דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nachum Partzovitz, zt”l

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימתו (טז,א)
אמרו חז”ל שכשקהב”ה עושה דין בצדיקים שמו מתיירא מתעלה ומתקלס. הביאור הוא שבעצם גילוי מידת הדין מתיירא ומתקלס שמו, אך כשנעשה תוקף הדין בצדיקים גדול הוא ביותר. וזה שאמר אהרן למשה “יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך” ויק”ר יב,ב). הרי ש”בקרובי אקדש” הוא ע”י הגדולים ביותר שבזה מתיירא מתעלה ומתקלס שמו של הקב”ה ביותר.

ברמב”ם (אבל יג,י) פוסק שאין בוכין על המת יותר מג’ ימים ובתלמידי חכמים לא יותר מל’ יום. ומצינו במות משה רבינו “ויבכו בני ישראל את משה שלושים יום ויתמו ימי בכי אבל משה”, אך הנה במיתת בני אהרן לא נאמר שיעור זמן הבכיה אלא בסתמא “וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'”.

ונראה שיש שיעור לבכיית אבל כמו ב’ימי בכי אבל משה’, אך בבני אהרן הבכיה על השרפה אשר שרף ה’ ובזה מתיירא ומתקלס שמו של הקב”ה ולכן בכיה זו היא בכיה לדורות משום שע”י בכי זה מתיירא שמו ית’.

ועוד נראה שבכל המקומות לא הוזכר חיוב בכי אלא סיפור הדברים ורק במות בני אהרן כתוב “ואחיכם כל בית ישראל יבכו – שיש חיוב בכך. ונראה שהיינו משום שבכי זה הוא התבוננות במידת הדין ועי”ז מתיירא ומתקלס שמו ית’ ולכן יש דין שיבכו ישראל את השרפה אשר שרף ה’.

ועוד יש להוסיף שביתת בני אהרן הייתה בתום ח’ ימי המילואים, ובחנוכת המשכן נאמר “וירא העם וירונו”, ונראה שאע”פ שהגיעו לדרגת “וירונו” נלקחו שני בני אהרן כדי שיתרוממו יותר ויגיעו למדרגת יראת שמים שע”י מיתת הצדיקים, וכדי שישיגו מעלה גבוהה יותר ביראה נלקחו הגדולים ביותר.

מרן רה”י הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
בהספד על פטירת מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

ביטול נסיעת המשגיח ל’דאטשע’
המנהג בישיבת מיר ובשאר הישיבות באירופה היה שבתקופת הקייץ היו ראשי הישיבה והמשגיח נוסעים ל’דאטשע’ [לנופש], ואילו הבחורים תלמידי הישיבה היו נשארים בבית המדרש ללמוד, אך ללא שיעורים מרבני הישיבה. רק בחורים מעטים היו נוסעים לביתם בימי בין הזמנים, בדר”כ אחת למס’ שנים.

בשעת תרפ”ו, ככל הנראה כתוצאה מכך שהחל רפיון בישיבות בתקופת בין הזמנים כאשר צוות הישיבה היה בנופש, הודיע מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה כי השנה הוא מבטל את נסיעתו והוא ישאר בישיבה עם תלמידיו. באותם ימים במחנות הנופש, היו נפגשים גאוני עולם מכל רחבי אירופה והיו מלבנים ביניהם סוגיות סבוכות בהלכה ודנים בענייני הציבור. ביטול נסיעתו של מרן המשגיח היה צעד מרחיק לכת שגרם טלטלה עזה בישיבה ואף במחוזות נוספים.

על השפעתו של המעשה ניתן ללמוד ממכתב ששלח באותה תקופה הבחור חיים זאב פינקל, שלימים היה משגיח הישיבה הקד’, לידידו דוד ליפשיץ, ואלו דבריו:

“הידיעה מאי נסיעת אדמו”ר המשגיח שליט”א לקייטא בתור מחאה על המצב המתהווה בישיבות מהנסיעה לקייטות – באה אלי כהפתעה ממש!! כמדומני שזה אמצעי קיצוני למדי, ויש לדון עד כמה דבר זה עלול להכניס פרק חדש בחיי הישיבות – קצבת ימי חופש רשמיים. זה היה אצלי מעין ‘צא ולמד’ גדול ממעשיהם של גדולים שהם בבחינת רואה את הנולד.”

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אחרי מות

שחוטי חוץ

כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו’ דם יחשב לאיש ההוא, וע’ קדושין מ”ג ע”א דכתיב לאיש ההוא למעט שנים ששחטו.

