דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)
בילקו”ש רות (רמז תרא): ״א״ר זעירא המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים״.

ויש להבין את הביטוי ״גומלי חסדים״, הרי תיבת ״גמול״ משמעותה תשלום, וחסד הרי אינו תשלום אלא עשיית חסד? והנאמר על הקב״ה ״גומל חסדים טובים״ פירושו הוא שמשלם לעבדיו שכר ע״י חסדים טובים, אבל בין אדם לחבירו מה ענין גמול אצל עשיית חסד?

ונראה שאכן שתי דרגות הן: לעשות חסד, ולגמול חסד. והנדרש מכל אדם בכל מידה טובה הוא לחתור אל השלימות. וכן במידת החסד, הרי המקבל נכלם ומתבייש, ולכן אנו מבקשים מהקב״ה ״ונא אל תצריכנו ד׳ אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם וכו׳ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד״. אבל לעושה החסד ישנה עצה לסלק במידה גדולה את כלימתו של המקבל ע״י כך שיתן לו הרגשה שאין זו מתנת חסד אלא גמול ותשלום, והיינו שימצא עילה לומר למקבל שמפני סיבה זו או אחרת הריני חייב לך גמול ואין לך להתבייש מפני.

וכן הוא מפורש במגילת רות שלא נתן בועז לרות משלו אלא אמר: ״וגם של תשֹלוּ לה מן הצבתים״ (רות ב,טז), וברש״י: ״עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים״. ואכן לפני זה נאמר שצוה בועז: ״וגם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה”, והביאור הוא שלא תיכלם ע״י שנזקקת למתנת בשר ודם, אלא תהיה זוכה בלקט שהתורה זיכתה לה.

הגאון הרב משה בן מרן המשגיח הגרח”ז פינקל זצללה”ה

נלב”ע י”ג באייר תשס”א

דברי הימים

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (יט,יט)
בתקופת מלחמת העולם השניה כשהייתה הישיבה בשנחאי, באחת השנים בעיצומן של תפילות יום כפור עזב אחד התלמידים את אולם הישיבה וחזר כעבור זמן קצר כשהוא לבוש בבגדי חול.

במוצאי היום הקדוש, כששאלו את הבחור לפשר הדבר, השיב: “הרגשתי שהתפילה אינה שגורה בפי, ניסיתי לעורר את עצמי ולמדתי ספרי מוסר, אך שום דבר לא עזר. אז נזכרתי במובא בספרים הקדושים ששעטנז מונע את התפילה מלהתקבל, כמו שכתוב בספר ‘ציוני’ על התורה בפרשת קדושים וז”ל: ״כי שעטנז רומז לשתי מדות של מעלה המקטרגות על ישראל והי”ת הפרידם, והלובש שעטנז מחבר אותן הכוחות ומערבב תפילתן של ישראל. ואמרו הלובש שעטנז בתפילתו, סנדלפון המלאך הקושר כתרים לקונו אינו מקבל תפילתו עם שאר התפילות, שנדמה כעובד עבודה זרה שנותן כח לרוח הטומאה״.

“עלה בדעתי החשש שמא בחליפה החדשה שקניתי יש שעטנז, הלכתי לחדרי והחלפתי לבגדים הישנים שהבאתי אתי מליטא, אז זרח אור בנשמתי, התפילה חזרה להיות שגורה בפי וההתעוררות וההתרגשות היו כראוי ליום הקדוש.”

לאחר יום כיפור נמסרה החליפה החדשה לבדיקת מומחה ונמצא בה שעטנז.

יש להדגיש שתלמיד זה מסר את החליפה לפני יום כפור לבדיקתו של חייט שומר תורה ומצוות, וחייט זה לפי תומו לא תפס את סיבוכי השעטנז שהתפתחו בעולם.

עובדה זו הגבירה את החששות ביחס לכשרות הבגדים, ומאז ואילך כל בגד שנקנה נמסר לבדיקה יסודית.

