דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויקצוף משה על פקודי החיל (לא, יד)
ריש לקיש אמר, כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו’, ממשה, דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו’, וכתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ את משה וגו’, מכלל דמשה איעלם מיניה. (פסחים סו:)

ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: ודאי שהדרך להרחיק מנפשותינו את מידת הכעס, היא על ידי לימוד והתבוננות מרובה במאמרי חז”ל המדברים בגנות מידת הכעס, אולם עדיין קיים לפנינו מכשול, מפני שכאשר בא אדם לכלל כעס נוטה הוא לדון בנפשו שכעסו הוא בדין ובצדק, ולפתח זה חטאת רובץ, כי מידת הכעס מעוותת את שיקול הדעת. אך לכשנתבונן בדברי חז”ל ניווכח שאף כעס שהוא כדין גורם לאדם לאבד את מעלותיו ולרדת ממדרגותיו.

אמרו חז”ל (ויקרא רבה יג,יא) “אמר רב הונא בג’ מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה וכו’, בכלי מתכות מנין? שנאמר “ויקצוף משה על פקודי החיל וגו’, ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו'”, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה ושכח לומר להם הלכות כלי מתכות”.

ולכאורה, הרי קצפו של משה היה מוצדק וגם טענתו היתה צודקת, על שהותירו בחיים את בנות מדין שהחטיאום, והיה מן הדין לכעוס עליהם, אם כן מדוע נתעלמו ממנו הלכות כלי מתכות?

אך הטעם בזה, כי מה שחכמתו מסתלקת ממנו, אין זה עונש על חטא הכעס, אלא זוהי תוצאה טבעית, כמו שסכין חותכת ואש שורפת אף בלא כוונה, כך הכעס מאבד את חכמתו של האדם, ואין הבדל אם יש טעם הגון לכעס אם לאו, כעס תמיד מביא אחריו טעות, ולפיכך “אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו”.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

מרן רה”י הגאון רבי אריה פינקל זצוק”ל
ו’ באב תשע”ו
תיאר מגיד המישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט”א: במשך השנים זכיתי להסתופף רבות בהיכלו של דודי, מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה ולשמוע ממנו ועדים במוסר.

השעות המיוחדות הללו במחיצתו אינן נמחות מזכרוני. אישיותו המרוממת היתה עבור כולנו דוגמא חיה ומוחשית מהו זוך וטוהר המידות. בו ראינו סמל של שלימות בתורה, בהנהגה, ביראה ובמידות, שכמוהו רוצה הקדוש ברוך הוא שייראה היהודי.

בשיחותיו של רבי אריה, חשנו תמיד כי דבריו יוצאים מלב טהור, מתוך עיבוד עצמי עקבי קודם אמירתן. לכן דבריו עשו רושם כה גדול על השומעים ונחרטו עמוק בלבבות. האצילות והנועם המיוחדים בצורת מסירת הדברים, אף הם הוסיפו נופך להשראה המיוחדת שהורגשה בסביבתו, בעת שמיעת מוסריו ואמריו.

יש לציין, כי בענוותנותו המיוחדת במינה תמיד הרגיש שאינו ראוי לומר מוסר לאחרים, ונמנע מלהעיר או לתבוע משומעי לקחו דרגות ומעלות שלפי רום מדרגתו סבר שהוא עצמו אינו אוחז בהן או שלא רכש בהן מספיק שלימות.

כידוע, מטעם זה סירב ר’ אריה בתחילה למלא את מקום אביו, מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל זצוק”ל, במסירת השיחות הקבועות בישיבה. כשדודו, מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, ניסה להפציר בו ולשכנע אותו כי הוא ראוי לאותה משרה רמה, הצליח רבי אריה בחכמתו הרבה להפוך את הקערה על פיה ולשכנע את רבי חיים, כי דוקא הוא עצמו זה שראוי להתחיל למסור שיחות בישיבה.

בסופו של דבר, אכן השתכנע רבי חיים לטיעוניו, ובזכותו החל למסור שיחות מוסריות בישיבה, וכך זכה עולם התורה לטעום מעט מההרגשים העדינים של רבי חיים, ולהיווכח בכוחו העצום והבלתי נדלה גם בתחום המוסר, יסודותיו העצומים והנפלאים מתבדרים בשמו עד היום, וספרו ‘שיחות מוסר’, שרבי אריה עצמו ערך בטוב טעם ודעת, קנה שביתה בבתי מדרשות והיכלי התורה והיראה בכל אתר ואתר.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

 

מטות מסעי

פרשת נדרים, ונדר בעת צרה

ע’ נדרים ט’ דאסור לעשות נדרים. ואפילו נדרי צדקה. ושאני מנשבעין לקיים את המצוה, כי כאן איירי בנודר לצדקה שאינו מחויב בו.

