Parshas Lech Lecha 5781
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
במה אדע כי אירשנה (טו, ח)
אברהם אבינו שאל את הקב”ה “במה אדע כי אירשנה”? והוא נענה: “ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״ (שם, יג). פירשו חז”ל (נדרים לב.) שהתשובה “כי גר יהיה זרעך” וגו’ היא עונש על השאלה “במה אדע”.
וצ”ב מדוע נענש אברהם אבינו על שאלתו זו, הרי נאמר במדרש (ב”ר, מד) “ויאמר אלקים, במה אדע” רבי חייא ב”ר חנינא אמר: לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזה זכות”, אם כן למה נענש אברהם על כך?
ביאר מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: יש ללמוד מכאן עד כמה עבדות מחייבת. עבד אינו שואל, הוא חייב לקבל את דברי אדונו כפי שהם. לפיכך, אפילו שאברהם אבינו שאל באיזה זכות יירשנה, הוא הראה בכך שחסרה לו שלימות העבדות. לכן הוצרכו בניו להתחנך בכור ההיתוך של עבדות מצרים ולהתייסר בעבודת פרך, עבודה שלימדה אותם שלעבד אין אפילו זכות לשאול.
כל עבודת בני ישראל במצרים היתה ללא תועלת כלל, רק על מנת לענותם. כמבואר בגמ’ (סוטה יא.): “את פיתום ואת רעמסס” רב ושמואל, חד אמר: “פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס, שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר: רעמסס שמה, ולמה נקרא פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו”. דהיינו, כל עבודתם היתה לריק, ובכל זאת כיוון שהיו עבדים הם לא יכלו למחות על כך, משום שעבד חייב לעשות את רצון אדוניו. כך גם העבדות לבורא ית’, היא מחייבת התבטלות מלאה לרצונו של ית’, רק משום שזה רצונו של אדוננו.
קונטרס עבד נאמן
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
מובטחני שתפילה זו התקבלה במרומים!
מסופר על מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה ששנה אחת בי”א במרחשוון, יום היארצייט של רחל אמנו, בא להתפלל על קברה.
בהיותו שם, שמע מכיוון עזרת הנשים קול בכי של אשה המתפללת להקב״ה מקירות לבה. הייתה זו אשה חשוכת ילדים רח״ל, שכבר עברו כמה וכמה שנים מנישואיה, אך עדיין לא התברכה בפרי בטן. צערה היה נורא ואיום. פתאום פתחה אשה זו את פיה בתחינה ואמרה בדמעות שליש: ״מאמע רחל, הרי את בעצמך הרגשת את הטעם המר הזה, בלי בנים, מי כמוך יודעת את גודל הצער והכאב, אם כן, אנא אמא, תהיי נא מליצת יושר בעדי שאזכה להיפקד בזרע של קיימא״.
מיד כששמע מרן רה״י את תפילתה זו, התמלא התרגשות ואמר: מובטחני שתפילה זו התקבלה במרומים. בשנה הבאה אני רוצה להיות סנדק בברית זו. ביקש מרן לברר מי האשה הזאת, ואכן כך היה, לשנה הבאה נחגגה ברית המילה כאשר מרן רה”י שימש כסנדק.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
ואתה את בריתי תשמור.
ע’ גמ’ עירובין י”ט ע”א שאברהם מציל כל נימול מגהינום חוץ מבא על הגויה דמשכה ערלתיה דלא מבשקר ליה כי בא על הגויה. והיינו שאברהם אין מכירו.
וע’ יו”ד רס”ג סעיף ה’ במילת נפל. וע”ש בשו”ע תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח’ מלין אותו וכו’. וע’ טור בשם גאון למולו, וע’ רא”ש קבלה בידינו, וע’ אשכול הל’ מילה טעמא לא ידענא. וע’ ב”י בשם הגה”מ משום הפושעים דאמרינן במדרש מעביר ערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו ונותנה על פושעי ישראל. ולפי המדרש נראה דזה כוונת הגמ’ עירובין הנ”ל.
