DevarimNitzavim

דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (ל,יד)
פי’ הרמב”ן הספורנו ועוד ראשונים שפס’ זה מדבר על מצוות התשובה. וקשה: אם התשובה היא דבר קל וקרוב מדוע אנו לא רואים את הרשעים כולם שבים בתשובה?

תירץ מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: בגמ’ (שבת לא:) אמר רבה מאי דכתיב ‘זה דרכם כסל למו’? יודעים הרשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכחה היא מהן? תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. ע”כ. והיינו, שהרשעים כ”כ התרגלו למצבם עד שאפי’ המיתה אינה עושה עליהם רושם, ולא מפני ששכחו אותה, אלא מפני שסופם המר שגור על פיהם, לפיכך אפי’ כשיראו את חברם מת אינם מתעוררים עי”ז.

ומצאנו שאנשים שבו בתשובה ע”י התעוררות פתאומית שזיעזעה אותם, כיקום איש צרורות שרכב על סוסו בשבת, וכשראה שמוליכים את דודו, רבי יוסי בן יועזר, לתלותו בשבת הקניטו ואמר ‘ראה סוס שהרכיב אותי עליו אדוני, וראה הסוס שעליו הרכיבך אדונך’. אך כשאמר לו ר’ יוסי ‘אם לעושי רצונו ק”ו למכעיסיו’, נכנסו הדברים בליבו של יקום וקיים בעצמו ד’ מיתות בי”ד, עד שאמר ר’ יוסי ‘הקדימני זה לגן עדן’. הרי שע”י הזעזוע של התעוררות רגעית זכה יקום לשוב בתשובה ולחיי העוה”ב.

זו כוחה של התעוררות פתע, היא מכניעה את ההרגל ומחזירה את האדם בתשובה. זה הפירוש “בפיך ובלבבך לעשותו”, שע”י התעוררות פתע המוציאה את האדם מההרגל חוזר הוא בתשובה בקלות וללא מאמץ.

האוייב הגדול של התשובה היא העצלות המונעת מהאדם להתבונן ולהתעורר לתשובה. הדרך להינצל ממנה היא ההפתעה, להביא את החוטא לתמיהה, כך יתעורר מתרדמתו וישוב בתשובה.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

לזכות בדין עם הציבור
אתם נצבים היום כלכם וגו’ ולא אתכם לבדכם (כט,ט-יד)

בימי מלחמת העולם השניה, בניסים גלויים ניצלה הישיבה מעמק הבכא והמשיכה להתקיים בשנחאי. עצם קיום הישיבה בשנחאי היה בגדר נס גלוי שבכל יום ויום, ובפרט שהיה זה בתקופת המלחמה העולמית.

באותם ימים היו בחורים מתלמידי הישיבה שהעדיפו ללמוד בעזרת הנשים ולא יחד עם כל תלמידי הישיבה בבית המדרש. כאשר שמע זאת מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה אמר: “על הפורשים מן הציבור לדעת כי הציבור נידון בשמים כ’ציבור’, וזהו דין אחר לגמרי. אי לכך, כאשר לומדים כולם ביחד, באותו מקום דנים את כולם בתורת ציבור. אולם, כאשר יחידים הולכים ללמוד במקום אחר, דנים אותם כיחידים, ואז יש צורך בזכויות רבות כדי להינצל.

עוד העיד מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: דבר נורא שמעתי ממו”ר מרן רה”י הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, כאשר הישיבה הקד’ ניצלה בנס גדול, שנסעו ברכבת מרוסיה ליפן, דברים שלא מובנים לולי ההשגחה העליונה שסובבה כך, היה אחד מחשובי הישיבה במיר שהתנגד לנסיעה. טענתו הייתה שזו סכנה גדולה לישיבה הקד’ ולא כדאי לנסוע, אבל רוב הישיבה עם מרן הגר”ח שמואלביץ והמשגיח מרן רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל נסעו ליפן. לבסוף הישיבה ניצלה ואותו אחד נהרג עם הקדושים הי”ד. אמר ע”כ רה”י הגאון רבי חיים: מדוע הוא לא ניצל? משום שנשאר לבד ולא היה חלק מכלל הישיבה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נצבים, וילך

לא בשמים היא

ע’ שו”ת יד אליהו מ”ג בענין פסק על עוף בטרפות מבת קול. וע’ קונ’ דברי סופרים סי’ ה’ בענין משיאין עפ”י בת קול. וע’ שו”ת רשב”א ח”א י’ שדוד נשא מיכל בת שאול שידע עפ”י נביא שפלטי בן ליש לא בא עליה.