וע’ תוס’ ריש חולין דבעת צרה מותר וראיה מיעקב, וברמב”ן ורשב”א שם הביאו ראיה מפ’ חקת.

וע’ ברכ”י ר”ג בשם אגודה פ’ ארבעה נדרים דאסור. (וצ”ב מאגודה ריש חולין שכתב כדברי תוס’ דמותר, ולא ראיתי מעוררים בזה). והקשה שם מיעקב.

וע’ פרדס”י בראשית ל”ה א’ בשם זקנו הר”ר דוד מלאסק זצ”ל שתי’ ההיא דיעקב לפי האגודה כי התנה על תנאי שהממון אינו חשוב אצלו ואז הרי אין חשש שלא יקיים הנדר מחמת תאות הממון. (ועדיין לא תי’ הא דפ’ חקת). (ויש להעיר בתירוצו חדא דהרי אדרבה מצינו שיעקב באמת איחר הנדר, ועוד דהרי שם אמרו שנענש מפני שאיחר נדרו ולפי תי’ הנ”ל הרי כ”ז שאיחר נדרו לא נתחייב בו כי אינו בכלל ושבתי בשלום אל בית  אבי, וצ”ל דתי’ הנ”ל היינו שלא יבטל הנדר מחמת תאות הממון ולמעשה איחר נדרו מטעם אחר).

וע’ ח”ס יו”ד י’ בשם מהר”ם מינץ ע”ט דאין ראיה מיעקב כי קודם מתן תורה היה, ובשם מהר”ם מינץ בסוף התשובה דאין ראיה ממה שאמרו אם נתן תתן את העם הזה בידי כי שאני התם שהיה בב”ד ולא ביחיד.

ובעיקר הקושיא מיעקב ומפ’ חקת לפי האגודה לכא’ י”ל דבעיקר דברי תוס’ דנדר בעת צרה מותר לנדור מודה האגודה, והא דס”ל דאסור הוא מטעם אחר דכיון דנדר בעת צרה אין לו התרה, וע’ רמ”א רכ”ח מ”ה, וע’ לקמן, אסור לעשות נדר שאין לו התרה בפתח וחרטה.

ולפי”ז י”ל דהנה המעשה דיעקב ופ’ חקת הרי שניהם היו בדשלב”ל, וחידוש הוא בנדרים דחל על דשלב”ל ע’ ברמב”ם פ”ו מערכין הל”ב והל”ג ועמש”כ בפ’ תולדות. והנה הא דנדר בעת צרה אין לו התרה כתב הח”ס שהוא כמו הנודר כשמקבל טובה מחבירו ותולה בדעת חבירו, וע’ לקמן, וחידוש הוא שחידשה תורה שיכול לבטל מעצמו הכח של התרת נדרו, וזה ע”י שמתנה בעצמו שלא יהיה לו התרה אלא בהסכמת חבירו. (וע’ ח”ס גיטין ל”ה ע”ב כעין הר”ן נדרים ז’ ע”ב בנדהו בפניו). ולפי”ז י”ל דכח זה לבטל כח הפרה שלו היינו דוקא בנדר בדבר שבא לעולם אבל בדשלב”ל א”א לבטל כח זה כי לענין זה של ביטול כוחו עדיין חשיב דשלב”ל ואין לו כח בזה, ולכן נדר כזה א”א לתלות בדעת חבירו. וכיון דנדר זה יש לו התרה והוא בשעת צרה לכן מותר לנדור גם לפי האגודה. (מיהו יש להעיר דמלבד נדר בעת צרה, הלא יעקב ובנ”י עשו נדר  לדבר מצוה, ונדר לדבר מצוה ג”כ אין לו התרה, ויהא אסור לפי הסברא שכתבנו).

ובעיקר הא דאין לו התרה, הנה ע”ש עוד בח”ס דמהר”ם מינץ כתב דכל הטעם שאין להתיר נדר בעת צרה הוא משום צוואת ר”י החסיד.

