דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

״חדות ה’ היא מעוזכם״
כתב הטור (תקפ”א), רוחצין ומסתפרין קודם ר״ה, ומביא דברי המדרש (ירושלמי ר”ה א,ג) בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב״ה עושה להן ניסים.

צ”ב: הרי יום דין הוא, ובפיוט ונתנה תוקף אומרים אנו ״כי לא יזכו בעיניך בדין״, א״כ מה מקום יש לשמחה זו?

בגמ׳ (ר”ה טז.): אמר הקב״ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, וכו’. ולכאורה קשה שהרי כל יום קוראים אנו קריאת שמע וממליכין הקב״ה עלינו?

ויש לבאר ע״פ מה שמצינו בהלכות קריאת שמע (סימן עד): היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אע״פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות ק״ש. אבל להתפלל אסור עד שיכסה לבו. וביאר המשנ”ב (ס״ק כד) לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו וצריך לעמוד באימה, אך בק״ש אינו מדבר לפני המלך.

לפי”ז נראה לבאר, אמנם כל השנה קוראים אנו ק״ש, אך אין זה כעומד לפני המלך, אבל בראש השנה אמר הקב״ה ״אמרו לפני מלכיות”, הרי אנו עומדים לפניו.

מעתה יש לבאר ענין השמחה בר״ה, כיון שנמצאים אנו קרוב להשי״ת, ובקרבה זו אנו שמחים ובטוחים שיעשה לנו נס. ואדרבה מתוך פחד הדין הרי אנו מקבלים מלכותו ומתקרבים אליו, וזהו בטחוננו שיעשה לנו נס.

איתא במדרש תהלים (כה) עה״פ ״אלקי בך בטחתי אל אבושה״ מעשה באכסנאי אחד שתפסוהו שומרי המלך, אמר להם אל תכוני בן ביתו של מלך אני, כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבקר הביאוהו אל בית המלך, ואמרו בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו המלך בני אתה מכיר אותי, אמר לו לאו, אמר לו אם כן היאך אתה בן ביתי, אמר לו בבקשה ממך, אני איני בן ביתך, אלא אדוני המלך בך אני בטחתי, שאלמלא לא אמרתי כן היו מכין אותי. אמר להן המלך הואיל ובטח בי הניחו לו. מעתה ודאי ישראל אשר בני המלך אנו וקרובים אליו, בטוחים אנו שנזכה בדין.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

צורת התפילה

מרן רה”י זצ”ל הקפיד מאוד על הכנה לתפילה, מידי בוקר היה לומד ואומר תהלים לפני התפילה. אך לאחרים היה מייעץ לכל הפחות לבוא לביה”כ דקה אחת לפני תחילת התפילה.

תלמידי מרן זצ”ל מעידים: “אף פעם לא ראינו אותו מתפלל בע”פ, תמיד עיניו היו בסידור. גם בחזרת הש”ץ עיניו ואצבעו היו בתוך הסידור, אפילו כשכאב לו וסבל מאוד.”

סיפר הרב מאיר הריסון: שאלתי את רה”י זצ”ל איזה נוסח להתפלל על ענין מסויים. ענה לי רה”י: אין לי נוסחאות, בן תורה יודע איך לדבר עם הקב”ה, והוסיף ואמר תמיד כשמתפללים צריך לשתף את כלל ישראל שנמצאים בצרה, לכן יש לומר תמיד בתוך שאר ישראל ]כמו שמזכירים ברפואה בתוך שאר חולי ישראל כן צריך לומר בכל ענין[.

נהג היה לומר שהדרך להתפלל על צרות פרטיות אינה באופן ש”מר לי וקשה לי”,  שהרי הקב”ה רחום וחנון וכל מעשיו לטובה. אלא הדרך הנכונה להתפלל על כך היא באופן שברור שאם יש צער ליהודי גם לשכינה הקד’ יש צער, וע”כ צריך להתפלל, שיתבטל צער השכינה וממילא יתבטל גם צער המתפלל.

כשנשאל ע”י חתן מה להתפלל תחת החופה ענה מרן זצ”ל: “תתפלל על חבריך שעדיין לא מצאו את זיווגם”. המשיך מרן והסביר: כיוון שיש הרבה על מה להתפלל ומרוב דברים אתה עלול לשכוח חלק מהם, עליך להראות שאתה דואג לבניו של מלך העולם שהוא אוהבם, ועי”ז אף הוא ית’ יעשה את רצונך.

