דברי רבותינו

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)
בילקו”ש רות (רמז תרא): ״א״ר זעירא המגילה הזו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא היתר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים״.

ויש להבין את הביטוי ״גומלי חסדים״, הרי תיבת ״גמול״ משמעותה תשלום, וחסד הרי אינו תשלום אלא עשיית חסד? והנאמר על הקב״ה ״גומל חסדים טובים״ פירושו הוא שמשלם לעבדיו שכר ע״י חסדים טובים, אבל בין אדם לחבירו מה ענין גמול אצל עשיית חסד?

ונראה שאכן שתי דרגות הן: לעשות חסד, ולגמול חסד. והנדרש מכל אדם בכל מידה טובה הוא לחתור אל השלימות. וכן במידת החסד, הרי המקבל נכלם ומתבייש, ולכן אנו מבקשים מהקב״ה ״ונא אל תצריכנו ד׳ אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם וכו׳ שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד״. אבל לעושה החסד ישנה עצה לסלק במידה גדולה את כלימתו של המקבל ע״י כך שיתן לו הרגשה שאין זו מתנת חסד אלא גמול ותשלום, והיינו שימצא עילה לומר למקבל שמפני סיבה זו או אחרת הריני חייב לך גמול ואין לך להתבייש מפני.

וכן הוא מפורש במגילת רות שלא נתן בועז לרות משלו אלא אמר: ״וגם של תשֹלוּ לה מן הצבתים״ (רות ב,טז), וברש״י: ״עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים״. ואכן לפני זה נאמר שצוה בועז: ״וגם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה”, והביאור הוא שלא תיכלם ע״י שנזקקת למתנת בשר ודם, אלא תהיה זוכה בלקט שהתורה זיכתה לה.

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל

נלב”ע י”ג באייר תשס”א

דברי הימים

Hagaon Harav Moshe Finkel zt''l

הגאון הרב משה פינקל זצוק”ל
י”ג באייר תשס”א
הגאון רבי משה פינקל זצ”ל היה בנו של מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה ונכדו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה.

משנות ילדותו גדל בצילו של אביו זצ”ל ודבק בהליכותיו, במידותיו הנאצלות ובצניעותו. כך ינק אל קרבו את השאיפה להתעלות בתורה ובעבודת הי”ת.

בצעירותו למד בישיבת ‘אור ישראל’ ואח”כ בישיבות הגדולות סלבודקה ופוניבז’. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת מיר, שם דבק בסבו מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה זצוק”ל ובדודו מרן רה”י הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, ואף למד עמם בחברותא שנים ארוכות.

לאחר שנשא לאישה את נכדתו של הגרמ”מ אפשטיין זצ”ל, ראש ישיבת ‘חברון’, למד בחברותא עם הגאון רבי אהרן כהן זצ”ל, מראשי ישיבת ‘חברון’, והצטרף לקבוצה של חשובי האברכים בכולל של ישיבת ‘חברון’. כבר באותה תקופה התחיל למסור שיעורים לבחורים מישיבת ‘חברון’ שבאו לשמוע אותו.

בשנת תשכ”ד, מינהו מרן רה”י הגה”ח רא”י פינקל זצ”ל למסור ‘חבורה’ שבועית בישיבה. לאור ההנאה של שומעיו התמנה אח”כ לר”מ בישיבה ומסר את שיעוריו במשך 40 שנה.

במקביל להרבצת תורה בישיבה, היה נודד לחו”ל למען החזקת הישיבה. בשל מאור פניו, צניעותו ופקחותו, נקשרו אליו תורמים רבים אשר הרימו תרומתם הנדיבה לטובת הישיבה הקד’.

אודות לפועלו למען הישיבה הקד’ התאפשרה הרחבת בית המדרש המרכזי של הישיבה, כאשר רבי משה דואג לתמכין דאורייתא שיאפשרו את המלאכה.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אחרי מות קדושים

בעבודת יו”כ כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר עד צאתו. ומובא ברמב”ם. ולכא’ הוא לאו בעלמא. אך לא הביאו בספהמ”צ במנין המצות, (וכן לא בהל’ ביאת מקדש). וידוע לתרץ כי אינו איסור על הנכנס אלא פרט הוא מדיני עבודה, וראיה מירושלמי יומא פ”ה ה”ב (מובא בתוס’ מנחות ק”ט ע”ב ובתו”י יומא ל”ט ע”ב) בשמעון הצדיק שכל שנה היה נכנס לקה”ק והיה זקן אחד עטוף לבנים ולבוש לבנים נכנס עמו, והקשו שם דכתיב וכל אדם וכו’ אפילו אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם, והשיב מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקב”ה היה.