וע’ סנה’ צ”ג ע”ב דמריח ודאין וע”ש יד רמ”ה שפוסק עפ”י רוה”ק ולא לפי הטענות, אך משמע שיודע המציאות ע”י רוה”ק.

וע’ פתיחה של ר’ ראובן מרגליות לשו”ת מן השמים, וע”ש עמ’ ט’ בשם תשוב’ מיימוני קנין ל”א בענין פועל יכול לחזר וכו’ ואע”פ שלא קבלתי מרבותי וכו’ חוזרני בי ונ”ל הלכה למעשה כמו שהוכחתי מפי בעל החלום. וע’ ברכ”י ל”ב ד’ שהביא מתוספות יוה”כ ובית דוד דסברי דלא בשמים היא גם לגבי ספק במציאות, וע”ש איך פסקו עפ”י מקום שבא המן.

וע’ רש”י שבת ק”ח ע”א דאין סומכים עליו בהלכה אי כותבין על עור דג אבל סומכים עליו במציאות אי יש לו עור או אי פסקה זוהמתן.

והנה ע’ רש”י סוכה מ”ד ע”א, דטעם לא בשמים היא היינו כי כך דיני התורה לברר לפי כללי התורה, וכמ”ש יד אליהו, וא”כ לרש”י במציאות אפשר לסמוך עליו, אבל לפי הפנ”י שם לעולם יש דין לא בשמים היא, והטעם כי אין סומכים על שמים כלל, וא”כ ה”ה לכא’ בספק במציאות. וכן דעת תוספת יוה”כ יומא ע”ה.

וע’ ברכ”י או”ח ל”ב הנ”ל שהביא מהכס”מ פ”ט מיסודה”ת ה”ג (וקאי על ה”ג וה”ד) שהביא הא דחולין קכ”ד ע”א אילו אמרה לי יהושע לא צייתנא ליה, ובכס”מ והקדמת הרמב”ם משמע אף שאמר כן בדרך נבואה. והרי שם הוא ספק במציאות, מה אמר ר’ יוחנן. ומשמע דהרמב”ם חולק על רש”י הנ”ל. ועמש”כ במק”א דלרמב”ם בכל מצב שייך לא בשמים היא, ואפילו אם א”א לברר בדרך אחר, ולדבריו ה”ה אפילו בספק במציאות.

ובו תדבקון

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Aaron Chodosh, zt”l

שיחה שנאמרה בהיכל הישיבה הקד’ בחודש אלול שנה זו

אנחנו נמצאים בחודש הרחמים והסליחות. זכינו בסייעתא דשמיא להתחיל את הזמן בחיזוק גדול, למרות כל ההפרעות, וכל מה שעברנו בקיץ.

נתפלל להקב”ה שיקויים בנו תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

כתוב בפסוק “בנים אתם לה’ אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת”.

ובדעת זקנים כתב: בנים אתם – ולכך אם מת אביכם שהוא בשר ודם לא תתגודדו, שהרי אינכם יתומים בכך, כי יש לכם אב שהוא חי וקיים, יתברך שמו.

וברש”י כתב: לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.

וברמב”ן כתב: אחרי שציוה לכוהנים שלא להתגודד, כי הם חשובים ומשרתי ה’, ציוה גם לכל ישראל שלא להתגודד.

למדנו מכאן שמפני שאנו בניו של מקום, יש חיוב להיות נאים במעשינו ובמידותינו, ולהידמות לאבינו שבשמים.

ובילקוט הביא: רבי יהודה אומר: בנים אתם, אימתי, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים. רבי מאיר אומר, בין כך ובין כך נקראים בנים, אלא נקראים בנים סכלים, או בנים משחיתים, אבל בכל זאת בנים.

נאמר, “אחרי ה’ תלכו ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון”.

וברש”י כתב: ובו תדבקון – הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, ובקר חולים.

ועוד נאמר: “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה ללכת בכל דרכיו”, ודרשו חז”ל: מה הוא רחום אף אתה תהא רחום.