חומר וצורה

Moreinu Hagaon Harav Binyomin Carlebach Shlita

ידוע הסיפור שהביא הרמ”א בספר תורת העולה שהפילוסוף אפלטון בא עם נבוכדנצר לירושלים ולאחר החרבן מצא את ירמיהו הנביא במקום המקדש כשהוא בוכה. שאל אפלטון את ירמיהו ואמר לו אתה חכם שביהודים ואיך מתאים לך לבכות על עצים ואבנים שנחרבו ועוד שאלו איך מתאים לחכם לבכות על מה שכבר נעשה.

על שאלתו הראשונה ענה ירמי’ ואמר לו אתה פילוסוף הנך ובטח יש לך ספיקות שלא מצאת עליהם פתרונות, שאל ממני כל ספיקות שיש לך ומיד פתר לו על כולם כשראה ירמיה שנדהם הוא ממראה עיניו ומשמע אזניו אמר לו כל מה שאמרתי לך שאבתי מהעצים והאבנים האלו.

ועל שאלתך השני’ איני יכול לענות לך מאחר שבין כה ובין כה אינך מסוגל להבין. ע”כ מהרמ”א בתורת העולה.

ומה באמת התשובה לשאלתו – הדבר פשוט שאין הבכי על מה שהיה, כי אע”פ שהקב”ה החריב את מקדשנו ושלח אותנו לגלות, מ”מ הוא לא ניתק את הקשר אתנו אלא מפני חטאנו גלינו מארצנו, וכשנשוב בתשובה ישלח את משיח צדקנו לגאלנו. וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ואם כן הבכי הוא על ההוה ולא העבר. אלא שעדיין קשה למה אפלטון אינו מסוגל להבין את זה.

מסופר על נפוליון קיסר צרפת שעבר ליד בית הכנסת אחד ביום תשעה באב ושמע קולות מבפנים. נכנס לראות מה פשר הקולות ששמע, וראה את כל הקהל יושב על הארץ ובוכה. וכששאל על מה בוכים נאמר לו שהיהודים בוכים ומתאבלים על בית מקדשם שנחרב לפני כאלפיים שנה. הגיב נפוליון ואמר אומה שמסוגלת לבכות אלפיים שנה אחרי החרבן, עוד יש להם תקומה. וקשה, נכון שמה שראה נפוליון והתפעל היה שכבר עבר אלפיים שנה והם עדיין בוכים. אבל מפני מה לא היה ירמיה מסוגל להסביר לאפלטון את מה שראה נפוליון. אם נפליון יכול להתרשם מעצמו אחרי אלפיים שנה, איך זה שירמי’ אינו יכול להסביר את זה לאפלטון.

…

ונראה להציע קודם יסוד גדול שמובא בשיחות של הגה”צ רבי יוסף ליב בלאך זצ”ל אב”ד ור”מ ישיבת טלז.

אמרינן במו”ק ט’ א’ ר’ יונתן בן עסמיי ור’ יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר’ שמעון בן יוחי ואפטרו מיני’. אמר לי’ [רשב”י] לברי’ בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. ופרש”י אנשים של צורה כלומר חכמים. וצריך עיון איזה תואר הוא זה לחכמים לומר עליהם שהם אנשים של צורה. ותו מה ענין תואר זה לסגולתם לברך אנשים מישראל.

****

הנה תנן בפ”ד מסנהדרין אין דנין דיני נפשות בערב שבת ואמרינן ע”ז בגמ’ בדף ל”ה א’ שאם דנין בערב שבת אי אפשר לגמר הדין לא בערב שבת מפני הלנת הדין ולא בשבת מפני עינוי הדין. ופרכינן נידייני’ בערב שבת ויגמרו את הדין ביום ראשון עונה הגמ’ שא”א מפני שעד יום ראשון ישכחו הדיינים הסיבה למה גמרו דינו לחיוב. שואלת הגמ’ הרי סופרי הדיינים כותבים את דברי המזכים ואת דברי המחייבים והכל זכור. עונה הגמ’ אע”ג דמה שהיה בפיהם של הדיינים נכתב, מ”מ מה שהיה בלבן של הדיינים בעת שדנו לחיוב כבר נשכח מהם. ופרש”י ליבא דאינשי לא כתבי שאע”ג שזכור לו יסוד הטעם מ”מ נשכח מלבו ישובו לטעמו ואינו יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה עכ”ל.

המבואר בזה הוא שלכל דבר חכמה ישנן שני חלקים. הדיבור והמלים שבהם נאמרה החכמה ושנית הישוב, וההבנה הפנימית של חכמה זו.

