דברי רבותינו

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימתו (טז,א)
אמרו חז”ל שכשקהב”ה עושה דין בצדיקים שמו מתיירא מתעלה ומתקלס. הביאור הוא שבעצם גילוי מידת הדין מתיירא ומתקלס שמו, אך כשנעשה תוקף הדין בצדיקים גדול הוא ביותר. וזה שאמר אהרן למשה “יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך” ויק”ר יב,ב). הרי ש”בקרובי אקדש” הוא ע”י הגדולים ביותר שבזה מתיירא מתעלה ומתקלס שמו של הקב”ה ביותר.

ברמב”ם (אבל יג,י) פוסק שאין בוכין על המת יותר מג’ ימים ובתלמידי חכמים לא יותר מל’ יום. ומצינו במות משה רבינו “ויבכו בני ישראל את משה שלושים יום ויתמו ימי בכי אבל משה”, אך הנה במיתת בני אהרן לא נאמר שיעור זמן הבכיה אלא בסתמא “וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'”.

ונראה שיש שיעור לבכיית אבל כמו ב’ימי בכי אבל משה’, אך בבני אהרן הבכיה על השרפה אשר שרף ה’ ובזה מתיירא ומתקלס שמו של הקב”ה ולכן בכיה זו היא בכיה לדורות משום שע”י בכי זה מתיירא שמו ית’.

ועוד נראה שבכל המקומות לא הוזכר חיוב בכי אלא סיפור הדברים ורק במות בני אהרן כתוב “ואחיכם כל בית ישראל יבכו – שיש חיוב בכך. ונראה שהיינו משום שבכי זה הוא התבוננות במידת הדין ועי”ז מתיירא ומתקלס שמו ית’ ולכן יש דין שיבכו ישראל את השרפה אשר שרף ה’.

ועוד יש להוסיף שביתת בני אהרן הייתה בתום ח’ ימי המילואים, ובחנוכת המשכן נאמר “וירא העם וירונו”, ונראה שאע”פ שהגיעו לדרגת “וירונו” נלקחו שני בני אהרן כדי שיתרוממו יותר ויגיעו למדרגת יראת שמים שע”י מיתת הצדיקים, וכדי שישיגו מעלה גבוהה יותר ביראה נלקחו הגדולים ביותר.

מרן רה”י הגאון רבי נחום פרצוביץ’ זצ”ל
בהספד על פטירת מרן רה”י הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

חז”ל אומרים (דברים רבה ה.ב) על הפסוק: “לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם” מה ראה שלמה ללמד את העצל מן הנמלה, הנמלה הזו אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינו אלא חטה ומחצה, והיא הולכת וכונסת בקיץ כל מה שמוצאת, חיטין ושעורין ועדשין. אמר רשב”י: מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור, מה שהכניסה מן הקיץ לחורף. א”ר תנחומא וכל חייה אינה אוכלת אלא חטה ומחצה והיא כונסת את אלו. ולמה היא עושה כן, שאומרת שמא יגזור עלי הקב”ה חיים ויהא לי מוכן לאכול”.

מרגלא בפומיה דמרן ראש הישיבה הגאוןרבי נתן צבי פינקל זצוק”ל להקשות: איזה הגיון יש לאגור כל כך הרבה, כשהצורך הוא כה קטן? הרי גם אם יגזור הקב”ה על הנמלה שנות חיים ארוכות, עד שנות עולם, לא תצטרך שלש מאות כור? אלא, רואים כאן יסוד גדול: שכדי להלחם עם העצלות, עם היצר שמרמה את האדם שאינו יכול להגיע למשהו בימי חייו, צריך “מחייב” של שלוש מאות כור! כך, ורק כך, שייך להגיע למה שאפשר להגיע.

בתחילת כל “זמן” בישיבה, הציב לעצמו מרן רה”י זצ”ל תוכנית ברורה, איך ינצל את זמנו בצורה הטובה ביותר. אלו מסכתות ילמד, באלו הספקים יוכל לעמוד, ועל אלו מסכתות שלמד בעבר יחזור. הוא קבע חברותות רבות, עם חלקם למד סדרים שלמים, ועם חלקם פרקי זמן קצרים, כך שסדר יומו היה בנוי, ברור ומתוכנן. גם אם לא עמד בכל הייעדים שהציב לעצמו, היה לו מחייב להשלים את זה, כאשר ברור היה לו, מה הוא יכול להספיק ולהיכן הוא שואף.

