דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במעדו בתוך בני ישראל (ט,ז)
רש”י: אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו ייזרק הדם עלינו בכהנים טהורים וייאכל הבשר לטמאים, אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו.
הקשה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: כיצד עלה בדעתם של אותם טמאים לבקש שייקרב הפסח עבורם, הרי ידעו שאינם יכולים לעשות פסח בשל טומאתם, ובפרט שכבר עבר זמן הפסח?
ותירץ: לימדה אותנו התורה מוסר השכל, גם כאשר רואה האדם כי לפי כל הנתונים ודרכי הטבע הוא אינו יכול להשיג דבר מסויים, אל יתייאש ואל ימנע עצמו מן הרחמים, אלא יעשה כל שביכלתו לעשות מצידו.
אותם טמאים אשר חשקה נפשם לזכות במצוות הפסח לא התייאשו, הם עשו כל שביכלתם כדי לזכות במצווה. ואכן מן השמים זיכו אותם שיוכלו להקריב פסח שני.
כל יסודו של פסח שני הוא אות ועדות לכך שבזכות השאיפה וכח הרצון זוכים לסייעתא דשמיא למעלה מגדר הטבע.
(ע”פ טללי אורות)
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“ולא שבט לוי בלבד”
ענין גדול היה למרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה להעביר לבני התורה הצעירים, בפרט בני חוץ לארץ, את הלימוד הגדול שאפשר ללמוד מתולדות חייו. למרות שכמעט ולא דיבר על כך במפורש, מכל הנהגתו ניכר היה שהוא מעוניין בכך מאוד.
מיד לאחר שנתמנה לראש הישיבה, החל למסור בימי שישי וועדים בביתו באנגלית ובלשה”ק. בוועד שנשא באנגלית השתדל מרן שהבחורים והאברכים הצעירים בני חוץ לארץ יכנסו, ואפילו בחורים מחוץ לישיבה שמח שיבואו לוועדים אלו.
בוועדים אלו היה רבינו מדבר באוירה קלילה יותר, כמקובל באמריקה, כשהוא נותן להם הרגשה טובה ונעימה.
מרן דיבר איתם בפתיחות, כאילו הוא מדבר עם כל אחד מהם שיחה אישית. הוא היה מספר על עצמו איך הגיע לישיבה לבדו בגיל צעיר, למרות שאהב לשחק ככל יתר בני גילו, ועל אף שהדבר לא היה מקובל בין בני גילו באותן שנים, כמו”כ היה מרבה לספר על אהבת התורה של דודו מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה זצוק”ל, על רבו המובהק הגאון רבי חיים קמיל זצ״ל ועל לימודם המשותף. על הסדרים והלימוד בבין הזמנים. הוא היה מספר להם על כך שהוא היה מתחיל ב״בין הזמנים״ את המסכת של הזמן הבא, כך שבתחילת הזמן הוא כבר היה לאחר חזרות רבות ועוד סיפורים שונים.
בתוך דבריו היה מרן מספר על הקשיים שיש לו כראש הישיבה. ניכר היה שהמסר המרכזי בדבריו היה, שידעו ויכירו שכדי לגדול בתורה אין צורך בגאונות יוצאת דופן או לגדול דוקא בישיבה מסויימת, אלא כדברי הרמב״ם סוף הלכות שמיטה ויובל: ״ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד׳ לשרתו ולעבדו לדעה את ד׳, והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ד׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים״.
למרות צניעותו הרבה, הבין מרן שהמסר הטמון בסיפור חייו יכול להאיר את דרכם של בני תורה רבים. ואכן הדברים עשו רושם עצום על הבחורים, ורבים מאותם תלמידים התפעלו ולקחו את הדברים לתשומת ליבם והתמסרו אף הם לתורה וגדלו לתלמידי חכמים.
