. וכך היה עם כמה לולבים. בערב סוכות התקשר רבינו לתלמיד אך התלמיד לא ענה באותו זמן. כאשר פגש את התלמיד בשמחת בית השואבה, אמר לו רבינו “מצאתי לולב בשבילך ושמרתי לך אותו…”

**

אחרי שפרצה מלחמת שמחת תורה, מסר רבינו שיחה לבני החבורה. הוא התחיל בזה”ל: רבותי! יש בורא עולם, יש לנו אבא גדול בשמים, אנחנו בידיים טובות!” כך הוא התחיל את השיחה, כך הוא חי כל הזמן וכך הוא הרגיש. אנחנו בידיים טובות, יש בורא עולם.

**

קצרה היריעה מלתאר את גדולת רבינו זצ”ל. יתומים היינו ואין אב. אוי מי יתן לנו תמורתו.

ימליץ טוב על הרבנית החשובה שתחי’, על כל בני המשפחה, על כל התלמידים שהיו כבנים לו, על כל בני הישיבה ועל עולם התורה ועל כל כלל ישראל.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בלק

אל תצר את מואב

 

כתיב ויגר מואב וכו’ עתה ילחכו הקהל את כל  סביבותינו וכו’, וע’ תוס’ ב”ק ל”ח שפי’ לשון ילחכו דבאמת אין לו לחוש שישראל יעשו מלחמה דהרי נצטוו אל תצר את מואב, אך מ”מ יש לחוש על לחיכה בעלמא.

והנה בעיקר האיסור, דעת הרמב”ן דאיסור לא תתגר בם מלחמה הוא לדורות, וע’ גר”ח על הש”ס ליישב דעת הרמב”ם שהיה איסור עד סוף הכיבוש הראשון.

וע’ רמב”ן דברים כ”ג ז’ שהקשה לשיטתו מאי קמ”ל לא תדרוש שלומם כיון דבלא”ה אסור לערוך עמהם מלחמה, ותי’ “והנראה אלי במלחמת עמון אסרה הכתוב לדורות וכו’ א”כ הכתוב שאמר לא תדרוש יצוה אם נלחם עליהם במה שכבשו הם מן העמים”.

ומבואר ברמב”ן הנ”ל דמה שמואב כובש מאחרים אין בו איסור אל תצר את מואב, ויש בו איסור לא תדרוש שלומם. ונראה דדין אל תצר את מואב הוא דוקא במקום ירושתו שלו. (וביותר מבואר כן להרמב”ן שם דס”ל שהאיסור אל תצר את מואב נשאר לעולם, ולשיטתו כתב בספהמ”צ דע”כ צריך לתרץ המעשה דדוד כי עיקר איסור התורה הוא להוציאם מארצם ולא להרוג קצת מהם, ולשיטתו הרי ע”כ עיקר האיסור תולה בארצם ולא באנשים).

אכן בפרשת דרכים דרוש ז’ מפרש הא דכתיב בפ’ דברים ב’ אל תצר את מואב וכו’ רפאים יחשבו אף הם (פירש”י אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לו לאברהם וכו’ אבל לא זו היא כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם), ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו יירשום וישמדום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה’ להם.

ותמה שם הפרשד”ר מה כוונת הפסוק כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה’ להם. ופי’ דכמו שאמרו בגיטין ל”ח עמון ומואב טהרו בסיחון כמו”כ איפכא דרפאים נאסרו משום שישבו שם בני מואב. וזהו כוונת הפסוק אל תצר את מואב וכו’, ואף כי רפאים יחשבו אף הם, שמתחילה היה של רפאים, ומ”מ עכשיו הוא בכלל אל תצר את מואב, (וכן חידוש זה גם בשעיר ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו ייירשום, ומ”מ עכשיו הוי בכלל האיסור), ומביא ראיה כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה’ להם, והיינו הא דעמון ומואב טהרו בסיחון. ונמצא דאיסור על עמון ומואב, חלקו הותר ע”י סיחון אך ניתוסף ארץ רפאים בכלל האיסור עפ”י אותו טעם.

ועכ”פ מבואר מדבריו דאף שמתחילה היה של רפאים מ”מ עכשיו הוא בכלל אל תצר את מואב. והביא כן מרש”י להדיא. וזה דלא כרמב”ן הנ”ל. ובאמת הרמב”ן שם חולק על פירש”י בהא דכתיב רפאים יחשבו אף הם ומפרש דאדרבה ארץ זה מעולם היתה ארץ מואב. וכן הביא הפרשת דרכים שהרמב”ן כתב פי’ אחר בהא דכתיב כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה’ להם, ונראה דהרמב”ן לשיטתו ע”כ לית ליה פי’ הפרשת דרכים.