דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

ונברכו בך כל משפחות האדמה” (יב, ג)
ונברכו בך, הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך (ב”ר לט, יב).

לפי פשוטו, כוונת המדרש שהקב”ה יוריד שפע לכל משפחות האדמה בזכותו של אברהם אבינו.

אך באופן אחר נראה לבאר: החזו”א זצוק”ל (או”ח סוף ההשמטות) שואל מדוע ‘כופין על המצוות’, הרי אדם שמקיים מצווה מתוך כפייה אינו עושה זאת מתוך ‘בחירה’, וכל נתינת המצוות היא בכדי שאדם ישתמש ב’כח הבחירה’ שלו לבחור בטוב?

וכתב החזו”א יסוד עצום: ‘המקום ברוך הוא מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו יתברך בין בכפייה בין בפיתוי, ולא הוי ביטול הבחירה, כיוון דהמעשה נעשה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד’. מדברי החזו”א למדנו הבנה יותר עמוקה במאמר חז”ל (שבועות לט,א) ‘כל ישראל ערבים זה בזה’. כלל ישראל הם ממש כ’איש אחד’, ואם חלילה יהודי אחד מבטל מצווה, צריך כל יהודי ויהודי להרגיש כאילו הוא עצמו מבטל מצווה זו.

כשיהודי הולך מתוך הרגשה כזו וכופה את חברו לקיום המצווה, נחשבת המצווה כאילו נעשתה מתוך ‘בחירה חפשית’, שהרי מקיים המצווה הוא ‘כאיש אחד’ עם זה שכפהו מתוך בחירה.

החזו”א מוסיף לבאר על פי היסוד הנ”ל את דברי הקב”ה ‘מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים’ (דברים ה, כו). מלשון הכתוב ‘מי יתן’ משמע כביכול שהקב”ה רוצה שכך יהיה אך הדבר אינו בידו, והדברים צריכים ביאור. וכתב החזו”א ‘והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו יתברך, אבל המקום ברוך הוא אינו נותן בלבם את הקירוב, דאם כן לא יתייחס הדבר לברואיו, אמנם אם צדיק מתפלל לפניו יתברך על הקירוב ותפילתו נשמעת, מתייחס הקירוב שעושה הקב”ה לברואיו, כיוון שנעשה ע”י תפילת נברא’.

זהו יסוד עצום, כשיהודי מתפלל על ה’רוחניות’ של חברו, הקב”ה מקבל את תפילתו ומקרב את חברו לעבודת ה’, בגלל שהתקרבותו של חברו נחשבת כאילו נעשתה מכח הבחירה של המתפלל. לפי זה הוא הדין בכל דבר שנוגע ל’רוחניות’ של הזולת. אם רואים חלילה אברך או בחור שנחלש בלימודו, צריך להתפלל לה’ שיתחזק בלימודו. אם רוצים שפלוני יתעלה בתורה, שפלוני יחדש חידושים טובים יותר, צריך להתפלל לה’ על דברים אלו. והקב”ה יקבל את התפילה ויקרב את חברו, כי התפילה באה מתוך בחירה ורצון של המתפלל, שמרגיש את חברו ורוצה שגם הוא יתעלה בעבודת ה’.

לדברינו מבוארת כוונה עמוקה יותר בדברי המדרש: אברהם אבינו הגיע למדרגה כזו שהרגיש את הזולת כאילו זה הוא עצמו, ‘כאיש אחד’. במדרגה כזו האדם מרגיש גם בצערו וכאבו של הזולת, וגם בטובתו ושמחתו של הזולת. לכן, כשהקב”ה מבטיח לאברהם אבינו שכר, הוא נותן לו שכר זה בשלימות ומוריד שפע של גשמים וטללים לכל העולם, כי טובתו ושמחתו של אברהם אבינו היא לראות בטובתם ושמחתם של אחרים.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל
י”א במרחשוון תשע”ב
אהבת התורה של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב נתן צבי פינקל זצוק”ל הייתה ללא גבול. את כולו ואת כל אשר לו מסר מרן זצ”ל על מנת להרבות תורה ועל מנת להחדיר גדלות ואהבת תורה בתלמידי הישיבה.