בכל נפשך
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
נשא
כסוי ראש
כתיב ופרע את ראש האשה ומכאן דרשו חיוב כסוי שער מה”ת ברה”ר. ומדרבנן מבואר ברמב”ם פכ”ד מאישות הי”ב דברה”ר צריך גם רדיד עליה, וע’ פרישה קט”ו ט’ שהקשה מהטור סי’ ע”ג מהרמב”ם פי”ג מאישות דרק במקום שמנהג כן חייבת ברדיד על ראשה. ותי’ חדא דמה שכתב דברה”ר צריך גם רדיד עליה היינו דוקא היכא דנהגו כן (וצ”ל לפי”ז דגם מה שאמרו בכתובות שזהו דת יהודית היינו דוקא היכא דנהגו כן וצ”ע). ועוד תי’ שיש חילוק בין כיפה למטפחת שאם יש כיפה אז תולה במנהג אם צריך גם רדיד אבל אם יש מטפחת לעולם צריך רדיד. ולכא’ לדבריו צ”ל דמטפחת יש בו נקבים וכמ”ש התרוה”ד, או שיש יותר חשש שירד קצת ולכן צריך לעולם רדיד ברה”ר.
וכ”ז ברה”ר. ובחצר מפורש דצריך כסוי א’.
והנה ברמב”ם פ”ג מסוטה ה”ה כתב והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה. ודייקו מזה דגם בביתה צריך כיפה.
וע’ ב”ח שכתב להחמיר אפילו בפני אנשי ביתה, ובח”ס כתב אפילו בחדרה. ובאג”מ חולק ומדייק מהב”ח דוקא בחצרה כי אין הדרך ליטול רשות ליכנס וכן יש שם אנשי ביתה, אבל בחדרה א”צ כסוי. ובשני התשובות משמע שהאג”מ אינו מקיל משום שיטת תוס’ ומג”א להתיר אפילו בחצר, אלא דאף לשיטת הב”ח התיר בביתה.
ודין ביתה שהתיר האג”מ לכא’ היינו דוקא בפני בעלה, כלשונו בח”ב ע”ה, ולא בפני אנשי ביתה. ובאג”מ אהע”ז ח”א נ”ח כתב דאף לפי הב”ח אינו מחמיר אלא בחצר ולא בבית ודלא כח”ס וב”ה. ודחה לשון הרמב”ם הנ”ל דכוונתו שרגילה בזה בבית אף שאין הלכה מחייב.
ומ”מ כתב שיש ענין להחמיר כן כיון שיצא מפי הח”ס ועוד שיש כאן משום קמחית. וצ”ב שהביא מקמחית ולא הביא מהזוהר דמפורש שם אפילו בביתה. וביותר צ”ב שלא הביא מה שכתב הח”ס דכיון דנהגו כדברי הזוהר שוב הוי בכלל דת יהודית וחייבת מדינא, והרי הזוהר איירי בביתה. ובדוחק צ”ל דסבר האג”מ דבמדינתו בטל מנהג זה שכתב הח”ס וצ”ע שלא ביאר כן להדיא.
ובלקוטי הערות על הח”ס הביא מסנה’ ק”י ע”א באשת און בן פלת שגילתה שערה והלכו להם. והוכיח מזה שאף לתוס’ שהתירו בחצר בפרוע ראש לגמרי מ”מ היינו דוקא אם אין שם בני אדם וסומכים שתכסה אם יבואו שם אנשים, (וע’ לעיל משו”ת הרשב”א וצ”ע, וע’ לעיל מהריטב”א), והרמב”ם אוסר גם בכה”ג, ומה”ט כתב הח”ס דאיסור הרמב”ם והב”ח שייך גם בחדרה בלי אנשים כי גם חצר איירי בכה”ג. ולפי פשטות התוס’ צ”ע באמת ההיא מעשה דאשת און בן פלת ואולי צ”ל שהיתה במבוי דצריך קלתה מדת יהודית או ברה”ר דצריך מה”ת.
