דברי רבותינו

וישאר אך נח ואשר אתו בתבה (ז,כג)

וברש”י: היה גונח וכוחה דם מטורח הבהמות והחיות, וי”א שאיחר מזונות לארי והכישו. ועליו נאמר ‘הן צדיק בארץ ישולם’.

ועי’ ברמב”ן (ו,יט) שביאר את גודל העבודה והטורח שהיה על נח לדאוג לבעלי חיים כה רבים, וסיים “צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו“.

ומקשה מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: הלא דרכים רבות לקב”ה לקיים את בעה”ח, ונח “איש צדיק תמים”, ומדוע נצטווה במלאכות אלו שהיה מן הראוי לתנן לאדם גס ופשוט?

במד”ר (ויקרא כב,א) איתא: ‘ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד’- אפי’ הוא מלך והוא שליט מסוף העולם ועד סופו, לשדה נעבד! עבדת ארעא עביד וכו’ וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, ע”כ. הרי שאפי’ מלך שכל תענוגות עולם בידו, ומושל בשרים ורוזנים, אעפ”כ ‘מלך לשדה נעבד – קרקע אין לו מה הנאה יש לו’, אין לו שום הנאה ללא עבודת הקרקע הפשוטה והבזויה. ועי”ש.

למדים אנו שעיקר חיות האדם אינה מהשררה וגינוני המלכות, אלא דוקא ממלאכת האדמה והרפש הפשוטה והשפלה. וכן מצינו בקב”ה ‘המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון’ – שכביכול הי”ת נמצא באשפתות ובעפר ושם משמש הוא את כל הבריאה – “מלך לשדה נעבד”.

ולכך דווקא נח איש צדיק תמים נצטווה במלאכות בזויות אלו, כי משמשות זו עיקר חיותו של האדם ולא מן השררה.

והוסיף המשגיח: “פעם בקלם ראיתי את הסבא לוקח החוצה את קערת המים שנטלו בה הכהנים ידיהם וניסיתי לקחת אותה ממנו. הביט עלי הסבא במבט קשה כאומר: חדש אתה, אינך יודע כלום מכל אשר סביבותיך. זהו ‘מלך לשדה נעבד'”.

דברי הימים

אברהם בן אברהם קטז’ושא

בשרשרת של ניסים הגיעו בני הישיבה בימי המלחמה העולמית ליפן. על מנת שיוכלו להיכנס ליפן הם החזיקו באשרות מעבר דרך יפן לאי קורסאו, אך תוקפן היה לעשרה ימים בלבד. מובן שלא היה בדעתם כלל להמשיך במסע הנדודים, אך מנגד השלטון היפני הנוקשה אינו מאפשר לחרוג ממסגרת הזמן שהוקצבה.

השתדלותם של ראשי ומנהלי הישיבה, ולאחר מכן של האדמו”ר מאמשינוב שהיה גם הוא מפליטי אירופה שהגיעו ליפן, הצליחה להאריך את זמן השהיה ביפן במספר שבועות, אך לאחר מכן לא הועילו הבקשות.

גם כאן זימנה ההשגחה את הישועה. פרופ’ קטז’ושא (קוצ’וז’י) מאוניברסיטת טוקיו היה קרוב משפחה לגזע המלוכה היפני, הייתה לו השפעה רבה על גופי השלטון. קטז’ושא פקפק בצדקת הדת היפנית וחקר דתות אחרות. כששמע שהגיעו יהודים ליפן בא לראותם ולהתעניין בדתם. הוא יצר קשר עם רבני הישיבה והתלמידים והתפעל מדרכם וממה שלמד מהם על היהדות.

כשרצו היפנים לגרש את הפליטים היהודים מארצם, הפעיל קטז’ושא את קשריו והצליח להאריך את שהותם של בני הישיבה ביפן למשך חצי שנה.