דלתו פתוחה הייתה תמיד בפני כל מי שרוצה להשמיע בפניו “שטיקל תורה”. רה”י היה מקשיב היטב, מתעניין, מעיר פה ושם, ותמיד מעודד. כמו כן, רה”י הוא שייסד את המושג של תשלום חודשי קבוע על כתיבת ואמירת חבורות, כאשר כל אברך שהגיש בכל חודש שתי מערכות של דברי תורה בנות שש עמודים, היה מקבל עליה מלגה מיוחדת של אלף שקל. בתחילה היה רבינו בודק בעצמו כל מערכה, אולם כאשר התרבו המשתתפים ונשלחו מאות מערכות, הוא מינה בודקים מיוחדים שיעברו על החבורות לראות האם הם דברים ראויים, כאשר כל דבר תורה היה נבדק על ידי הבודקים ונמסר לידי רבינו עם סימון מיוחד: “חלק”, “חלק חדש”, “מקובל” כדי להגדיר האם הדברים טובים וחדשים ואולי בגדר “ישיבישע רייד” המפורסמים.

ענין זה היה בנפשו, הוא עודד מאד את הכותבים, היה מחמיא להם על מה שכתבו ובכל הזדמנות היה ממריץ אותם לכתוב עוד ועוד ולבוא להראות לו מה שכתבו. אחדים מהם סיפרו שהיה מזכיר להם על מה נסוב ה”שטיקל” שכתבו בפעם הקודמת, בציינו את הנאתו המרובה מהדברים, דבר שגרם להם להתאמץ ולהמשיך לעמול ולזכות לחידושי תורה לאמיתה של תורה. אברכים רבים ומרביצי תורה חשובים מעידים על עצמם שצמיחתם וגדילתם בתורה היא תוצאה מעידודו הרב של מרן זצ”ל.

סיפר אחד האברכים, שבזכות ה’מחייב’ שהיה לו לכתוב מערכות של חידושים לאמיתה של תורה, הוא היה לומד ביגיעה מתוך מגמה לראות את עומק העניינים בכל סוגיא, ולא אחת כאשר ישב וכתב את חידושיו, ראה לפתע מבעד לחרכי התריס את ניצוצי השחר, הוא נהנה מתלמודו ולא שם לב שעוד לא הלך לישון. כך קנה ידיעה יסודית במסכתות הש”ס בעיון לקנין עולם.

סיפר הרה”ג רבי משה בן ציון זיידל: “כשנה לאחר שהוכתר מרן לראש הישיבה, ניגשנו יחד ארבעה בחורים צעירים לרבינו ואמרנו לו שברצוננו לעשות סדר בינינו, שבכל שבוע יאמר אחד מאיתנו “שטיקל תורה” בתורנות. ביקשנו מרבינו שיציע לנו אברך שיוכל להיות ראש החבורה, שיאמר גם הוא פעם בחודש, אבל בעיקר שיאזין למה שנאמר ויכוון אותנו. לתדהמתנו, הגיב רבינו ואמר: “ומה רע בי?” מיד קבע להם יום ושעה והצטרף גם הוא לאותה קבוצה.

רבינו עצמו היה טורח טירחה עצומה לכתוב את חידושי תורתו בעצמו. למרות שבעקבות הרעידות שנבעו ממצבו הרפואי התקשה מאוד בכתיבה ולפעמים ארכה לו כתיבת מילה אחת חמש דקות תמימות, למרות זאת התעקש לכתוב בעצמו את חידושי תורתו ואת השיעורים.

כשהכריז מרן זצ”ל על מבצע לבני הישיבה, ראה רבינו ענין גדול לשלם לכותבים בזמן, כדי לעודדם להמשיך ולכתוב. פעם הכריז בחבורת קדשים, שכל אברך שיכתוב “שטיקל תורה” על סוגיית “הנשרפין”, יקבל סכום כסף מסויים. אחד מבני החבורה כתב ובא לבית רה”י להראות לו את דברי תורתו. כשהגיע אמרו לו בני הבית שרבינו לא מרגיש טוב, אולם כשאמר לשם מה בא, אמרו לו שיכנס. הוא נכנס וראה את רבינו שוכב על הספה. רבינו ראה את ה”שטיקל תורה”, הראה לו היכן להניחו, וסימן לו בידו שיוציא מכיס החליפה, שבה היה לבוש, את סכום הכסף שהובטח. מובן שאותו אברך הרגיש לא נעים ואמר שיבוא לקבל את הכסף פעם אחרת כשרה”י ירגיש טוב יותר, אולם רבינו לא ויתר והראה לו בידו לקחת בעצמו את הכסף מכיס החליפה שעליו.

