דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי (כב,לג)
רש”י: ואותה החייתי – ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה כמו שכתוב (שם, ל) “ויאמר לא”. הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות”.

מפרשה זו אנו למדים עד כמה מגונה ובעל תאווה היה בלעם הרשע. למרות דרכיו המאוסות שהיה נגוע בכל תיעוב ומיאוס, בכ”ז נהג בעצמו כבוד כה גדול, עד שלא היה בידי שרי בלק להביאו לידי סיפוק, ואף שמילאו את ביתו מלוא כסף וזהב, מכל מקום לא סיפקו לו את יצר הכבוד העצום שפעפע בו, ומיאן ללכת עמהם.

אמנם דוקא מפרשה זו למדנו יסוד עצום לאידך גיסא, היאך צריך אדם לנהוג בכבוד זולתו.

“הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה” – המלאך חס על כבודו של בלעם שלא יתבזה מהאתון, אף שדבריה היו אמת לאמיתה ומן הראוי היה שדבריה ישמעו ויתפרסמו, וממילא יתפרסם גודל הנס שבבריאת פי האתון, מכל מקום “חס המקום על כבוד הבריות”, לא סתם ‘בריות’, אלא בריה כמו בלעם הרשע, שכולו טומאה ומיאוס מחד, ותאוות כבוד בלתי נתפסת מאידך. ואעפ”כ חס עליו המקום! הרי אילו היו שואלים כל אחד מאיתנו האם היה ראוי לו שייעשה לו כך, בודאי היינו משיבים שאין דבר יותר נפלא וראוי מפרסום מעשה זה.

וכן היה אומר מרן רה”י ר’ חיים זצ”ל: מצינו בגמ’ (גיטין) “אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”. והגמ’ מסיימת “א”ר אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב”ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו”.

הנה בושה זו היתה בושה של יחיד. ויחיד כזה שפל, שמשום בושתו לא נמנע מלהיות רודף על כלל ישראל למסור אותם למלך רומי. ואעפ”כ בושתו של אדם מושחת כזה בוקעת רקיעים והיא שהחריבה את ביהמ”ק ושרפה את ההיכל.

רואים כאן כמה גדולה האחריות לכבד ולא לבייש כל יהודי, עד כדי כך שזה יכול להביא לחורבן ביהמ”ק.

ע”פ שיחות מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה
י”ט בתמוז תשכ”ה
ידועה העובדה כי מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה
היה שש ושמח על כל דבר תורה שהיה שומע. הוא אף היה מתגמל כראוי כל מי שאמר באזניו מחידושי תורתו, והיה נותן על כך לירה, ולעיתים הגיע השכר אפי’ לחמש לירות, שהיו אז סכום לא מבוטל עבור אמירת דבר תורה.

יחד עם תשוקתו העזה לשמוע כל דבר תורה היה מנצל זאת מרן ראש הישיבה כדי להגדיל את תלמידיו עוד ועוד בתורה, כאשר הוא מעיר להם את הערותיו ומאיר עיניהם בנתיבות התורה. בחכמתו הרבה היה אומר את הדברים בצורה שתחדור היטב ללב התלמיד ותמריץ אותו לעמול יותר ויותר ולהתעלות בתורה. סגנונות שונים היו לו לשם כך. לעיתים היה מעיר בזו הלשון: “אם בחור מן השורה היה אומר זאת, ניחא. אך ממך הייתי מצפה לשמוע טוב יותר”.

הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ”ל, רבה של פתח תקוה, היה מספר כי בבחרותו השמיע לראש הישיבה זצוק”ל דבר תורה בסוגיית שרטוט בגיטין, לאחר כמה שנים פגש את ראש הישיבה, והנה אך ראה אותו רה”י אמר לו: “היום למדתי סוגיא דשרטוט בגיטין עם הפשט שלכם בסוגיא”. ואמר ע”כ הגרב”ש זצ”ל: “שוו בנפשכם כמה מרומם הוא לבחור ישיבה, לשמוע מזקן ראשי הישיבות שלמד סוגיא עם פשט ששמע ממנו”.