כתב בעל הטורים על הפסוק “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” – לשון יחיד, דכל אחד ואחד ראה, לכאורה יש לשאול, הרי בהמשך כתוב “נותן לפניכם” לשון רבים? וצריך לומר, מתי נותנים לכל אחד ואחד? בזמן שהוא בתוך רבים, שאם אין “לפניכם”, אם הוא לא כולל את עצמו בתוך הרבים, אש לא נותנים גם ליחיד.

הגמ’ בברכות אומרת על הפסוק “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה”, רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ובתנחומא שואל, מפני מה בפרשה ראשונה של קריאת שמע נאמר “בכל מאודך”, ואילו בפרשה שניה לא נאמר “בכל מאודך”?

ומיישב, פרשה שניה היא על קיום המצוות, בקיום המצוות החיוב הוא רק עד חומש, והידור של שליש במצוה, אבל פרשה ראשונה נאמרה על התורה ועל לימוד התורה, ובזה יש חיוב בכל לבבך ובכל נפשך, וגם בכל מאודך, בכל ממונך.

בגמ’ מכות: אמר רב חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. וממשיכה הגמ’ שם על הפסוק “חרב על הבדים ונואלו” – כל מי שלומד בד בבד, לבדו, חרב על צוארו, ולא עוד אלא שמטפשים.

כתוב במדרש “בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד” אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּסכין שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ.

לכאורה, אם למד מחבריו יותר ממה שלמד מרבותיו, אז למה צריך רב? אלא חלק מהתפקיד של הרב הוא לעשות חברים שילמדו ביחד, שיהיה שבת אחים גם יחד.

ממשיכה הגמ’: אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב “עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים”, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה וינצחו? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.

בתקופה הזאת צריך להרבות בתורה, מפני שהתורה מגנא ומצלא.

כתוב בפסוק: “כי יכרית ה’ אלוקיך” את הגוים, וירשת אותה, וישבת בארצם”.

ובילקוט מביא: מעשה ברבי יהודה בן בתירה ועוד תנאים שהיו יוצאים לחוץ לארץ והגיעו לפלטוס, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהן, וזלגו דמעותיהן, וקרעו בגדיהן, וקראו את המקרא “וירשת וישבת בה, ושמרתם לעשות”. אמרו, “ישיבת ארץ ישראל” שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר שהיו הולכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד ממנו תורה, והגיעו לצידן וזכרו את ארץ ישראל וזקפו עיניהן, וזלגו דמעותיהן, וקרעו בגדיהן, וקראו את המקרא “וירשת וישבת בה, ושמרת לעשות את החוקים האלה”. אמרו, “ישיבת ארץ ישראל” שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

“הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, בראשונה, אנו צריכים להיות “אחים”, ואח”כ לשבת יחדיו, ולראות שיהא טוב ונעים הישיבה יחד.

נאמר “שמור ושמעת את כל הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך, למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה’ אלקיך”. וברש”י: הטוב בעיני שמים, והישר בעיני אדם. ורש”י במקום אחר פירש: “הישר והטוב” – זו פשרה לפנים משורת הדין.

על זה הגמ’ אומרת, לא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה דין תורה. שואלת הגמ’ אלא דיני דמגיזתא לדיינו? ותירצה: אלא אימא, שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.

וברמב”ן פירש דהכוונה בזה “כי תעשה הישר והטוב”, כי בתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה אמר, גם באשר לא ציוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר ללכתוב בפירוש בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הישר והטוב בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות וכו’, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

ובגמ’ ביומא איתא: היכי דמי קידוש ה’, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, בזמן שאדם שונה וקורא, ומשאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו, אשרי אביו ואשרי רבו שלימדו תורה.

ויש עוד דרגה, כמו שמצאנו ברבה בר בר חנה, ששברו לו הנהו שקולאי חבית של יין, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה תחזיר להם, אמר ליה דינא הכי? אמר ליה כן, דכתיב “למען תלך בדרך טובים”, יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא ואין לנו מה לאכול, אמר ליה, תביא להם את שכרם, אמר לו, דינא הכי? אמר ליה כן, דכתיב “וארחות צדיקים תשמור”.

הנביא בדניאל אומר “והמשכלים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד”.