ע”פ הספר “הזריחה מפאתי קדם”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אחרי מות קדושים

כסוי הדם

ושפך את דמו וכסהו בעפר.

ע’ שו”ע יו”ד כ”ח כ”א שלא ישחוט אם אין לו עפר, וע”ש בשם הרשב”א בתורת הבית שלמד מביצה ז’ ב”ה אומרים לא ישחוט וכו’. וע”ש גליון מהרש”א שהקשה מ”ש ממה שכתב המרדכי בהלק”ט אות תתקמ”ד לענין שבת ויש לו בגד בלי ציצית מותר ללבוש בלי ציצית ואח”כ הוא אונס בקיום המצוה, ואין איסור מה”ת ללבוש בגד בלי ציצית אלא חיוב אחר שלבש להטיל ציצית. (ובדברי המרדכי עמש”כ בזה בשנת תשפ”ג). וע”ש שכתב דקושייתו לפי הט”ז דלדעת המרדכי אין כאן אפילו איסור דרבנן, וכוונתו דלפי המג”א דרק בשבת אבל בחול אסור מדרבנן לק”מ.

וע’ אבי עזרי תנינא הל’ שחיטה דכסוי הוא חלק ממצות שחיטה, ולכן אסור לשחוט אם לא יוכל לגמור שחיטה כראוי.

וע’ ט”ז י”ט סק”ב שהק’ מ”ש דיכול לדבר בין שחיטה וכסוי וא”א לדבר בין תש”י לתש”ר, ומובן לפי הנ”ל. (ותי’ כי בתש”י הברכה קאי גם על תש”ר).

וע’ רשב”א בתוה”ב ורא”ש חולין דף פ”ו סי’ ו’ בשם בה”ג לברך אחר כסוי הדם כי הוא גמר מצות שחיטה וא”א לברך באמצע השחיטה, אבל ברא”ש כתב דהעולם לא נהגו כן משום דהוי מצוה בפני עצמה, וכן פסק הרמב”ם פי”ד משחיטה ה”ד ושו”ע כ”ח ב’.

(וע’ רש”י חולין פ”ד ע”ב בשוחט לחולה בשבת אי צריך כסוי וכתב רש”י דכיון שהתירה שבת לשחוט התירה גם לכסות, אף שאינו צורך החולה, ומשמע כי זה חלק מהשחיטה. וכ”כ שם בח”ס. וע”ע תוס’ שם פ”ז ע”א ד”ה משתא דהא דכסוי הוי הפסק וצריך לברך אח”כ על שחיטה מדמה הגמ’ לבהמ”ז דהוי הפסק וצריך המוציא אח”כ, ופי’ תוס’ דשאני משאר הפסק כי כאן הוי גמר הענין.

וע’ ריטב”א ורשב”א חולין פ”ו ע”ב ופ”ז ע”א שנחלקו מאחר שהפסיק בין שחיטות, אי יגמור כסוי הראשון קודם, והרשב”א למד שיגמור וראיה מר’ יהודה בין חיה ועוף, והריטב”א דחה. ופירשו כי לפי הרשב”א הוא חלק מהשחיטה כנ”ל.

(ע’ לעיל חלק משחיטה. וע’ פמ”ג כ”ח שפ”ד כ”ז דבספק טריפה ואסור מדרבנן אין חיוב כסוי דלא קרינן אשר יאכל. ומובן טפי לפי הנ”ל דהוא חלק משחיטה, ושחיטה הוא להתירו לאכילה.

בדין נקימה ונטירה

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ד’ (ויקרא יט, יח), וברמב”ם בהל’ דעות (פ”ז ה”ז וה”ח), כתב לאיסור הנקימה והנטירה, ודייקו האחרונים בדבריו, שעל איסור נקימה בה”ז כתב הנוקם את חבירו עובר בל”ת, ובהל’ ח’ באיסור נטירה כתב וכן הנוטר לאחד מישראל עובר בל”ת, שינה הרמב”ם בין נקימה לנטירה, שעל נקימה כתב חבירו ובנטירה כתב לאחד מישראל, והיינו דנקימה היא רק מחבירו, ומשא”כ נטירה היא לאו דוקא חבירו, ולדרך זו לשון הפסוק את בני עמך שמשמע כל אחד מישראל, אזיל רק על נטירה דסמיך ליה, ולא על נקימה.