ואכן, סדריו היו מנוצלים כל כולם ללימוד. הוא התנהג בצניעות רבה ובשקט, לא בלט בין אברכי הישיבה בגאונות או בכשרונות זוהרים במיוחד, אבל בלט בהתמסרותו לתורה בשקידה מוחלטת.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

אחרי מות

בדיני פיקוח נפש

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

יומא פ”ה ע”ב יליף משם ר’ שמעון בן מנסיא דפקוח נפש דוחה שבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומקשה שם אביי דאשכחן ודאי ספק מנלן. ולכן מסיק הגמ’ דילפינן פקוח נפש דוחה שבת מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם ואפילו ספק דוחה שבת.

וע’ תוס’ ב”מ קי”ד ע”ב וז”ל תימה לר”י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילד וגו’ וי”ל שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פקוח נפש עכ”ל. וצ”ע דאם חשוב פקוח נפש אמאי הוצרכו לומר שהיה ברור, והרי ספק פיקוח נפש ג”כ דוחה שבת.

וע’ העמק שאלה קס”ז י”ז בכוונת תוס’ דבאמת אין דין פקוח נפש על מי שכבר מת להחיותו, וכוונת תוס’ דנשאר סברת חלל עליו שבת א’ כדי שישמור שבתות הרבה, וביומא אמרו דמה”ט אין לדחות אלא בודאי ולא בספק ובספק אמרו משום וחי בהם, ולכן כתבו תוס’ דבודאי יחיה ולכן הוי בכלל חלל עליו שבת א’ כדי שישמור שבתות הרבה. וכ”כ בדבר יהושע ח”א סוס”י נ’ וכ”כ חלקת יואב, ח”א תנינא ח’ בדעת התוס’.

אכן ע’ רמב”ן נדה מ”ד לענין ההורג עובר אי חשיב רוצח ואי נפש העובר חשיב נפש, וס”ל לרמב”ן דלא חשיב נפש, והק’ הרמב”ן מהדין דמחללים שבת להציל את העובר אלמא דחשיב עובר, וכתב שם וז”ל דגרסינן בערכין האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין ממנה הולד ואמאי מחללין שבת כיון שאינו קרוי נפש וכו’ ולאו קושיא היא התם אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה עכ”ל. וצ”ע דאי היתר להציל עובר רק משום חלל עליו שבת אחת הרי אמרו ביומא דזה דוקא בודאי, ואילו בערכין משמע דמציל את העובר אפילו בספק הצלה.

ובאמת היה נראה ליישב דכוונת הרמב”ן דאחר דכתיב וחי בהם הוא גלוי על סברת חלל עליו שבת אחד ולא משום דשבת הוי כמו פיקוח נפש. מיהו קשה לפרש כן בקרא, דהרי בודאי וחי בהם כתיב גם בשוטה וכדומה או לחיי שעה אף דלא שייך חלל עליו שבת אחד וכו’, ועוד שהב”ה שכ”ט הוכיח דלא כבית מאיר מדין תינוק מושלך ברוב עכו”ם שמפקחין עליו את הגל, וע”כ משום פקוח נפש הוא, והיאך נלמוד משם גם דין חלל עליו שבת אחד אפילו במקום ספק.