ע”פ “קיבוץ”, ישיבת מיר מודיעין עילית

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

נצבים

תקיעת שופר

ר”ה דף ל”ד ע”א אמרו אתקין ר’ אבהו תר”ת תש”ת תשר”ת … מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.

וע’ שעה”צ תקצ”ב ט”ו בשם היעב”ץ דמותר לומר יהי רצון בין התקיעות דמיושב, (כי אז אין איסור הפסק, ואף דמודה דלכתחלה לא יפסיק שלא לצורך, שאני התם וכמו שכתב הטור דשרי להפסיק בשופר לכל דבר, אם לא לשיחה בטילה שאינו מן הראוי), וכוונת המג”א להחמיר רק בין ברכה לתקיעה, אבל במ”ב בשם דה”ח מחמיר.

וע’ קובץ תשובות הגרי”ש סי’ ס’, דלכא’ ספק הוא אולי עדיין לא יצא המצוה וא”כ הוי כהפסק בין ברכה לתחילת המצוה, וכן ס”ל לדה”ח, אבל היעב”ץ ס”ל דמשום ספק תיקן ר’ אבהו בדרך ודאי לתקוע כולם ולכן בודאי חייב בכולם ולכן לא הוי כהפסק בין ברכה לתחילת המצוה. והגרי”ש הוכיח כן שם מהריטב”א סוף ר”ה שכתב שאם התחיל לתקוע תקיעה אחת רשאי לשוח.

(ולכא’ היה נראה להביא גם מדיוק מהמשך הריטב”א שכתב שאם הפסיק בין ברכה לתקיעה ראשונה צריך לחזור ולברך, ומשמע דאחר שתקע א”צ לברך, מיהו משם יש לדחות דהיינו משום ספק).

(וע’ יביע אומר ח”ג סי’ ל”ד דחה דכוונת הריטב”א בין ברכה לתקיעה ראשונה של ודאי, והוא של תר”ת, אך בודאי לא משמע כן בריטב”א שם שכתב “וכן אם נתקלקל סימן הראשון”, וע”ש עוד בדבריו).

ולכא’ צ”ל דבזה נחלקו היעב”ץ ודה”ח, ולפי הדה”ח באמת אין תקנה של ודאי לר’ אבהו. ולכא’ י”ל עוד טעם בכוונת הדה”ח, דבאמת מודה הוא ליעב”ץ שהתקנה הוא מדין ודאי, ומ”מ ס”ל, או עכ”פ חושש, כדעת הר”ן ודעת תוס’ בפסחים דעיקר המצוה הוא בתקיעות דמעומד, וכל דין תקיעות דמיושב הוא רק לערבב את השטן, ובזה בודאי לא תיקנו חכמים חיוב ודאי של ל’ קולות, אלא תיקנו לתקוע החיוב דאורייתא ככל מה שיהיה, וא”כ מדין לערבב את השטן בודאי לא חל הברכה עד שהתחיל בסדר תר”ת.

 

 

שבת שובה

עבודת יו”כ

בסדר העבודה כשאומר הפסוק לפני ה’ תטהרו אנו אומרים והכהנים והעם וכו’ היו כורעים. והב”י כתב לאמרו גם כשאומר הכה”ג לה’ חטאת. וע’ אבקת רוכל כ”ז וכ”ח. וע”ש סי’ כ”ז על המחזור היוצא מעיר מהוללה שאלוניקי, וע”ש סי’ כ”ח שציין הב”י על מה שכתב בספרו היקר בית יוסף.

(ולכא’ לדבריו יש לכרוע ג”כ. ונחלקו בזה המנהגים היום בנוסח ספרד. וי”א דדוקא בוידויים שהכה”ג היה מזכיר ג’ פעמים את השם המפורש היה להם זמן לכרוע ולהשתחוות משא”כ בהגרלה שלא היה אלא הגרלה פעם אחת. וצ”ע דהרי הב”י כתב לומר “היו כורעים ומשתחוים וכו'”).