(וע’ ר”ש כלים פ”א מ”ט אמאי לא מנה המשנה שם עשר קדושות ועוד חילוק כי וכל אדם פורש מהיכל גם בשעת מתנות לפני ולפנים ואילו מבין האולם ולמזבח אין פורש רק בשעת מתנות דהיכל. ותי’ דלא קתני רק קדושות ממילא ולא שע”י עבודה.

ויש שפי’ כוונתו כפי’ הנ”ל. ולכא’ עוי”ל כוונתו דלכן אינו קדושה ב”מקום” בלבד).

(וע”ע ירושלמי פ”א ה”ה דכל אדם כולל גם מלאכים, וע’ בריטב”א ותו”י דף י”ט שהקשו מהגמ’ שם דמשמע שסטרו מלאך לצדוקי. וע”ש במהרש”א דמשמע שסטרו דוקא בחוץ וכ”כ ר’ בחיי אחרי מות ט”ז י”ז. וע’ ירושלמי שתי’ כי היה קטורת פסול ואין דין וכל אדם וכו’).

(וע’ לעיל מירושלמי דכל אדם כולל גם מלאכים, וע’ או”ז הל’ ק”ש סי’ ח’ בסופו שהוכיח דמה שאמרו בברכות ז’ ע”א וראיתי אכתריקל הוא שם ה’ ולא שם מלאך ולא כפי’ ר”ח שפי’ שהוא שם מלאך).

ועוד באיסור וכל אדם לא יהיה וכו’, מבואר בגמ’ מ”ד ע”א אין לי אלא בכניסתו, וביציאתו מנין ת”ל עד צאתו.

ושם מבואר דהלאו קאי גם על קטורת כל השנה ויליף מדכתיב בבואו לכפר. אך שם בתמיד פ”ו מ”ג לא מצינו איסור כל זמן שנמצא שם עד צאתו, וגם לא בשעת כניסה, ואדרבה משמע שנכנסים שם.

ולכא’ י”ל לפי המבואר לעיל ודין ביו”כ הוא במעשה עבודה וכמו שפי’ לעיל, ולכן הוא גם במלאכים, משא”כ כל השנה הוא על האיש, ואולי לא קאי על מלאכים. והנה הוכיחו כי ביו”כ כ”ז שנמצא שם הוא חלק מהעבודה משא”כ כל השנה. וראיה מחולין י’ ע”ב דמוכיחה דיציאה דרך אחוריו הוי יציאה ממה שכה”ג היה יוצא דרך אחוריו. וכמו”כ י”ל לענין שעת יציאה, דאמנם הוא חלק מהעבודה כי העבודה מחייב יציאה, אבל אינו שם עבודה לעצמו, ולכן כל השנה דדינו באיש דאסור להיות בשעת עבודה הרי לענין זה יציאה לא חשיב עבודה, משא”כ ביו”כ דעבודה מחייב שלא יהיה שם אדם, א”כ זה בכל מה שהעבודה מחייב, וכיון דעבודה מחייב גם יציאה א”כ גם בשעת יציאה יש דין זה.

אחרי מות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א. שנינו באבות פ”ו מ”ד, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ופי’ רבנו יונה שם אלו הענינים כולם כדי שלא יהא אדם נמשך אחר תאותו ומאכלו, ושנינו (סנהדרין ל”ו א’), מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, וכו’ ואמרינן בברכות (ה, ב), דאין כל אדם זוכה לשתי שלחנות.  וכ”כ רבנו יונה בפ”ב מי”ב (מט”ז), גם יש בכלל “התקן עצמך לדברי תורה” למעט בתענוגים, כדי שילמוד תורה הרבה, כמו ששנינו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. כי המרבה בעידונין לא תשכון בתוכו החכמה, כמו שאמרו, צוארו שמן ערפו עבה.

