דברי רבותינו

וידבר ה’ אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים… וידבר משה אל העם לאמר… החלצו מאתכם אנשים לצבא… לתת נקמת ה במדין (לא, א-ג).
הקב”ה ציווה את משה ”נקום נקמת בני ישראל”, אך משה רבינו משנה בדבריו ואומר: ”לתת נקמת ה’ במדין”. ויש לעמוד על הענין מדוע שינה משה רבינו מדברי הקב”ה.

המשך חכמה (שם, ג) מפרש, שכל רצון צדיק הוא להרבות כבוד שמים בעולם, וכל חפצו ושאיפתו הוא שח”ו לא יהא חילול ה’ בעולם, ולכך אף שהקב”ה עצמו מעדיף להעניש את הצדיק בעולם הזה על מנת לתת לו את שכרו הצפון לו לעולם הבא, אך הצדיק עצמו מבקש לקבל את שכרו בעולם הזה דווקא, כדי שלא יגרם חילול ה’ במה שנענש בעולם הזה.

לכן, אף שהקב”ה אמר ”נקום נקמת בני ישראל” שינה משה ואמר ”נקמת ה’ במדין”. הקב”ה בא לנקום את נקמת בני ישראל, כי חס עליהם ולא חשש על החטא שחטאו המדיינים כנגדו, אך משה רבינו חשש להיפך, רק על חילול שמו יתברך ולכך אמר משום נקמת ה’ במדין.

הרי שרצון הבורא יתברך הוא רק להיטיב עם הבריאה, ולכן אמר הקב”ה: ”נקום נקמת בני ישראל”, ונתחייבנו בזה להתדמות להקב”ה ולהיטיב בכל כוחנו לזולתנו, ולהרבות כבוד שמים בעולם.

כך גם ענין התפילה, יסודו הוא להרבות כבוד שמים, וכל שאיפת הצדיקים בתפילתם היא לבקש עבור כבוד שמים. כיון שכל הבריאה נבראה בכדי לפרסם שמו יתברך בעולם, ואם ח”ו מתחלל שם ה’ הרי זו פגיעה בכל הבריאה, לכן גם התפילה צריכה להיות על מנת להרבות כבוד שמים בעולם.

והנה, אף תפילה על הצלחה בתורה היא תפילה שיתרבה ויתגדל כבוד שמים, שהרי ריבוי לימוד התורה בעולם מביא לידי ריבוי כבוד ה’ בעולם. כיוון שכך אין לזה גבול ואדם יכול לבקש את כל רצונו, שהרי אדם שחי על פי תורה וכל מעשיו הם לשם שמים, הרי שבקשתו אינה בקשה לצרכיו הפרטיים, אלא צרכיו הם היכי תימצי לריבוי כבוד שמים.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

נלב”ע ו’ באב תשע”ו

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

שכינה נסתלקה אבא נשאר

בוועד שמסר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה בישיבת מיר מודיעין עילית בחודש אב תשע”ה אמר רבינו:

לדעת מה היא ה”שכינה” אי אפשר, אבל להתבונן אפשר בכל דבר!

כמה התבוננות צריך להתבונן שהייתה שכינה בעם ישראל, לא יודע מה זה שכינה, אבל אני יודע שזה “סילוק יצר הרע”. כשיש שכינה יש לנו את הכוח להתגבר על היצר הרע, כיון שהשכינה אומרת שהיצר הוא שקר והוא טמא.

ואז לפתע הגביה רבינו את קולו וזעק: “שכינה נסתלקה אבל אבא יש !אני צועק! אני רוצה שגם אתם תצעקו.” וכאן פרץ רבינו בבכי שלא יכול להפסיקו.

המשיך מרן ראש הישיבה וזעק: “אב הרחמן כמה מרחם עלינו, כמה אוהב אותנו, והוא סילק מאיתנו כזו שכינה קדושה ומיוחדת שהייתה מסלקת את היצר הרע, ועכשיו אין את השכינה, אבל אבא יש! ואב הרחמן עזב אותנו בחודש החורבן!

לאחר שסיים את הוועד, אחד מהנוכחים אמר לרבינו “יישר כח”, הפטיר רבינו: “אני לא צריך יישר כח, אני צריך שכל אחד יתנחם עם זה שיש לנו אבא שבשמיים שאומר לנו: תלמדו תורה שהיא הרצון והנפש שלי ואז אני איתכם.