והביא ב”י בשם אבודרהם שתמה על מנהג אשכנז שאין אומרים כורעים על לה’ חטאת. והביאו בשם התוי”ט שכתב דלא תיקן הפייט לומר והכהנים והעם אלא במקום שאומר תטהרו, (ונראה דעתו דעיקר ענין ונשלמה פרים שפתינו לא שייך לענין שהיו כורעים, ושאני משאר העבודה). (ולכא’ ראיה לזה דהרי כשאומר אנא השם או אנא בשם אין אומרים והכהנים וכו’). ומובא גם בחכמת שלמה תרכ”א. (וע”ע ברש”ש שם דף ס”ו דמה”ט הש”צ יאמר תטהרו אחר הקהל ולא כאלו האומרים כולם ביחד במהירות). (וע”ע מו”ז ח”א ס”א ה’ שכתב דאולי דעת הפייט שלנו דאין חיוב כריעה אלא בתפלה או בברכה ולא באומר לה’ חטאת).

 

וע”ע שפ”א דף ס”ו שהקשה אמאי כשאומר אנא השם או אנא בשם אין אומרים והכהנים וכו’, וכתב דכן משמע במשנה דלא היו כורעים, וכתב חדא די”ל שהודוי היה בלחש, ותי’ עוד למש”כ בספרי קודש שהיה השם יוצא מעצמו בפיו אפשר דזה היה רק בהזכרת הפסוק שבתורה, והדין כריעה לא היה בכל מקום שיש שם המפורש אלא דוקא כשיוצא מפיו מעצמו.

וכתב שם דלפי”ז מיושב קו’ אבודרהם.

(וע’ בזה ישמח משה בהפטרה לפ’ נצבים וצרור המור סוף פ’ יתרו עה”פ בכל המקום אשר אזכיר את שמי, מיהו שם משמע דכן היה בכל השמות בבהמ”ק וגם בשעת נ”כ והביא מירושלמי שדרשו אמור להם קול רם, ופי’ דשכינה מדברת. וע”ש צרור המור שפי’ בזה ביו”כ שאמרו אף הוא מתכוין “לגמור” את השם, כי כל השייכות שלו הוא רק לגמור האמירה. (וע’ תפא”י לפרש בזה הלשון כשהיו שומעים את השם “יוצא מפי כה”ג” ולא אמרו כשאמר כה”ג. אכן עיקר הדיוק יש לדחות כמו שכתבו הגרי”ז ומקראי קודש דקמ”ל שכורעים בתחילת אמירת ה’, וזה לשון “יוצא מפי”).

(וע’ דרשות לבושי בדים, מר’ טיאה ווייל, דרוש י”ב צ”ח, ששמע בשם רבו ר’ יונתן אייבשיץ, הטעם שלא אמר בעצמו, כי לומר בעצמו צריך עם נקודות, ונקודות מעולם המלאכים, וכל אדם לא יהיה באוה”מ ואפילו מלאכים, ולכן בע”כ שכינה מדברת מתוך גרונו).

פרשת נצבים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita

לקראת יום הדין עלינו להתכונן קודם עמדנו לפני ה’ כי בא לשפוט את הארץ.

שלמה המלך ע”ה אמר [סוף קהלת] “כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע” כל אדם שנברא יש לו תפקיד בעולם ועבודה גדולה, ועל הכל יבוא במשפט, ובחגיגה (ה.) מבואר שנתבעים אפילו על דבר קטן. וגם במעשה המצוה והעבירה גופא יש חשבון מדוקדק איך ובאיזה אופן נעשה.

הדינים שהאדם עובר

והאדם נידון כמה פעמים, וכמ”ש הרמב”ם בהלכות תשובה (פ”ג ה”ג) “וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביו”ט של ר”ה”.   שדנים בר”ה על כל מה שעשה בשנה זו, ומה יהיה עמו בשנה הבאה.

ויש את הדין לאחר המיתה. ויש גם דין בכל שנה לאחר המיתה. וכדאיתא בר”ה (לב:) “א”ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה רבש”ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר”ה וביום הכיפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה”  [ובודאי שיש לקוות שיצא המשפט לטובה, אבל שירה א”א לומר. ורק בסוכות כשיוצאים ונצחו בדין אומרים שירה.] ובפשטות ספרי מתים היינו מהשלשה ספרים שנחתמין למיתה. אמנם הגר”ח מואלוזין ועוד ביארו שדנים גם את המתים.

