דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, ז)

תמנע בת מלכים היתה, בעיא לאיגיורי, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשיו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל, מ”ט דלא איבעי להו לרחקה [רש”י: מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה.] (סנהדרין צט:).

הרי שאברהם שהיה מגייר את האנשים פסק שלא לגיירה, ואליו הצטרפו יצחק ויעקב, ואנו מבינים זאת כשיודעים אנו שנעשית אימו של עמלק, אך אעפ”כ נתבעו הם על שריחקוה.

עמלק שהוא הסט”א, כדכתיב ‘מלחמה לה’ בעמלק מדור דור’, הוא יצא מהריחוק שריחקו את תמנע והוא יונק את כוחו ממקום של ריחוק ופירוד.

ונראה שלא רק כדי לקרב את הבריות צריך לאהוב את הבריות, אלא יותר צריך למידה זו במקום שחייבים לרחק. כן מצאנו בסוף הפרשה: “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” וגו’. וצ”ב: מדוע ייחסו אותו כאן לאהרן? [וכמו שדייקו חז”ל בריש פרשת פנחס ואמרו דלפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו’ (עי’ סנהדרין פב:)].

וצ”ל שמפני שהדין הוא שדמו של הבועל ארמית הותר רק למקנאים קנאת ה’ צבקות, ולא למי ששונא הוא לו ח”ו. לפיכך הוצרך הכתוב לייחס את פנחס לאהרן, לומר שהיה במידתו של אהרן “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות”, וא”כ כל מעשהו היה רק מתוך קנאת ה’ טהורה להרבות כבוד שמים ולא ח”ו מתוך שנאה ואכזריות.

מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל היה מגדולי מרביצי התורה במשך למעלה משני דורות. מעולם לא הרחיק אדם, אהב את כל אחד מבני הישיבה ולא סילק מעליו אפי’ את זה שנראה היה לכל כי ראוי הוא לרחקו, עי”ז קירב את כולם לתורה.

מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

י”ט בתמוז תשכ”ה

סיפר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: “אהבתו הפלאית של זקני מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה לתורה היתה ללא כל פניות ונגיעות אישיות, כאשר הוא שמח בתורה של כל יהודי ויהודי.

“דודי, מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה סיפר עובדה מאלפת ששמע מזקני זצ”ל: “בהיותו כבן עשרים שנה למד בישיבת ראדין, אצל החפץ חיים זצ”ל. ראדין היתה עיירה קטנה, אשר בחורף שררו בה מצבים מאד לא נעימים, בשל ריבוי הגשמים והשלגים, בהיותה מחוסרת תנאי חיים נאותים.

השלגים שהיו יורדים שם בכמות גדולה, נשארו בגובהם על פני הרחובות, עד שהשלג היה מגיע לחצי מטר בגובהו, מחזה אשר גם כאן בירושלים עיה”ק אין אנו רואים כמותו.

“בתנאים שכאלה למד שם זקני, כשהוא מתהלך בנעליים קרועות לרגליו. לאביו, מרן הסבא מסלובודקא, לא היה כסף לשלוח לו כדי שיקנה נעליים שלימות. במנעלים קרועים הוא הלך בגשם ובשלג.

באותה תקופה, היו לו לזקני שני תלמידים שמכל אחד מהם קיבל שלושה רובל לחודש. כל רובל
היה שווה אז הרבה, והיה יכול לרכוש לעצמו אפילו שני זוגות נעליים מעולים ביותר.

“אבל מה עשה זקני עם הכסף, עם הששה רובל לחודש? לעצמו הוא לא לקח מאומה, הוא בחר ללכת בשלג הקשה במנעלים קרועים, ובאותם רובלים בחר לו שישה בחורים מגדולי בעלי הכשרונות בישיבה, לכל אחד מהם הוא נתן רובל אחד לחודש, כדי שיאמרו בפניו “דבר-תורה” מובחר, מדי חודש בחודשו.

הוסיף רה”י הגרח”ש ואמר: מעידני, כי למעלה משבעים שנה לא נטל מאומה לעצמו. בביתו לא היה כסא אחד הגון, וכך היו נראים כל כלי ביתו. אבל לדבר אחד היו לו מעות מזומנים – להרבצת תורה, לשלם לבני תורה כסף כדי שיאמרו בפניו “שטיקלאך תורה”. כזו אהבת תורה היתה לו.