וע’ או”ז הל’ מילה ק”ד דס”ל איפכא שהוכיח שלא למול ממה שאמרו בב”ר מ”ח ח’ שה’ מעביר הערלה מתינוק שמת ונותנו לפושעי ישראל, ומשמע שה’ עושה. (ובאמת הגה”מ לא גרס ה’ מעביר אלא הביא רק נוסח מעביר, ושפיר י”ל מעביר היינו המוהל). (ועוד אפשר דיוקו ממה שאמרו לא מלו, ולפי הגה”מ נראה הכוונה שלא מלו בחיים).
וע’ ר’ יעקב הגוזר שהביא קו’ זו ותי’ שיתן הערלה ביד הקטן והמלאך נוטל מידו או שנשאר לו עור הפריעה או דנפל גמור אין חותכין לו הערלה.
והביאו בשם ק”ק עדת יראים שאין מלין אם נולד מת, וכתבו דמשמעות שאר פוסקים אינו כן. (וע’ תירוש ויצהר קנ”ה דמדינא אין מלין אלא בנולד חי ואח”כ מת, אלא שהנהיג ר’ ישעיה פיק בברסלוי אפילו נולד מת).
(וע”ע מהרש”א שבת קל”ז ע”ב מה שפי’ נוסח הברכה, להציל ידידות שארנו משחת, עפ”י ערובין הנ”ל.
וע’ שמו”ר י”ט ד’ שמשומד ה’ מכסה הערלה ועי”ז נכנס לגיהנום. וע’ פי’ ר”י ב”ר יקר על ולמלשינים.
וע’ פיוט להו”ר, אנא אזון וכו’ אנא הבט לברית טבעך, ומחשכי ארץ בהטביעך, ופירשו מחשכי ארץ הם הרשעים, בהטביעך, כשה’ טובע בגיהנום, ובהם לא יביט לברית, או יביט לברית ויראה שהם כערלים).
(ועוד כתבו לקרות לו שם כדי שיכיר את אביו בתחה”מ, וע’ מדרש תלפיות סוף ערך יהודה שלעתיד יזכרו מה שהיה בעוה”ז וראיה ממה שאמרו עומדים במומיהם, ע’ סנה’ צ”א ע”ב, והטעם כדי שיכירו אותם אנשים. ומקורו בבית אלקים שער היסודות פנ”ט בשם רס”ג, בס’ האמונות והדעות. וע”ש מאמר תחה”מ, בשאלה חמישית. וכעי”ז במהרש”א שם, כדי שבזה יהא הנס ניכר יותר).
הדרן עלך תלמוד בבלי
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel Shlita
לרגל מעמד סיום נ”א פעמים ש”ס בבלי שהתקיים השבוע בישיבה הקד’
לע”נ מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
להלן דברים שנשא מרן רה”י שליט”א במעמד סיומי הש”ס בי”א מרחשוון שנת תש”פ
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב והנכבד הזה. ברגשי גיל והדר ובחרדת קודש מודים אנחנו לה’ יתברך המלמד תורה לעמו ישראל, שזיכנו להגיע למעמד מפואר שכזה.
איני יודע, אם היה בהיסטוריה בעם ישראל, סיום בהיקף גדול ע”י ציבור גדול כזה במשך זמן של שנה אחת בלבד. “זה היום עשה ד’ נגילה ונשמחה בו” – בדמעות של גיל ובכיסופין של קדושה, לעמוד במעמד קדוש זה, ולהביע שוב את המילים הקדושות “הדרן עלך תלמוד בבלי”. והתרגשות מיוחדת אחזתנו כשמדובר בחמישים שסי”ם ע”י ציבור גדול וקדוש זה.
בואו חשבון, אם על מסכת אחת עושים סעודה לגומרה של תורה כל שכן ועל אחת כמה וכמה במעמד היסטורי זה, וכפי שהזכרנו מהשדי חמד כשציבור מתארגנים ללמוד ולסיים בשותפות מסכתות ושסי”ם, נחשב הדבר כאילו כל אחד שותף בכל המפעל האדיר הזה, וכן פסק מרן שר התורה שליט”א. מה יותר חשוב מזה וכמה נחת רוח יש לאאמו”ר מרן ראש הישיבה זצ”ל וליתר ראשי הישיבה זיע”א שמסרו נפשם ותבעו לגדול בהיקף ובידיעה לראות פרי גידוליהם.