ונאמר “נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ד’ אלקיך בכל מעשיך… כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגו'”, וכן נאמר “פתח תפתח את ידך וגו'”.

נאמרו כאן שני ציוויים, “נתן תתן וגו’ ולא ירע לבבך”, ו”פתח תפתח את ידך”. כשנותנים צדקה לעניים אתה נותן לו חיים.

ובמדרש איתא: תני ר’ יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. שכך רות אמרה לבועז “אשר עשיתי עמו”, פי’ שגם העני, כשמקבל, הוא עושה מעשה צדקה ע”י שלוקח מבעה”ב.

אך אחר שלמדנו שהעני בקבלתו עושה צדקה יותר מבעל הבית, כי הוא מזכה את הנותן לחיי עולם הבא וגם המקבל עצמו זוכה לחיי עוה”ב, זה מצדיקי הרבים.

בגמ’ בחולין: דאמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין, שהוא מזכה את הרבים בזכויותיו.

הרמב”ם מונה 24 דברים המעכבים את התשובה, אחד מהם זה החולק עם הגנב, מפני שהוא מחזק את הגנב ומחטיאו ע”י שגורם לו שלא יעשה תשובה.

כתוב במדרש: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו”, הדא הוא דכתיב “רש ואיש תככים נפגשו, עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'”.

“עשיר ורש נפגשו” – אמר העני בתורה לעשיר בתורה השניני פרק ולא השנינו, ע”ז נאמר “עושה כולם ה”, מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם. אך אם העשיר כן לימד את העני תורה, ע”ז נאמר “מאיר שניהם ה'”, שזהו החיוב ללמד את חברו תורה.

אנו מקבלים את פני התלמידים החדשים הבאים לזמן החדש. האמת היא שזה לא זמן חדש, רק שהיה הפסקה לצערנו הרב, אבל זו תקופה חדשה של הכנה לקראת יום הדין ולקראת השנה החדשה הבעל”ט.

זה זמן של אני לדודי ודודי לי. מתי דודי לי? בזמן שאני לדודי. יש ארבעים יום מר”ח אלול עד יוהכ”פ, ימים אלו הם ימי רחמים וסליחות שנקבעו ע”י משה רבינו כשעלה למרום בר”ח אלול לקבל לוחות האחרונות. והימים האלו הם ימי רצון שבהם נתרצה הקב”ה לישראל ואמר “סלחתי כדבריך”. וברש”י ביאר: לכך הוקבע יוהכ”פ לסליחה ומחילה. ובטור אמר: אמר הקב”ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר במחנה והקב”ה נתעלה באותו שופר, לכך התקינו חז”ל שיהיו תוקעים בר”ח אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה.

כתב באור ישראל: עתה נשוב ונראה מה תהיה הסיבה שיתעורר באדם לפקח על מעשיו ולהתבונן במוסר בחודש אלול, הלא אין חפץ טבעי, לזה רבותינו חרדו על הדבר לתקוע שופר בחודש אלול. והיא הייתה הסיבה הראשונה לעורר האדם משנתו ומחבלי טרדותיו לפקח על מעשיו, כדכתיב “היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו”, ובזאת תקיעת השופר הייתה סיבה להאדם השקוע מבית ומחוץ בעבודתו יתברך שמו, אבל מה נאמר ומה נדבר שאנחנו שוקעים מבית ומחוץ בהבלי העולם הזה והלב מטומטם, כי ללכת לבית מוסר הוא דבר קל מאוד ולזה תקיעת השופר מעוררת שאם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש.

יוהכ”פ לבד מצוותו הוא תועלת גדולה לאדם להצילו מצרותיו, ועל האדם אשר אין בידינו אלא לכנותו אנכי, ואנכי הלזה הוא המדבר, החושב, והמתאוה, הוא אנכי המצוה בעוה”ז בשמירתו, ועי”ז ישיג עונג גדול, ובאם יעברו על ציווי של אנכי ישיג צער גדול, ובזאת כפרת עונותיו ביוהכ”פ תלוי, בתשובה ובעזיבת החטא, ולזה צריך הכנה רבה וזה רק ע”י לימוד המוסר בחודש אלול.

ע”י לימוד המוסר וע”י שנתחזק בלימוד התורה, נזכה לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומבורכת.