מורשתו של מרן רה”י זצוק”ל מושרשת בישיבה הקד’, ובמוצאי שבת קודש, ליל היאצ”ט העשירי להסתלקותו של מרן זצוק”ל יתקיים בע”ה מעמד סיום של נ”א פעמים ש”ס בבלי שנלמדו בשנה האחרונה לזכרו ולעילוי נשמתו של מרן זצוק”ל בראשות מרן שה”ת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א, ראשי ורבני הישיבה הקד’, גדולי ומאורי הדור שליט”א, ואלפי תלמידי הישיבה הקד’.

תנצב”ה

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

לך לך

הטפת דם ברית

איתא בשבת קל”ה ע”א מחלוקת תנאים לענין נולד מהול אי פטור מהטפת דם ברית או חייב מספק או אפשר שהוא ודאי חייב בהטפת דם ברית. ואמר ר’ שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב”ש וב”ה על נולד מהול שצריך להטיף וכו’. ומבואר בגמרא שיש חיוב הטפה במקום שאין מילה וצ”ב מנלן שיש חיוב הטפה כלל. וברש”י שבת קל”ד סוף ע”א כתב בתינוק ירוק דא”א למול משום שלא יוציא דם וכתיב בזכריה ט’ גם את בדם בריתך. ולכא’ זהו טעם הטפת דם ברית, אך לא כתב כן רש”י בדף קל”ה. ובאור זרוע (הלכות מילה סי’ צ”ט) בשם ירושלמי ריש הערל דדרש המול ימול לרבות הטפת דם ברית. וע’ חזו”א או”ח ס”ב. וכעי”ז בדברים רבה ר”פ כי תצא.

ובח”ס שבת קל”ה כתב דע”כ כן ידעו חז”ל דזהו בכלל חיוב מילה (ולכן כתב שם דבודאי דוחה שבת, כדעת השאג”א, ודלא כש”ך). ובאבני נזר יו”ד של”ח כתב בשם החי’ הרי”ם דכיון שמצינו כן במציאות בכל ברית, ע”כ הוי חלק מהמצוה.

ובכתבי הגר”ח (בדין מילה קודם זמנה) כתוב דמקור דין הטפה מדכתיב ואתה את בריתי תשמור. ומקור דבריו הוא בריש החובל דף פ”ח דאמרו שם מה לאשה שכן אינה במילה. והקשו תוס’ דלא שייך אצלה מילה ותירצו דשייך פירכא גם מדין שא”א בה. אבל בש”מ בשם הראשונים כתב דקושיית הגמרא שאינה במילה היינו שאינה בהטפת דם ברית. והקשה הגר”ח דמה בין מילה והטפת דם ברית והרי שניהם לא שייכי כלל באשה וכמו דאפשר להקשות מהטפה כמו כן אפשר להקשות גם ממילה עצמו. ותי’ הגר”ח דאיתא בע”ז כ”ז ע”א תרי טעמי דמילת עכו”ם פסולה חד אמר המול ימול וחד אמר ואתה את בריתי תשמור, וקאמר דאיכא בינייהו אשה למ”ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ”ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא. וביאר הגר”ח דלענין מילה אין האשה מופקעת ממצות מילה ואין בה פטור אלא דאין שייך בה המצוה ולכן אמרו אשה כמאן דמהילא דמיא אבל לענין ברית אמרו דאשה לאו בת מילה היא דלא זו בלבד דלא שייך בה ברית אלא גם היא מופקעת ופטורה מעיקר שם ברית. וביאר הגר”ח דזהו כוונת הראשונים דמקשה הגמרא מה לאשה שאינה במילה היינו שאינה בהטפת דם ברית דאילו הא דאינה במצות מילה היינו משום דלא שייך בה מעשה מילה אבל היא כמאן דמהילא ואין בה קולא כלל, משא”כ לענין הטפת דם ברית הרי אמרו דאשה לאו בת מילה שהיא מופקעת ופטורה מעיקר שם ברית וזהו באמת קולא באשה. וכתב הגר”ח דדין הטפת דם ברית ילפינן מקרא זה דכתיב ואתה את בריתי תשמור ולכן אשה שאינה בכלל ברית מופקעת לגמרי מהטפת דם ברית. ולדבריו יוצא דשאני הטפת דם ממילה עצמו דענין הטפה אינו הטפת דם המילה אלא דם ברית דעיקר דין הטפה הוא לקיום הברית.