אין מילים יותר מתוקות מ”הדרן עלך תלמוד בבלי”
כמה פעמים זכיתי לשמוע מאאמו”ר הראש ישיבה זצ”ל, שאין מילים יותר מתוקות מ”הדרן עלך תלמוד בבלי”. ובאמת צריכים להבין, בשלמא ‘הדרן עלך’ מובן, אבל הדרך עלן וכי המסכת חוזרת עלינו, אלא ‘הדרך’ מלשון ‘הוד והדר’ שהתורה מחזרת אחרינו ועומלת לנו במקום אחר, וככל שאנחנו נחזר אחר התורה כך התורה תחזר אחרינו, ותוסיף לנו סייעתא דשמיא.
מספרים, שהאדמו”ר מקוצק אמר לאחד שעשה סיום הש”ס ‘אתה למדת הש”ס אך מה הש”ס לימד אותך’, ובזה שאנחנו בני תורה ובני מלכים, בזה חל עלינו הדרה של תורה, והיא מלמדת אותנו אורחות חיים.
כי הם חיינו – כפשוטו
כשנתבונן נראה, הנוסח “הדרן עלך” היא נוסח ייחודי שאומרים רק בעת סיום מסכת, ולא מצינו בשום מצווה שאומרים שלא נעזבך, והביאור בזה, שהתורה היא החיים והיא הנשמת חיים שלנו, כי הם חיינו – כפשוטו, וזה שאנו אומרים שהתורה ‘משיבת נפש’ היא בונה ומחייה אותנו, ובלעדיה אין לנו זכות קיום.
השו”ע אומר ‘אשר נתן לנו תורת אמת’ – זה תורה שבכתב, ‘וחיי עולם נטע בתוכנו’ – זה תורה שבעל פה. אם הטל תורה מחייהו יש לנו תחיה בעוה”ז ותקומה לעולם הבא.
הגמרא בכתובות (קיא, ב) מביאה שר’ אלעזר בן פדת בא אל רבו רבי יוחנן, ואמר לו ברצוני לומר לך חידוש ששמעתי: עמי הארץ לא יקומו בתחיית המתים, רק תלמידי חכמים יקומו בתחיית המתים! תמה רבי יוחנן, מה אתה מדבר? ענהו, רבי, מקרא אני דורש, ‘הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל’ (ישעיהו כו, יט). ‘שֹׁכְנֵי עָפָר’ – אלו המתים, ‘הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ’ – בתחיית המתים. ‘כִּי טַל אוֹרֹת’ – מי שיש לו טל התורה, שנקראת אור כמו שנאמר (משלי ו, כג) ‘כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר’, הם יקומו בתחיית המתים.
ראהו שהוא נעצב, וכי אפשר שכל ישראל לא יקומו בתחיית המתים? אמר לו, רבי לא תצטער, מצאתי להם פתרון מהתורה, גם ה’עמך’ שמחזיקים בישיבות, תומכים בתלמידי חכמים שיעסקו בתורה ועושים פרקמטיא עם תלמידי חכמים, אין לתלמיד חכם פרנסה ואדם זה שולח לו כסף חלק כחלק ממסחרו, נחשב כאילו בעצמו הוא למד תורה ויקום בתחיית המתים על ידי טל אורות של אור התורה, אף שבעצמו לא למד, אביו לא השכיל ללמדו, כיון שעוזר לת”ח בכל יכולתו לישיבות לכוללים כבר זכה, שנאמר (דברים ד, ד) ‘וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם’, וכי אפשר להדבק בקב”ה, והלא ‘ה’ אלקיך אש אוכלה הוא’? אלא מי שדבק בתלמידי חכמים נחשב כאילו דבק בשכינה. שמח רבי יוחנן.