א. ויאמר משה אל ה’ למה הרעות לעבדך וגו’ לשום את משא כל העם הזה עלי, האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידיתהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק וגו’, מאין לי בשר לתת לכל העם הזה (במדבר יא יב-יג), ופי’ באור החיים שם, שלא אמר “האב אני לעם הזה, או אם בני הם”, ע”פ דבריהם ז”ל (סנהדרין יט:) שכל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו וכו’, כי כן הוא כפי האמת שהוא היה אב לנשמותם ונקראים בניו, גם כן לצד שלמדם תורה, אלא האנכי הריתי, פירוש כיון שלא הורה גבר מהם לא יתחייב בטיפולם, וכנגד שנקראים בניו לצד שלמדם תורה, אמר אם אנכי ילדתיהו, כי דוקא בן הבא דרך לידה, לא הבא מאמצעות לימוד תורה וכו’. ופירוש תיבת ה”א של האנכי, היא ה”א ההנחה, פירוש שמתרצה משה להתחייב במה שחייב האב לבן, ואפילו חיוב של דבריהם, ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב, ולמה אתה אומר אלי שאהו בחיקך, לאדם גדול בשנים לו יהיה שהם בני הריני פטור מהם. ועוד חוזר וטוען לו יהיה שידון בהם דין קטן לצד שהם משוללים השגת המזון, ודינם כקטן, אעפ”כ לא יתחייב לעשות מה ששואלים ממני לתת להם בשר, והוא אומרו מאין לי בשר, פירוש בשלמא אם היו שואלין מזון הצריך יתחייב מדין אב, אבל הם שואלין מותרות, ועוד הגם שהם מותרות אם היה לו, על האב לשעשע בנו כפי יכלתו, אבל מאין לי בשר וכו’.
ביאר האו”ח את טענות משה, א’ שאינו חייב מזונות ישראל אע”פ שהם כבניו, מ”מ אינם שלו בתולדה, ב’ שאפילו חייב במזונות תלמידין שהם כבניו, מ”מ כיון שהם גדולים אינו חייב, ג’ אפילו דינם כקטנים אינו חייב אלא הצריך להם ולא בשר שהוא מותרות. ד’ ועוד שגם מותרות יש על האב לשעשע את בניו, אבל זה רק אם יש לו.
וכל זה אינו מובן, מה נפ”מ אם הוא חייב, ועד כמה הוא חייב, שהרי סיים טענותיו מאין לי בשר וכו’, וכיון שאין לו לתת להם, מה היה מועיל להם אילו היה חייב להאכילם.
ב. והנה כתב הרמב”ן (בראשית מ”ז ל”א) על מה שהשביע יעקב את יוסף, “לא היה יעקב חושד את בנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו, ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, ועשה כן לחזק הדבר בעיני פרעה וכו’ ולכן השביעו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה”, וטעם השני צ”ב שהרי הקדים הרמב”ן שיוסף לא ימרה וכו’ וודאי שיעשה ככל שביכולתו וא”כ למה לו להשביעו.
ויש לבאר עפמש”כ הרמב”ן (שמות ל”ה כ”א) על הפסוק ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וגו’, “כי לא היה בהם שלמדו את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן ידו בהם, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה’ לבוא אל משה לאמור לו אנכי אעשה כל אשר אדוני דובר”. ויש להבין דהרי היתה שם מלאכה “מקצועית” לעשות בזהב ובכסף ובנחשת וכו’, והם היו הדיוטים במלאכת הצורפות וכו’, ומ”מ ע”י “נשאו לבו” “ויגבה לבו בדרכי ה’ וכולי”, הצליחו לעשות כן, אמנם האדם מוגבל בכוחתיו, אבל ויגבה לבו בדרכי השם, אין גבול ליכולתו, ויש לו סייעתא דשמיא להגיע מעל לכוחותיו הטבעיים.