ועיקר דברי הגר”ח דמקרא זה ילפינן הטפת דם ברית הובאו גם בחזון יחזקאל שבת פט”ו. וכן בברכ”ש יבמות י”ח כתב בשם הגר”ח דקרא דכתיב ואתה את בריתי תשמור קאי על הטפת דם ברית. וכבר הק’ בס’ הברית (פירוטינסקי) סי’ רס”ג סי’ ב’ אות ח’ (עמ’ קמ”ב) על הגר”ח דלא מצינו מקור בגמרא דילפינן הטפת דם ברית מדכתיב ואתה את בריתי תשמור. אך פשיטא דמקור דבריו הוא כמו שכתבנו לעיל מהגמרא ב”ק פ”ח לפי פירוש הש”מ ומזה יליף הגר”ח לפרש כן בגמרא ע”ז.

קבלת עול מלכות שמים

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi zt”l

“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” וגו’  (יב, א).

ציווי הקב”ה לאברהם אבינו “לך לך מארצך” וגו’, הוא אחד מעשרה נסיונות שניסה הקב”ה את אברהם. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא, שהנסיון הראשון מתוך עשרת הנסיונות אירע כאשר נולד אברהם אבינו, וביקש אז נמרוד להורגו, כלשון חז”ל שם: “כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא מתחת לארץ י”ג שנה שלא ראה לא שמש ולא ירח”. הנסיון השני היה המעשה של אור כשדים, ו”לך לך” היה הנסיון השלישי.

אולם הרמב”ם בפיהמ”ש (אבות פ”ה מ”ג) מנה את עשרת הנסיונות באופן אחר ובסדר אחר. הרמב”ם לא הזכיר כלל את הנסיון של נמרוד, וגם לא את הנסיון של אור כשדים. לדעת הרמב”ם, הנסיון הראשון שנתנסה בו אברהם הוא “לך לך”. וצריך עיון, הרי לכאורה המאורעות שאירעו לאברהם אבינו אצל נמרוד ובאור כשדים היתה בהם מסירות נפש של ממש, ומדוע אם כן לא כלל זאת הרמב”ם בעשרת הנסיונות. ובפרט, שבפרקי דרבי אליעזר נאמר במפורש שהנסיון של “לך לך” איננו הנסיון הראשון, אלא קדמו לו הנסיונות עם נמרוד ואור כשדים.

עוד יש להבין, מהו הנסיון הגדול שבציווי הקב”ה לאברהם “לך לך מארצך”. חז”ל אמרו (ב”ר פרשה ל”ט) שהקב”ה רצה לתת לאברהם שכר על כל דיבור ודיבור, ולכן אמר לו תחילה “מארצך” ואחר כך “ממולדתך” ואחר כך “מבית אביך”, כדי שיקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה. אמנם צריך ביאור, מה הנסיון הגדול שהיה לאברהם אבינו בכל פסיעה ופסיעה, איזו מסירות נפש היתה כאן.

בפרקי דרבי אליעזר, וכן בפירוש המשניות להרמב”ם, מובא שהנסיון העשירי של אברהם אבינו היה נסיון העקידה. והנה, רק אחר ניסיון העקידה,  אמר הקב”ה לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” (בראשית כב, יב), והמפרשים ביארו שעשרת הנסיונות של אברהם אבינו לא היו נסיונות נפרדים זה מזה, אלא היה כאן צירוף של כל י’ הנסיונות, ורק לאחר שעמד בכולם אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. משמע מדבריהם, כי כשם שהעקידה היא חלק מהנסיון הכולל והשלם, והיתה בה מסירות נפש ממש, כך הנסיון של “לך לך” הוא חלק בלתי נפרד מהנסיון השלם. וגם בו היתה מסירות נפש ממש, עד שאם היה חסר הנסיון הזה של “לך לך”, היה חסר בעקידה ובכל שאר הנסיונות. וכאמור, תמוה הדבר ביותר איזו מסירות נפש מיוחדת טמונה כאן, בנסיון של “לך לך”.