לפני כמה ימים זכינו לראות בחורים שבאו לשערי ירושלים ללמוד בישיבת ארץ ישראל, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. הם עם כל הקשיים, לקיים “בכל מאודך” בלימוד התורה.

בברכה על תורה, אהבה רבה, בכל יום בתפילת שחרית אנו מזכירים “ותוליכנו קוממיות לארצנו”, מה זה קשור לתורה? אלא עיקר לימוד התורה הוא בארץ ישראל ואוירא דארץ ישראל מחכים. ובעיקר זה בירושלים עיר הקודש והמקדש.

כתוב במדרש: אמר הקב”ה לישראל, לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאנכי ה’ אלוקיך.

אנו צריכים לדעת, שבישיבה יש הרבה קולות, קולות של גאונים, קולות של למדנים, קולות של ידענים, קולות של מתחילים, קולות של מתקדמים ועוד. וזה בין בתורה ובין ביראת שמים.

התלמידים שבאים, בהתחלה שומעים כל אחד כפי כוחו, ובהמשך הזמן שומעים קולות יותר עמוקים, ובמשך השנים מבינים יותר, כל אחד לפי כוחו הוא.

“הנה מה טוב ומה נעים”, איך יהיה נעים? על ידי שנידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, על ידי שנתנהג לפנים משורת הדין, עד שנגיע לדרגה של “ואורחות צדיקים תשמור”.

‫‪Parsha‬‬ ‫‪Preview

Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita

An Exponential Equation

Parashas Nitzavim-Vayeilech

Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita

In this week’s parashah the Torah cryptically refers to a certain mitzvah, saying: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. Rashi interprets this as a reference to the mitzvah of talmud Torah, whereas the Ramban and other Rishonim explain that it refers to the mitzvah of teshuvah.

I would like to focus on a mysterious Midrash on this passuk, which describes a fool who walks into a shul and sees people learning Torah. Intrigued by how the process works, he turns to them and asks, “How does one begin the daunting task of becoming a talmid chacham?”

“Very methodically,” they respond. “First you learn alef-beis, then Chumash, then Nach, then Mishnah, then Gemara.”

Basically, they were telling him that you start from the basics; you begin amassing knowledge, and, eventually, through consistent learning, you can master the entire Torah.

Upon hearing this response, the fool says to himself, “How can I ever learn all that Torah?” He gives up and leaves the shul.

The Midrash offers a mashal to explain the discrepancy between the fool’s outlook and the outlook of a smart person. A pikei’ach and a fool enter a room and see a loaf of bread hanging high above their heads. The fool immediately despairs of reaching the loaf, saying, “It’s way out of reach.”

“Wait,” says the smart person. “It had to have gotten there somehow. Someone was able to hang it there.” He immediately grabs a ladder or a long stick and takes the loaf down.

The same is true of Torah, says the Midrash. The fool approaches talmud Torah for the first time and says, “It’s much too massive.” Overwhelmed, he claims it’s impossible to master all of Torah, and he gives up trying to become a talmid chacham. Comes the pikeiach and says, “No, a person can learn just one perek a day and eventually become a huge talmid chacham.”

The Midrash summarizes this message by concluding: לא נפלאת היא, ואם נפלאת היא, ממך, שאין אתה עסוק בה. The Midrash is confirming the pikeiach’s mantra that it is possible — and if someone claims that it’s impossible — נִפְלֵאת הִוא — then he is to blame: it’s מִמְּךָ.

Let us examine the root of the fool’s mistake and understand how the pikei’ach set him straight.

Mathematically Impossible

On the surface, it seems that the fool is focusing on the limitless breadth of talmud Torah, and when he begins to contemplate how little he can learn every day, he experiences despair that will never turn into a talmid chacham who knows the entire Torah. To that, the pikei’ach responds that instead of becoming overwhelmed by the sheer magnitude of the Torah, cut it into bite-sized goals of learning every day, and eventually your knowledge of Torah will add up, turning you into a real talmid chacham.

Accordingly, it seems that the difference in their respective approaches is simply that the fool is focused on the whole picture and expects to master all of Torah at once, so he deems the task impossible, while the pikei’ach understands that the task must be broken into smaller pieces. This is hard to understand, however, for did the fool not know basic math? He couldn’t conceive on his own of the idea of splitting up the Torah into small segments so that he could eventually cover all of it? What was he missing?