כאשר השפיעו הגרמנים על היפנים לחסל את היהודים שבמדינתם, מינה הקיסר היפני ועדה שתפקידה להכין דו”ח מפורט על הפליטים היהודים, על טיבם, על נאמנותם, דתם, אורחות חייהם ותרומתם לחברה. גם כאן התערב קטז’ושא והשפיע על מכיני הדו”ח לכתוב אותו בצורה חיובית. השתדלויות אלו כמעט עלו לו בחייו (בע”ה נפרט בזמן אחר).

לאחר המלחמה, בשנת תשי”ט הגיע קטז’ושא לישראל והתגייר, שמו נקרא אברהם בן אברהם. במסיבה שנערכה לכבודו בישיבה אמר קטז’ושא: כשהייתם ביפן ביקרתי אתכם כדי לעזור לכם, כשראיתי אתכם בלימוד התורה ובשעת התפילה החלטתי להיות יהודי. כששמעתי שהגעתם לירושלים עיה”ק השתוקקתי להיות במחיצתכם.

אברהם בן אברהם נפטר ביפן ביום ה’ במרחשון תשל”ד וע”פ צוואתו הובא למנוחות בירושלים. תנצב”ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

הדסים שלקט אחר ר”ה של שביעית האם מותר לזרוק

ע’ ירושלמי מסופק בפרח של ריח אם יש קדושת שביעית. וידוע מהריל”ד היה מקיל שאין קדושה בהדסים. וע’ מנח”י ח”ו ק”ל ג’ ומנח”ש נ”א כ”ג בטעם שהקיל מהריל”ד בהדסים משום שהיום אין עומדים אלא למצוה ולא לריח.

וכעי”ז משמרת להבית עמ’ כ”ב ובשם אחיו מטשעבין דבאתרוג בזה”ז אין קדושה כי אין אוכלים ונוטע אדעת מצוה ולא לאכילה, וע’ מהרשד”ם סי’ קצ”ב לפטור מתרו”מ מה”ט, ודייק כן ברמב”ם פ”ב ממעשר ה”א דכתיב עשר תעשר וכו’ ואכלת. וע’ כפו”ת ל”ד ע”ב ואו”ש פ”ח מלולב ה”ב שהקשו על מהרשד”ם מירושלמי ערלה פ”א ה”א, דף ב’ ע”א, ורמב”ם פ”י ממע”ש ה”ז שחייב בתרו”מ. והטעם פי’ האו”ש  כי אתרוג צריך שיהא עומד לאכילה, (ויש לדון בזה לענין אתרוג שנטע רק עבור חוה”מ, וע’ כרם ציון פ”ד סק”ג), (וכעי”ז פי’ הח”ס סוכה ל”ה בכוונת הרא”ש ערלה ב’ שכתב דנטע ללולב חייב התמרים בערלה, ופי’ כנ”ל, וס”ל דגם לולב בעי עץ שראוי להוציא תמרים). ועכ”פ בהדסים מובן להקל.

מיהו עיקר דין זה לא ברירא וע’ תפא”י חולין פ”ג אות ט’ שנסתפק בזה כיון שאמרו בסוכה ל”ז וויקר”ר ל’ דהדס עומד לריח.

ובעיקר דברי מהרשד”ם צ”ב בזה אמאי מצוה אין בו קדושה. וע’ מנח”ש מ”ב בענין נר בהכ”נ, וי”ל דשם הרי הוא מדליק משא”כ כאן שאינו נהנה כדרך שימושו כלל.

והנה כ”ז א”ש להלכה, אבל קשה לפרש כן בטעם מהריל”ד דהרי מהריל”ד מחמיר בלולב אף דהיום אין עומד למטאטא אלא למצוה, וע”כ לא ס”ל כמהרשד”ם. אלא ע”כ הטעם שמקיל בהדסים משום ספק הירושלמי דבשמים.