כיצד נמדדת יראת ה’

יתכן ליישב, שב”מסירות נפש” ישנן שתי בחינות. ישנה מסירות נפש על דבר גדול, כגון על נסיון של חיים ומות שהיה לאברהם אבינו אצל נמרוד ואור כשדים. וכן המסירות נפש על העקידה, אף היא מסירות נפש על דבר גדול. ליהודי יש כח מיוחד להתגבר על נסיונות מסוג כזה. יש לו כוחות נפש להתגבר ולקפוץ לתוך האש של אור כשדים, להתחבא מפני נמרוד תחת הקרקע י”ג שנה, ולהתגבר על עצמו, על רחמי אב לבנו, ולעקוד את בנו האהוב יצחק. לכל המעשים הללו צריך כוחות נפש, ובודאי שהיה בזה מסירות נפש גדולה של אברהם אבינו. אולם אפילו המסירות נפש לשחוט את בנו, שזו מסירות נפש ממש, עדיין אין בכך הוכחה על יראת ה’ מוחלטת בלי שום ספקות. הגם שלעמוד בנסיונות אלו צריך כוחות נפש אדירים, עדיין אין זו הוכחה גמורה על תכונתו הפנימית של האדם. הנסיון האמיתי הוא בדברים קטנים, יותר מאשר בדברים גדולים.

היסוד של עשרת הנסיונות, הוא מה שנאמר בעקידה “וילכו שניהם יחדיו” (שם פס’ ו), וכפי שפירש רש”י (שם) “אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. זה מה שהביא למאמר הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. עשרת הנסיונות היו כדי להראות ולגלות את היראת שמים של אברהם אבינו, שמוכן למסור נפשו לעשות את דבר ה’ מיד כאשר שמע שה’ מצוה כך, בלא כל פקפוק והיסוס כהוא זה, “ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. ולא יהיה הדבר קל בעינינו. הקב”ה אמר ואברהם אבינו מקיים מיד.

לא המסירות נפש שהיתה בשעת העקידה עצמה מלמדת על היראת שמים של אברהם אבינו, אלא הלימוד היסודי מן העקידה הוא מה שעשה זאת אברהם מיד ובלי שום פקפוק.

כך נראה גם ממה שלמדו חז”ל (פסחים ד.) את היסוד של “זריזים מקדימים למצות”, מן הכתוב בעקידה “וישכם אברהם בבוקר” (בראשית כב, ג). משם נראה שלאברהם אבינו לא היו שום פקפוקים וספקות בעצם קיום דבר ה’. הקב”ה ציוה והוא קיים מיד. ציווי הקב”ה הוא קודש קדשים.

ודבר זה הוא גם היסוד של הנסיון הראשון לפי הרמב”ם, דהיינו הנסיון של “לך לך”. אברהם אבינו ישב בחרן בהשקט ובטח, עם משפחת אביו וקרוביו, כאשר הגיע אליו דבר ה’ “לך לך מארצך”, כפי שביארו חז”ל (ב”ר שם) שפירושו מהמחוז ומהמדינה שלך, “ממולדתך” כלומר מהשכונה שלך, “ומבית אביך” כמשמעו, “אל הארץ אשר אראך”. כדי לקיים את הציווי “לך לך” במצב כזה, לעזוב הכל וללכת מיד, בתמימות, בלי שום פקפוקים וספקות, צריך להיות ירא אלוקים בשלימות.

זה היסוד של כל עשרת הנסיונות. כשהקב”ה מצווה, אין שאלות.

וכן מצינו בנסיון התשיעי של אברהם אבינו, כשנצטווה להרחיק את ישמעאל בנו. לפני העקידה, כשאמר לו ה’ “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” (בראשית כב, ב), אמר אברהם “את שניהם אני אוהב” (רש”י שם). אברהם אהב את ישמעאל, אבל כאשר אמר לו הקב”ה שישמע לשרה אשתו וישלחנו מעל פניו, נפסקה האהבה מיד! וכששלח את ישמעאל, לא נתן לו מתנות ואפילו לא צידה לדרך, רק לחם ומים. כשהקב”ה אמר לאברהם לשמוע בקול שרה, מיד נעלמה כל האהבה הטבעית של אברהם לישמעאל. אהבה זו, האהבה הגדולה שאוהב האב את בנו, התבטלה לחלוטין ברגע ששמע אברהם את ציווי הקב”ה.