ומה שייך לדונם שוב מאחר שדנו אותם לאחר מיתתם.  אלא שדנים את האדם על ההשפעה שהשאיר אחריו הן בחינוכו והן בתלמידיו והן בחבריו, שהרי כל אחד משפיע. וביותר משפיע בדוגמתו שרואים את מעשיו ולמדים ממנו, ויש לו זכות בזה. ובכל שנה דנים את התוצאות שהיו מכוחו. וכשחלילה רשע השאיר אחריו ספר שמביא לירידה, דנים לו כל שנה להעמיק לו גהינום. [והמחשבה בזה מעוררת פחד שהוא בוכה ומשתוקק שיכלה הספר מן העולם ולא יוסיף לו על עוונותיו ואינו בידו.] והצדיק שלמד והתפלל ולמדו ממנו ועוסקים בתורתו, מתווסף לו זכויות בכל שנה.

הדין לעתיד לבוא

עוד דין יהיה לעתיד לבא שהוא יום הדין הגדול והנורא לאחר שיכלו הנשמות שבגוף ויהיה העולם הנצחי. וכדמטו משמיה דהגר”ח מבריסק עה”פ “וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים” וגו’, שביאר את פשר המהירות הכתובה כאן. לפי שתמיד הקב”ה ממתין שמא יצא ממנו דבר טוב או מבניו אחריו, אבל לעתיד שכבר יגמרו הדורות אז ימהר לשפוט ביום הדין הגדול והנורא.

נמצא שעל האדם לעבור כמה משפטים, וכל משפט הוא באמת וביושר כמ”ש  (דברים לב ד) “קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא”.

התבוננות במאורעות השנה

וכעת שאנו עומדים לקראת ראש השנה יש להתבונן על מאורעות השנה שעברה צרות הכלל והפרט, ומה שכל אחד עבר זמנים קשים וטובים. והכל נכתב בר”ה ונחתם ביוה”כ, והקב”ה רוצה שנתעורר מזה.

ונזכיר מה שאירע בשכונתנו לפני כשבוע, וא”א להישאר אדישים מול כזו טרגדיה. שיולדת צעירה בשנות השלושים לחייה התלוננה בשבת על מכאובים ברגליה והלכה לבית החולים עם אמה מאחר שבעלה נשאר לקידוש שעשה על התינוקת שנולדה, והמתינו בתור הארוך כי לא הייתה נראית בסכנה, ואדהכי והכי גילו שיש לה קריש בדם וכבר לא יכלו להצילה. ובעלה עשה כאן קידוש, והיא כבר לא הייתה עמנו.

והקב”ה מעורר אותנו ע”י מעשה כזה ותובע מאתנו.   ואף שמי כעמך ישראל המקבלים באהבה גזרתו, אבל עלינו מוטל למנוע את הצרות.    והיו עוד צרות אלא שצרות אחרונות משכחות את הראשונות.

ומבקשים אנו מהקב”ה שיתקיים בנו והסירותי מחלה מקרבך וננצל מכל המחלות בגוף ובנפש ומכל מיני עגמ”נ ועל זה צריך האדם לשים אל לבו כל היום שאין ממי לבקש אלא מהקב”ה בלבד ורק פעמים שרוצה הקב”ה בהשתדלות שלנו אך יש פעמים שאף מגרע, וזאת יש לידע שפעמים שומע אדם צרה מסויימת ומכאן ואילך פוחד מסוג צרה זה צריך לשים מבטחו בהקב”ה ולהתפלל אליו שישמרנו מכל צרה ומצוקה ומכל נגע ומחלה

היקף המשפט בר”ה

וכשבא משפט ודנים על העתיד, זה מחייב אותנו להתעורר ולפחד מהדין. ואת זה אומרים בתפילת ר”ה בזכרונות  “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו’ ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות מי שלא נפקד כהיום הזה”.

ראשית כל יש דין פרטי על כאו”א, ומבואר ברמב”ם (שם ה”א וב’) שהאדם נידון לפי רוב מעשיו. ויש שגם ברוב זכויות נענש על המיעוט עונות, ויש בחינה של צדיק ורע לו. ואין אתנו יודע עד מה, אבל הכל בחשבון מדוקדק.

ואח”כ יש דין על המדינה, ואח”כ על כל העולם כולו. וע”ז אומרים בתפילה ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, שרואים שיש מדינות שהורגים איש את רעהו ויש מדינות של שלום, יש מדינות שלוות אבל אין להם אוכל ויש מדינות שיש להם שפע. ולאנשים פרטיים יש כאלו שיש להם אע”פ שאין לכלל, לפי שיש דין על הכלל ודין על הפרט.   “ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות מי לא נפקד כהיום הזה כי זכר כל היצור לפניך בא מעשי איש ופקודתו מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש”.