אך במקום שראה רה”י זצוק”ל כי הדרך הנכונה היא בשבט לשונו בדרכי תוכחה כדי להמריץ את תלמידו לעמול יותר היה עושה זאת. וכך סיפר ת”ח אחד שבצעירותו בא לרה”י כדי להתקבל לכולל בישיבה. רה”י התחיל לבחון אותו על כל הש”ס במהירות כזו, עד שאפי’ את הדברים שידע לא היה מסוגל לענות. אז אמר לו רה”י: “ללמוד אינך יודע, ולכן אין טעם לשמוע ממך דבר תורה, אולי אבחן אותך בתנ”ך! אך אם תבטיח לי ללמוד כל הסדרים תתקבל לכולל”. ואכן מני אז הגיע האברך בכל בוקר לתפילת שחרית בישיבה, והיה נשאר עד לאחר סוף סדר ב’ בשעה שמונה, וכך עלה וגדל וניצל את כוחותיו בעקבות נזיפתו של מרן זצוק”ל עד שנהיה ת”ח מופלג.

ע”פ “בכל נפשך” ו”מרביץ התורה הגדול”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בלק

עתידין בתי כנסיות של חוץ לארץ

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, ודרשו בגמ’ מה טובו אהליך אלו בתי כנסיות.

וידוע בשם מהרי”ד מבעלז זצ”ל לפרש מה טובו אהליך יעקב, ואמאי בהכ”נ נקרא אהל, אלא כי אהל לשון עראי ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות לעבור לא”י כדאיתא מגילה כ”ט ע”א תניא ר”א הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא”י שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, והלא דברים ק”ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בא”י בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה.

והנה בגמ’ מגילה מבואר לענין בהכ”נ בחו”ל שאם נבנה על תנאי אז בחורבנן בטל הקדושה, והטעם בזה כתבו תוס’ שהרי כשיבא הגואל במהרה תפקע קדושתן.

ובמג”א סי’ קנ”א כתב ע”ז וצ”ע דאמרינן בסמוך בגמרא עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בא”י. וצ”ל דהתוס’ קאי אבחורבנן דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא יקבעו בא”י וצ”ע. ואין לומר דדוקא הבנין יקבע בא”י אבל הקרקע תשאר בחו”ל דהא יליף ק”ו מתבור וכרמל והתם הקרקע נקבע בא”י עכ”ל.

ובשו”ת ח”ס או”ח ל’ תי’ דדוקא תבור וכרמל שנעקרו ממקומם לקבל התורה נקבע הקרקע בא”י אבל בהכ”נ בחו”ל לא נעקר הקרקע ממקומו ולכן לא יעקר לא”י ורק הבנין יעקר לא”י כיון שהעצים ואבנים נעקרו ממקומם כמו תבור וכרמל.

ובנתיב חיים תי’ קושיית המג”א אדרבה לפי דברי המג”א גופיה שהקרקע יעבור לא”י כמו תבור וכרמל, וחידש שהבנין לא יעבור ונמצא שלא יהא לו אלא קדושת א”י ולא קדושת בהכ”נ ולכן שפיר כתבו תוס’ כיון דעתיד ליחרב ובטל מקדושתו לכן מהני תנאי.

ונמצא לפי הח”ס רק הבנין יעבור ולפי הנתיב חיים רק הקרקע יעבור ובמג”א משמע דס”ל דשניהם יעברו אלא דבחורבנו לא יעברו.

ולפי נתיב חיים א”ש טפי דברי מהרי”ד כי הרצפה עצמו נמצא שם דרך עראי כי הארץ עצמו עתיד לעבור.

ולפי הח”ס א”ש טפי דנקרא אהל שהוא ממש כאהל כי רק הכותל וגג יעבור ולא הרצפה.

וע”ע ברכות ח’ ע”א אמרו ליה לר’ יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחו”ל לא כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר ריב”ל לבניה קדימו וחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי. וביאר של”ה (בעניני תפלה) דקשה מה תי’ הלא הפסוק אמר על האדמה דוקא, ותי’ שהרי אמרו עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא”י נמצא שהעומד בבהכ”נ כעומד בא”י. (ומיושב גם מה שאמרו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא ולא אמרו להתפלל דלא די לו להתפלל אלא צריך דוקא בבי כנישתא).

וכתב משנה שכיר דמשמע בשל”ה דבהכ”נ בחו”ל הוא בכלל “על האדמה” אלמא שגם הקרקע יעבור לא”י ודלא כח”ס שכתב דרק הבנין יעבור ולא הקרקע.

בלק

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) לא ראה עמל בישראל (במדבר כ”ג כ”א), וכתב באוה”ח “גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז) ‘עמל הוא בעיני’, אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה”.

והנה כתיב אם בחוקתי תלכו, ופי’ חז”ל שתהיו עמלים בתורה,[1] ויש להבין לשון הכתוב “אם בחקותי תלכו”, שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן.