ואפשר שגם זה הוא ביאור מש”א בתמורה (ט”ז א’) בתפילת עתניאל בן קנז, ואם לאו הנני הולך בעצבי לשאול, מיד ויבא אלוקים אשר שאל, כיון שהרגיש שזה אצלו חיוני ובגדרת פיקו”נ, לכן מיד נענתה תפילתו.
וזה היה טעמו של יעקב להשביע את יוסף, ודאי לא חשדו שלא יעשה ככל יכלתו לקיים מצות אביו, ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל יכולתו מוגבלת, וכשיטיל עליו חומר שבועה, זה מגדיל את החיוב שלו, וממילא מגדיל את יכולתו.
והנה ביארו חז”ל מגילה י”ד ב’ את האמור “ותלבש אסתר מלכות”, שלבשה רוה”ק, וכנראה שהיה צורך בכך כדי להצליח בשליחותה, אך יש להבין, וכי רוח הקודש הוא “בגד” שאפשר ללובשו בשעת הצורך, וביאר אאמו”ר שיש ביד האדם להתעלות ולקבל מדרגות גבוהות ב”שעת חירום” כדרך שבשעת שריפה יש לאדם כחות גדולים הרבה יותר מבשעה רגילה עכ”ד. וי”ל שזה מצד הרגשת החובה ו”שאין ברירה”. וכאמור דכל כמה שאדם מרגיש שהוא חייב, כך הוא מקבל כחות לעמוד בחיובו זה.
וזה מהלך האור החיים בטענותיו של משה. הטענה “מאין לי בשר” אינה קיימת אלא א”כ אינו מחויב לתת להם את הבשר, אם היה מחויב במזונותיהם, כאב החייב במזונות בניו, לא היתה זו טענה כלל, ואף היה מן הראוי להשתדל לתת להם מותרות, ג”כ לא היה טעון מאין לי בשר. אם היה חייב, לא היה גבול לכוחתיו.
ג. עדיין יש להבין את מה שבאו אל משה בבטחון רב “אנכי אעשה כלל אשר אדוני דובר” איך עלה על דעתם להתחייב לעשות כן, מי יכול להעיז לעסוק באומנות של צורפות, בלא שיש לו שום מושג על המקצוע הזה, ואמנם עם ויגבה לבו בדרכי ה’ אפשר להעיז וע”י כך יש לאדם סייעתא דשניא להצליח בכך. אך גם כאן הדבר תימה איך מעיז אדם לקבל על עצמו דבר שאין לו שייכות אליו.
וכן יש להבין מה שאמרו חז”ל (תנדב”א רבה פכ”ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כבר ידוע הביאור שאע”פ שאי אפשר לאדם רגיל להיות כן מכל מקום חייב לחשוק לזה. והיינו דשאיפתו צריכה להיות להגיע לשיא השלימות, ועי”כ יתעלה לדרגות שיוכל. אך הדבר תימה איך יש בידי אדם להציב לפניו מטרה שאין לו שייכות אליה.
ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל על מה שנאמר בבתיה בת פרעה “ותשלח את אמתה”, ואמר ז”ל שהושיטה ידה ונתארכה ידה אמות הרבה, ותמוה דאכן נעשה לה נס, אך ודאי לא נעשה הנס קודם שהושיטה אליו, אלא היא הושיטה ונעשה נס ונתארכה, והתימה איך עלה על דעתה להושיט את ידה, וביאר אאמו”ר ע”ד הרמב”ן הנזכר, שאין גבול למה שאדם צריך לקבל על עצמו, ולעולם לא יתייאש ויאמר אין כח בידי לעשות אלא יקבל על עצמו האתגר וה’ יצליח בידו.