“אין פלא, שמרן הגרא”י יכל להעיד על עצמו בסוף ימיו, שאף פעם לא חסר לו כסף לזיכוי הרבים בתורה, כי מי שמאז בחרותו לא נטל מאומה לעצמו, ובחר לנעול נעלים קרועות ואת כספו לתת לעמלי תורה, משלמים לו מן השמים כל ימיו ומזמינים לו מעות בדרך נס.

תודתנו להרב יעקב הייזלר שליט”א שהמציא לידינו את הדברים

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

קריאת שמע על המטה

ברש”י פ’ בלק לא ישכב עד יאכל טרף.

וע’ תוס’ חולין ק”ה דאין מברך כי הוא רק לשמירה ממזיק כמבואר בברכות דף ה’, וכעי”ז תומת ישרים קל”ז לענין מעקה וק”ש על המטה. והעירו מדברי ב”ה רל”ה מריב”ש קע”ד שהוא גם שישן מתוך דברי תורה. וע’ לבוש”מ קמ”א ג’ ב’.

וע’ מנח”ש אולי אונן אומר ק”ש על המטה אף שאסור בכל המצוות.

וע’ ברכות ה’ כאילו חרב פיפיות דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. וע’ ר’ יונה אף שאינם רודפים אחר הכבוד אבל הכבוד כאן כבוד ה’.

והטעם אמאי נקרא חרב פיפיות, כתבו כי מסלק מזיקין כנ”ל, וגם מסלק יצה”ר כמבואר בהמשך הגמ’ ירגיז יצה”ט על יצה”ר ואם לאו יקרא ק”ש וכו’.

וע”ש בגמ’ דת”ח א”צ ק”ש על המטה כי א”צ שמירה. ולא הובא ברמב”ם ושו”ע.
ומצינו עוד טעם ע’ שער הכוונות נ”ז ג’ ענין ק”ש על המטה להרוג המזיקין שברא. ושם דרושי לילה לתקן מה שגירש טיפות קדושה לסט”א ושם נתלבשו עם גופים, וצריך להרוג הגופים בק”ש ואחר זה יחזרו הטיפות לקדושה. ויש שיכול להרוג אלף קכ”ה בלילה ויש שהורג רק דבר יום ביומו.

וע’ מ”ב רל”ט ו’ די”א לכתחלה ק”ש בעמידה, וכ”כ במאירי ברכות ד’ ע”ב שאינו במיטתו כדרך הדיוטות. אבל בברכות כ”א אמרו שנים ישנים זה מסתכל לצד זה וכו’, ויש לדחות דשם מדינא. וע”ש מ”ב בשם חיי”א מ”מ לכתחלה יחמיר אא”כ כבר שוכב.

(והביאו בשם תשב”ץ קטן ויסוד ושורש העבודה דגם המפיל יהא בעמידה. אבל בשם קיצור שו”ע וסדר היום דברכת המפיל בשכיבה).

וע’ אגרת המוסר בעטיפת הראש, וע’ ר”ד אופנהיים באימה ביראה ובדקדוק וכוונה גדולה.
ויש לדון אי כל זה משום כבוד שמע או משום שמירה או כטעם הנ”ל שיישן מתוך דברי תורה.

ודנו בזה כמה צריך שיאמר. וע’ תוי”ט שבת פ”ח מ”ג המוציא פרשה קטנה של תפלין של שמע ישראל, ואמרו להדיא שמע ישראל כי הוא שיעור ק”ש על המטה, ואף שבעלמא קורין בע”פ מ”מ חייב כיון שהוא פרשה קטנה של תפלין. (ומשמע מדבריו דק”ש על המטה א”צ ב’ פרשיות). ועכ”פ מבואר דמדינא דגמ’ בעי כל פרשה ראשונה.

וע’ מג”א רל”ט בשם ר’ ירוחם שע”פ המדרש יאמר כל פרשיות ק”ש משום רמ”ח תיבות לשמור כל אבריו. ולכא’ זה רק לטעם זה.

והנה ע’ ירושלמי ברכות פ”א ה”א ו’ ע”א דנהגו להתפלל מעריב מוקדם כדי שלא יסמכו על ק”ש שבמעריב, ויאמרו ק”ש על המטה סמוך למטה, וע’ ק”ע וחרדים שם. ומבואר שלא רצו שיסמכו על ק”ש שבתוך התפלה, ויש לדון לפי איזה טעם מהנ”ל לא רצו לסמוך על זה.