וצ”ל דאחר שאמרה תורה וחי בהם אפילו משום ספק וכמו שפירש”י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיבא לידי ספק מיתה, מעתה ניתן רשות לדרוש גם הא דדריש ר’ שמעון בן מנסיא דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת דגם שם הכוונה אפילו משום ספק. אך צ”ב בזה דהרי לפי הנ”ל מוכח מדין שוטה וכדומה דפי’ וחי בהם קאי על עצם החיות, ואיך נלמוד משם קולא במקום דאין ענין בחיות כגון בעובר אלא דמחללים שבת מטעם אחר כדי שישמור שבתות הרבה. ואולי באמת שני ענינים הם, אך דרשינן מקרא זה וחי בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל, וכמ”ש תוס’ יומא פ”ה ע”א, ובכלל זה גם עובר אף דפשיטא לן דבעובר לא שייך לומר שהחיים שלו דוחה איסור התורה וכאילו שהתורה מגביל דיני התורה שאין בהם חיוב מסירות נפש דהרי אין כאן נפש וחיות כלל, וע”כ מה שהתירה תורה לענין עובר הוא משום חלל עליו שבת אחד, ומצד שני בודאי דין התורה איירי גם בשוטה וע”כ בכלל דין התורה גם משום שהחיות דוחה האיסור.

מעלת חידושי תורה

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'” (ויקרא יח, ה).

רש”י פירש פסוק זה על פי דברי חז”ל בתורת כהנים (קדושים, ח), וזה לשונו: “ושמרתם את חוקותי, לרבות שאר דקדוקי הפרשה שלא פירט הכתוב בהם. דבר אחר, ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים, לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים”. עוד מצינו בחז”ל (סנהדרין עד, א) שדרשו מפסוק זה: “‘וחי בהם’ ולא שימות בהם”, ומכאן למדו הלכה (שם): “כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג”.

“וחי בהם”- מעלת חידושי תורה

אולם הנצי”ב בפירושו על התורה (‘העמק דבר’ ו’הרחב דבר’, שם) ביאר את הפסוק באופן מחודש, על פי דברי המשנה באבות (פ”ד, מ”ה): “רבי ישמעאל אומר, הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות”.

התוס’ יו”ט (שם) עמד על דקדוק לשון המשנה. הלא לכאורה ‘על מנת לעשות’ היינו על מנת לקיים את המצוות, ואם כן, ‘הלומד תורה על מנת ללמד’ שאינו לומד על מנת לעשות, הרי הוא לומד תורה שלא על מנת לקיים מצוות. אדם כזה הרי הוא בכלל רשע גמור ואין בלימוד תורתו מעלה כלל, ומדוע ‘מספיקין בידו ללמוד וללמד’.

וביאר בזה, שבודאי גם הלומד ‘על מנת ללמד’ לימודו הוא על מנת לקיים את המצוות, אך אדם זה אינו לומד בעיון מתוך עמל ויגיעה על מנת לחדש חידושי תורה. כשנקטה המשנה: “על מנת לעשות” כוונתה לאדם הלומד על מנת לעשות ולחדש חידושי תורה, מתוך כוונה להוסיף להבין ולהעמיק בלימוד התורה. על לימוד תורה באופן זה כתבה המשנה: “מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות”. כלומר, ‘ללמד’ – להעמיד תלמידים, ‘לשמור’ – לזכור את דברי התורה שלמד, ‘ולעשות’ – לחדש חידושי תורה. מעלות אלו כולן הם ממין העניין, שהרי גם על העמדת התלמידים מצינו בחז”ל שמביאה היא לעליה במעלת חידושי תורה, כדאיתא בגמרא (תענית ז, א): “אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן”. על דרגה נפלאה זו אנו מתפללים כל יום בברכת ‘אהבה רבה’: “ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה”.

מעתה יש לומר שזהו ביאור הכתוב: “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי” – זו מצות תלמוד תורה, ללמוד את כל חוקי ומשפטי התורה. “אשר יעשה אותם האדם” – זה אופן הלימוד המוטל על האדם: לימוד בעיון על מנת להבין, להעמיק, לעשות ולחדש חידושי תורה. “וחי בהם” – על ידי עמל ויגיעה כזו יזכה האדם לחיי העולם הבא, וכפי שתרגם אונקלוס (שם): “ויחי בהון לחיי עלמא”.