מֵי נח

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

״כי מי נח זאת לי״ (ישעיהו נד,ט), ואמרו חז״ל (זהר על הפסוק בא אתה וכל ביתך אל התיבה, בראשית ז,א) שנקרא המבול על שמו, לפי שכשנודע לו שינצל הוא ובניו, לא התפלל על בני דורו שלא יבא עליהם המבול. והנה נח מסר נפשו לקיום העולם, כמו שאמרו חז״ל (תנחומא נח אות ט): ״א״ר לוי, כל אותן י״ב חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות וכו׳׳׳, ועי׳ בפירוש האוה״ח הק׳ (בראשית ט,ג) שהותר לנח לאכול בשר בעלי חיים הואיל וטרח ויגע בהם בתיבה, וכל זה מורה על גודל מסירות נפשו של נח לקיום העולם, ובכל זאת לא התפלל על בני דורו, ותמוה מאד מדוע לא התפלל?

והנה אפשר היה לבאר, עפ״י מה שאמרו חז״ל (בראשית רבה פמ״ט יג, והובא ברש״י בראשית יח,לב) וז”ל: ״למה עשרה [היינו: מדוע לא התפלל אברהם להצלת סדום אם יהיו בסדום פחות מעשרה צדיקים), כבר נשתייר בדור המבול שמונה ולא נתלה לעולם בזכותם״. ולכך לא התפלל אברהם על פחות מעשרה צדיקים, כי ידע שתפילתו לא תתקבל, ולמד זאת מנח שפחות מעשרה צדיקים אינם מגינים על דורם, ומטעם זה באמת גם נח עצמו לא התפלל.

אלא, שאם זה היה טעמו של נח שלא התפלל, יש להתפלא, מפני מה נקראו מי המבול ״מי נח״ על שלא התפלל, והרי טעמו עמו, שידע שתפילתו לא תועיל. ומוכח מכאן, שאעפ״כ היה צריך להתפלל, ואם כן קשה לאידך גיסא, למה אברהם אבינו לא התפלל.

ונראה בביאור הדברים, דהנה אמרו חז”ל: “ג׳ היו באותה עצה, בלעם יעץ, איוב שתק, יתרו ברח, בלעם שיעץ – נהרג בחרב, איוב ששתק – נידון ביסורים, יתרו שברח – זכה ומבני בניו ישבו בלשכת הגזית״ (סוטה יא,א). והנה, הדבר ברור שאין לדמות כלל את חטאו של איוב לחטאו של בלעם שיעץ, ובכל זאת כשנתבונן נראה לכאורה, שעונשו היה גדול מעונש בלעם, שהרי בלעם נענש במיתה, ואילו איוב נידון ל״יסורי איוב״, שהם קשים לאין ערוך יותר ממיתה, וכמו שמצינו בחז״ל (כתובות לג,ב): “אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא״, הרי שאע״פ שמסרו את נפשם למיתה, בכל זאת לא היו יכולים לעמוד ביסורים, וא״כ רואים אנו לכאורה, כי עונש היסורים גדול הוא מעונש מיתה, ועל אחת כמה וכמה יסורי איוב, שאין אח ודוגמא ליסורים אלו, וכיון שחטאו של איוב היה קטן לאין ערוך מחטאו של בלעם, מפני מה נענש ביסורים שהם לכאורה עונש חמור יותר מעונשו של בלעם שנענש במיתה.

כבר ביארנו פעמים רבות [עי’ “שיחות מוסר” מאמר כט], כי מכאן למדים אנו את גודל ערכם של ה״חיים״, שעליהם אמר הכתוב, ״מה יתאונן אדם חי״ (איכה ג,לט), ופירש״י (קידושין פ,ב): ״מה יתרעם אדם על כל הקורות הבאים עליו, אחר החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים״. וביארנו בארוכה, שכיון שאדם מרגיש את גודל החסד שנעשה עמו בזאת שניתנו לו חיים, שוב אין לו מקום להתאונן על יסורים, כי לנוכח האושר הגדול שיש ב״חיים״,אין מורגשים כלל היסורים. משל למה הדבר דומה? לאדם שנפלה בגורלו זכיה גדולה, ובאותה שעה נקף אצבעו, האם ירגיש בשעת אושר זו צער או כאב?! כך גם צריך להיות יחסו של האדם אל היסורים.