ד. אך נראה להסביר יותר, איך באה באמת להושיט את ידה, ביודעה שהיד קצרה, והתיבה רחוקה אמות הרבה. כתוב (דברים יא ב-ז) וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלוקיכם את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים וכו’ ואשר עשה לחיל מצרים וגו’ אשר לכם במדבר וגו’ ואשר עשה לדתן ואבירם וגו’ כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה, ופירש”י תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי, כי לא את בניכם אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו כל זאת וכו’.
ושמעתי מהגריח”ס זצ”ל להק’ שזה סותר למש”כ הרמב”ן בטעם שלא נעשו נסים בכל דור ודור, כי די במה שנעשה ליוצאי מצרים, והם עדים נאמנים להעיד לנו על כך, אין הפרש בין מה שראינו בעינינו לבין מה שאבותינו מעידים עלינו, ואילו בפסוקים הלל מבואר שעל הבנים הטענה קטנה יותר מעל האבות שראו בעיניהם. וביאר הגריח”ס זצ”ל שהרמב”ן דן לענין ההוכחה, ובזה ודאי אין הבדל בין מה שראו לבין מה שידעו ע”פ עדות האבות, אך הפסוקים הללו מדברים בענין ההרגשה, ובודאי שמי שראה בענין הטענה עליו גדולה יותר ממי שרק שמע על כך, עכ”ד זצ”ל.
ונראה ראי’ ליסוד זה מדין אין עד נעשה דיין ובגמ’ ר”ה שסנהדרין שראו בא’ שהרג הנפש לא ידונוהו כי לא יראו לו זכות, ולכאורה מה הבדל בין מה שראו בעיניהם לבין מה שהעידו עליהם עדים, ומבואר כאמור, כי לענין ללמד זכות הדברי תלוי ברגש, וכל שראו בעצמם הרציחה ונזדעזעו, לא יוכלו ללמד עליו זכות משא”כ מה ששמעו מפי עדים.
וידעת היום והשבות אל לבבך, עבודת האדם היא לא רק בידיעה ובהכרה אלא גם בהשבה אל לבו, להביא הדברים אל הרגש.
אך גם בהרגשה לא די, אנו רואים בבריאה כי דבר מקולקל מסריח, וזו טובה שעשה הקב”ה עם בריותיו להרחיקם מדברים מקולקלים, ואכן לא די בסימן בעלמא שהדבר מקולקל אלא הסימן עשוי בצורה שהדבר דוחה, כי לסמוך על שיקול דעת האדם לא תמיד יצליח, ולכן נטבע בבריאה כי דבר מקולקל מעצם טבעו מרחיק את האדם.
כמ”כ נטבע בבראיה כח האדם הקרוי “אינסטינקט”, כי בהגיע יד האדם אל האש היא נדחית ממילא, בלא לחשוב מחשבה ולהחליט החלטה שצריך להרחיק את ידיו, אלא באופן אינסטנקטיבי היא נדחית מן האש, וכ”ז מן החסד שעשה הקב”ה עם בריותיו.
אך בסכנות רוחניות אין הדבר כן וזה משום הבחירה, אך עבודת האדם להכניס בעצמו כח דחיה והרחקה מן הרע וכח משיכה אל הטוב בבחינת “אינסטניקט”, עד שיידחה מן הרע ממילא, וימשך אל הטוב בלא שיקול הדעת ומחשבה. וזהו שאמר דוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואמרו חז”ל כל יום הייתי מחשב וכו’ והיו רגלי מוליכות אותו לביהמ”ד ור”ל באופן אינסטנקטיבי.
וזהו ענין ותשלח את אמתה, ודאי אם לדון בשיקול הדעת, אין שום טעם בפשיטת היד אל התיבה אשר רחוקה אמות הרבה, אך האינסטקינט פעל כאן והיד הושטה מעצמה, וכיון שכך נעשה לה נס.
וזהו גם מה שהחכמים שנשאו לבם, באו אל משה ואמרו אנכי אעשה וכו’, כיון שמגיע האדם לדרגה של ויגבה לבו בדרכי השם, אינו מחשב מה בידו לעשות ומה אין בידו, אלא בטוח הוא ביכלתו, “אנכי אעשה כל אשר אדוני דובר”.