המלים שבהם נאמרה או נכתבה החכמה הזאת הוא החומר, ר”ל החומר גלם, ואילו נשמתה של החכמה היא פנימיות הידיעה המתפשטת בלבו של האדם ומצטיירת בו ומורגשת בנפשו של האדם, המלים הם החומר וההבנה המתפשטת בלבו של החכם הוא הצורה של החכמה וכמו ביוצר כלי חרס יש את חומר הגלם שהוא החומר ואת הכלי שיצר הוא הצורה, כמאמר הכתוב בירמיה י”ח כי הנה כחומר ביד היוצר.

חומר החכמה המלים שנאמרו או שנכתבו לעולם אין הם משתנים, אבל פנימיות הדברים כפי אשר הצטיירו בלב החכם היוצר כשיצא מתחת ידו עלולים להשתנות כפי אשר ישתנה מצבו של החכם היוצר ואין הם מורגשים אצלו תמיד באופן אחת.

אשרנו מה טוב חלקנו שהבורא יתב’ נתן לנו תורה אמת אשר כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וגילו לנו רבותינו ז”ל שא”א לסנהדרין לגמר הדין לחייב אחד מישראל לההרג אם אין בשעת גמר הדין את מלא תחושת פנימיות חכמת התורה בלב הדיין הסברא המחייבת אותם במיתה. אשר ע”כ קבעו חז”ל אין דנין דיני נפשות בערב שבת.

ענין זה, שיש לחכמה את החומר אשר הוא נפרד מתוכן ופנימיות החכמה קיים גם לענין חכמה שאינה מחכמת התורה וכמו למשל את הידיעה שגודל נפח השמש הוא בשלוש מאות וחמשים אלף פעמים יותר מנפח הארץ. למי שאין לו מושג כלל על גודל העולם, וגם אינו רגיל במספרים, אין בידיעה זו שום חשיבות אצלו, אבל מי שיודע גודל העולם ויש לו גם מושגים במספרים עומד ומשתאה מידיעה זו.

ויכול כל אחד ואחד לבחון דבר זה בעצמו. הרי כשניגש אחד לחברו לברר אצלו פרט אחד בסוגיית הגמ’ אשר הוא עומד בו וחברו מצליח לענות לו על שאלתו ויצא השואל מהסבך שהי’ נתון בו עד עתה, הרי הוא יחייך וירגיש שמחה ממה שהוא שמע. ואפילו אם ימשיך לשאול, הרי העובדה שחייך מעידה עליו שהבין, ואם לא חייך וחזר למקומו, אפשר להיות בטוח שיחזור וימשיך לשאול, כי כל זמן של נגע התשובה ללבו הוא לא יחייך.

זה שלא כל הזמנים שוים אצל האדם שנקלט החכמה בלבו שמענו מאחד מגדולי ישראל שאמר בשם החזו”א זצ”ל כי כאשר לומד את מה שאחז”ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שאמרו בגיטין כ”ד א’ מובן אצלו יותר טוב כשלומד הגמ’ בשבת מכפי אשר לומדו בחול. כי רוממות הנפש אשר יש לו בשבת מאפשרת לו להבין במידה יותר גדולה ויותר עמוק.

****

בספר כתר ראש נמצא מה שכתב מוהר”ח מואלאז’ין לנכדו וז”ל וגם העיקר לאחוז בסברא ישרה ואשר אינה ישרה לאמתה של תורה, גם אם מחודדת, אותה תרחק וכד דייקת שפיר תשכח שכל גדולי הראשונים והאחרונים ז”ל לא נשתבחו אלא בסברא ישרה, וכל הישר בסברא גדול מחבירו עכ”ל במכתב.

וזה מה שמצינו בעירובין נ”ג א’ אמר ר’ יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית, אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. ופרש”י כיתד שנועצין אותו בנקב צר ונכנס בדוחק. כך אין יכולין אנו להבין מה שאנו שומעין כ”א מעט ובקושי עכ”ל.

השאיפה של כל בן תורה צריך להיות להרחיב ולהעמיק את לבו להבנת התורה ע”י ההתמדה והיגיעה, ע”י תפילה וע”י חיי תורה.

משל למה הדבר דומה, לתינוק, שכאשר נותנין לו שעון של זהב מכניסו לתוך פיו. כי אצל התינוק הכלי היחיד שיש לו לבחון דברים הוא הפה, והטעם שהוא מרגיש. הרי מאמר החכם הוא כי החכם מושך את עצמו אל המציאות והכסיל מושך את המציאות איליו.