והמהרש”ל בהגהותיו לסמ”ג (ל”ת ט-י), כתב לבאר דאכן נקימה היא רק בחבירו, ומטעם שאדם שאינו חבירו אין מוכח שהטעם שאינו משאיל לו קרדומו הוא מחמת נקימה, דאולי גם בלא זה לא היה משאילו, ורק חבירו שודאי היה משאילו והטעם שאין משאילו הוא מחמת נקימה אז עובר. וכוונת הדברים שאף שאומר לו לא אשאילך כדרך שלא השאלתני, והיינו שלו היה אידך משאילו אתמול היה הוא משאילו כעת, מ”מ לא נחשב זה נקימה, דכיון שאינו חבירו אזי אם היה אידך משאילו אתמול היה זה מחייבו להשאיל היום, וכיון שלא השאילו אינו מחויב להשאילו, וא”כ סוף דבר מה שאינו משאילו אינו מחמת נקמה, כי אם מחמת שאינו חבירו, ואין מה שיחייב אותו להשאיל, ודבריו כדרך שלא השאלתני אינו נחשב נקימה, אבל לחבירו דמצד עצמו היה משאיל, וכל מה שאינו משאיל הוא רק מחמת נקימה, זהו איסור לא תקום. וכל זה אין שייך בנטירה, ולכן בנטירה כתב הרמב”ם לאחד מישראל.

ונפ”מ יש בזה למעשה בין שכנים, שאם שכן מבקש חפץ ואיני משאילו כיון שאתמול בקשתי ממנו לשאול חפץ אחר ולא השאיל לי, דתלוי אם זהו חפץ שרגילים להשאילו אזי מה שאיני משאילו הוא רק מחמת נקימה, ועובר בזה על נקימה. אך בחפץ שאין רגילים להשאיל כגון חפץ שעלול להתקלקל, ורק דאם היה אידך משאיל לי אתמול חפץ שביקשתי אזי היה לי מחויבות כלפיו והייתי משאיל לו כעת, וא”כ סוף דבר הטעם שאיני משאילו הוא לא מחמת נקימה, אלא דאין לי מחויבות להשאיל, ואיני משאיל כיון שבדרך כלל לא משאילים חפץ כזה, ואין זה נקימה.