ומבואר מה שאמרו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי וכו’, שאין אדם לחשב מה הוא יכול ומה אינו יכול, אלא צריך לשאוף לדרגה הגבוהה ביותר, ואז יוכל להתעלות עוד ועוד.
ה. והנה איתא בברכות מ”ז ב’ אפילו קרא ושנה ולא שימש ת”ח ה”ז ע”ה, (וע”ש בגמ’ שאין מצרפים אותו לברהמ”ז), ופירש”י שימוש ת”ח הוא הגמרא, התלויה בסברא, שהיו נותנים לדברי משנה טעם, והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך, והיא דוגמת הגמרא שסדרו האמוראים. ולכאורה לנדו”ד, הרי מי שלא ילמד רק משנה הוא ע”ה משא”כ מי שלומד תלמוד, הרי זה משמש ת”ח [וכן אמרו (סוטה כב א) התנאים מבלי עולם, והוא מי שמורים מתוך משנתם, ופירש”י דכיון שאין יודעים טעמי המשניות פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה וכו’].
והגרי”ס כתב יותר מזה, והוא באור ישראל ס’ י”ח כ’ וז”ל קנית דרכי הלימוד הוא הכנה להכנס לעבודתו יתברך, מעת חתימת התלמוד ננעלו דרכי התורה להבין ולהורות מכתבי הקודש ע”פ המדות המסורות מסיני, ורק אל התלמוד עינינו צופיות ואין להוסיף עליו ולא לגרוע מאומה. לזאת התלמוד אצלנו בבחינת מקרא בימי חז”ל, ולימוד המקרא אצלנו כמו לימוד א’ ב’ בימי חז”ל, וספרי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים הם בבחינה משנה בזמן חז”ל, [ועי”ש באור ישראל שללמוד מגדולי הפוסקים ואף לחלוק על דבריהם (ר”ל הבנה עמוקה ולא לימוד של בקיאות בעלמא) עדיין הוא בכלל קרא ושנה ולא שימש, ורק מי שיש מערכות מכל הש”ז הוא קרוי שימוש ת”ח], ואז יבוא האדם ללימוד התלמוד והוא העיון הנכון לשאוב יסודות התלמוד בפרטים המפוזרים להבין ולהורות כדת, וזאת היא שימוש ת”ח, וע”ז אמרו קרא ושנה ולא שימש ה”ז ע”ה, עכ”ל האור ישראל.
ונמצא דלדידן אם למד אדם כל התורה כולה, היינו בקיאות נוראה בתלמוד בבלי וירושלמי וידיעה נכונה בגדולי הפוסקים וידיעת לימוד התוס’, עדיין הוא ע”ה עד שלא יעסוק בתלמוד כהגדרת האור ישראל.
ואם נבוא ונטען מי יכול להגיע לדרגה גדולה זו, והרי כחותינו מגובלים, נמצא תשובה בזה, במה שנתבאר כי אין צריך לחשב מה הוא יכול ומה אינו יכול, אלא צריך לשאוף להגיע לרום המעלות, ואזי יהא לו סייעתא דשמיא להתעלות יותר ויותר.
Parsha Preview
Harav Hagaon Elimelech Reznick Shlita
Identical Offerings, a Unique Place in the Torah
Parashas Nasso
Harav Hagaon Elimelech Reznik Shlita
Parashas Nasso describes the korbanos of the nesi’im, repeating at length the identical offerings each nasi brought for the Chanukas Hamizbei’ach. The Rishonim ask why the Torah repeats the details of each offering, considering that it is usually very sparing with its words, and many halachos are derived from single letters in the Torah. For example, we’re learning Maseches Kiddushin this zman, and from the extra yud in the passuk וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶףthe Gemara expounds numerous halachos. Wouldn’t it have been enough for the Torah to describe the offering of one nasi and then say that all the others brought the same offering?