עמל התורה וחידושי תורה בעולם הבא

וביאר בזה הגר”ח קמיל זצ”ל (אמרי חיים, מאמר ‘חידושי תורה’) על פי דברי הגמרא בברכות (סד, א): “אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהילים פד, ח): ‘ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון”. וכתב רש”י: “אין להם מנוחה – מישיבה לישיבה וממדרש למדרש”. מבואר בגמרא, שתלמידי חכמים מוסיפים לחדש חידושי תורה גם בעולם הבא. וביאור הדבר, שכאשר אדם עמל בתורה, קונה הוא בנפשו כח עצמי שעל ידו הוא זוכה לחיי העולם הבא. לכן, אם היה לימודו באופן כזה, שהרגיל את עצמו לחדש וליצור יצירה תמידית בתורה, קנה בנפשו את כח היצירה התמידית בתורה, וכך הוא ימשיך לחדש וליצור חידושי תורה לעד ולנצח נצחים. זו כוונת הכתוב ‘וחי בהם’ – על ידי לימוד התורה וחידושי התורה מקבל האדם כח להגיע לעולם הבא ולחדש שם חידושי תורה. וראויים הדברים למי שאמרם!

אם נתבונן, ניווכח לראות כי התחדש בדברים אלו חידוש עצום!

שהרי בפשטות עמל ויגיעה שייכים רק בעולם הזה שהוא עולם המעשה, ואילו בעולם הבא שהוא עולם הגמול יש רק קבלת שכר. אך אם למדנו מדברי חז”ל שבכוח החידוש מוסיף הת”ח ליצור ולחדש בתורה, הרי בעל כרחך לומר שגם בעולם הבא יעמול ויתייגע בתורה הקדושה. ביאור העניין הוא, שעמל התורה הוא מהות החיים של האדם ומבלעדיו חייו אינם חיים, ולכך גם בעולם הבא שייך האדם בעמל התורה. גם בעולם הגמול, ומחמת הגמול עצמו של חיי הנצח בעולם הבא, חייב אדם לעמול בתורה. אין לך קבלת שכר גדולה מכך, שהאדם יכול להמשיך ולחדש בתורה לנצח נצחים. וכמו שכתב הנצי”ב (עמק דבר, שם): “וחי בהם – פירושו שיהא נפשו מתענג בהרגש רוחני בהם”.

עניין העולם הבא, הוא להתקרב ולהתדבק בשכינה ככל האפשר. ככל שהאדם קרוב יותר במעשיו לרצון ה’, כך דביקותו בו רבה יותר. אין לך אדם הקרוב לרצון ה’ יתברך יותר מהלומד כל ימיו בעיון גדול, שהרי עמל הוא ומתייגע בתורה להבין את רצון הקב”ה. ונראה להוסיף על דברי הנצי”ב, ולבאר על פי זה את לשון ברכת ‘אהבת עולם’: “ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה”. אדם שעמל ומתייגע בדברי תורה יומם ולילה, זוכה על ידם לחיי נצח – ‘כי הם חיינו ואורך ימינו’. לא זו בלבד, אלא עתיד הוא לשמוח בדברי התורה ‘לעולם ועד’ – לעולם הבא. כי גם בעולם הבא עוד יוסיף ליצור ולחדש חידושי תורה שיביאוהו לשמחה רבה.

שורש חידושי תורה- מידת בקשת האמת

עוד העמיק בזה הגר”ח קמיל זצ”ל וביאר, ששורש הרצון להבין את דברי התורה לעומקם, היא מידת בקשת האמת. אדם שמבקש ומחפש את האמת, בוודאי רוצה בכל מאודו לדעת ולהבין מהו רצון הקב”ה, והרי הוא עמל ויגע תמיד לעיין בתורתו. על ידי עמל התורה קונה הוא בנפשו את כח היצירה התמידית בתורה, ובזה מחזק ומגביר בו את מידת בקשת האמת, לדעת ולהבין את רצון הקב”ה.