ב) והנה ביאר אאמו”ר זצ”ל שיחות מוסר מאמר נ’ (עמ’ רכ”ג) שע”י העמלות  זוכה האדם שהתורה נקרא על שמו, ונעשית קנינו ממש, כמו שאמר רבא בע”ז י”ט א’ על הפסוק (תהילים א’ ב’), כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, בתחילה נקראת על שמו של הקב”ה ולבסוף נקראת על שמו, ופי’ רש”י בתהילים שם, ומשעמל בה היא נקראת תורתו, עכ”ד דברי אאמו”ר.

מהו מהותה של עמלות בתורה, הדבר פשוט שאין זה כענין מה שמצינו בכל המצוותו, טובה אחת בצער ממאה שלא בצער, לפום צערא אגרא, שם אינו גדר בעצם המצוה, משא”כ עמלות בתורה, היא האופן של עצם לימוד התורה. כאן הדגשה מיוחדת של עמלות, עמלות אמרו ולא צער, ונפ”מ דעמלות גם כשנהנים ממנה, ואי”ז לפום צערא, אבל זו עמלות, [וגם לאידך גיסא, עמלות התורה עצמה ולא בהכנה לתורה, (עי’ רש”י מנחות ז’ א’ גבי אבימי, שהליכה לקראת הלימוד יש בה משום יגעתי ומצאתי), לפום צערא גם צער צדדי], עמלות זו תורה אחרת.

וכן מבואר ג”כ באוה”ח הנ”ל, דאין עמלות ענין של צער, ואדרבה הנאה ושעשוע הוי, וזה נקרא עמלים בתורה.

ג) ונראה שאין מהות עמלות בתורה שילמד תורה יומם ולילה ללא הפסק, דאכן ודאי שזה הכרחי, אך עדיין אין זו עמלות בתורה, דהנה בע”ז שם עוד אמר רבא “לעולם ילמד אדם תורה ואח”כ יהגה, שבתחלה נאמר בתורת ה’ והדר ובתורתו יהגה”, ופי’ רש”י “לעולם ילמד אדם מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה בפיו, ואח”כ יהגה, יעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ וכו’, לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה”, ומבואר דאין התורה נקראת על שמו בלימוד תורה “עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה על פיו”, אלא רק אם “יהגה” בה יומם ולילה, היינו שיעיין בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, ורק אז נקראת היא על שמו.

וכן מבואר במהרש”א שם, שביאר שנקראת תורתו ע”פ מש”א בנדרים ל”ח א’, בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, דפירושו דבתחילת לימודו היה לומדה ומשכחה, עד שלמדה כל כך עד שנעשית קנין בנפשו, והיינו במתנה דקאמר, דמקריא תורתו של ת”ח, והוא הענין שהוסיף רבא  שם, לעולם ילמוד אדם תורה ואח”כ יהגה, שנאמר בתורת ה’ והדר  ובתורתו יהגה, [שע”י] שילמד תורה מרבו עד שתהא שגורה בפיו, אינה תורתו, עד שאח”כ יהגה בה לעיין בה הוא עצמו, שהיא נעשית תורתו במתנה.

ונראית כוונת המהרש”א שתורה בעמלות הופכת להיות חלק מעצמותו, ו”נעשית התורה קנין בנפשו”, דהיינו דאינו רק כקלף שכתובים  עליו דברי תורה אלא שדברי התורה נבלעין בגופו, והוא והתורה חד הם. ועכ”פ מבואר במהרש”א ששתי המימרות של רבא אחת הן, שאינה נקראת תורתו אא”כ יהגה בה.

ומעתה כיון שפי’ רש”י בתהלים משעמל בה היא נקראת תורתו, מבואר ד”עמלות” ו”יהגה” חד הם. העמלות היא בעיון בתלמודו לדמות מלתא למלתא להקשות ולתרץ, וודאי דצריך לזה ללמוד יומם ולילה, וכמפורש בקרא ובתורתו יהגה יומם ולילה, אך עיקרה היא העמלות בהבנת דברי התורה בעומק.

ד) והנה כבר ביארנו דכל זה ודאי אינו דוקא כשהוא מצטער ע”י עמלו, אלא גם כשהוא נהנה מכך, ואדרבה, ע”י העונג נבלעין דברי תורה בדמו עוד יותר, כמש”כ בהקדמת ס’ אגלי טל דהשמחה והתענוג בלימודו אינו של”ש, דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, דאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק לתורה, ועי”ש שאין דבקות אלא ע”י ההנאה. ולעיל הובא מש”כ המהרש”א שע”י “יהגה” נעשית קנין בנפשו, וכאן הוסיף באגלי טל דזה ע”י התענוג, ואכן העמלות התענוג הולכים בד בבד.