זהו היסוד של עשרת הנסיונות, ועל דבר זה אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי”. הקיום של הצווי כפשוטו, בלי שום ספקות, ולא המסירות נפש.

לשמוע לדבר ה’ צריך אמונה בחוש, צריך שתהא טבועה ומושרשת בו יראת שמים, ובלא שתהיה לאדם שום נגיעה. אדם שיש לו נגיעה, הוא פסול. וזה היה הכח של עשרת הנסיונות, שאברהם אבינו קיים אותם בלי שום נגיעוֹת. הרי כשציווה לו הקב”ה “לך לך מארצך”, מסתמא הרבה סיבות היו לאברהם לומר “אינני יכול ללכת”, ואעפ”כ הלך מיד.

לשמוע לדברי חכמים ללא פקפוק

על דרך זו יתכן שאפשר לפרש מהו הגדר של “אמונת חכמים”. כאשר אדם גדול אומר עצה או פסק, הרי שה”אמונת חכמים” מחייבת לשמוע לקולו בלי להסס ובלי להסתפק. כך דעת תורה וכך צריך להיות. זוהי “אמונת חכמים”. מדובר כמובן כאשר הרב דומה למלאך ה’, וכפי שאמרו חז”ל (מו”ק יז.) “אם דומה הרב למלאך ה’, יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו”. כאשר רבך דומה למלאך ה’, אמונת חכמים מחייבת לקבל את דבריו בלי לפקפק ובלי להסתפק. ואין זה מצד כבודו של הרב, לא זהו הטעם שחייב התלמיד לנהוג על פי דברי רבו. דין של “כבוֹד” יש לגבי ההורים, שצריך הבן לכבד את דברי אביו ואמו, אבל “אמונת חכמים” זה לא דין של “כבוד”, אלא יסוד ההתבטלות כלפי הרב הוא משום שצריך להאמין בו בלי פקפוק ובלי שאלה. דבר זה לקוי היום, לדאבוננו, והוא קלקול גדול לכל הדור הזה.

שמעתי סיפור מזעזע, שממחיש לנו עד כמה צריך להכניע עצמנו לעצת חכמים: כידוע, לפני הפוגרום המפורסם בחברון, היתה התקפה קודמת של הערבים על הישוב היהודי בארץ ישראל, ונהרגו אז כמה בחורים רח”ל. הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ”ל סיפר זאת לסבא מסלבודקה, והסבא זצ”ל אמר לו שלא ישארו בחברון, בלב הישוב הערבי, אלא יחזרו לירושלים. רבי יחזקאל זצ”ל טען שאי אפשר לעשות כן, אי אפשר לעבור לירושלים מפני שבחברון הכל מבוסס וכו’. ולא חזרו. כעבור זמן היה הפוגרום הידוע בשנת תרפ”ט, בו נהרגו עשרות רבות של יהודים וביניהם רבים מבני הישיבה הי”ד, ורבי יחזקאל זצ”ל ראה בעיניו מה שהסבא מסלבודקה זצ”ל אמר לו. אם היו פועלים מיד לפי עצתו של הסבא, בלי שום חשבונות, היו כל בני הישיבה נשארים בחיים.

כנגד ציווי ה’ אין תירוצים, אין פקפוקים. כשאדם ניגש לקיים תרי”ג מצוות אסור לו להסס ולפקפק, אלא צריך לקיים מיד את דבר ה’. זהו הנסיון הכי גדול, וזה היה הכח של אברהם אבינו, שעד היום כל כוחנו למסור את הנפש לקיום המצות, וכל כוחנו להתגבר על נסיונותינו, הכל בא מכוחו, מכח אבותינו הקדושים שמסרו עצמם לעשות את דבר ה’ במידה כזו של אמונה ובטחון. זהו הדבר שנותן לאדם את הכח להתגבר על הנסיונות ולקיים את דבר ה’.