כשסיים מרן רה”י את דבריו ביקש שכל אחד יהיה בטוח בזה ויוכל להישבע על זה!

מתוך ‘אריה ישאג’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

מטות מסעי

גבולות א”י

באמת מדינא לענין חיוב תרו”מ ושמיטה אין לנידון דידן נ”מ בגבול דבלא”ה הכל תולה על מקום הכיבוש, ואם כבשו חו”ל נתקדש ואם לא כבשו א”י לא נתקדש, וע’ רמב”ם פ”א מתרומות הלכה ב’ דא”י האמורה בכל מקום לענין תרו”מ אינו תולה על הגבול כלל אלא בין בא”י ובין בחו”ל בעי רק שיהא כיבוש מלך עפ”י רוב ישראל וכו’.

ומ”מ יש לנו נ”מ גדול לדעת הגבול, כי בכפתור ופרח פי”א כתב להדיא כי כל הגבול של פ’ מסעי כבשו, והביא ראיה מדכתיב ותקם את דבריך כי צדיק אתה. (וע’ בזה במעדני ארץ פ”א ה”ז אות א’ בשם כו”פ). וכ”כ החזו”א שביעית ד’ ה’ בדעת הרשב”א ריש גיטין שכתב דכל מקום דכתיב אשר לא הוריש הרי הוא מא”י וכמו שפי’ הרשב”א כן בחולין ז’.

ולכן חשוב לדעת היכן הגבול בדרום. והנה המקומות הכתובים בפ’ מסעי לא ברור לנו היום. וע’ חזו”א ג’ י”ח נגד מפות. וע”ש נגד שמות ערים וכעי”ז בחזו”א שם אות י”ט ול”ב. (וע”ע חזו”א בסדר השביעית אות ד’, וע”ש דקל ליכשל).

אכן ע’ מכות ט’ ע”ב דבפ’ שופטים כתיב ושלשת את גבול ארצך, ודרשו בגמ’ שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון. (וכבר הקשו שם י’ ע”א אמאי מחלקים א”י לד’ חלקים ולא לו’, ותירצו כי בשכם שכיחי רוצחים).

ורצו להוכיח מכאן גבול א”י בדרום שהוא בערך בנחל צין. וכ”כ במשנת יוסף ח”ב עמ’ קט”ז.

וכתבו לדחות חדא דהרי א”י ד’ מאות פרסה על ד’ מאות פרסה כמפורש במגילה ג’ ע”א וסוף סוטה. (וע’ שקל הקדש מהגרח”ק פ”ה מקידוה”ח ה”ט בשם הריטב”א ותוס’). ועכצ”ל דארץ הצבי היא כדאיתא בגיטין נ”ז ע”א, וכ”כ בשאלת יעבץ סי’ קכ”ג בשם חסד לאברהם, וכתב שא”י היום מדתה לערך ק’ פרסה על ק’ פרסה שהיא א’ מט”ז בגודלה הקודם. והביא בשם רמ”ע מפאנו שהיא א’ משמ”ג בגודלה הקודם. (וע’ טעמא דקרא פ’ שמות משום ארץ הצבי דלכן נקרא א”י ארץ חמדה טובה “ורחבה” בפ’ שמות ובבהמ”ז. ובסוגריים הוסיף דלכן כתיב בפ’ ראה, כי ירחיב).

וכתבו דלא היה הצמצום באותה מדה, וראיה מגיטין שם דהר המלך היו שם ס’ ריבוא עיירות וכל אחת כיוצאי מצרים וכהיום אף ששים רבוא קנים אינה מחזקת, הרי שלא נשאר זכר מעיירות אלו כלל אף ששאר עיירות נשארו. והביאו עוד מר”ה כ”ג ע”ב לענין ההרים שבין א”י ובבל שמשיאים שם משואות ופריך והא האידנא טובא הוו אמר אביי אסתתומי אסתתום דרכי, הרי שהדרכים לא היה בהם צמצום ואדרבה נתרחבו. (והביאו הרמב”ן פ’ וישלח שהביא ראיה לפרש כברת ארץ והכריע עפ”י השיעור בזה”ז מקבר רחל לירושלים, וקשה הרי היא ארץ הצבי ואפשר שנצטמצם המרחק).