וכן מצינו כמה פעמים באגרות חזו”א שעמל התורה והעונג בה חד הם. עי”ש שכתב “דברים ערבים מרגשים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במדה מסויימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם העונג בגדול של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם, עד שמי השמים ונהנית מזיו החכמה העליונה”. וכן כתב “אחר העמל נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ”. וכתב עוד “אחרי שהאדם עמל זמן מועט בתורה, קונה אהבת התורה, והוא מתאווה ללמוד יותר מכל תענוגי העולם”.

ה) ולכאורה מש”כ האג”ט שעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו,[2] הוא מבואר בדברי ר”א מן ההר נדרים מ”ח ע”ב, דל”ש טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה וכו’ אלא לעשות מה שנצטוה לעשות מאת השם, אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת, ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב וכו’ הלכך ל”ש לומר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו עכ”ל.

ונמצא דלא רק שאין ההנאה סתירה לעמלות, אלא אדרבה, הכל חדא, ההנאה הגמורה היא ע”י עמלות. אמנם בתחילתה קשה היא העמלות, אך בסופה מלאה היא בעונג וכדברי החזו”א הנ”ל. כל כמה שע”י עמלות יודעים יותר, מבינים יותר, כך גדולה יותר ההנאה, ע”י לימוד ב”קלילות”, ההנאה והתענוג הם “קלילים”, ע”י לימוד בכל העמלות ובכל העומק, ההנאה והתענוג הם “בכל העומק”.

ו) והנה דבר זה שההנאה היא מעיקר מצות לימוד תורה, מבואר הוא ג”כ בלבוש או”ח ס’ מ”ז ס”א ש”צריך להזהר בברה”ת להראות שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה, כמו שמברך על שאר הנאות, כו’ שמאחר שאינו מברך עליה מורה שאין קורא בה לשמה ואינו שמח עימה, ולא נהנה בה, אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא וכו’ וביאר בזה מאי דאמרי’ בנדרים בפירוש הכתוב על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, ופירש בלבוש הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה, ורק לאומנות ושלא לשמה יע”ש, [ולשם אומנות אולי ר”ל שזהו עול וחובה, ולא הנאה ושעשוע]. ומבואר ג”כ דההנאה והשעשוע זהו החפצא של תורה, ומברך עליה ברכת הנהנין.[3]

הנה מבוארים הדברים בפירוש, שברכת התורה היא ברכת הנהנין, ופשיטא שאם ההנאה היא צדדית אין טעם שיברך עליה, יותר ממי שעוסק בשאר חכמות ונהנה מכך, אלא ודאי ההנאה היא מעצם לימוד התורה, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים,[4] אלא הכל ענין אחד ממש.

ובהג”ה שם מבואר עוד יותר דהוא ענין אחד, עי”ש בס”ו, ששתי הברכות בבכה”ת הו”ל כמו ביה”נ לפניה ולאחריה, וברכה אחת בשחרית היא על ברכה לאחריה של ת”ת של יום אתמול, ומצדד שם ש”והערב נא” היא ברכה אחרונה על יום אתמול, שיערב בפינו מה שלמדנו אתמול, שבגשמיות נדחה טעם מפני טעם, ומבקשים אנו שישאר בפינו עריבות הטעם הראשון עם עריבות הטעם האחרון, ועי”ש בהג”ה דאין לומר ששתי הברכות א’ ברכת הנהנין וא’ ברכת המצות, כמו אכילת מצה והמוציא, דהתם ההנאה והמצוה ב’ ענינים, אבל בתורה חדא מילתא שהמצוה הוא שידע מה שלמד, וההנאה היא ג”כ שיודע מה שלמד ולכן לא תיקנו אלא ברכת המצוה והיא היא ברכת הנהנין, יעו”ש.  הנה מבוארים הדברים בפירוש, שההנאה והמצוה אינם שני ענינים, כמו אכילת מצה, אלא הכל ענין אחד ממש.

ועפ”ז מתפרש לשון הכתוב אם בחקותי תלכו, והקשינו לעיל שכיון שהדברים אמורים על עמל התורה, מה ענינה של הליכה כאן.  והנה ביאר הלבוש בזה מש”א בנדרים על עזבם את תורתי וגו’ ולא הלכו בה, שלא בירכו בתורה תחילה, שר”ל הלכו מלשון טיול ושעשועים, כמו והתהלכתי בתוככם, כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה. ואפשר לפרש דברי הכתוב בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ו”תלכו” מלשון טיול ושעשוע, דהיינו שתהיו עמלים בתורה ותהא זאת לכם כטיול ושעשוע, וכמש”כ בא”ט הנ”ל, “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.