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) לא ראה עמל בישראל (במדבר כ”ג כ”א), וכתב באוה”ח “גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז) ‘עמל הוא בעיני’, אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה”.

והנה כתיב אם בחוקתי תלכו, ופי’ חז”ל שתהיו עמלים בתורה,[1] ויש להבין לשון הכתוב “אם בחקותי תלכו”, שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן.

ב) והנה ביאר אאמו”ר זצ”ל שיחות מוסר מאמר נ’ (עמ’ רכ”ג) שע”י העמלות זוכה האדם שהתורה נקרא על שמו, ונעשית קנינו ממש, כמו שאמר רבא בע”ז י”ט א’ על הפסוק (תהילים א’ ב’), כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, ופי’ רש”י בתהילים שם, ומשעמל בה היא נקראת תורתו, עכ”ד דברי אאמו”ר.

מהו מהותה של עמלות בתורה, הדבר פשוט שאין זה כענין מה שמצינו בכל המצוותו, טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, לפום צערא אגרא, שם אינו גדר בעצם המצוה, משא”כ עמלות בתורה, היא האופן של עצם לימוד התורה. כאן הדגשה מיוחדת של עמלות, עמלות אמרו ולא צער, ונפ”מ דעמלות גם כשנהנים ממנה, ואי”ז לפום צערא, אבל זו עמלות, [וגם לאידך גיסא, עמלות התורה עצמה ולא בהכנה לתורה, (עי’ רש”י מנחות ז’ א’ גבי אבימי, שהליכה לקראת הלימוד יש בה משום יגעתי ומצאתי), לפום צערא גם צער צדדי], עמלות זו תורה אחרת.

וכן מבואר ג”כ באוה”ח הנ”ל, דאין עמלות ענין של צער, ואדרבה הנאה ושעשוע הוי, וזה נקרא עמלים בתורה.

ג) ונראה שאין מהות עמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, דאכן ודאי שזה הכרחי, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז שם עוד אמר רבא “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שבתחלה נאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופי’ רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”, ומבואר דאין התורה נקראת על שמו בלימוד תורה “עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה על פיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, ורק אז נקראת היא על שמו.

וכן מבואר במהרש”א שם, שביאר שנקראת תורתו ע”פ מש”א בנדרים ל”ח א’, בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, דפירושו דבתחילת לימודו היה לומדה ומשכחה, עד שלמדה כל כך עד שנעשית קנין בנפשו, והיינו במתנה דקאמר, דמקריא תורתו של ת”ח, והוא הענין שהוסיף רבא שם, לעולם ילמוד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה, [שע”י] שילמד תורה מרבו עד שתהא שגורה בפיו, אינה תורתו, עד שאח”כ יהגה בה לעיין בה הוא עצמו, שהיא נעשית תורתו במתנה.

ונראית כוונת המהרש”א שתורה בעמלות הופכת להיות חלק מעצמותו, ו”נעשית התורה קנין בנפשו”, דהיינו דאינו רק כקלף שכתובים עליו דברי תורה אלא שדברי התורה נבלעין בגופו, והוא והתורה חד הם. ועכ”פ מבואר במהרש”א ששתי המימרות של רבא אחת הן, שאינה נקראת תורתו אא”כ יהגה בה.

ומעתה כיון שפי’ רש”י בתהלים משעמל בה היא נקראת תורתו, מבואר ד”עמלות” ו”יהגה” חד הם. העמלות היא בעיון בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, וודאי דצריך לזה ללמוד יומם ולילה, וכמפורש בקרא ובתורתו יהגה יומם ולילה, אך עיקרה היא העמלות בהבנת דברי התורה בעומק.

ד) והנה כבר ביארנו דכל זה ודאי אינו דוקא כשהוא מצטער ע”י עמלו, אלא גם כשהוא נהנה מכך, ואדרבה, ע”י העונג נבלעין דברי תורה בדמו עוד יותר, כמש”כ בהקדמת ס’ אגלי טל דהשמחה והתענוג בלימודו אינו של”ש, דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, דאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק לתורה, ועי”ש שאין דבקות אלא ע”י ההנאה. ולעיל הובא מש”כ המהרש”א שע”י “יהגה” נעשית קנין בנפשו, וכאן הוסיף באגלי טל דזה ע”י התענוג, ואכן העמלות התענוג הולכים בד בבד.