ודוגמאות רבות יש כעי”ז, וכגון שחברי מזמין אותי להשתתף בשמחתו, ואיני בא לשמחתו כיון שאתמול לא בא לשמחתי כשהזמנתי אותו, דתלוי אם היה חבר שהייתי בא לשמחתו, והטעם שאיני בא הוא רק מחמת שלא בא אתמול לשמחתי זהו נקימה, אך אם מצד עצם הזמנת חבירי לא הייתי ודאי בא לשמחתו, ורק אם היה הוא בא אתמול לשמחתי היה זה מחייב אותי והייתי בא היום לשמחתו, וכיון שלא בא שוב אינני מחויב לבא, ואין חשוב זה לנקימה.

~~~

הדברים הגורמים לנקימה ונטירה

לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ד’ (ויקרא יט, יח), בטעם איסור נקימה מצינו כמה טעמים בדברי הראשונים, הרמב”ם (פ”ז מהל’ דעות ה”ז) כתב וז”ל: “הנוקם את חבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום, ואע”פ שאינו לוקה דעת רעה היא עד מאד, אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם”, עכ”ל. ומבואר בדבריו דאיירי על עניני ממון כפי הציור הנזכר ברמב”ם השאיליני קרדומך, וע”ז כתב דהכל דברי הבאי ואין כדאי לנקום עליהם.

ומצינו בפי’ כלי יקר על אתר שנקט מדעתו לטעם זה, והאריך לבאר שדומה זה לתינוק העושה מעשה נערות באיזה בנין ובא אחר וקלקל את בנינו, והבן צועק לאביו על ואין האב המשגיח על צעקתו, אף שהקטן חושב שעשו לו רעה גדולה, אך האב בשכלו רואה שכל מעשי הבן שבנה הם הבל ואינו כדאי לנקום על זה. וכן הוא הענין בבני האדם החושבים שעניני העולם יש בהם מעלה ושלימות, והנוגע בגופם או ממונם הגדיל לעשות עמהם רעה, אך לא כן הוא ובעיני ד’ כל הדברים נחשבים לשחוק שעושים הנערים, שאין ראוי לנקום עליהם, ויעו”ש.

ולדרך הרמב”ם יוצא דרק בעניני ממון וכדומה מעניני העולם יש לאיסור נקימה, וכדבריו שאין כדאי לנקום לעל עניני העולם שהם דברי הבל והבאי, ומקור הדברים נראה דהוא מגמ’ יומא (כג ע”א), דאיתא התם כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת”ח, והקשו בגמ’ והכתיב לא תקום, ותירצו התם בממון הוא דכתיב, והביאו הברייתא של השאיליני מגלך וקרדומך, ומזה יצא לרמב”ם לפרש את טעם איסור הנקימה משום שדברי העולם הם הבל שאין כדאי לנקום עליהם.

וטעם אחר באיסור הנקימה מצינו בדברי החינוך (מצוה רמא), שביאר טעם איסור הנקימה וז”ל: “משרשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו אדם או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסובב, וכמו שאמר דוד ע”ה הניחו לו ויקלל כי אמר לו השי”ת, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא”, עכ”ל.

ודברי החינוך כאן הם סתירה לדברי האוה”ח הידועים בפ’ וישב, על הפסוק (בראשית לז, כא), וישמע ראובן ויצילהו מידם וכתב וז”ל: “פי’ כי האדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, משא”כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אמרו ויצילהו מידם מיד הבחירה”, עכ”ל. ומבואר כאן בדברי האוה”ח שיכול בעל בחירה לעשות רע לאיש אף אם לא נגזר עליו, וא”כ לדרך זו שוב קשה דמ”ט אין איסור בנקימה.

וטעם נוסף מצינו מדברי הירושלמי הידועים בנדרים (פ”ט הל’ ד), דאיתא שם לפרש הפסוק לא תקום ולא תטור ואהבת לרעך כמוך, ואמרו בירושלמי משל אם יד ימין תכה ליד שמאל וכי תחזור יד שמאל ותכה ליד ימין. ונראה דאין כוונת הירושלמי למשל בעלמא, אלא הכוונה דטעם האיסור וכן אפשרות קיומו הוא משום ואהבת לרעך כמוך, דכשאתה אוהב את חברך כמוך שוב אינך נוקם, וא”כ סיבת האיסור הוא משום שצריך לאהוב את חבירו כיד ימין ליד שמאל, דהיינו כמוך ממש, ומזה יוולד שיוכל לקיים לא תקום, שהרי הנקמה מתוקה מדבש כדברי המס”י, וכדי שיוכל האדם לקיים לא תקום צריך להגיע לדרגת כמוך, ואז יוכל שלא לעבור על איסור נקימה, וזהו עומק דברי הירושלמי.

וסיוע לדברים הוא מדברי המדרש כאן הובא ברמב”ן בתחילת הפרשה (פסוק ד), שעשרת הדברות כלולין בפרשתנו, ובסוף כתב המדרש דאיסור לא תחמוד איתא בפסוק ואהבת לרעך כמוך, וכוונת הדברים דכדי לקיים לא תחמוד צריך האדם להיות בדרגא של כמוך, וכשהוא בדרגא זו שוב אינו חומד, דוגמת דברי חז”ל בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, וא”כ דברי המדרש תואמים את דברי הירושלמי הנ”ל.