וע’ ריטב”א קדושין מ”ג הק’ ל”ל קרא בשחוטי חוץ לפטור שנים ששחטו תיפוק ליה משבת צ”ג ע”א בעשותה אחת מכל מצות ה’, ותי’ דהו”א לחייב בשחוטי חוץ דכתיב איש איש. וצ”ע לר’ יוסי דס”ל שנים שהעלו ג”כ פטורים הדר ק’ למה לי קרא.

וי”ל דרע”א במשניות דן בשנים ששחטו בזה אינו יכול וזה אינו יכול והוכיח מקו’ הריטב”א, וא”כ י”ל דלר’ יוסי א”א להקשות ל”ל קרא דאיצטרך קרא למעוטי זה א”י וזה א”י, וכל קו’ הריטב”א הוא רק על ר’ שמעון דהרי הוא ס”ל בשבת צ”ג דגם זה א”י וזה א”י הוא בכלל פטור שנים שעשו בשבת.

ועוי”ל דהרי בפנ”י שבת צ”ג ומנ”ח ט”ו נקטו דשנים שעשו דוקא בשבת, ודלא כריטב”א, ולכא’ י”ל דתולה במח’ ת”ק ור’ שמעון בזה א”י וזה א”י, וא”כ רק לר’ שמעון ס”ל לריטב”א דשייך שנים שעשו גם בשאר איסורים, אבל לר’ יוסי לא הק’ הריטב”א די”ל כדעת הפנ”י ומנ”ח.

והביאו עוד מרמב”ם פ”ט מכלאים ה”ט דאפילו מאה שהנהיגו כאחד כולן לוקין, ומשמע כמקו”ח דבכל התורה חייב, וכ”כ בישועות מלכו שם. וע’ חזו”י שבת פי”ג דבכלאים כיון שכל א’ עושה לבדו המעשה לא הוי בכלל שנים שעשו. וע’ רע”א שם על הרמב”ם שציין למהר”ם די בוטון סי’ ס”ג כסברא זו.

וע”ע ס”ז אברמסקי שתי’ שם קו’ הריטב”א בשחוטי חוץ, וקו’ מקו”ח ברציחה, דלא שייך שנים שעשו היכא שהחיוב על החפצא ולא על המעשה.

ובעיקר דין שנים ששחטו, הק’ שיטה לא נודע למי בקדושין מ”ג דהא אינו מתקבל בפנים דכתיב תזבחהו דאין שנים שוחטין בזבח א’, אליבא דראב”ש בחולין כ”ט ע”ב, ותי’ דאינו מעכב, אבל בתוס’ יומא ל”ו ע”ב סברי דמעכב והדר קשה.

ולכא’ י”ל דכלל זה דאין מתקבל בפנים הוא רק אם הקרבן עצמו אין מתקבל וא”צ שבאופן זה שעשה בחוץ יהא מתקבל בפנים. אכן ברשב”א ב”ב קכ”א כתב דגם זר חייב על שחיטה בחוץ שהשחיטה כשירה בזר, וק’ דא”כ העלאה יפטר בחוץ והרי מקרא מפורש איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח, וע’ מקור ברוך א’ שתי’ דהעלאת זר אם עלו לא ירדו (וכ”כ נתיבות בחמדת שלמה אהע”ז כ”ה ח’, וע’ חזו”א י”ט ל”א), ולכן זר חייב בהעלאה בחוץ, משא”כ בשחיטה אילו היתה שחיטה פסולה בזר היה הדין דעלו ירדו דבעבודת דם לא ילפינן מבמה ואין חייב זר על שחיטה בחוץ אלא משום ששחיטה כשירה בזר. ועכ”פ מבואר בדברי הרשב”א דגם היכא דאין ראוי בפנים באופן זה של עבודה, ג”כ פטור בחוץ.

ההכנה למתן תורה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

אנחנו מצווים לספור את הימים לקראת מתן תורה, בר”ן שלהי פסחים כתב, וז”ל, ורוב המפרשים מסכימים דספירת העומר בזמן הזה אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, ובהגדה גם אמרו בשעה שאמר להם משה לישראל במצרים “תעבדו את האלוקים על ההר הזה” אמרו ישראל למשה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם בסוף חמישים יום, והיו מונים כל אחד לעצמו את הימים מכאן קבעו חכמים להיות מונין את ספירת העומר בזמן הזה, מחשבים חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן, אבל הרמב”ם כתב בפרק ח’ הל’ תמידים ומוספים שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, ומשמע לי דסבירא ליה דבזמן הזה הספירה מדאורייתא, עכ”ל.