בזה ביאר את דברי הגמרא בפסחים (כב, ב): “תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל’את ה’ אלהיך תירא’ (דברים ו, יג) פירש. אמרו לו תלמידיו, רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש ‘את ה’ אלהיך תירא’ לרבות תלמידי חכמים”. ויש להבין, הלא שמעון העמסוני אמר לתלמידיו ‘כך אני מקבל שכר על הפרישה’, כלומר, שהוא חזר בו מכל הדרשות שדרש את תיבת ‘את’, ומדוע שאלוהו תלמידיו ‘כל אתים שדרשת מה תהא עליהם’, הלא לכאורה ודאי שדרשות אלו כולן בטלות. אך הביאור הוא, שתלמידי שמעון העמסוני היו עמלים ויגעים כל ימיהם לחדש חידושי תורה מחמת מידת בקשת האמת שהייתה טבועה בהם. באותו הזמן שדרש רבם את תיבת ‘את’ בכל מקום, גם הם הוסיפו לחדש חידושי תורה על פי דרשות אלו, וטעמו בהם את טעם אמתה של תורה. ועתה, כשרבם חזר בו, שאלוהו ‘כל אתים שדרשת מה תהא עליהם’ – מה יהא על אותם חידושי התורה שחידשו. ואכן טענתם הייתה ראויה ביותר, שהרי מצינו לבסוף שבא רבי עקיבא והחזיר את כל הדרשות למקומן.

חידושי תורה – החיות האמיתית והנצחית של עם ישראל

בוא וראה, את גודל מעלת הלימוד מתוך חידושי תורה. מסופר על הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ”ל בעל הברכת שמואל, שסמוך לתחילת המלחמה האיומה דרש דרשא ארוכה להמון העם בבית הכנסת. והנה באותם ימים ערב המלחמה הנוראה כולם היו נתונים בסכנת חיים פשוטו כמשמעו, ולכאורה היה מן הראוי לדבר בימים טרופים אלו על נושאי אמונה וביטחון, בכדי לחזק את לב העם החרד. אך כל דרשתו של הגאון רבי ברוך בער זצ”ל היתה רק על חשיבותם העצומה של חידושי תורה.

אכן הנהגתו לכאורה תמוהה, הלא כבר אמר שלמה המלך בחכמתו (קהלת ג, א): “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים”, ובעת ש’מחוץ תשכל חרב’ אין ראוי לדבר על ענין היפה לעתות שלום, כשאיש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, ובני התורה יושבים והוגים בתורה בבית תלמודם. בהכרח, שעמל התורה וחידושי התורה הם החיות האמיתית והנצחית של עם ישראל! ובלעדי זה אין זה חיים! וכפי שאנו אומרים בתפילה “כי הם חיינו ואורך ימינו”. לכן, אף בשעת המלחמה כאשר כולם נתונים בסכנת חיים, ראה רבי ברוך בער לדבר על מעלת חידושי התורה. לפי שהם הם נותנים את החיות הנצחית לעם ישראל!

המחדש בתורה קונה את תלמודו ומשתקע בו

מן הראוי להוסיף בזה עוד, כי מלבד עצם חידושי התורה שאדם זוכה לחדש הוא רואה בזה עוד תוספת מעלה נפלאה, שכן על ידי כך הוא שוקע בלימוד ללא הפסק וללא היסח הדעת, וראשו אינו פנוי לדברים בטלים, וביותר, שעל ידי זה הוא זוכר היטב את הסוגיא כדבעי, ואפשר לראות זאת בבירור, שאדם שיש לו קושיא טובה או דיוק טוב בדברי התוספות, הוא זוכר את תלמודו באופן נעלה ביותר, וככל שהוא יחדש יותר חידושי תורה בסוגיא כך הוא ייטיב לזכור את סוגיא זו על פרטיה, והוא בדוק ומנוסה!

חידושי תורה – כנגד סכנת מידת ההרגל

עוד מעלה נפלאה יש בלימוד מתוך חידושי תורה, שמגן הוא ומציל את הלומד מסכנת כוח ההרגל שרעתו רבה מאוד.

נאמר (ויקרא טז, ב): “ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת”. ויש להבין, מדוע אסרה התורה על הכהן הגדול להיכנס בכל עת לקודש הקודשים. אמנם רש”י פירש זאת וכתב: “כי בענן אראה – כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני ולפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא”. וביאר בזה ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘ואל יבוא בכל עת אל הקודש’), שסכנת ההרגל היא כה גדולה, עד שאם היה מותר להיכנס בכל עת אל הקודש, היה אפילו המקום המקודש ביותר בעולם – קודש הקדשים – יכול להפוך בעיני האדם להיות כמו חולין רח”ל. ואף אדם נעלה בקדושתו כאהרון הכהן, עלול ליפול בסכנה זו, אילו היה מותר לו להיכנס לקודש הקדשים בכל עת שירצה.