ומבואר מדבריו שכך היא דרכה של תורה, שזו הדרך למעט בעידונין ולחיות צער, ולכאורה זו מש”א בברכות ס”ג ב’ אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכ”כ המהר”ל (נתיבות עולם ח”א נתיב התורה פ”ג), כי רבותינו זכרונם לברכה באו לפרש כי אין לתורה קיום אצל האדם כי אם על ידי סלוק הגשמי וכו’, ולרשב”ל אין התורה השכלית מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וזה כמו שאמרנו כי הגוף מתנגד אל השכל, ולפיכך צריך שימות על דברי תורה כלומר לסלק הגוף לגמרי כאלו אינו ואז יש לתורתו קיום, כאשר האדם גובר על הגוף לגמרי ובזה הוא שכלי.

ב. אבל ברש”י אבות שם פי’ לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר, אפילו אין לו לאדם אלא פת במלח וכו’, אל ימנע מלעסוק בה. וכ”כ הרמב”ם בפיהמ”ש שם, פת במלח תאכל, פירוש אפי’ אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה. ומבואר דאין כוונת המשנה שזאת היא הדרך לכתחילה, אלא שצרכי עוה”ז לא יעכבו אותו מעסוק בתורה.

והנה כ’ הגר”ח מולזין (רוח חיים אבות שם), על הדרך אתה עומד להתקרב אל השם, הלא תדע שאם תתאוה מאכלים ערבים ומגדים ותענוגי עולם, כל הימים תהיה מוטרד בהם ולא תוכל להתעלם מהם ותורתך מתי נעשית. לזאת תקבל עליך ללמוד אף שלא יהיה לך רק פת חריבה מטובלת במים ומלח ואין כסות בקרה. וזהו שאמר תאכל תשתה לשון עתיד ובתורה אתה עמל בלשון הוה. רצה לומר שתקבל עליך בעתיד שתאכל פת במלח וכו’ ומכל מקום בתורה אתה עמל.

אכן יק’ מדברי ר”ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומשמע שזאת היא הדרך לעיכובא, דהרי מי שמחמת צרכי עוה”ז אינו עוסק בתורה, פשיטא שאין התורה מתקיימת בו, וע”כ שבא לפרש שגם כשיש לו צרכי העוה”ז, אלא התורה מתקיימת בו אם אינו ממית עצמו עליה.

ומצאנו בדברי מהר”ל בפירושו לאבות (דרך חיים פ”ו מ”ה, במ”ח דברים שהתורה נקנית בהם), הכ”ג במיעוט תענוג, דבר זה כי הרודף אחר התענוגים הגופנים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר ואין ראוי שיקנה החכמה שהוא הפך הגוף וכמו שבארנו למעלה, אלא כך היא דרכה של תורה. ויש להקשות דמשמע דוקא מיעוט תענוג אבל תענוג בעלמא מותר, והרי אמרנו למעלה כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו’. ואין זה קשיא כלל שכבר בארנו כי אין הפירוש שצריך לענות נפשו, שלא אמרו שהתורה מתקיים במי שממית עצמו על התורה, רק כשהוא עושה בשביל התורה דהיינו שאם לא יוכל ללמוד רק אם הוא אוכל פת במלח וכל הדברים אשר נתבאר למעלה יש לו לעשות, אבל בחנם לא אמרו.

הנה פי’ מהר”ל מה ששנינו כך היא דרכה של תורה, כפי’ רש”י והרמב”ם, שאע”ג דאין לו אלא פת במלח וכו’, יעסוק בתורה, ובא ללמדנו שלא ירדוף אחר התענוגים הגופנים, אע”ג דיחד עם זאת הוא עוסק בתורה, ומשם שקניית החכמה היא היפך הגוף. אבל אין הסתירה קיימת אלא במי שרודף אחרי צרכי הגוף. וכנראה שפי’ אין התורה מתקיימת אלא במי שממית וכו’, שהוא מוכן להמית עצמו עליה, אם לא תהא לו אפשרות אחרת, ואז הוא “ממית עצמו בשביל התורה, אבל בחנם לא אמרו”.

ג. והנה הנידון אם זו דרך התורה לפרוש מענייני העוה”ז, הנה מצאנו בגמ’ ע”ז כ’ ב’, אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות וכו’, ומבואר דדרך התורה לנהוג בפרישות.