You might say that this is precisely what makes him a fool: he missed something very basic. But the Midrash goes to lengths to explain his mistake, using a whole fancy mashal to illustrate what the fool did not understand. Apparently, while there is certainly something fundamentally flawed about the fool’s approach, that flaw is not as obvious as we may have initially assumed.

Moreover, the mashal doesn’t seem to accurately mirror the nimshal. In the mashal it seems obvious and indisputable that the loaf can be reached with a ladder or a stick. But how does that correlate to mastering Torah, which seems like a far more elusive goal?

Furthermore, in the nimshal the two seem to be arguing over whether a person can cut something as large as Torah into separate segments and make it more attainable, whereas the mashal seems to involve one simple solution of getting the entire loaf down in one fell swoop. How is that at all reminiscent of Torah being divided into segments over a lifetime?

Finally, in the mashal, what was the fool missing? Did he not believe that a ladder or stick would allow him to reach the loaf? What was so dramatic about the pikei’ach’s idea?

I believe that the key to unlocking this midrash lies in one extra line that the pikei’ach adds about the loaf of bread: He prefaces his solution of the ladder or the stick with the remark that someone put it up there.

This pivotal observation turned the absolutely impossible into absolutely possible: If someone put it up there, then there must be a way to get it down. That logic led the pikei’ach to think of using a ladder or stick. The issue wasn’t that the fool was stymied and couldn’t have come up with the idea of using a ladder or stick; rather, he looked at the loaf, he looked at his arm span, and he intellectually concluded: “Case closed, it’s scientifically impossible.” His arm could not, under any circumstances, reach the bread. End of story.

Returning to the nimshal of Torah, who’s right? It appears that the pikei’ach’s slow-and-steady, basic math approach is correct: one perek plus another perek, seven perakim a week, fifty-two weeks a year, and eventually you’ll become Rav Chaim Kanievsky!

I would like to brazenly suggest that scientifically the fool is right. The numbers don’t compute; the amount of free time in a person’s life does not add up to knowledge of the entire Torah, if you consider the sheer amount of information involved, plus the chazarah required. So why is he a fool? And how does it help for the pikei’ach to tell him to learn one perek a day and another perek the next day? The numbers still won’t add up!

The answer is that the fool is stuck on the mathematical process of addition: he’s approaching the equation of Torah learning assuming that it follows the natural process of learning, while calculating how much a person can process in a day, how much a person can retain from day to day, and how much material a person can cross-reference in order to maintain clarity and hold all the pieces of Torah together. Using this linear approach of simple number crunching, the two sides of the equation don’t add up! So what’s the pikei’ach’s secret?

Returning to the mashal, scientifically the fool is a hundred percent right! The loaf is way beyond human reach. The pikei’ach, however, comes along and says, “Back up a step and ask yourself – how did it get there?” The loaf’s position is screaming out, “You are shortchanging yourself! You are being foolish by convincing yourself it’s impossible.” The loaf is staring you in the face and saying there must be a way. That clarity of knowing there must be a way propels the pikei’ach past the natural barriers of what he can reach, and he starts to think, “True, it’s beyond my physical reach, but maybe there are ways to extend my reach.” That’s how he devises the idea of the ladder; he’s not stuck on his natural limitations.

“I might be only six feet tall,” he muses, “but with a ladder or a stick I can be twenty-six feet tall.”

This is the depth of the mashal. The minute you’re forced into realizing that it must be possible, you begin to extricate yourself from your original assessments of the realm of the possible, and you realize that there are ways to extend your natural kochos.

Non-incremental Growth

How do we apply this back to the mashal about Torah?

The Meiri, on Mishlei, says something astounding. He is discussing the tremendous importance of learning with hasmadah, consecutively, without interruption, and he writes the following:

יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים, לא תחשוב שהחלק העשירי ממנה ילמד בשנה ראשונה, אלא בראשונה ישיג מעט, ובשניה כפליים, וככל שיתעסק בה עוד תקל הבנתו, וימצא לפניו נתיב החכמה  דרך סלולה, ויפה לו שעה אחת בסוף, מאורך זמן בהתחלה.