וזה זכרונות, לא שהקב”ה זוכרנו, שהרי בודאי מלא כל הארץ כבודו והכל בא ממנו, אלא שרוצים שיהיה הזיכרון לטובה.

אימת הדין

ואיך יתכן שאדם יעבור ימים אלו כרגיל וליבו בל יחיל בקרבו. [ואיני אומר תוכחה, רק כדבר איש אל רעהו]  שהרי אם היה לאדם משפט ממון לא היה נח כלל. ואם היה המשפט על כניסתו לכלא או נידון של חיים ומוות, בודאי שלא היה רגוע. ואיך בימים אלו – הגורליים כ”כ על כל העתיד – האדם ממשיך בשגרת חייו. ויש בזה כמה סיבות.

“יש להם חלב על כסלם”

ואחת הסיבות הוא שאע”פ שהאדם יודע ומכיר בשכלו, אבל ליבו אטום. וזה מעצת היצר שדוחה את האדם שלא לחשוב ולא להתבונן.

ועל הרשעים אמרו בשבת (לא:) “דאמר רבה מ”ד זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם [שאם ישאלו אדם התחיה מאתיים שנה או מאה חמישים, ופחות, יאמר לאו, וגם על שמונים ושבעים יודה שאינו מובטח, ועכ”ז אינו מתיירא מיום המיתה.] שמא תאמר שכחה היא מהן, ת”ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה”.   ששגור על לשונם יום המיתה [ואף אומרים פרק זה בבית האבל], אבל אל לבם אינו נוגע.   וזה אמרו על הרשעים, אבל הצדיקים פותחים את לבם להבין ולהתעורר.

“ולא שת לבו”

וענין זה מצינו במכות מצרים, שהמצריים עברו על בשרם את עשרת המכות הקשות מנשוא. ובמכת דם לאחר שבוע שלא היה להם מים, ופרעה ראה שנהפכו מימיהם לדם ולא היה לאל ידו, ואם רצו לשתות היו צריכים לקנות מהיהודי במיטב כספיהם, עכ”ז כתוב (שמות ז כג) “ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת”. שלא שם על לבו להתבונן בסבל שעבר ועמד במריו.

“ואשר לא שם לבו אל דבר ה'”

ואח”כ סבלו עוד כמה וכמה מכות קשות. שבמכת צפרדע סבלו מהצפרדעים שהרגו בהם והפכו את ארצם מבית ומחוץ, שאף בבטנם קרקרו. ובכינים סבלו שבוע מהעקיצות שלא הרפו מהם. והערוב אכל מחציתם ע”י הארי והדוב. ובדבר מתו כל מקניהם שהיו בחוץ. ובשחין סבלו מפצעים קשים.

ולאחר שש מכות כאלו הקב”ה מתרה בפרעה על מכה שביעית (שם ט יד- כא) “כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וגו’, הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה”. ומזהיר: “ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו”.

הרי אזהרה מפורשת שמי שישאר בחוץ ימות בברד. וכי מה מוטל עליהם רק להכניס את מקניהם לבית. שהרי חפצו במקניהם ולא הפקירוהו, שאם יבוא אי מי ויקח טלה מן העדר הרי היו מראים לו את נחת זרועם, וכ”ש משום שהיה אלילם. וא”כ בודאי שהיו מכניסים את מקניהם – גם מבלי שיראו את המכות הקודמות – לפי שהאדם חרד על ממונו.

ועכ”ז מה כתיב אחריו “הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים ואשר לא שם לבו אל דבר ה’ ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה”. ואיך יתכן שהפקירו את מקניהם למות ואפילו לא חששו לאזהרת ה’.

ומבארים בעלי המוסר שהוא לפי שלא שם לבו. והיינו שאע”פ שידעו והבינו את הסכנה שהרי הרגישו על בשרם את המכות, כיון שלא שמו על לבם להתבונן בדבר, נשארו אדישים.

ומזה יש להתרחק שלא להיות אדישים. והיא תביעה גדולה בעמדנו לפני כזה משפט מקיף.

רעת האינו מפחד

וזה מה שמביא רבינו יונה בשע”ת “משל לכת לסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת פרצו ויעבורו [שהם ידעו מה מסוגלים אומות העולם לעולל להם ופחדו מזה וברחו] ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו אמר לו קשה יום הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך”.  [וצ”ל שהמציאות הייתה שלא היה לו לפחד לברוח שעדיין לא רשמו את שמותיהם, ואם היה בורח לא היו יודעים כלל מי הוא ועכ”ז לא ברח.]