ז) וכתב רבנו יונה משלי פ”ב ד’, המעלה החמישית, שתתערב לנפשו החכמה ולא יהיה עליו עסקה לטורח מרוב האהבה, כענין שנאמר “ויהיו בעיניו כימים אחדים” וגו’ (בראשית כט, כ), וכענין חופש מטמונים, שהוגד לו כי יש מטמון בבית הזה או בבקעה הזאת, כי לא יהיה עליו לטורח חפוש המטמון, מדעתו שימצא הון רב במקום אחד ויתעשר ברגע אחד. הנה הזהיר לטרוח בחכמה כמבקש הכסף במיני מלאכות והסחורות, ולהשיג בטרחה וחפושה ערבות חופש מטמונים, ונאמר “שש אנכי על אמרתך” (תהלים קיט, קסב), ולפי הערבות בטרחה וחפושה תפקחנה בה עיני השכל ותשתמר בלב האדם, כענין שנאמר “נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה” וגו’ (שם קיט, קיא), והנה ביאור המשל הזה ר”ל וכמטמונים תחפשנה יבאר אותו למטה, באמרו “ודעת לנפשך ינעם” (ב, י). ואז”ל אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ (ע”ז יט, ע”א) הנה תלויה הצלחת הלמוד בחפץ:

[1]  וביאר אאמו”ר זצ”ל כי הנאמר אח”כ, והתהלכתי בתוככם וגו’, הוא שכר על עמלות בתורה. ונאמר ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלו, ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי, ופי’ רש”י ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה, ולא תעשו וגו’, משלא תלמדו לא תעשו, ואם בחקותי תמאסו, מואס באחרים העושים, ואם את משפטי תגעל נפשכם, שונא החכמים, לבלתי עשות, מונע את האחרים מלעשות, את כל מצוותי, כופר שלא צויתים, להפרכם את בריתי, כופר בעיקר. נמצאנו למדין כי הפתח לכל המעלות המנויות בהמשך הפרשה, עד והתהלכתי בתוככם, הוא העמלות בתורה, והפתח להתדרדרות עד לידי כפירה בעיקר הוא ואם לא תהיו עמלים בתורה, זה מביא לאי עשית המצוות וכו’ וכו’.

[2]  אפשר דכוונתו  ע”פ מש”א בר”פ ערבי פסחים באכילת מצה אמרו דצריך להיות בתיאבון, וכתב ברשב”ם שם משום הידור מצוה, ולכאורה היה לנו לומר להיפך, שיעשה בלא פניות, ומה מהדר הוא את המצוה בזה שהוא לתיאבון. ונראה דאין המצוה מעשה אכילה, אלא הנאת אכילה, [וזה ג”כ ענין מש”כ רש”י ר”ה כ”ח דאינו מתכוין במשנה יצא שכן נהנה וע”כ שההנאה הוא החפצא של המצוה, וכמש”נ במק”א], ולכן תוספת הנאה היא הידור במצוה. וכמ”כ בתורה המצוה אינה רק לימוד גרידא, אלא הנאתו היא חלק מצורת המצוה, וזהו מש”כ באגלי טל “דעיקר המצוה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו”.

אכן נראה לחלק בין אכילת מצה דאף היא קשורה להנאה, דלכן יש הידור באכילתה בתיאבון, לבין ת”ת, דבתורה עיקר המצוה הוא ההנאה והתענוג במה שמבין בלימודו, אבל במצוות של אכילה אין עיקר המצוה ההנאה, אלא כך היא צורת המצוה. משא”כ לימוד התורה עיקר המצוה הוא ליהנות ממנה, ולא רק שזו צורת המצוה, והיינו דבמצה אין התכלית שיהנה, אלא דזו צורת אכילה, משא”כ בתורה זו היא המצוה. וזה מבואר בהגהת הלבוש דלהלן.

[3]  אך מה שהוסיף בלבוש שכשאינם מברכים הו”ל שלא לשמה, צ”ע דלכאורה זהו ענין בפנ”ע, דמה שלא בירכו שלא נתכונו לשמה, אך מלשונו ל”מ כן, אלא זה קשור להנאה ושעשוע.

[4]  ואף אינו כמו אכילת מצה, דנתבאר דההנאה היא מעצם המצוה, דלכן לאכלה בתיאבן היא הידור מצוה], דכאן