ודחו עוד לפי תוס’ בב”מ שם דף כ”ח שהקשו דשם אמרו מהלך ט”ו יום לנהר פרת ותי’ דעם מדברות ויערים היה ד’ מאות אבל מקום ישוב לא היה כ”כ. ולפי”ז גם מה שאמרו בגמ’ ושלשת לא קאי על גבול ממש אלא על סוף מקום הישוב.

והביאו מהרמב”ם פי”א מקידוה”ח הי”ז דא”י הוא ממעלה ל’ עד ל”ה, והרי מעלה שלשים מעל קו המשוה הוא קרוב לאילת, ומשמע דברמב”ם דעד קרוב לאילת קדוש בקדושת שביעית.

והנה בקרא כתיב בסוף ים המלח ונסב הגבול, אלמא דמסוף ים המלח סובב הגבול לכיוון מערב. ואף שאין אנו יודעים לזהות המקומות בקרא, אבל לכא’ עכ”פ מבואר דתיכף דרום לים המלח סובב הגבול, ושם אינו חלק מא”י. אכן יש חוקרים שכתבו כי היום ים המלח ירד ממה שהיה קודם, ובימיהם סוף ים המלח היה ל”ו ק”מ יותר דרומית. ומשם נסב הגבול. ויש שהוכיחו עיקר הענין  ממדידות דבודאי היו שנוים בששים שנה אחרונות ואכמ”ל.

זוכה ורואה בשמחתה

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita

נתכנסו היום לדבר על שני נושאים שממש מנוגדים, שני הפכים שאנחנו צריכים לקשר אותם, דבר ראשון אנחנו נמצאים בימי בין המצרים, ועכשיו זה הזמן שצריך להתעורר, חלילה לא להיות אדיש, וכל אחד לפי כוחו וערכו, ומצד שני אנחנו מתקרבים לבין הזמנים, וכ”כ לא מתאים לדבר עכשיו על בין הזמנים, למעשה קשה לחשוב עכשיו על כל מיני תוכניות לבין הזמנים בזמן של בין המצרים, וכ”ש חלילה לחשוב על זה בתשעה באב, (אולי יש כאלו שכ”כ קשה להם לעזוב את הישיבה, וזה כ”כ מעציב אותם אז כן מתאים לדבר ע”ז בתשעת הימים).

מ”מ היות שזהו רצון הי”ת, אז העבודה היא לקשר בין הדברים הללו.

עיין בש”ע סימן תקנ”ד סכ”ה וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ובמנש”ב שם וכדאי הוא בית אלוקינו להתאבל עליו עכ”פ יום אחד בשנה, וע”כ יש להיזהר לא לשבת בבית ולתכן את בין הזמנים כדי להפיג קצת את קושי הצום, צריך ללמוד מאמרי חז”ל ודברי התעוררות, צריך אמנם לנוח קצת, אבל חלילה זה לא הזמן לתוכניות.

וע”י שני חלקים אפשר להגיע לשייכות וכמיהה לגאולה, דבר ראשון ע”י שאדם יראה ויתבונן בכל הצרות שפוקדות אותנו באחרונה ל”ע, מרוב הצרות אדם יכול להתרגל ח”ו, יש דברים שממש מזעזעים את האדם אבל בכ”ז הטבע הוא להתרגל לצערנו.
קלני מראשי – צער השכינה
יש צרות הכלל וצרות הפרט, ופה בישיבה לבד יש סיפורים מפחידים שא”א לתאר, אני מדבר בפרט על בני תורה, כמה אנשים שבורים ורצוצים כמה צרות בבית מבחינה רפואית וכלכלית, צריך להודות להקב”ה על מה שהוא נותן לנו, אבל יש דברים קשים, כמה סיפורים בתקופה האחרונה ל”ע שגילו אצל האשה או ילד איזה שהוא גידול, וכל הזמן נמצאים במתח, תמיד יש לנו תקווה ואני בחסדיך בטחתי, הולכים לבדיקה ופתאום אומרים שהמצב קשה, יש סיפורים ידועים ויש שלא ידועים, אדם רואה שם של חולה להתפלל לרפואה והוא לא יודע במה מדובר, ומי שמכיר את השם זה מקפיץ אותו, יש כ”כ הרבה צרות בכלל, אנחנו בגלות, וצריך להתפלל על כל אחד, והכל זה הסתר פנים.