ומבארים המפרשים שהתביעה עליו היא לפי שכל מטרת בית האסורים היא כדי שיראו ויפחדו, ואם אינו מפחד מבית האסורים צריך להכותו במקל שרק כך יבין. וכמו ששוטר יזהיר אדם שלא יעמוד במקום מסוים פן יאסרוהו, ויתחיל האיש לברר על המאכל והמשכב בכלא, הרי זה מראה שאינו מפחד כלל מזה.

וע”כ הכהו במטהו, לפי שאם אינו מבין לירוא מהמקום הזה חייבים ללמדו ע”י מכות שאז יבין את רעתו.

והעבודה המוטלת עלינו הוא לפתוח את הלב ולהתבונן שעומדים לפני משפט שמים. והרי אנו רוצים חיים ובריאות ושידוך טוב ובנים בריאים, ושלא נחסר בישיבה וכולם יהיו בריאים ולא יפקד ממנו איש.  וע”י ההתבוננות נבוא לפחד מהדין.

מעלת הירא מן הדין

ועצם הפחד – מלבד התועלת שמביא למפחד – הוא הצלה לאדם ומביא על עצמו רחמים. וכדאיתא בר”ה (טז:) “ואמר ר’  יצחק כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה שנאמר מראשית השנה, מרשית כתיב, ועד אחרית סופה שיש לה אחרית”. ופרש”י “שרשה בתחילתה, שישראל עושין עצמן רשין בר”ה לדבר תחנונים ותפילה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש. [ותוס’ פי’ רשים ממש והוא כעי”ז.]   והיינו  שע”י מה שבאים בהכנעה זה כבר סיבה לזכות, מלבד מה שהנכנע מחפש סיבות לזכות.

הרגשת העצבות המוטעית

ויש עוד סיבה לקרירות באלול, אלו שנכנסים לעצבות מאימת הדין, ויש ביטוי ‘אל תעשה לי את האלול כזה שחור’.

ובאמת שהרי באים להצילו שידע איך הדרך להנצל, ולא שמחפשים להכביד עליו. הא למה זה דומה לאחד שמחפש לקנות חפץ בזול ורוצה משו”כ להיכנס למקום מסוכן כדי להשיג את מבוקשו, וחברו מזהירו שהוא מקום סכנה ולא יהין לעשות כן. והוא משיב כנגדו ‘אל תפחידני ואל תעשה לי את זה כזה שחור’.  והרי אדרבה עליו להודות לו על שמצילו ממוות, ולא לברוח מהמציאות.

וכן מי שצריך לעבור משפט, וידידו מציע לו עזרה ע”י עורך דין מסוים המתמחה בענין, ועונה לו ‘אל תדבר אתי בענין המשפט לפי שעושה לי מתח’. וזה במקום להודות לו על העזרה שמציע.   זה ההרגשה הלא נכונה שיש ביחס למשפט בר”ה.

טעות ‘בעלי הביטחון’

ויש גם את בעלי הביטחון שאומרים ‘יהיה טוב’ ואין מה לפחד.   ובאמת שאי”ז ביטחון כלל. וכמו שביאר הגרי”ז (והוכיח כן מהרמב”ם) שביטחון זה מי שיודע את מצבו ובוטח, אבל המתעלם ממצבו אי”ז ביטחון.  אלא יש לאדם לפחד מהדין – שמביא לקרבת אלוקים, ועכ”ז לקוות לטוב.

“סמר מפחדך בשרי”

וידוע ששאל אחד את הגרי”ס מדוע מפחד כ”כ מהמשפט, וכי דוב הוא או ארי שיש לירא ממנו?  וענה לו הגרי”ס במתק לשונו שדוד המלך ע”ה אמר (שמואל א’ יז לו) “גם את הארי גם הדוב הכה עבדיך”, שלא היה ירא כלל מהם. אבל על המשפט אמר (תהילים קיט קכ) “סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי”.

פחד כן, אבל עצבות ח”ו. והעצבות עבירה ויש לחזור עליה בתשובה והתבטאו על העצבות שהיא מחלה, וכלי משחית, שמראה על ריחוק מהקב”ה.   והקב”ה נותן לנו משפט כדי שנתקרב אליו ורוצה שנתקרב אליו, ורוצה שנחיה שהרי נקרא מלך חפץ בחיים.   וע”י שמחפשים עצות מתרוממים וניצלים.