If a person learns for ten years straight, don’t think that the first year of those ten years he’s learning ten percent of the amount he’ll eventually learn. The first year he’ll achieve a little bit, the second year he’ll achieve double that, and the more he learns the easier it will be for him to understand Torah.

The Meiri is telling us an incredible chiddush: that Torah learning does not follow the regular pattern of mathematics. A person who engages in ten consecutive years of Torah learning does not merely increase his learning additively — he compounds it exponentially, both quantitively and qualitatively! One year and another year of Torah learning is not two years, but far more. Similarly, a person who learns three hours in the morning and three hours in the afternoon is not the same as a person who learns six hours consecutively, for the latter person will accomplish much more than the former during the last three hours of his learning.

In the nimshal, the fool is right in terms of addition: If you’re stuck with the normal limitations of a person’s intellect, the numbers don’t add up, and it’s indeed impossible to master all of Torah.  Yet the pikei’ach understands that we don’t start backwards and divide all of Torah, in our attempt to become a talmid chacham. Rather, we start with the fundamental realization of: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. If the Eibishter gave us the Torah and told us to master it, that means it’s absolutely possible, just as it must be possible to get down the loaf of bread because someone managed to hang it up.

In both instances, the realization that there is someone, or Someone, orchestrating this challenge prompts the pikei’ach to think out of the box and realize that we can’t get stuck on the physical limitations that meet the eye. We need to ponder if there are possible ways that we can extend our kochos, whereupon six feet of height can suddenly multiply into twenty-six feet.

“Don’t get stuck on addition,” says the pikei’ach. “There’s also multiplication. One hour and another hour is not two hours, but more like four hours, and a third hour can turn into something like eight hours of learning, and suddenly it becomes possible.”

As you are ameil baTorah, you begin to experience exponential siyatta d’Shmaya, and your mind expands, similar to the ladder or the stick, and your natural capacities start to multiply.

I believe that we are all plagued, on some level, by the same notion as the fool. We look at Torah from a linear vantage point and tell ourselves, “There’s no chance. Gadlus baTorah – it’s out of the question.” And with that, we essentially shelve all of our she’ifos, as we busy ourselves with the scientific equations that prove it’s impossible: נִפְלֵאת הִוא. To contest that, the Midrash tells us: לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך — Torah is eminently possible to acquire, and if you can’t fathom that, it’s simply your mistaken perception, מִמְּךָ.

Teshuvah Isn’t Scientific

This is a very powerful message to all of us regarding the mitzvah of Talmud Torah and the common pitfall of yiush associated with that aspiration. But I believe that this idea takes on a whole new meaning according to the Ramban, who explains that this passuk is referring to teshuvah. Many of us approach Chodesh Elul and the Yamim Nora’im knowing how vital it is for us to begin the teshuvah process. We all know in our sleep the fiery words of Rabbeinu Yonah regarding how incumbent it is upon us not to procrastinate teshuvah. But still, most of us cannot muster the energy to even begin the process. Why? What are we missing?

The answer is that we fall into the same trap as the fool who looks at the mountain of teshuvah and says, “No chance, it’s humanly impossible for me to achieve real charatah and azivas hacheit.” How are we meant to respond to this inner voice of the fool?

Says the Torah: לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך. The voice of the chacham tells us that if the Eibishter created the possibility of teshuvah before Sheishes Yemei Bereishis, that means it is humanly possible. And the answer to the naysaying inner voice is that the process of teshuvah is also not linear. You make the first move of beginning teshuvah, achieving the most basic level of being a shav, and then immediately יעזור ה’ לשבים, Hashem responds with a shower of siyatta d’Shmaya that exponentially expands your ability to do true teshuvah.

As we get closer to the Yom Hadin and the obligation of teshuvah is ringing in our ears, let us not allow the naysayer within us be so scientific and mathematical and quickly dismiss it as unrealistic. Rather, let’s focus on Hakadosh Baruch Hu’s expectation of all of us to engage in teshuvah באשר הוא שם, and as we begin our ascent back to the Eibishter we will start to feel that exponential and existential siyatta d’Shmaya, which will allow us to properly internalize the idea that לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך.

Gut Shabbos.

  • SEARCH BY PARSHA

  • ‫‪SE‬‬ARCH‬‬ ‫‪BY‬‬ ‫‪R‬‫‪ABBONIM‬‬