אסור לשכוח מה שעברנו באחרונה אסון מירון, שזה דבר שכ”כ זעזעה את כולם, אנשים לא ידעו בשעת מעשה איך לנשום, רק התחזקו באמונה, והכל אח”כ נמס ונשכח, אבל המשפחות עצמם אצלם לא נשכח כלום, ורק החסר וההמשך זה הקושי הגדול, בביה”ז נזכרים בבחור שהיה בבית וכבר לא נמצא, וצריך להזכיר כאן כמה כולם מקבלים דין באהבה, אבל המצב הוא קשה, והיה את האסון בקרלין ועוד אסונות ה”י, ושומעים דברים מפחידים, והגלות כביכול זה צער השכינה.

כתוב בחז”ל שאפילו דמם של רשעים שנשפך שכינה אומרת קלני מראשי – ק”ו שדמם של צדיקים נשפך, וכביכול יש צער לשכינה, ואם אדם קצת משתייך לרגשות אלו ולא אדיש הוא כבר נכנס לתוך המערכת של מצפים לישועה וכואבים את כאב הגלות, וזה צריך להרגיש תמיד ובפרט בימים אלו.

צריך לזכור את הפסוק באיכה, נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה’, אם נחפש בדרכנו נגיע עד ה’, גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שובה ישראל עד ה’ אלוקיך.

ונזכיר שוב מה הכוונה של צום ת”ב אם חלילה לא יבנה ביהמ”ק, יש לזכור שני דברים, דבר ראשון מה התכלית של הצום לפשפש במעשינו כמו שכתוב והתוודו את עוונם וכו’ ושנית לחשוב מה אני יכול לתקן, ובמשנ”ב סי’ תקמ”ט כתוב: וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשנו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם, ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהם כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינווה וירא ה’ את מעשיהם ואמרו חז”ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, ואין תענית אלא הכנה לתשובה, לכן אותם אנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מצות עשה מדברי הנביאים להתענות.

העבודה היא להשתייך לא להיות אדישים ומי שיהיה לו שייכות הקב”ה יתחשב בו, הקב”ה יודע שהוא רוצה, אנחנו דור יתמי דיתמי, דור עקבתא דמשיחא, וידוע שעקבתא זה מלשון עקב, והעקב הוא המקום הכי פחות מרגיש בגוף האדם, ודור עקבתא דמשיחא הוא דור שלא מרגיש כ”כ, אבל הקב”ה יודע מחשבותינו והוא רואה שאנחנו רוצים שייכות.

ומשל לאבלים שיושבים שבעה על נפטר שהשאיר אשה צעירה, שנשארה כבתולה חגורת שק, ובן יתום ילד קטן, כולם יושבים ומתאבלים והילד הזה יושב ומשחק, והאמת שהוא עוד לא יודע מה קרה לו, הוא לא מבין באיזה אבלות הוא צריך להיות, ובדור עקבתא דמשיחא אנשים לא יודעים אפילו מה חסר להם.

ולמעשה אפילו שבת”ב אסור ללמוד דברי נחמה רק פורענות, אבל בכ”א גומרים בדבר טוב, ששון ושמחה ימצא בה וכו’, כי ניחם ה’ ציון וכו’, לא גומרים בדבר רע, אנחנו לא מתייאשים, אבלות זה לא עצבות ודיכאון, זה שברון לב עם קרבת אלוקים, ולדעת בתוך האבלות הקב”ה איתנו לא עזב אותנו ולא יעזוב אותנו.

ואחרי תשעה באב מתחיל השבעה דנחמתא מת”ב עד ר”ה הקב”ה מנחם אותנו, הקב”ה אומר לנו נחמו נחמו עמי, עד שזה מגיע לדרגה של שוש אשיש בה’, הקב”ה מבטיח לנו נחמה, וכדי לזכות לזוכה ורואה בשמחתה צריך דבר ראשון להיות כל המתאבל על ירושלים.