The Ramban explains that each of the nesi’im independently decided to bring this korban; no one copied the others. Had the Torah said, “This was Nachshon’s korban, and the other nesi’im brought the same thing,” that would have been disrespectful toward the others — and Hakadosh Baruch Hu accords honor to those who fear Him, as the passuk says: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד. The repetition of the description of the offerings of each nasi on his day represents a tremendous display of kavod to each nasi. The Ramban adds that there was actually an option for all of them to bring their korbanos on the same day, but Hashem wanted to give each nasi his own day, with a separate passage in the Torah describing his offering.
The Chofetz Chaim al haTorah cites a Midrash that teaches that the nesi’im consulted with one another before bringing the korbanos and resolved that they would all bring the same thing; no one would bring more than the others or try to outdo the next one. They established “guidelines” for the inaugural offerings of the Mishkan: what’s the prescribed amount, how are you allowed to do it, this is the exact weight of the ke’aras kesef, and so on — similar to simchah guidelines, if you will.
Why, asks the Chofetz Chaim, did they make this kabbalah to bring the identical offerings?
Of course, the first thing we would say is that the purpose of the guidelines was to take the pressure off each individual, since no one wanted to be viewed as the one who brought less, and without the guidelines they might have each tried to outdo each other. Kinah, taavah, and kavod take a person out of the world in both ruchniyus and gashmiyus, and the nesi’im might have gone into debt just trying to live up to the next one. They made their kabbalah because they wanted to have love, peace, and achdus between them, not jealousy, hatred, or competition.
Seeing that, Hakadosh Baruch Hu said, “Since you are being mechabed one another, I will be mechabed you as well.” Generally, no korban yachid is ever brought on Shabbos, but Hashem made an exception for the offerings of the nesi’im and allowed them to be brought on Shabbos. We can explain that the reason that a korban tzibbur overrides Shabbos is that a tzibbur has the advantage that each individual in a tzibbur doesn’t stand out — and here, because the nesi’im resolved to bring the same korban, Hashem conferred upon them the status of a tzibbur and issued a horaas shah allowing their offerings to override Shabbos.
One would think that if all the nesi’im were bringing the same korban, they would have lost kavod as a result, because none of them stood out. Yet precisely because their korbanos were identical, each one merited his own day and his own parashah in the Torah. Had they brought different offerings, they would not have been accorded this kavod; they might have brought all of their korbanos on the same day and the Torah might not have described their offerings in such detail.
In Eretz Yisrael we read Nasso last Shabbos, when it was the second day of Shavuos in Chutz La’aretz. The kriah of Parashas Nasso seems to go on and on, yet after discovering this insight of the Chofetz Chaim I had special enjoyment in hearing the korbanos repeated again and again and taking note of the kavod that Hakadosh Baruch Hu accorded the nesi’im because they were mechabed one another and sought to avoid jealousy and competition.
Turning Clouds into Rain
There was history behind the offerings of the nesi’im.
Rashi cites the Midrash that teaches that the nesi’im’s inaugural offerings to the Mishkan contrasted with their lackadaisical attitude during the Mishkan’s construction, when they offered to fill in whatever would be missing at the end. Although this appears to be a noble offer, Chazal say that it reflected atzlus on their part, as alluded to in the spelling of the word וְהַנְּשִׂאִם, which is missing a yud. At the end, nothing was left for them to bring except the avnei shoham and the avnei milu’im. Distressed over their inability to donate, the nesi’im learned their lesson and brought their offerings first during the Chanukas Hamishkan.