מה עניין מצוות הספירה, לשם מה סופרים הרי אין לנו היום קרבן העומר וא”כ מדוע צריך לספור.

כתב החינוך (מצוה ש”ו) משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שעיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ כמש”כ “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”, והיא עיקר הסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו את התורה מסיני וכו’, ומפני כך נצטווינו לספור ממחרת הפסח עד יום מתן תורה להראות בנפשנו את החפץ הגדול אל היום הנכבד וכו’, ומבואר שתכלית הספירה היא שהאדם יראה את תשוקתו וגודל רצונו ליום מתן תורה.

נביא כמה דברים מחז”ל בגודל מעלת לימוד ויגיעת התורה:

כתוב במדרש רבה ויקרא על הפסוק ‘והבאתם את עומר וגו’ הדא הוא דכתיב “מה יתרון לאדם בכל עמלו”, דהיינו שבכל עמל שאדם עמל בעוה”ז שזורע וקוצר אין בזה יתרון, רק המצוה שאדם מביא את עומר התנופה זהו היתרון מכל העמל, ר’ ישמעאל בר נחמני אומר בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה שלמה צריך לומר מה יתרון לאדם וגו’ יכול אף בעמלו של תורה משמע, חזרו ואמרו אילו אמר בכל עמל ושתק היינו אומרים אף עמל של תורה, אבל אינו אומר אלא בכל עמלו של אדם בעמלו אינו מועיל אבל עמל של תורה מועיל, אמר ר’ לוי כל מה שהבריות מגדלים בתורה ומצוות ומעשים טובים בעוה”ז דין שהקב”ה מזריח להם את השמש‘, מבואר שיש חילוק מהותי בין העמל של תורה לכל שאר דברי העולם שאף שאדם עמל בהם אין לו שום יתרון בעמל עצמו אלא רק אם בתוצאה השיג איזה דבר, אבל עמלה של תורה היא מעלה עצמית, כמו שנתקן לנו לומר בתפילת בית המדרש ‘אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר’, העמל שלהם אינו מביא להם שכר בעצם העמל אלא רק בתוצאה, אבל עמל התורה היא מעלה עצמית.

ואין זו רק תוספת מעלה אלא שזהו עיקר התפקיד של עמ”י כמו שכתוב בחז”ל (ויק”ר פרשת אמור) ‘ר’ אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף אמר ר’ אבא בר כהנא קחו מוסרה שלתורה ואל כסף. למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני עשו, בלא לחם, על שלא שבעתם מלחמה של תורה, ויגיעכם בלא לשבעה למה אתם יגעים ואומות העולם שבעים, בלא לשבעה, על שלא שבעתם מיינה שלתורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי’.

זו ההסתכלות הנכונה על התורה שהיא הלחם ויין שלנו, אין לנו קיום בלי התורה ורק עם התורה יש לנו מציאות.

ועיקר מה שנבראנו מתחילת היצירה הוא לתפקיד הזה כמו שאיתא במדרש רבה ויקרא כ”ה ג’ “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, ר’ יהודה בר סימון פתח “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב”ה וכו’, אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה אלא במטע תחילה, דכתיב “ויטע ה’ אלוקים גן בעדן”, אף אתם שנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ‘, ומהי נטיעה זו, ביארו שם חז”ל: “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, הדא הוא דכתיב “עץ חיים היא למחזיקים בה”. מה כתוב כאן, שגם עמל התורה נקרא נטיעה, ונטיעה זו צריכים לנטוע כשבאים לארץ כמו נטיעת עץ מאכל. תלמידי חכמים הם נוטעים עץ חיים למחזיקים בה.

זהו התפקיד של עמ”י לקים את העולם ליטע את עצי החיים של כל המציאות, ומצאנו בחז”ל שתלמידי חכמים נקראים ‘בנאים’ שעוסקים בבניינו של עולם, אכן נראה שבדברי חז”ל כאן נוסף עוד דבר מיוחד שהבנין הוא דבר דומם, אבל יש עוד בחינה של ת”ח שנוטע דבר שצומח ומגדל פירות, וכמו שאומרים בברכה על התורה ‘וחיי עולם נטע בתוכנו’, זו המהות של תורה, וע”ז אומרים חז”ל “בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון איתך” אם יש לך זכות קח אמרי, אמר הקב”ה למשה אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה.

זאת ועוד צריך לדעת שהתיקון שלנו  נכלל בריבוי בעסק התורה וכמו שאמרו חז”ל ‘רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים מה יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים’, הריבוי בעסק התורה היא ההגנה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם.