ועצה טובה קמ”ל, ללמוד בסוגיות הש”ס מה גרם לחורבן ומה התיקון, וישנם שלשה מקומות עיקריים שראוי לעסוק בהם.
ויאמר ה’ על עזבם את תורתי
בגמ’ ביומא מובא: מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג’ דברים שהיו בו ע”ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהייתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע”ז גלוי עריות ושפיכות דמים (ט, ב).

וכן בגמ’ בנדרים: מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב”ה בעצמו דכתיב ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וגו’ היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה (פא א).

ובאיכ”ר: וויתר הקב”ה על עוון עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא וויתר על עוון ביטול תורה. ולכאורה צריך להבין מה הפשט וויתר, הרי קי”ל כל האומר הקב”ה וותרן יותרו חייו, אלא הפשט הוא לא שיש הפקרות אלא וויתר הכוונה שהקב”ה מאריך אף, שמא ישוב, ומדוע כי המאור שבה מחזירה למוטב, יש תקווה, המאור שבה מחזירה למוטב.

וידועים דברי הר”ן בנדרים על ממירא זו: דבר זה נשאל לחכמים וכו’ ולא פרשוהו. מדכתי’ ויאמר ה’ על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד ומצאתי במגילת סתרים של ה”ר יונה ז”ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב”ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כ”כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה ולשמה.

 
הכנה לימי בין הזמנים
סיפרתי פעם על מרן הגאון רבי חיים קריסווירט זצ”ל, (שכידוע בבלי וירושלמי היו שגורים על פיו, היה מרגש לראות איך שהוא שולט, הוא היה עילוי גדול, אבל בלי התמדה וחסד הוא לא היה זוכה, אמר לי פעם אברך אחד שכבר לא חי, שהוא לא הולך לדרשות של רבי חיים, ולמה, רבי חיים שופך כ”כ הרבה גמרות מכל רחבי הש”ס עד שהוא כבר מקבל חלישות הדעת ונשבר, קשה לו, חבל לו היה משקיע היה מצליח כפי כוחו).

ופעם רבי חיים שאל בדרך חיזוק, אני לא מבין אם ת”ב זה זמן של התעלות והתרוממות כנגד מאסה של תורה, היה צריך להיות מיד אחרי ת”ב זמן חדש של חיזוק בלימוד התורה, וזה כ”כ לא מתאים שמיד יש בין הזמנים, ורק כדי לחדד הוא שאל, אז אני רציתי לומר את חלקי, שבכל זאת אנחנו בני תורה עמלים וצריך קצת להשתחרר, ואדרבא דווקא בזמנים שאדם לא בכולל בתקן הרגיל, ולא בישיבה בזמן הרגיל, ואין עליו השגחה מתי הוא לומד ומתי לא, ועכ”פ הוא מנצל את הזמן ולומד בהתמדה, זה מראה שהוא באמת רוצה ללמוד, הוא מחבב את התורה, והגם שלא בגלל זה תיקנו את בין הזמנים, אבל אחרי שזה קיים זה יכול להראות חביבות, ולא סתר את דברי.

אני רוצה לומר, אדם חייב לעצמו קצת להתרענן, אבל אסור לשכוח את האשת חיל, שבשבילה בין הזמנים זה יותר מאשר בשבילו, אני לא יכול להיכנס לפרטים יכול להיות שהאשה שולחת ללמוד כל הזמן, אבל צריך לראות מתי צריך עזרה בבית וכד’, ולפעמים בערב אפשר ללמוד יותר עם הילדים בבית, לנצל את הימים האלו לעליה ושמחה ולהכרת הטוב.
ניצול הזמן לעלייה ברוחניות
מרן רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל אמר ווארט שמתאים יותר לצעירים אבל מזה אפשר ללמוד מושגים לבין הזמנים, רבי חצקל’ אמר שכשבחור נמצא בישיבה יש לו שייכות למסגרת מסוימת, ואם הוא יחליט שהוא לומד בבימ”ד אחר יגידו לו ללכת להירשם שם, וכן אם אחד יגיד שהוא לומד בלילה ובבוקר הוא ישן ישלחו אותו לכולל שומרים בלילה, ובחור שיגיד שהוא לומד מסכת אחרת ג”כ ישלחו אותו למקום שלומדים מסכת אחרת, אבל בבין הזמנים לומדים מתי שרוצים, ואיפה שרוצים, ומה שרוצים, ופה במיר זה פחות נוגע כי אברך יכול ללמוד תמיד מה שהוא רוצה, יש קבוצות ולימודים שונים, יש מבחר עצום אבל בכ”ז יש מסגרת מסוימות, ובביה”ז אפשר לנצל את הזמן כל אחד ללימוד שהוא רוצה.