“עיניך תחזינה מישרים”

יש כמה פסוקים בתהילים שדוד המלך מבקש מהקב”ה על המשפט במקום אחד (תהילים קמג) “ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי” והדברים תמוהים מה שייך לבקש שלא יהיה משפט, הרי יש משפט והוא מציאות מוכרחת?   ובמקום אחר מבקש עוד (תהילים יז) “מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים”. שהקב”ה יביט במשפט רק על מעשיו הטובים. והרי המשפט הוא שפיטת כלל המעשים, ומה שייך לומר עיניך תחזינה רק את ה’מישרים’?  [ובפשטות הכוונה שהמשפט יהיה בלי יסורים.]

וביאור הדברים הם שבוודאי יש משפט, אלא שמבקש רחמים שהקב”ה יתחשב עמו במשפט.

שהנה בשבת שובה מפטירין (הושע יד ב-ה) “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעונך”. ופרש”י תני בשם ר”מ שובה ישראל בעוד שהוא ה’ במידת הרחמים, ואם לאו אלוקיך במידת הדין עד דלא אתעביד סנגוריא קטגוריא.   ובביאור ‘כי כשלת בעוונך’ מבארים בפשטות שנכשלו בעוונות, אבל רש”י פירש שבאו לך מכשולים בעד עוונך, והיינו שכשלו משום העוונות.

ומה מייעץ לנו הנביא: “קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ אמרו אליו כל תשא עוון [שא את העוונות כמ”ש נושא עוון, וכמו שאמר קין גדול עווני מנשא] וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו”.  ובביאור ‘וקח טוב’ פרש”י ג’ פירושים [א’ למדנו דרך טוב, והג’ שיקח את ההודאה.] ובביאור השני פירש “מעט מעשים טובים שבידנו קח בידך ושפטנו אחריהם”.

ולכאורה תמוה כנ”ל מה שייך לבקש שיקח רק את הדברים הטובים, ואת המעשים ההפכיים לא, הרי משפט כולל את כל המעשים.

אלא שבקשתינו מהקב”ה שהלא אנו רוצים להיות טובים ולהתנהג כראוי, רצוננו לעשות רצונך אלא שנכשלים, שאור שבעיסה מעכב, וזה ‘וקח טוב’, ‘עיניך תחזינה מישרים’ שיקח את מה שאנו רוצים להיות שרצוננו להיות ‘טוב’, וממילא מתחננים אנו לבוראינו שיביט רק על מעשינו הטובים ובכך נצדק לפניו בדין.

הביטחון בקב”ה סיבה למחילת עוונות

ומשיב הקב”ה “ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו”. ופרש”י אמר הנביא כך א”ל רוה”ק מאחר שיאמרו לפני כן ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי אע”פ שאינם ראויים לאהבה אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו”.

ומה היא התשובה שעשו בנ”י? כתיב אחריו “אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום”. שהקב”ה מחל להם לפי שהכירו שאין להם על מי להשען רק עליו, ורוצים להתקרב אליו.

כשנגשים בהכנעה ורוצים לעבור את החיים כראוי ולזכות לאריכות ימים, ולהרבה ‘שעה אחת בתשובה ומעש”ט בעוה”ז’ שעל ידם נזכה לעוה”ב. ו’עיניך תחזינה מישרים’ – “שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה” (ברכות יז.), ע”י כך אפשר לזכות ביום הדין.

וזה עבודת האלול שאפילו שרחוקים מחמת העבירות, יש להחליט להיות טובים ולקבל ע”ע להשתנות, ואז הוא מתייצב על דרך טוב ולא ח”ו להיפך.

מעלת הקבלה להשתנות

ובזה יובן מה שקראנו בפרשת שופטים שהכהן אומר לפני המלחמה (דברים כ, ג) “ואמר אליהם שמע ישראל”, ופרש”י “אפילו אין בכם זכות אלא ק”ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם”.

ובהמשך כתוב (שם ח) “ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”. ונחלקו בזה (בסוטה מד. הובא ברש”י) “ר”ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, ריה”ג אומר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו”.    שבמלחמה היו צריכים להיות נקיים מכל נדנוד חטא, וכדאיתא (שם:) “שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה”.

ולכאורה סותר למה שאמר מתחילה שאפילו אם אין להם רק זכות של ק”ש ניצולים, שכאן אמר שאפילו על עבירה קלה חוזר עליה מעורכי המלחמה.