וכן מצינו כמה פעמים באגרות חזו”א שעמל התורה והעונג בה חד הם. עי”ש שכתב “דברים ערבים מרגשים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במדה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם העונג בגדול של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם, עד שמי השמים ונהנית מזיו החכמה העליונה”. וכן כתב “אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ”. וכתב עוד “אחרי שהאדם עמל זמן מועט בתורה, קונה אהבת התורה, והוא מתאווה ללמוד יותר מכל תענוגי העולם”.

ה) ולכאורה מש”כ האג”ט שעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו,[2] הוא מבואר בדברי ר”א מן ההר נדרים מ”ח ע”ב, דל”ש טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה וכו’ אלא לעשות מה שנצטוה לעשות מאת השם, אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת, ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב וכו’ הלכך ל”ש לומר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו עכ”ל.

ונמצא דלא רק שאין ההנאה סתירה לעמלות, אלא אדרבה, הכל חדא, ההנאה הגמורה היא ע”י עמלות. אמנם בתחילתה קשה היא העמלות, אך בסופה מלאה היא בעונג וכדברי החזו”א הנ”ל. כל כמה שע”י עמלות יודעים יותר, מבינים יותר, כך גדולה יותר ההנאה, ע”י לימוד ב”קלילות”, ההנאה והתענוג הם “קלילים”, ע”י לימוד בכל העמלות ובכל העומק, ההנאה והתענוג הם “בכל העומק”.

ו) והנה דבר זה שההנאה היא מעיקר מצות לימוד תורה, מבואר הוא ג”כ בלבוש או”ח ס’ מ”ז ס”א ש”צריך להזהר בברה”ת להראות שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על שאר הנאות, כו’ שמאחר שאינו מברך עליה מורה שאין קורא בה לשמה ואינו שמח עימה, ולא נהנה בה, אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא וכו’ וביאר בזה מאי דאמרי’ בנדרים בפירוש הכתוב על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, ופירש בלבוש הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה, ורק לאומנות ושלא לשמה יע”ש, [ולשם אומנות אולי ר”ל שזהו עול וחובה, ולא הנאה ושעשוע]. ומבואר ג”כ דההנאה והשעשוע זהו החפצא של תורה, ומברך עליה ברכת הנהנין.[3]

הנה מבוארים הדברים בפירוש, שברכת התורה היא ברכת הנהנין, ופשיטא שאם ההנאה היא צדדית אין טעם שיברך עליה, יותר ממי שעוסק בשאר חכמות ונהנה מכך, אלא ודאי ההנאה היא מעצם לימוד התורה, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים,[4] אלא הכל ענין אחד ממש.

ובהג”ה שם מבואר עוד יותר דהוא ענין אחד, עי”ש בס”ו, ששתי הברכות בבכה”ת הו”ל כמו ביה”נ לפניה ולאחריה, וברכה אחת בשחרית היא על ברכה לאחריה של ת”ת של יום אתמול, ומצדד שם ש”והערב נא” היא ברכה אחרונה על יום אתמול, שיערב בפינו מה שלמדנו אתמול, שבגשמיות נדחה טעם מפני טעם, ומבקשים אנו שישאר בפינו עריבות הטעם הראשון עם עריבות הטעם האחרון, ועי”ש בהג”ה דאין לומר ששתי הברכות א’ ברכת הנהנין וא’ ברכת המצות, כמו אכילת מצה והמוציא, דהתם ההנאה והמצוה ב’ ענינים, אבל בתורה חדא מילתא שהמצוה הוא שידע מה שלמד, וההנאה היא ג”כ שיודע מה שלמד ולכן לא תיקנו אלא ברכת המצוה והיא היא ברכת הנהנין, יעו”ש. הנה מבוארים הדברים בפירוש, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים, כמו אכילת מצה, אלא הכל ענין אחד ממש.

ועפ”ז מתפרש לשון הכתוב אם בחקותי תלכו, והקשינו לעיל שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן. והנה ביאר הלבוש בזה מש”א בנדרים על עזבם את תורתי וגו’ ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, שר”ל הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה. ואפשר לפרש דברי הכתוב בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ו”תלכו” מלשון טיול ושעשוע, דהיינו שתהיו עמלים בתורה ותהא זאת לכם כטיול ושעשוע, וכמש”כ בא”ט הנ”ל, “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.