לכן ע״פ האמת, עם כל יסוריו של איוב, עונשו של בלעם גדול יותר. כי איוב, עם כל יסוריו – חי הוא! ומה יתאונן אדם חי, די לו שהוא חי. ואילו בלעם איבד את החיים ועונשו גדול מאוד. ואם כי לאדם עצמו קשים היסורים יותר מן המיתה, וכמו שאמרו חז״ל שאילו היו מייסרים את חנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם, אולם במהותו, עונש מיתה גדול הוא לאין שיעור מעונש היסורים, וזהו שאמר דוד המלך ע״ה: “יסר יסרני י־ה ולמות לא נתנני” (תהלים קיח,יח).

ואמרו חז״ל (דברים רבה פי״א י): ״באותה שעה אמר משה לפני הקב”ה, רבונו של עולם אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו’, אמר משה לפני הקב״ה אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הנח אותי כחיות השדה, שהם אוכלים עשבים ושותים מים וחיין ורואים את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. א״ל רב לך וכו’״. והנה, משה רבינו ידע מה רב חלקו הצפון לו לעולם הבא, וידע גם ידע כמה יהיה קרוב לד׳ בעוה״ב, וכמו שאמרו חז״ל (דברים רבה שם): ״א״ל הקב״ה, נשמה צאי אל תאחרי, ואני מעלה אותך לשמי השמים העליונים, ואני מושיבך תחת כסא כבודי, אצל כרובים שרפים וגדודים וכו’״, ואעפ״כ לא רצתה הנשמה לצאת, כדאיתא שם, והיאך נבין שגם לאחר שאמר לו הקב״ה ״ואני מושיבך תחת כסא כבודי״, בכל זאת לא רצתה הנשמה לצאת, אתמהה.

אלא שהם הם הדברים שנתבארו בגודל ערכם של החיים, החיים חשובים היו למשה יותר מאשר להיות בעוה״ב תחת כסא הכבוד, ולכך לא רצתה הנשמה לצאת. הטעם בזה, כי בעולם הזה ישנה אפשרות להתקרב לד׳, אפשרות אשר אינה קיימת בעוה״ב, כי בעולם הזה אדם העוצם עיניו ומתפלל – הרי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים – ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״, ואילו בעוה״ב שואלים המלאכים זה לזה: ״איה מקום כבודו״. ובזה מבואר גם מה שאמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי עולם הבא” (אבות פ״ד מי״ז).

ולכך ביקש משה: ״הניח אותי בעוה״ז ואחיה ולא אמות וכו׳״, כי הגם שידע את רום ערכו, וידע את רוב האושר הצפון לו בעולם הבא, אע״פ כן העדיף להיות בעוה״ז מכיון שידע את גודל ערך החיים. וגם מה שביקש משה להיות כחיה ועוף, יש לפרש שלא נתכוין שיהא לו שכל ודעת כשל בעלי חיים, אלא שנתכוין שתשאר לו דעת האדם, והיינו דעת של משה רבינו, אלא שיהיו כוחותיו מוגבלים ומצומצמים, ולא יראה יותר ממה שבעל חיים רואה בעוה״ז, ואף על חיים כאלו נאמר ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי העוה״ב״.

***

אכן נראה לבאר את טעם עונשו הגדול של איוב באופן אחר, והוא עפ״י מה שביארנו פעמים רבות, שמהות ה״יסורים״ ותכליתם, אינם רק עונש על החטא, אלא ללמד ולהורות לאדם שחטא, וזהו הענין של ״מידה כנגד מידה״, שע״י כך יוכל האדם לאמוד מהו חטאו [והארכנו בזה במאמר יז].