וביאר אאמו”ר זצללה”ה שבוודאי כל עבירה חמורה וחוזר עליה, אלא שאם מקבל עליו עול מלכות שמים – שזה המהות של ק”ש – ניצול בזכות שמקבל ע”ע להתנהג כראוי.  אמנם צריך גם לעשות מעשים ולהתקדם, ולא להישאר רק עם הקבלה.

“בואו חשבון”

ועבודתנו בחודש אלול הוא לבוא עם כיוון והתחדשות לשנה החדשה. שהרי מצד אחד חובתנו לקב”ה היא גדולה מאוד, שהתורה ארוכה מני ארץ, וצריך לדעת את כל התורה ולקיים את כל המצוות, ולהתנהג במידות ישרות. אמנם מה שהקב”ה דורש מאתנו הוא רק כ”א לפי הכוחות שלו, אבל שהשאיפה תהיה איך יוכל להתעלות עוד ועוד.

והמוטל עלינו הוא לעשות חשבון הנפש, ואפילו לזמן מועט. להתבונן היכן היה בר”ה אשתקד, ומה קיבל על עצמו, ומה הספיק בשנה זו, ומה מתכנן לעשות הלאה.    שאם למד בשנה זו מסכת ב”ב וגיטין, יתבונן כמה סדרים למד, וכמה מתוכם הוא יודע, והאם מוכן להבחן ע”ז לעת”ל.  וכמה השתדל להתפלל כראוי.  וכמה כיוון בברכות שהוציא מפיו. וכמה זכר את הקב”ה – את השש מצוות תמידיות.  וכמה זהירתו בממון חברו ובכבודו.  וכיצד נראים מידותיו, שהרי כתב הרמב”ם שצריך לחזור בתשובה גם מהמידות הרעות.

וע”י חשבון הנפש נבוא להחלטה להשתנות לגמרי. וזה שייך ע”י שיש תכנית איך להתקדם, ושיהיה בתכנית אפשרות להמשיך גם אחרי נפילה, ולא שאז יתייאש לגמרי ויעזוב את הכל. ועוד נצרך שיתחיל את החיזוק כבר מעכשיו, ולא ידחהו לזמן שיתרבה בינתיים.

נעשה מתייצב על דרך טוב

זה תשובה והצלה אמיתית, שאז “ואל תבוא במשפט את עבדיך”, לפי שיש פתחון פה לסניגור שהנה הוא משתוקק להיות טוב ומתייצב על דרך טוב, וימשיך בדרך זו.

וזה עבודת האלול – מלבד ההכנה לר”ה – להתייצב על דרך טוב וכבר להתחיל להתנהג כראוי.    ואמנם בכל הזמנים יש רחמים וחסדים שהרי אין יום שאין מבקשים בו ‘השיבנו’ ו’סלח לנו’, אמנם בימים אלו נפתחים שערי רחמים וחסדים ביותר ויש הרבה יותר סייעתא דשמיא לבא ליטהר.   ויש לשמוח במתנה זו שנתן לנו הקב”ה.

וכשרואה שנכשל יתבונן מה הביאו לזה,כמ”ש רבינו יונה. וישית עיצות בנפשו כיצד ימנע רגליו מלכד. וכגון הרואה שמתבטל בלילות, יתבונן מה הסיבה לזה, ויתרחק מהמקום שיכול להכשל.   והגרי”ס יעץ שהנכשל בדבר, יעסוק במוסר של אותו ענין, שע”י שילמד מוסר בנושא זה יהיה לו הדבר לזיכרון לנגד עיניו לבל ישוב לכסלה עוד.

ונסיים שהקב”ה חפץ להחיותנו כמ”ש (תהילים ל, ו) “חיים ברצונו”. ורצון כולנו הוא לעבוד אותו בחיים, כמו שמבקשים ‘בספר חיים וכו’ נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום’, שמבקשים על כולם. ומתחילה מבקשים עלינו – ‘אנחנו’, והיינו שכל לומדי הישיבה יוכלו להמשיך לבוא לישיבה ויתקדש ש”ש בבוא כל ההסעות לישיבה ויאמרו מי כעמך ישראל, וכולם יבשרו בשורות טובות וישובו בשמחה לבתיהם וירוו נחת.

והקב”ה הרואה ברצוננו, בוודאי יעזרנו. ומבקשים ‘וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים’.