ומסביר הבית הלוי ש’הוי אמינא’ היתה שהת”ח הוא רק תשמיש של קדושה, והקדושה היא התורה בעצמה, והזבולון המחזיק ידי התלמיד חכם הוא רק תשמיש דתשמיש ואם כן יזכה לחיי עוה”ב ומי יימר שזוכה וקם בתחיית המתים, והמסקנא שהת”ח הוא גופא הקדושה בעצמה, הוא הגוף של תורה, והזבולון הוא התשמיש דקדושה ולכן זוכה וקם בתחיית המתים.
מי שלומד תורה הוא הקלף שבו חקוקים הכתבי תורה, וזה האור של תורה שניתן בלוחות שניות. ומספרים על החזו”א כששאלו אותו היכן הדברים כתובים, הראה על לבו. ורעק”א אמר שהנו כבוד התורה בדורו. בזוהר הקדוש כתוב מאן דירית מסכת אחת ירית לכולי עלמא, אתם מחזיקים את העולם והכתרים ונדבקים עם התורה שלא תעזוב אותנו, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי.
כולם נקבצו באו לך – יחד שבטי ישראל
עומדים אנו בשמחה גדולה בבחינה של שער החמישים, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, חרות על הלוחות הכוונה שאי אפשר להפריד בין האדם לתורה, כמדומה שהמעמד הזה מסמל את הישיבה בכלל, כשכלל ישראל על גווני הקשת שבו וכל החבורות שעוסקים בכל מקצועות התורה כולם יחד מתחברים כאיש אחד בלב אחד ומכוונים ליבם לאביהם שבשמים, רחבה מיני ים ר”ת מיר, מיר זה אני, האני האמיתי זה בלי גבול, ומסופר על ר”י בעל התוס’ שהיו לו שישים תלמידים גדולים וכל אחד היה בקי במסכת אחת והיו מפלפלים ביניהם ומזה יצא התוס’ לכל הש”ס.
ר’ חייא עשה שלא תשכח תורה מישראל, ונתן לכל אחד חומש אחד ומשנה אחת, וכשלומדים ביחד ומתרכזים ביחד יש ריתחא דאורייתא, ובזה התורה מתרבית ללא שיעור וללא גבול, וזאת השלימות.
ומה נהדר המעמד הזה שמקום התורה הגדול בעולם שעוסקים ברוב מקצועות התורה וכל אחד שותף בכל מה שנלמד כאן ומתקבצים יחד שבטי ישראל, זה אור כעצם השמיים לטוהר, כמה נחת רוח וכמה שפע של סייעתא דשמיא מעורר מעמד קדוש זה.
אי אפשר לשער ערך – שעת לימוד בישיבתנו
לא ניתן לשער מהי שעת לימוד בישיבה, לפי הגר”א מילה של תורה שווה תרי”ג, וידוע שיכולים לומר מאתיים מילים בדקה, ובשישים דקות שיש בשעה וישנם חמישים ושניים ציוויים על תלמוד תורה בתורה, ובשבת כתוב בבן איש חי שזה פי אלף הגענו לשלוש מאות שמונים ושתיים בליון מצוות בשעה אחת, ואם זה ברציפות כפי שנהגו בישיבה ללמוד, זה מכפיל עצמו בכפל כפליים, וכפי שכתב המאירי במשלי, וסך הכל זה מגיע לחמש מאות שלושים ושבע מליון כפול שלוש מאות שמונים ושתיים בליון ואם נכפיל זאת בתשעת אלפים תלמידי הישיבה זה רחבה מיני ים אין ספור, וזהו האושר הגדול שיש לנו שכל אחד שותף בכל עמל התורה שנלמד, אשרינו מה טוב חלקינו.
יהי רצון שנזכה לשנה הבאה כן
במעמד זה היו צריכים לברך שהחיינו בשם ומלכות, לאור ההצלחה הגדולה ולאור ברכתו של מופת הדור שליט”א שכל המסיימים יזכו לברכה של יקום פורקן. על אף שהיה קשה לו לבוא, אך הזמין את הציבור להיבחן אצלו על הש”ס, ברוך ד’ שאברכים הוכיחו שזה אפשרי. ואין לנו להסתפק בזאת אלא עלינו לשכפל את ההצלחה לסיים בשנה הבאה כהאי שתא וביתר שאת וביתר עוז.