מרן הרב אלישיב זצ”ל היה נוסע בבין הזמנים לבת שלו בבית וגן, שם הוא היה יושב ולומד את הסדרים הרגלים שלו באותה מידה, אולי פעם הוא נסע עם הילדים מחוץ לירושלים, צריך לנצל את הזמן ללימוד באווירה אחרת.

פעם הגיע אחד בבין הזמנים לישיבה, ובא בטענה גדולה זה בין הזמנים, הישבה מלאה, אמרתי, עוד כמה קושיות כאלו ונושענו, מי שלוקח את הימים האלו למקום כזה שמתרענן קצת ומתחזק בגוף ובנפש, זה גם עבודת ה’, והוא יקבל גם על זה שכר.

אפשר לתת בבין הזמנים כח לאשת חיל שילוו אותה גם אחרי בין הזמנים, וכל אחד יחשוב מה הוא יכול לעשות שגם הגשמיות יביא אותנו לעבודת הבורא יתברך.

ושוב צריך לזכור שאת כל המחשבות על ימי ביה”ז לא לחשוב בת”ב, ובכל זאת בין הזמנים זה לא תקנה של עסקנים, גדולי ישראל נתנו את האישור הגדול לזה.
השפעה טובה על בני הבית
היה פעם איזה עצה שבחורים שחוזרים לביתם ילמדו עם האחים הקטנים, וזה ממש השפעה טובה, לא לחנך את האח הקטן, אלא ללמוד איתו, וזה עושה שמחה גדולה בבית, וזה נוגע לבחורים, אבל לנו מה שנוגע זה ללמוד יותר עם הילדים, מצד אחד לא להכביד, צריך לדעת בחכמה ובתבונה, וזה סוגיא אחרת בחינוך, אבל לעשות אווירה של מבצע, ללמוד עם ילד קטן משניות, מותר לעשות סיום למשניות שלומדים עם הילד וכן עם ילד גדול שלומד מסכת אפשר לעשות מצב שמח, ומקבלים על זה שכר גדול שמחה של מצווה, ואם צריך לצאת לאיזה מקום צריך להיזהר מאוד ולברוח ממקומות מפוקפקים.

יש כאלו שנוסעים לכל מיני אתרים ונופשים, מי שאין לו את הכסף שלא יהיה עצוב, איפה שהוא נמצא הקב”ה יעזור לו, כשהייתי ילד אבא זצ”ל לקח אותנו לחופשה, ומה הייתה החופשה, גרנו ברחוב מלאכי ויצאנו לחורשה ברחוב חנה, איפה שהיום ישיבת טשעבין, מרחוב מלאכי עד חנה, ושם היה חורשה עם עצים, ושמחנו, חזרנו לבית מאושרים, אפשר לעשות חוויה גם מדברים כאלו, היום הבעיה שלילדים יש מושגים יותר מההורים, אבל לפי הענין לעשות אווירה טובה, אווירה של התעלות, ולהראות שכל מה שעושים זה שיהיה כח לעבודת הבורא.

אני רוצה לסיים שוב עם הנושא של כל המתאבל על ירושלים, כדאי ללמוד את מאמרי חז”ל, ובת”ב לומדים רק פורענותא, אך בתשעת הימים ובשבעה דנחמתא כדאי לעיין בדברי החפץ חיים בסוף ספר מחנה ישראל שמלקט מאמרי חז”ל איך שיראו הימים  כשמשיח יבוא, לקבל קצת מושגים, ללמוד פרק החליל, לראות מה יהיה בשמחת בית השואבה, איזה שמחה ואור יהיה, איזה עתיד זוהר.

הקב”ה יעזור שכל המתאבלים על ירושלים יזכו ויראו בשמחתה, וכולם יזכו לראות את גילוי השכינה, ולהיות שמחים ומאושרים, ומתוך שמחה וטוב לבב נעשה להקב”ה נחת רוח.

נכתב ע”י אחד השומעים