ז) וכתב רבנו יונה משלי פ”ב ד’, המעלה החמישית, שתתערב לנפשו החכמה ולא יהיה עליו עסקה לטורח מרוב האהבה, כענין שנאמר “ויהיו בעיניו כימים אחדים” וגו’ (בראשית כט, כ), וכענין חופש מטמונים, שהוגד לו כי יש מטמון בבית הזה או בבקעה הזאת, כי לא יהיה עליו לטורח חפוש המטמון, מדעתו שימצא הון רב במקום אחד ויתעשר ברגע אחד. הנה הזהיר לטרוח בחכמה כמבקש הכסף במיני מלאכות והסחורות, ולהשיג בטרחה וחפושה ערבות חופש מטמונים, ונאמר “שש אנכי על אמרתך” (תהלים קיט, קסב), ולפי הערבות בטרחה וחפושה תפקחנה בה עיני השכל ותשתמר בלב האדם, כענין שנאמר “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה” וגו’ (שם קיט, קיא), והנה ביאור המשל הזה ר”ל וכמטמונים תחפשנה יבאר אותו למטה, באמרו “ודעת לנפשך ינעם” (ב, י). ואז”ל אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ (ע”ז יט, ע”א) הנה תלויה הצלחת הלמוד בחפץ:

[1] וביאר אאמו”ר זצ”ל כי הנאמר אח”כ, והתהלכתי בתוככם וגו’, הוא שכר על עמלות בתורה. ונאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלו, ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי, ופי’ רש”י ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה, ולא תעשו וגו’, משלא תלמדו לא תעשו, ואם בחקותי תמאסו, מואס באחרים העושים, ואם את משפטי תגעל נפשכם, שונא החכמים, לבלתי עשות, מונע את האחרים מלעשות, את כל מצוותי, כופר שלא צויתים, להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. נמצאנו למדין כי הפתח לכל המעלות המנויות בהמשך הפרשה, עד והתהלכתי בתוככם, הוא העמלות בתורה, והפתח להתדרדרות עד לידי כפירה בעיקר הוא ואם לא תהיו עמלים בתורה, זה מביא לאי עשית המצוות וכו’ וכו’.

[2] אפשר דכוונתו ע”פ מש”א בר”פ ערבי פסחים באכילת מצה אמרו דצריך להיות בתיאבון, וכתב ברשב”ם שם משום הידור מצוה, ולכאורה היה לנו לומר להיפך, שיעשה בלא פניות, ומה מהדר הוא את המצוה בזה שהוא לתיאבון. ונראה דאין המצוה מעשה אכילה, אלא הנאת אכילה, [וזה ג”כ ענין מש”כ רש”י ר”ה כ”ח דאינו מתכוין במשנה יצא שכן נהנה וע”כ שההנאה הוא החפצא של המצוה, וכמש”נ במק”א], ולכן תוספת הנאה היא הידור במצוה. וכמ”כ בתורה המצוה אינה רק לימוד גרידא, אלא הנאתו היא חלק מצורת המצוה, וזהו מש”כ באגלי טל “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.
אכן נראה לחלק בין אכילת מצה דאף היא קשורה להנאה, דלכן יש הידור באכילתה בתיאבון, לבין ת”ת, דבתורה עיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו, אבל במצוות של אכילה אין עיקר המצוה ההנאה, אלא כך היא צורת המצוה. משא”כ לימוד התורה עיקר המצוה הוא ליהנות ממנה, ולא רק שזו צורת המצוה, והיינו דבמצה אין התכלית שיהנה, אלא דזו צורת אכילה, משא”כ בתורה זו היא המצוה. וזה מבואר בהגהת הלבוש דלהלן.

[3] אך מה שהוסיף בלבוש שכשאינם מברכים הו”ל שלא לשמה, צ”ע דלכאורה זהו ענין בפנ”ע, דמה שלא בירכו שלא נתכונו לשמה, אך מלשונו ל”מ כן, אלא זה קשור להנאה ושעשוע.

[4] ואף אינו כמו אכילת מצה, דנתבאר דההנאה היא מעצם המצוה, דלכן לאכלה בתיאבן היא הידור מצוה], דכאן