וכתב במסילת ישרים (פי”ג בביאור מדת הפרישות), שהפרישות הוא מה שצריך לאדם שיהיה חסיד, וכן מה שביאר בפרקים הקודמים בענין זהירות וזריזות ונקיות הוא מה שצריך אדם כדי להיות צדיק, והפרישות היא הדרך להיות חסיד. וכתב שם שכלל הפרישות הוא מה שאמרו ז”ל (יבמות כ): קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה, פרישות, רוצה לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו, שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והענין, שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אף על פי שעכשיו אינו גורם לו וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו. וכתב שיש כאן שלש מדרגות: יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם שהם הגזרות והמשמרות שגזרו חכמינו ז”ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.

ועי”ש שהק’ ע”ז מנ”ל להוסיף מה שלא אסרה התורה, והרי אמרו בירושלמי (נדרים פ”ט): לא דייך מה שאסרה עליך התורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים, ואמרו עוד בירושלמי (קדושין פ”ד): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב): וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם.

וביאר במס”י שם, כי הפרישות צריך ומוכרח, והוא הנאמר בתור”כ קדושים תהיו פרושים תהיו, ואמרו (תענית י”א) כל היושב בתענית נקרא קדוש, והביא שם מה שנהגו חזקיהו מלך יהודה ורבינו הקדוש בפרישות מהנאות העוה”ז, ואמרו (תנד”א פכ”ו), עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. וכתב שצריך לתרץ המאמרים דלעיל המורים היפך זה.

ועי”ש שהאריך לבאר כי כל תענוגי העוה”ז מושכים אחריהם איזה חטא בעקיבם, כגון מילוי הכרס ומשתה היין וכו’ וכו’, והעצה והתחבולה לאדם להתרחק הרבה מן העבירה, כי אז יק’ על היצר לקרבו אליה. וכיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו וכו’, ושאר המאמרים שזכרתי, כולם מקיימים ומורים שיש לאדם לפרוש מכל מה שהוא תענוג עולמי למען לא יפול בסכנתו:

והק’ שא”כ למה לא גזרו ע”ז חז”ל, ותי’ שאין גוזרים גזרה על הציבור אם אין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים, ודי להן שיהיו צדיקים. והדרך ליחידי סגולה להיות חסידים, ע”כ תוכן דבריו שם.

ואכן המאמרים אשר הביא מחזקיהו המלך ומרבינו הקדוש, נראה מדברי חז”ל שהיו מדת חסידות יתרה, וודאי אין זו דרך הנהגה לכל אדם.

ד. והנה אע”פ שכתב בתחילה שצריך לתרץ המאמרים המורים היפך מהפרישות, אין בדבריו תשובה מפורשת ע”ז. ונראה מדבריו שמאמרים אלו מדברים אל רוב הציבור, ולא אל יחידי סגולה החסידים, אשר להם מיועדת דרך הפרישות.

אך עדיין יש לעי’ דכיון דיש בפרישות צורך והכרח, ומן הראוי שיגזרו חכמים על כח, שאין גוזרים גזירה על הציבור שאינם יכולים לעמוד בו, למה אמרו חז”ל לא דייך מה שאסרה עליך התורה וכו’, דהיינו דלאסור דברים המותרים הוא ענין שלילי, וכן מה שאמרו דעתיד ליתן דין על מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו. ואכן היה אפשר לומר דמאמרים הללו הם במי שפורש מענייני העולם שלא מחמת פרישות, וכמש”כ בחוה”ל שער עבודת האלוקים פ”ד, שמי שאינו נהנה מן העולם שלא מחמת רצונו להתקרב אל ה’, אלא לשם מטרות אחרות, הוא מגונה עי”ש. אך לא נראה מדברי המסילת ישרים שכוונתו לזה, שא”כ לחנם הקשה בתחילה ממאמרים אלו על יסוד הפרישות, כיון דאין זו פרישות כלל.

וצריך לומר שכוונתו שלמי שאינו מיחידי הסגולה ואינו יכול לעמוד בכך, אין כלל ענין לנסות לנהוג כך, ואדרבה עתיד הוא ליתן את הדין על מה שציער את עצמו בחנם.

ה. והנה לכאורה נראה מדברי הרמב”ן שלא כדברי המסילת ישרים, שכתב כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז”ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): “קדושים תהיו”, פרושים תהיו, ומבואר שפי’ פרושים תהיו שאינו ציווי לכל אדם אלא לחסידים בלבד.