יעזור השם יתברך, שיתברכו כל הלומדים בבני חיי ומזוני, וסייעתא דשמיא. כה יתן ה’ וכה יוסיף שתרבה הדעת ומלאה הארץ דעה את ה’, שנזכה לעמוד בפני בי”ד של מעלה למבחן על כל חלקי התורה ולהגיש למלך המשיח, בכורים ונופת צופים, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם, במהרה בימינו אכי”ר.
Parsha Preview
Harav Hagaon Yosef Elefant Shlita
Destination Unknown
Parashas Lech Lecha
Harav Hagaon Yosef Elefant shlita
This week is the yahrtzeit of our unforgettable rosh yeshiva, Rav Nosson Tzvi Finkel z”tl, whose gadlus was multifaceted: in his bein adam lachaveiro, in his bein adam laMakom, in his hasmadah, in his learning, in his caring for everybody, in the scope of his vision for growth in Torah. I’m reminded of an incident with the rosh yeshiva I witnessed, related to this week’s parashah, that captures one aspect of his incredible personality.
I was once sitting in his dining room at some sort of meeting, when a little boy came in with his father for a brachah. The rosh yeshiva zt”l asked this little boy, “What are you learning?” and the boy said, “Lech lecha.”
“If someone would tell you to go somewhere,” the rosh yeshiva asked, “but not tell you where to go, would you start to move?”
The little boy didn’t know what to answer. So the rosh yeshiva pointed to himself, tapped on his chest, and looked at me and said, “That’s me — I’m going. I don’t know where the finish line is, I don’t know where I’m heading, but I’m forging ahead.”
The Sfas Emes points out that Hakadosh Baruch Hu told Avraham Avinu to go, without saying where to go, because there actually is no finish line. If anything, the opposite is true: When a person grows and takes a step forward, and gets to a certain place, the world unfolds in front of him. It’s as if he’s climbing a mountain and with every step that he takes he sees that there is so much more ahead of him, so many more opportunities for growth.
In Hakadosh Baruch Hu’s first revelation to Avraham Avinu, he told him simply to “go”: he didn’t tell him where to go, he didn’t tell him where the end is, because in ruchniyus there is no finish line or end goal. The goal is the growth itself. It’s not a means to an end — the means is the end itself. In Hakadosh Baruch Hu’s first dialogue with Avraham Avinu in the Torah, He was teaching him that a person’s relationship with Him is defined by movement, by growth. There doesn’t have to be a specific destination or finish line, because the growth is meant to be constant, and the road of that growth is eternal. The minute a person reaches one place, he sees that the
“finish line” has moved.
The Yetzer Hara Attacks on the Path
On the passuk in Parashas Zachor: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, the Sfas Emes wonders why the Torah would specify the geographical location of where Klal Yisrael were when Amalek came: בַּדֶּרֶךְ. Why is that significant?
The Sfas Emes answers that the reason the Torah highlights the fact that Klal Yisrael were “on the way” is that the yetzer hara comes and ambushes a person precisely because he is בַּדֶּרֶךְ — when he hasn’t reached the finish line yet. Amalek, or the yetzer hara, challenges a person by saying, “What have you accomplished? How far have you gone? You’re only on the way, and that has no meaning.” In the world of gashmiyus, it’s the results that count, but in the world of ruchniyus it’s only the efforts, the growth, the forging further that count. So the meeting place of the yetzer hara with the human being is on the derech, when he’s forging ahead but hasn’t reached any tangible goal. The truth is that there is no end goal — all we are aiming for is to be on the derech, but the yetzer hara challenges that derech of growth by demanding, “Well, what do you have to show for yourself? You haven’t reached the finish line!” The answer to that is that there is no finish line, it’s just lech lecha: the journey is all about growth and getting closer to Hakadosh Baruch Hu.
A prime tactic of the yetzer hara, then, is to whispers in our ear, “What have you accomplished?”
Accordingly, Hakadosh Baruch Hu revealed himself to Avraham Avinu specifically with the message of lech lecha, of moving ahead without an end goal, and without a specific yardstick of accomplishment. Rather, it’s the progress itself, the actual growth, that has value.