וכן מצינו במן שירד במדבר. אף שטעמו היה ערב לחיך מאוד עד ש”כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים” (יומא עה, א), מכל מקום נאמר (במדבר כא, ה): “ונפשנו קצה בלחם הקלוקל”, והיינו משום שהורגלו בו ונפשם מאסה בזה. אכן, לאחר שפסק המן לרדת וכלל ישראל יצאו מהרגלם, שבו והבינו את מעלת המן שהייתה להם, כפי שנאמר (יהושע ה, יב): “וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא”, ופירש רש”י: “ולא היה עוד לבני ישראל מן – אם היה להם מן לא היו אוכלים מן התבואה, שהמן היה נוח להם, משל אומר לתינוק מפני מה אתה אוכל פת שעורין, לפי שאין לי פת חטין”. רואים אנו כמה גדול כוח ההרגל, וכמה גדולה מאוד רעתו, שביכולתו לעקור ולשרש את מעלת הדבר הטוב ביותר. שכיון שנפש האדם מורגלת בזה אינו משים אל ליבו את מעלת הדבר.

מעתה נתבונן, כי מידה רעה זו כוחה גדול מאוד גם לעניין דברי תורה, וכפי ששנינו (אבות פ”א, מ”ד): “יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם”. וביאר החסיד יעבץ (שם), וזה לשונו: “כי בטבע האדם לקוץ בדברים בהתמדתם ויבואו לבוז המלמד והתורה עצמה, ולכן אמר התנא שאל יאמר אדם כבר שמעתי זה פעמים רבות אלא ‘הוי שותה בצמא את דבריהם’ כאילו שלא שמעתם מעולם”. כדי למנוע מההרגל לגרום לאדם לקוץ בדברי תורה, מוטל עליו ללמוד את דברי התורה מתוך התחדשות, ולשמוע את דברי התורה בצמאון גדול כביכול לא שמע את דברים אלו מימיו. ואין כחידושי תורה לסייע בידי האדם להילחם כנגד סכנת ההרגל, שהרי כיון שמחדש חידושי תורה הוא מרגיש התחדשות נפלאה בעסק התורה.

אמנם עלינו לזכור ולשנן ללא הרף, כי עיקר הכוונה בחידושי התורה היא לדעת מהו באמת רצון ה’. והוכיח זאת מרן הגר”ח זצ”ל מדברי הגמרא בברכות (ו, א): “ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר (שמות כ, כד): ‘כל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'”. ויש להבין, מדוע פירשו חז”ל את דברי הכתוב “אזכיר את שמי” על לימוד התורה, ולא על תפילה או על אמירת תהילים שיש בהם הזכרת שם ה’. בהכרח שעיקר מעלת הזכרת שם ה’ היא בלימוד התורה, כי רק על ידי עמל ויגיעה בלימוד התורה אפשר לדעת מהו רצון ה’, ועל ידי זה מוזכר שם ה’ בעולם. והוסיף וסיפר בזה, שאביו זצ”ל היה עומד בישיבה כשעיניו זולגות דמעות משמחה, והיה אומר: “בחורים צעירים במה הם עוסקים, לדעת מהי דעת עליון, לדעת מה אומר הרבונו של עולם בדין זה!”

יעזרנו הקב”ה שנתחזק ונלמד תורה בעיון גדול, בהבנה ובעומק, ללא הפסק והיסח הדעת, ומתוך בקשת האמת לדעת את רצון הקב”ה, ונוסיף לעמול בדברי התורה מתוך שמחה והרגשת התחדשות כבשעת נתינתן מסיני, ולא חלילה מתוך הרגל כ’מצות אנשים מלומדה’ (ישעיה כט, יג), ובזכות זה נזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה באהבה ובשמחה.