וזה כוונת ברכת אהבה רבה ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד דלכאורה קשה מה שמזכירין להבין ולהשכיל לפני לשמע ללמוד וללמד. אלא שהביאור הוא שמבקשים מהשי”ת כי יהי’ לנו לב עמוק שאפשר להבין כאשר נשמע ונלמד.

בתוך בית מדרשנו זה, למד עשרות שנים הגה”צ ר’ משה יהושע לנדא זצ”ל שהיה מהמקורבים להחזו”א זצ”ל. סיפר שפעם החזו”א ביקש ממנו לטפל באיזה חולה, וכשהגיע המצב שזה דרש ממנו הרבה זמן מזמן תלמודו בא לחזו”א לומר לו וענה החזו”א, אתה טועה, התורה אינה כשאר לימודים “התורה היא נשמה” – וככל שאתה מרחיב את לבך בחסד, הרי הוא יתמלא בתורה יותר ויותר.

****

את כל זה הכניס הגה”צ רבי יוסף ליב בלאך זצ”ל לתוך הדיבור של רש”י בגמ’ במו”ק שהזכרנו, כי מה שאמר ר’ שמעון בן יוחי על ר’ יונתן בן עסמיי ור’ יהודה בן גרים אנשים של צורה הם, חכמים הם כמש”כ רש”י שזה בחינה המיוחדת של הבנת התורה שעיקרה הוא צורת החכמה ולא חומר שלה.

וזה אשר אמר לו לבקש מהם ברכה, כי מי שסברתו יותר עמוקה הרי הוא, כלשונו של הגרא”מ מלין זצ”ל, לא רק תלמיד חכם יותר גדול – אלא שכל יהדותו עומדת על מדרגה אחרת יותר גבוה, והברכה נובעת ממקור יותר עמוק ונקי.

****

עוד נקודה חשובה יש בענין של חומר וצורה והוא ממה שמובא בספר חכמה ומוסר להסבא מקלם ח”א עמ’ כו’ על יסוד אחד ששמע מר’ ישראל סלנטר זצ”ל רבו ובמשך קרוב לשלשים שנה לא אמר היסוד הזה לשום אדם כי חשש שאין מי שמסגל להתפעל מדבר זה כראוי, ורק אחרי תקופה ארוכה כזו אמר את זה לתלמיד חכם א’ והצטער שלא הבין כראוי. ולומר דבר חכמה מבלי שיתפעל מזה השומע אין ענין כלל.

כי חומר החכמה ללא צורתה אין לה שום חשיבות. גם דבר זה יכול כל אחד לבחון בעצמו. הרי שיש לראובן קושיא עצומה ולאחר העיון זכה לתרץ את הקושיא ע”י יסוד שבנה מתוך הקושיא. והיה, אם ברצונו לומר את שמועתו החדשה הזו לשמעון חברו, ושמעון אומר לו שהקושיא ששאל מתחילה בכלל לא קשה – הרי בודאי שלא ירצה לומר לו את תשובתו ויסודו אשר בנה כי לא יעריך אותו שמעון כלל, וגם את ה”חומר” של תשובתו, המלים בעצמם, לא ירצה לומר לו, כי מאחר שאין הוא מעריך את השמועה מה לי אפילו לומר לו את המלים.

ומעתה מובן לנו מה שהשיב ירמיהו לאפלטון שאין הוא מסוגל להבין, וכי גרע אפלטון מנפוליון, כי באמת גם נפליון לא מבין מזה כלום. כי פנימיות הבכי שיש לכל יהודי על חורבן בית המקדש הוא הגעגועים שיש לכל יהודי להקב”ה ושיש להקב”ה לכל יהודי ויהודי ואין זה מורגש כלל למי שאינו בן ברית. וההבדל בין הגוי אפלטון להגוי נפליון הוא בזה שאת ה”חומר” של התשובה שאנחנו בוכים על ההוה לא על העבר היה נראה ונתגלה לנפליון ולא לאפלטון. אבל להכיר את פנימיות הקשר לא זה ולא זה מסוגל להבין, לכן אמר לו ירמיהו הנביא שאין לו לענות לו כלום על שאלתו.

****

מתוך תשובתו של ירמיהו לאפלטון, יודעין אנחנו מה עבודתנו בימי המצרים, להתבונן על הקשר שבין הקב”ה לכל אחד ואחד מישראל, מה שנער ישראל יכול להבין וגדולי אומות העולם אינם יכולים.

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב”ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם עכ”ל הגמ’ בברכות ג’ א’ דבר המובן לנער ישראל, ולא לגדולי אומות העולם. יה”ר שיגאלנו בב”א.