והנה, טעמו של איוב ששתק, יש לומר, כי ידע שלא יועיל מאומה אם ימחה. והראיה מיתרו שברח ולא מחה, והרי שלא היה בידו לעכב ולכן ברח, וכך גם איוב, משראה שאין הוא יכול למנוע מאומה – שתק, וע״ז באו עליו יסורי איוב להורות לו על טעותו, וכמו שביאר הרב מבריסק זצ״ל, שהמתייסר ביסורים זועק מחמת יסוריו, והגם שיודע הוא כי אין בצעקתו להושיע לו במאומה, עם זאת טבע האדם הוא כי מי שכואב לו צועק, והשותק – על כרחך שאין כואב לו, ועל כן באו היסורים להורות לאיוב כי הצרות של כלל ישראל לא היו אצלו כיסוריו שלו, שאם היה מרגיש בצרתם כשם שמרגיש הוא ביסוריו, היה זועק ומוחה, אף שיודע שמחאתו לא תועיל כלום.

ונוסיף, שלכך ניתנו לו יסורים נוראים כאלו ״יסורי איוב״, להורות עד כמה צריך היה להרגיש את צרת כלל ישראל, שהיה עליו לזעוק זעקה גדולה כל כך, כמו זו היוצאת מ״יסורי איוב״.

והנה מצינו בחז״ל, כי טעם היסורים שניתנו לאיוב היו בשביל לנסותו, וכדאיתא בב״ב (טו,ב) שהשטן ביקש לנסותו – להראות שאינו כאברהם אבינו, יעו״ש. ואין זה סתירה למה שאמרו חז״ל שהיסורים באו לו כעונש על ששתק, כי ״משפטי ד׳ אמת צדקו יחדיו״ (תהלים יט,י), וביסוריו היה גם מן העונש על ששתק וגם מן הנסיון, ואם לא היה מגיע לו עונש מר שכזה על ששתק, כי אז לא היו באים עליו היסורים בכדי לנסותו בלבד.

וכן הוא ממש במי המבול, כי בודאי טעמו של נח שלא התפלל על דורו היה משום שידע שתפילתו לא תתקבל, כי אין התפלה מועלת אם יש פחות מעשרה צדיקים, ואף על פי כן נקראים מי המבול על שמו ״מי נח״, כי הגם שתפילתו לא היתה מועילה בכ״ז היה לו להתפלל, כי אם היה כואב לו על אבדן העולם וחורבנו, כי אז היה מתפלל וזועק לד’ לבל יחרב העולם, הגם שידע שאין תפילתו מועלת. ומשלא התפלל, הרי שלא היה ״כואב״ לו כראוי אבדן העולם, ולכך נקראים מי המבול – ״מי נח״.

ומה שאמרו חז״ל, שהטעם שאברהם אבינו לא התפלל על פחות מעשרה צדיקים הוא מפני שלמד זאת מנח, אחר שנח נתבע על זה, כיצד למד ממנו? אולם לאמור, התביעה לא היתה משום שאילו היה מתפלל היו נמנעים מי המבול, אלא על זה גופא שלא צעק והתפלל, ואילו אברהם אבינו, שהרבה גם הרבה להתפלל על אנשי סדום, עד שהוצרך להתנצל על רוב תפילותיו כאמור: ״אל נא יחר לד׳ ואדברה אך הפעם וגו׳״ (בראשית יח,לב), שוב לא היתה מוטלת עליו חובת התפילה אלא אם היא תתקבל. והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל בביאור דברי הקב״ה למשה רבינו: ״רב לך אל תוסף״ (דברים ג,כו) – שלא יאמרו הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר״ (רש״י שם בשם ספרי), שכיון שלא תועיל התפילה אין לו להתפלל יותר מדי. ומשלמד מנח שלא תועיל תפילתו, לא הוסיף להתפלל, ודי לו בתפילותיו הרבות שהתפלל עד אז.