מה העבודה שלנו למעשה לפני קבלת התורה?

לפני מתן תורה נאמר בפ’ יתרו “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וכו”. וביאר רש”י “ועתה”, אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות, ולכן מיד עם ישראל קבל על עצמו נעשה ונשמע, מכאן רואים שהכל תלוי בקבלה, שאם האדם מקבל על עצמו אז ההתחלה יותר קלה.

מקור הדברים הוא מחז”ל כמו שכתבו בילקוט על הפסוק מישעיהו “הן אתם מאין, ופעלכם מאפע, תועבה יבחר בכם” הן – אחת, אתם – יחידים, מאין – מכל הגוים שהם כאין כנגדו, “ופעלכם מאפע” – אמר ר’ לוי כל פעולות טובות שעתיד הקב”ה לעשות לישראל אינו אלא בשביל פעיה אחת שפעו לפניו בהר סיני ואמרו “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”.

ובשכר שאמרו נעשה ונשמע, הגם שאמרו זאת לפני חטא העגל, מעלת הקבלה עמדה להם שהקב”ה בחר את השור לקרבן, כמו שנאמר “תועבה יבחר בכם” כקרבן.

ומבואר כאן גודל מעלת הקבלה שאם אדם מקבל על עצמו יש לו מיד סייעתא דשמיא לעמוד בקבלה שקיבל על עצמו.

אבל יש לזה הקדמה אחת יסודית שכבר היה במתן תורה של “ויחן שם ישראל כנגד ההר” ואמרו חז”ל ‘כאיש אחד בלב אחד’, בימים אלה אנחנו מתאבלים גם על פטירת תלמידי ר’ עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, מה התביעה עליהם אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל אנחנו יודעים מה כן צריך להיות, על נדב ואביהוא נאמר שנענשו על שלא שאלו עצה זה מזה פי’ שלא העריכו  כדי להתייעץ האחד עם חברו.

כתוב בגמ’ בסנהדרין עה”פ בזכריה “ואקח את שני המקלות לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חובלים” “נעם” – אלו ת”ח שבא”י שמנעימים זה לזה בהלכה, “חובלים” – אלו ת”ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. “ויאמר אלי אלו שני בני היצהר העומדים וגו” ושנים זיתים עליה” “יצהר” – אמר ר’ יצחק אלו ת”ח שבא”י שנוחים ומשמנים זה לזה בהלכה כשמן זית, “ושנים זיתים עליה” – אלו ת”ח שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה. נאמר כאן שת”ח צריכים להיות אחד לשני מנעימים ונוחים ומשמנים זה לזה.

כתוב בילקוט תרס”ה ‘וכי ימוך אחיך והחזקת בו” הדא הוא דכתיב “אשרי משכיל אל דל” אמר ר’ יונה אשרי נותן לא נאמר אלא אשרי משכיל שצריך להשכיל ולהבין מה העני צריך, וע”ז נאמר “רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה”, וכתיב “עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה”, פי’ איש רש עני בתורה אומר לאיש תככים, אדם שלמד סדר אחד או שני סדרים, השניני פרק אחד, ולמד איתו והשנהו, “מאיר שניהם ה” וקנו עוה”ז ועוה”ב, אבל עשיר בתורה ורש בתורה נפגשו ואמר עני לעשיר השניני, ואמר אתה אוחז במאימתי בברכות ואני אוחז בעוקצין לך לדכוותך לאדם ברמה שלך ולא השנהו, “עושה כולם ה” מי שעשה לזה חכם יכול לעשות לזה טיפש ואת הטיפש יעשה חכם’.

הקב”ה יזכה אותנו להתכונן למתן תורה עם הקבלה הנכונה, שנקבל עלינו להספיק ידיעות בש”ס, ושתורתינו תהיה קבע ומלאכתינו עראי, ושנלמד להעריך ולכבד ולהתייעץ עם זולתינו, וכן להשכיל לעזור לחברינו, ועי”ז נזכה ל”אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה”, וכמו שאמרו חז”ל שבתהילים ישנם עשרים ושנים “אשרי”, ורק כאן נאמר שכרו “שביום רעה ימלטהו ה”, דהיינו מדין גיהנום.

תלמידי, ידידי אהובי, אלו דרכי ישיבתינו הק’ בזה התחנכנו, ובזה נחנך את הדורות הבאים בע”ה, ושנזכה לשמוע ללמוד וללמד ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, ושנזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן.