דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים (מא, יב)
ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה מזכירו בלשון בזיון (רש״י).

הקשה מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: יש להתבונן, מדוע קללה זו ‘שאין טובתם שלמה’ לא נאמרה על אותם רשעים שכלל אינם עושים טוב וחסד, למה דוקא על אלו העוסקים בחסד נאמר שאין טובתם שלימה וחסדם איננו חסד הנעשה בשלימות?

וביאר: היא הנותנת, אדם העוסק בחסד מתעלה ומתרומם על ידי כך, ויכול הוא להיתבע על כך שאין טובתו שלימה, עד שראוי הוא לקללה על החסרון בחסדו יותר ממי שאינו עוסק כלל בחסד. ובאמת בדבר זה נבדלים אומות העולם מעם ישראל, כמו שאמרו חז״ל (בבא בתרא י, ב) ״אמר להן רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה רבי אליעזר ואמר: ‘צדקה תרומם גוי’ – אלו ישראל, דכתיב (שמואל ב ז, כג) ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, ‘וחסד לאומים חטאת’ – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל״.

כוונת הדברים, כי חטאם של אומות העולם אינו בהימנעות מעשיית חסד, אלא בכך שכל עצם החסד שהם עושים הוא חטאת – ״וחסד לאומים חטאת״, שכיון שהם עושים חסד הרי הם נתבעים על שאין חסדם שלם, עד שהחסד עצמו חטא הוא להם ומוטב שלא היו עושים אותו כלל. זוהי מהות חסדם של אומות העולם, חסד של חטאת וחסרון, שאין טובתם שלימה.

שיחות מוסר (עמ’ קצ״ב)

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל
ג’ בטבת תשל”ט

פעם התארח מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה אצל אחד מידידיו הוותיקים אשר למדו יחד בצעירותם בישיבה.

בשעת לילה החל מרן רה”י להרצות בפני חברו רעיון מוסרי שעמל עליו. לאחר שהחל להרצות את דבריו, עצם המארח את עיניו. רה”י חשש שהוא מכביד על מארחו העייף, עצר את דיבורו והתנצל על שהטריד את מנוחתו. אולם המארח פקח את עיניו ואמר שהוא כלל לא עייף וביקש שרה”י ימשיך בדבריו.

המשיך מרן בדבריו, אך הנה שוב עצם המארח את עיניו ונראה היה שהוא עייף. שוב עצר מרן את דיבורו והתנצל על ההפרעה. המארח שוב פקח את עיניו וביקש שרה”י ימשיך את דבריו. שאל אותו מרן: אם אינך עייף, מדוע עוצם אתה את עיניך? ענה לו חברו: כששומע אני את דבריך, אני עוצם את עיניי ונדמה לי כאילו שומע אני שוב את רבינו המשגיח ר’ ירוחם.

אמר על כך מרן רה”י: הלילה הזה היה הלילה המאושר בחיי, אם חברי שומע אצלי את דברי הרבי ר’ ירוחם, יודע אני שיש לי רבי!

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

מקץ

בדיקת דם בהלכה

(הפטרה של פ’ מקץ אין קורין אלא כשחנוכה אינו בפ’ מקץ, והוא שנה שחל ר”ה בשבת, והשנה חסרה בחודש חשון ונמצא יום א’ דחנוכה בע”ש. וכבר עשרים שנה שלא היה, ויהיה עוד פעם תשפ”ד, ואחרי זה עוד הרבה שנים לא יהיה).

בהפטרה במעשה דשלמה המלך ונחלקו של מי הבן.

ע’ ספר חסידים רל”ב המעשה ברב סעדיה גאון שנחלקו מי הוא הבן ומי העבד, ונתן מדמיהם על עצם האב ובלע מבנו כי הוא גוף אחד. וע”ע א”ר תקס”ח ט”ו שהקשה מב”ב נ”ח ע”א אמאי לא עשה שם בדיקת דם. וע”ש ברש”ש מה שתי’ משום חשש שימצאו ממזרות. (וע’ קובץ תשובות הגרי”ש קל”ה באמרה שמעוברת מאחר אולי הבעל לא יעשה בדיקת דם מחשש ממזרות עפ”י הרש”ש הנ”ל).

ועוד הקשו על ספר חסידים ממעשה דשלמה אמאי לא עשה בדיקה זה. ותיקשי יותר לפי ס’ בית המדרש שמעשה ס”ח היה עם שלמה עצמו ולא רס”ג.

(וע’ זרע אברהם על שהש”ר א’ י’ שפי’ בזה מה שאמרו שם שהיו זונות ולכן לא ידעו מי האב, שאמרו כן לתרץ קו’ הנ”ל).

(ולענין בדיקת דם בעלמא, בזה י”ל לפמ”ש המאירי שהיו אשה וחמותה וא”כ אפשר דלא מהני לזה בדיקת הדם. אך מ”מ קשה אמאי לא עשה שלמה כמעשה דר’ סעדיה גאון).

וע”ע ציץ אליעזר חי”ג ק”ד בענין אם סומכים על בדיקת דם. וטען דהרי אמרו בנדה ל”א ע”א דאמו מזרעת אודם. וע’ נשמת אברהם אהע”ז ד’ עמ’ ל’ דדן שם במחלוקת אם הבן ממנו או מאחר אם סומכים על בדיקת דם, והביא בשם הגרש”ז זצ”ל שטען על הציץ אליעזר דאפשר דדברי חז”ל אינם כפשוטם. וע”ש עוד בשם ריב”ש תמ”ז שאין לנו לדון בדיני תורתנו ובמצותיו על פי חכמי הטבע והרפואה שאם נאמין לדבריהם אין תורה מן השמים וכו’ ע”ש בריב”ש באריכות. וע”ש נשמת אברהם  בענין ילדים שנתחלפו אם סומכים על בדיקת דם.

שלימות המעשה

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

״ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו׳״ (בראשית מא לט-מ).

ענין זה הינו תמוה ביותר, פרעה מלך מצרים, מלך גדול עם כל שריו ועבדיו מוסר את השלטון על כל הארץ לאיש זר, נער, עבד, עברי שנוא נפשם, מה ראו אצלו מלבד יכולתו לפתור חלום? וכי דבר זה בלבד מכשירו להיות מושל על כל ארץ מצרים?

ואמר הסבא מקלם זצ״ל כי ראה בו פרעה יראת שמים במה שאמר (שם טז): ״אלקים יענה את שלום פרעה״, ומזה הוא שהתפעל פרעה ואמר: ״אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת״, ויראת שמים עושה את האדם לבר סמכא, והכל מתבטלין ומבטלין עצמם בפני יראת שמים באמת.

אכן, נראה די״ל עוד בזה. סוד הדבר טמון בהקדמת דברי יוסף לפרעה (שם): ״בלעדי״’ ופרש״י: ״אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה – יתן עניה בפי לשלום פרעה״. כשפרעה אומר ליוסף (שם טו): ״ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר

אותו״, משיב לו יוסף: ״בלעדי״, אין כח זה שלי, כולו של הקב”ה, יוסף אינו נוטל לעצמו כלום, אף לא קורטוב של כבוד, ובשעה שהכל משבחים אותו על חכמתו

העצומה, הוא מסלק את עצמו מכל מעלה כאילו אינו שייך לה כלל – ״בלעדי”. על איש כזה אפשר לסמוך, ולמסור בידו את ממשלת כל מצרים, ואין כמוהו ראוי לכך,

שהרי אינו נוטל לעצמו כלום.

[ואנו רואים את נאמנותו של יוסף, שבשעה ששלח את העגלות לאביו לא שלחן אלא לאחר שציוהו פרעה על כך. שלש פעמים כתוב בפרשה שהיו העגלות על פי פרעה (בראשית מה, מו), ללמדנו את גודל נאמנותו וזהירותו של יוסף שלא נטל מאומה עבור עצמו על אף היותו מושל כל הארץ.]

הארכנו במקום אחר [מאמר מו] בגודל החיוב והזהירות בכל מצוה ומעשה חסד שלא יטול האדם ממנה הנאה לעצמו, ומה נורא העונש לעובר על זה, וכמעשה בתו של ר׳ חנינא בן תרדיון שהיתה פוסעת פסיעות יפות, וכששמעה ששיבחוה כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, דקדקה יותר, ונגזר עליה לישב בקובה של זונות (ע”ז יח, א), ובמס״י (פט״ז) פירש ששיבחוה על גודל הצניעות שהיה ניכר בלכתה, ולפי”ז נראה שמה שדקדקה בהם היינו כרי לעשותם בתכלית הצניעות, והתביעה עליה היתה שהרגישה בשבח ששיבחוה גדולי רומי, שאף ששיבחוה בצניעות הליכותיה ומה שדקדקה בפסיעותיה יותר היינו לתוספת צניעות, מ״מ מאחר שנטלה הנאה כל

שהיא לעצמה נענשה מרה כמבואר בגמ׳.

וכן חטאם של נדב ואביהו היה בענין זה, דכתיב (שמות כד, יא): ״ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו״, והיינו שבאותה שעה שהיו ברום המעלה בבחינת ״ויחזו את האלקים״, אעפ״כ ״ויאכלו וישתו״, נתערבה שם מעין הנאה פרטית כל שהיא בבחינת אכילה ושתיה [ע״ש במאמר מ”ו הנ״ל].

ואמרו חז״ל: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״ (רש״י בראשית כד מב), ומה היתה הקדמתו הראשונה של אליעזר בטרם החל שיחתו: ״ויאמר עבד אברהם אנכי״ (בראשית כד לד). ולשם מה באה הקדמה זו, והרי בלאו הכי יתברר כן מכל מה שאמר אחר כך. ויש לומר בזה שמאחר שאמרו חז״ל שהיה קלסתר פניו של אליעזר דומה לשל אברהם, וכשאמר לבן ״בוא ברוך ד׳״, היה סבור בו שהוא אברהם (ב״ר פ״ס ז), לא רצה אליעזר ליהנות אפילו רגע אחד מן הכבוד המדומה, ולכן הקדים בטרם כל ואמר ״עבד אברהם אנכי״ ואין לי משלי כלום, (ועיין ב״ק צב, ב).

ואמרו חז״ל (ב״ר פ״נ ט), כי מפני שאמרו המלאכים ללוט (בראשית יט, יג) ״כי משחיתים אנחנו״, נדחו ממחיצתו של הקב״ה קל״ח שנה. והרי בתוך כדי דבור אמרו: ״וישלחנו ד׳ לשחתה״, אלא כיון שבתחילת דבריהם אמרו ״כי משחיתים אנחנו״, היה בזה משהו של נטילת הנאה לעצמם לרגע אחד, ולפיכך נענשו באופן חמור כל כך.

ומאידך, מי שאינו נוטל לעצמו מאומה מה רב שכרו ואושרו, כמו ששנינו (אבות פ״ו מ״ד): ״כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא״. כלומר, צריך להסתפק במועט ובהכרחי ביותר ואת כל העמל להשקיע בתורה, והמקיים זאת ואינו נוטל מן העולם הזה כלום, לא רק ששכרו שמור לו לעולם הבא, אלא אפילו בעוה״ז ״אשריך״.

ולא רק הוא מאושר, אלא שכל העולם כולו נעשה מאושר ונהנה על ידו, וכמו שמצינו בגמ׳ סוכה (מד, ב): ״אמר חזקיה אמר ר׳ ירמיה משום ר״ש בר יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי ועד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו״, ופירש״י: ״יותם בן עוזיהו צדיק היה ועניו יותר משאו מלכים וכו׳, שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ, כדכתיב (מלכים־ב טו ה) ויותם בן המלך וגו׳ שופט וגו׳, לא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן היה אומרן בשם אביו״. והר״ח שם פירש: ״ולמה יותם, לפי שנתברר כי לא קיבל מזכויותיו בעוה”ז כלום, שכל צדיקים קבלו בעוה”ז מעין השמור להם לעוה״ב, ור״ש ובנו ויותם לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך היתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים״. ועיין במהרש״א שם שפירש שכל אלו סבלו יסורים וצער יותר משאר כל אדם.

וכל הפירושים לדבר אחד נתכוונו, ששלשת צדיקים אלו לא נטלו לעצמם כלום. לא נהנו מהעולם הזה, שכן היו בעלי יסורים כמו שפירש המהרש״א, ולא קיבלו מאומה בעולם הזה מזכויותיהם, כמו שפירש הר״ח, וכן היה יותם עניו גמור וכמו שכתב רש״י, והיינו שלא החזיק טובה לעצמו, ובעל מידה זו של ענוה אינו נוטל לעצמו מאומה, ובזכותם היה ניצול העולם כולו מן הדין, כמו שאמר ר״ש בר יוחאי.

ונראה שזה הוא ביאור מאמר חז״ל: ״אר״י אמר רב כל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת״ (תענית כד ב), כלומר, כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, ומה טעם, משום שחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ואינו נהנה מן העולם הזה כמלוא נימא.

 

וזהו שדרשו חז”ל על הכתוב “קדושים תהיו״ (ויקרא יט, ב), “פרושים תהיו” (תו”כ שם), ועוד אמרו: “קדש עצמך במותר לך” (רש”י דברים יד כא, יבמות כ א), והיינו שלא יטול לעצמו מן העולם ועי”ז הוא יזכה למדרגות העליונות, כמו שאמרו חז”ל (ויק”ר פכ”ד ט) “קדושים תהיו – יכול כמוני, ת”ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדותכם” [ועי’ במאמר סה].

ועוד דרשו שם על הכתוב (דברים כח יג): ״והיית רק למעלה״, יכול כמוני, ת״ל ״רק״, וילפינן לה מפרעה שאמר (בראשית מא מ): ״רק הכסא אגדל ממך״ גדולתי למעלה מגדולתך״ (ויק״ר שם). ובמקו״א [מאמר ס”ה] ביארנו שהדרך להגיע למעלות אלו הוא עמלה של תורה, שמי שעמל באופן של המשנה באבות ״פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו’, ובתורה אתה עמל״, שאינו עוסק בהנאות העוה״ז ואינו נוטל לעצמו כלום וכל עמלו הוא רק בתורה, זוכה בשכר זה לברכות האמורות בתורה ועליו נאמר והיית רק למעלה״ – שמקבל הכל. [ומבהיל הוא הס״ד: ״יכול כמוני״, ת”ל ״רק״]. והדמיון לפרעה יתבאר יותר עפ״י הנ״ל, שיוסף זכה לכל השלטון על מצרים בזכות ענוותנותו וזהירותו שלא נטל מאומה לעצמו.

ובגמ׳ כתובות (סו ב) איתא: ״ת״ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בתי מי את, אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני, אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך, אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר״. ופירש״י: ״ולא כך היו מושלין משל בירושלים, הרוצה למלוח ממונו, כלומר, לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה תמיד, וחסרונו זהו קיומו וכו’, ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן”. ומקשינן בגמ’: “נקדימון בן גוריון לא עבד צדקה, והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו, ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו, ומשני, איבעית אימא לכבודו הוא דעבד”.

והנה מצאנו שנקדימון בן גוריון העיד על עצמו לפני המקום: “רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי” (תענית כ, א), והסכים הקב”ה על ידו [כדמוכח שם], וגם אמר (שם): “רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך”, היתכן שאהובו של מקום יעשה צדקה לכבודו? ועל כרחך, שהיה לו טעם וחשבון באופן זה של נתינת הצדקה, וגם כדי שלא ירגיש את עצמו כ”נותן”, ולכן התחכם להנות את העניים בדרך זו. ועם כל זה ראה מה עלתה לו, שנחשב כאילו לא נתן ממונו לצדקה אלא לכבודו עשה, ומשום שסוף סוף היה בחשבון זה ריח של כבוד לעצמו, ונטילת דבר מועט לעצמו מבטלת את זכות הצדקה, והרי זה כאילו לא נתן מממונו לצדקה, עד שכלה כל ממונו משום כך.

מה נורא הוא העונש לנוטל אף מעט מן המעט לעצמו שע”י כך הוא מאבד את זכויותיו לגמרי, ומה גדולה היא מעלתו של מי שאינו נוטל לעצמו מאומה, שזכותו עומדת לו לא לעצמובלבד אלא שזוכה להיות שליט ועליון על הכל, וזכותו עומדת לכל העולם כולו מבריאת העולם ועד סוף כל הדורות.