דהנה על מה שנאמר (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, ודרשו חז”ל פרושים תהיו”. כתב ע”ז הרמב”ן שם, ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א”כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וכו’ ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט, וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע”פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן, וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

מבואר מדבריו דקדושים תהיו פרושים תהיו הוא ציווי לכל ישראל, ולא רק למי שהגיע להיות חסיד. אכן אין כאן סתירה לדינא לדברי המס”י, דהרי מבואר דאזהרת קדושים תהיו אינו על הנאות העוה”ז, אלא על להיות שטוף בריבוי התאוות, עד שקרהו הרמב”ן “נבל ברשות התורה”, וזה אמנם ציווי לכל אדם. ודברי המסילת ישרים הם על פרישות מכל הנאות העוה”ז, והסתפקות במוכרח בלבד, וזו ודאי אינה דרך אלא לחסידים.

וחילוק זה נראה בדברי חוה”ל שער עבודת האלוקים פ”ד, שכתב דהתורה חולקת את מעשי בני האדם לשלשה חלקים, “ציווי” ו”אזהרה” ו”מותר”, [דהיינו מצוות ועבירות ודברי הרשות], ובהמשך דבריו כתב שה”מותר” מתחלק לשלשה חלקים, “די הספוק”, ו”הרבוי”, ו”הקיצור”. “די הסיפוק” הוא מה שא”א לאדם לעמוד בלעדיו בתקנת גופו והנהגת ענייניו, כמו המזון במאכל ובמשתה. והמלבוש וכו’, והחלק השני שהוא “הריבוי”, והוא עבור גבול “די הסיפוק” אל התוספת, אשר אין צורך בה לאדם, כמו הריבוי מן המאכל והמשתה, וכבר הזהיר ממנו החכם באמרו (משלי כג כ): אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו וכו’ וכו’. וכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם על מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו. והחלק השלישי מן ה”מותר” הוא הקיצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר “די הסיפוק” במאכל, ובמשתה, ובמלבוש, וכו’ ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה’ על דרך הפרישות – הוא משובח, עי”ש. ונראה מדבריו שהריבוי הוא מגונה לכל אדם, וה”קיצור” אינו אלא למי שנוהג בחסידות וכו’.

ו. ונמצא דאין הסתירה אלא בפירוש קדושים תהיו, שהמס”י מפרש דמיועד לחסידים, והכוונה לפרישה מכל דבר שאינו מוכרח, והרמב”ן מפרשו שהוא מיועד לכל אדם, והכוונה לפרישה מריבוי תאוות, וזה לדברי הכל מגונה לכל אדם.

אכן נראה דאין כאן סתירה אף בפירוש הכתוב, דהנה במס”י הנ”ל כתב שכלל הפרישות הוא מה שאמרו ז”ל (יבמות כ’ א’): קדש עצמך במותר לך, והנה בגמ’ שם אמרו דאיסורי קדושה הם שניות לעריות, ועי”ש בריטב”א שכתב שנקראת איסור קדושה לא לומר שאין בה אלא דרך קדושה, אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם, דלא ליגעו באיסו’ דאורייתא, ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמים ורשע מיקרי. ואיך מביא במס”י מקרא זה לענין פרישות גרידא.

ונראה דעיקר גדר קדושה הוא להתרחק מן העבירה, וכמש”כ במס”י הנ”ל “קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה ‘פרישות’, ר”ל להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו”. וזהו קדש עצמך במותר לך, להתרחק עי”כ מן העבירה, אלא שיש כאן דרגות שונות, יש הרחקה שהיא לכל אדם, ויש הרחקה יתירה שאינה דרך אלא לחסידים, ע”כ גם איסור דרבנן של שניות לעריות מבוסס על קדש עצמך במותר לך, ואף הפרישות של יחידי הסגולה בכלל זה.

ויש לומר דכ”ה נמי הציווי של קדושים תהיו, תחילתו הוא לפרוש מריבוי התאוות, וזה חיוב על כל אדם שלא יהא נבל ברשות התורה, אך כלול בזה אף ציווי של פרישות ליחידי סגולה. וכ”נ בסוף דברי הרמב”ן שם “ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו”, ומשמע דכל מש”כ קודם לכן אינה הפרישות עצמה, אלא הדרך לפרישות, והיא דרגתו של ר’ חייא, וכל הדרך נכללת ב”קדושים תהיו”.