We find that the name Eisav, who was the progenitor of Amalek, comes from the word עשוי. Eisav was born fully formed and complete, which symbolizes that he had no room left for growth, for effort, for the derech — there’s only a finished product. In the world of Eisav and Amalek, there’s only the finished product; only the results count.
The battleground of the yetzer hara is over the question of whether growth has intrinsic value, even if I haven’t gotten to where I want to get to. That’s alluded to in the phrase בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, and in the command of lech lecha to Avraham Avinu.
Constant Growth
The message and essence of Avraham Avinu was constant growth. At the beginning of Sefer Iyov (1:3), Rashi quotes the passuk in Sefer Yehoshua (14:15) where Avraham Avinu, who is buried in Chevron, is described as הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים. Why, asks Rashi, does the passuk use two hei’s to describe him? He answers that the two hei’s represent the number ten, corresponding to the ten nisyonos Avraham withstood.
What Rashi is really teaching us is that the reason Avraham Avinu was called הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים — the ultimate human being — is that he overcame his ten nisyonos. The Maharal teaches in many places that a human being is called adam because adamah, earth, represents potential for growth, as all life forms — vegetation, animal life, and human life — emanate from it. All that lies in the potential of the adam. The essence of humanity, then, is bringing out potential, through constant growth. A human being is called adam not because of the results per se, but rather because of his inherent potential for growth.
The purpose of the nisyonos of Avraham Avinu, the Ramban says in Parashas Vayera, is to uplift a person. The word nisayon comes from the word nes, meaning a banner, as in ושא נס לקבץ גליותינו. Just as a nes, in the sense of a miracle, is above nature, a nisayon lifts a person above his comfort zone.
A nisayon, says the Ramban, brings the person’s potential מהכח אל הפועל, allowing the person to move forward and step out of his comfort zone. During a nisayon, the person’s regular comfort zone is taken away, challenging him: Can you shteig? Can you go further? Or are you limited only to your comfort zone? A nisayon uplifts a person by allowing him to operate in a place where he normally doesn’t operate, so he’s taking a step forward in life.
A nisayon, then, is a step of growth, taking the person one step up the ladder. That’s all it is — the nisayon per se doesn’t have any intrinsic value.
Avraham Avinu is called הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, with two hei’s, because he became the ultimate adam through his nisyonos. That’s because the ultimate goal of a person is to grow and move further, not to stay in one place, in his comfort zone. Lech lecha means to move, and Avraham’s ten nisyonos took him from place to place, from one comfort zone to another. As the nisyonos got harder and harder, Hakadosh Baruch Hu kept raising the bar and saying okay, go a drop farther. Through that Avraham became the הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, making the ultimate use of his potential to grow. That’s what defines an adam, and that’s why Avraham Avinu was called הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים, a person who was able to grow and thrive and maximize his potential.
Rav Chaim Volozhiner notes that one Mishnah says (according to the girsa of his commentary, Ruach Chaim): עשרה דורות מנח עד אברהם, while the next Mishnah says: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. He explains that only when Avraham withstood his nisyonos is he referred to as “Avinu.”
The definition of an av is something that has toldos, meaning the ability to take the next generation further, so that they should grow and thrive. The ability to be an av involves injecting and bringing out the potential and growth of Klal Yisrael. I always say that a person who can’t invest in himself and take himself out of mediocrity can’t do that for his kids. The primary job of parenting is to develop the potential of children, but a person who doesn’t develop his own potential can’t develop the potential of his children. So Avraham Avinu, in order to be an av — “Avinu” — had to overcome the ten nisyonos and become הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים. Once he brought out his own potential, he was able to bring out the potential of Klal Yisrael.
So Avraham Avinu is all about growth, about bringing out one’s potential, about going further. Lech lecha —constantly moving from place to place and shteiging, without a destination in mind, without a goal, without a measuring rod. And that was Rav Nosson Tzvi: he was always moving, as he said, “That’s me.” We don’t know where we’re going, we don’t know where the end game is, but we’re forging ahead, constantly moving in the direction of Hakadosh Baruch Hu.