Rav Tzaddok, in Pri Tzaddik, teaches that at times, a person goes through a period of yeridah when he doesn’t have cheishek for Torah and avodah — yet that “down” period is actually a preparation for a major aliyah that he is about to experience. He records several examples of this phenomenon. During Brias Ha’olam, for instance, darkness existed before the light, and this, he says, is the way the world works: light follows darkness. This pattern was evident at Mattan Torah, which came on the heels of the weakening that Klal Yisrael experienced at Refidim, a name that Chazal interpret as an allusion to the idea that רפו ידיהם מדברי תורה. Yet that weakening was precisely the prelude to Mattan Torah, as reflected in the passuk:וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי.
Another example of this phenomenon, says Rav Tzaddok, was the story with the nesi’im. After exhibiting atzlus during the time of donations to the Mishkan, when they sat back and waited to fill in what was missing, they finally brought the avnei shoham and avnei milu’im, and the Torah introduces that offering with the words וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ. Rav Tzaddok cites the Targum Yonasan’s interpretation of the word וְהַנְּשִׂאִם as clouds, alluding to the Gemara’s teaching (Yoma 75b) that the clouds brought these precious stones, which were otherwise unavailable in the Midbar.
The nesi’im experienced a major yeridah when Klal Yisrael rushed enthusiastically to donate all that was needed for the Mishkan and the nesi’im were left with practically nothing to bring. They felt sorry about this, and because of that tzaar, they merited that Hakadosh Baruch Hu made a nes and delivered precious stones via the clouds for them to donate to the Mishkan.
Rav Tzaddok sees remarkable significance in these clouds. Clouds block the sun and bring darkness upon the world, but that’s a preparation for rain, which gives life to the world, as the passuk says: הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר. After the nesi’im experienced a yeridah, they forged ahead, and not only did they merit the precious stones for the bigdei kehunah, but they learned their lesson after their initial atzlus and were the first to donate to the Chanukas Hamizbei’ach.
Their inaugural donation to the Mishkan included ketores and a chattas, which are not usually brought as a nedavah; in fact, says the Ramban, the bringing of these offerings constituted a hora’as sha’ah. This shows that the nesi’im brought their offerings with zerizus and enthusiasm, bringing korbanos that no one else would have dreamed of dreaming. The Ramban adds that their offerings set a precedent for all time that this is the way to inaugurate the Beis Hamikdash, including the Beis Hamikdash le’asid lavo. The mitzvah of how to inaugurate the Beis Hamikdash is derived from what the nesi’im did of their own accord, as there was no commandment given regarding what to bring.
After their failure in the Mileches Hamishkan, the nesi’im did not despair, but instead transformed their remorse into the incredible achievement of their inaugural offerings for the Mishkan, which are immortalized in the lengthy descriptions of Parashas Nasso.
Elsewhere, in Tzidkas Hatzaddik, Rav Tzaddok writes:כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. When a person struggles in a certain area, and keeps stumbling in a certain nisayon that he can’t seem to overcome, he should know that this is a sign from Heaven that this area represents his future greatness. When the yetzer hara tempts a person strongly in a certain area, that signifies that his tachlis is to have an aliyah in that area specifically, and if he works on it persistently he will eventually prevail.
Citing the teaching of the Midrash that באבר שבו חטא בו יעשה מצוות, Rav Tzaddok explains that this recommendation is not merely a tikkun via middah k’neged middah — rather, the person’s failure in this area should be interpreted as a sign that this particular limb that sinned is destined for greatness.
This insight sheds new light on Chazal’s teaching that אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. That’s what happened to the nesi’im: they experienced a yeridah during the Mileches Hamishkan, but that yeridah propelled them to their tachlis. For if you ask what the nesi’im are known for, it’s the korbanos of the Chanukas Hamizbei’ach in Parashas Nasso.
Rabbosai, it’s cloudy and dark outside. As if corona wasn’t enough, from day to day we hear about unprecedented events in America. But as Rav Tzaddok says, from within the darkness, from the clouds that are covering the world, that’s where the light and the rain are going to come from: הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר.
May we be zocheh to see an end to the tzaros, and may Hashem shower us with a great light of brachah and hatzlachah.