Parshas Lech Lecha 5780
דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (יב, יא)
מביא רש”י ממדרש אגדה: “עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם”.
למדנו מדברי חז”ל כי חיוב הבאת השלום בין איש לאשתו הוא גם במקום שלכאורה נראה שאין בזה צורך גדול כ”כ. שהרי כאשר מתבוננים בהנהגת פרישות וצניעות זו של אברהם, מתעוררת התפעלות עצומה. היאך לא הכיר אברהם אבינו את שרה לאחר שנים כה רבות שהיה נשוי לה, הלא לכאורה פרישות זו אינה מצויה אף במלאכים, כפי שמובא במדרש (ילקו”ש בראשית, רמז מד) שכאשר המלאכים ירדו לארץ בדור המבול, נכשלו בבנות הארץ.
למדים אנו מכאן את גודל צדקותו ופרישותו של אברהם אבינו מכל עניני העולם הזה.
אך הנה מצינו שכתוב (בראשית יח, ט): “ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל”, ואיתא בגמרא (ב”מ פז, א), “יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל, כדי לחבבה על בעלה”. מבואר, שאף על פי שהבעל פרוש מכל ענייני עולם הזה, והוא עומד בקדושתו יותר ממלאך ה’ צבאות, ואינו מכיר את אשתו מתוך צניעות שבשניהם, ונראה כמי שאינו שייך כלל לכל ענייני ביתו ואין לו מכך כל תועלת, אך מכל מקום מצוה להרבות שלום בין הבעל לאשתו ולחבב את האשה על בעלה.
מתוך “שיחות ר’ נתן צבי”
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
י”א במרחשוון תשע”ב
לא ניתן לתאר את גודל האהבה שאהב מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה את שאר בשרו הבחור נתן צבי פינקל שעזב את משפחתו ואת תענוגי העה”ז והגיע מאמריקה ללמוד בישיה”ק.
מידי שבת היה מזמין מרן רה”י הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל את הבחור נתן צבי לסעוד את סעודת ליל שבת בביתו והיה תמיד מבקש ממנו שישמיע באוזניו ‘שטיקל תורה’ שהתחדש לו במהלך השבוע. באחת הפעמים, לאחר שסיים רבינו לומר את חידושיו, הפליג מרן הגרא”י בשבחו באוזני הנוכחים. אחד הנוכחים, שהכיר מקרוב את מרן הגרא”י וידע כי שמע כבר בחייו אלפי חידושים ומערכות מאריות הישיבה בפולין ואחר כך בירושלים מגדולי ה’עילויים’ ותלמידי החכמים שפקדו תדיר את מעונו, ובדרך כלל היה ביקורתי והיה מתווכח על כל פרט בריתחא דאורייתא, שאל בפליאה את מרן הגא”י מדוע הוא מתפעל דווקא מחידושים אלו והוא יוצא מגדרו לשבח את חידושיו של בחור צעיר בראשית דרכו?
השיב הגרא”י לשואל: “אתה שמעת רק את הדברים שאמר, אני הקשבתי גם לאהבת תורה הבוקעת מעמקי לבו, ומכך התפעלתי”.
כאשר הגיע רבינו הגרנ”צ לסוגיית הגמרא בבא קמא (עז.) נכנס רבינו לומר חידושי תורה באוזני הגרא”י על התוספות הגדול “פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר”, העוסק בענייני טהרות. אמר לו הגרא”י “על החלק הראשון של התוספות אומרים כולם שטיקלאך תורה, ממך אני מבקש שתאמר על החלק השני של התוספות”.
רבינו היה אז בחור בן תשע עשרה וסיפר שהיה לו קשה מאוד גם ללמוד היטב את התוספות שכולל
סוגיות של ‘טהרות’ וגם לחדש בהן, אולם באותן שעות הוא הצליח ללמוד היטב ולומר חידוש על החלק השני. פעם בעת רצון סיפר רבינו רה”י זצ”ל כי לימים אמר לו מרן הגרא”י שבאותו מעמד גמר אומר בליבו לקחתו חתן לנכדתו…
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
לך לך
ישוב ארץ ישראל וכיבוד אב
לך לך מארצך, ואף שעוזב את אביו. וע’ המקנה דמשמע דישוב א”י דוחה כיבוד אב. ודחה די”ל דאברהם היה גר ועוד דתרח היה עובד ע”ז. והביא שם מב”ר ר”פ לך לך דדרשו לשון לך היינו רק לך אני פוטר מכיבוד אב ולא לאחר, ופי’ כי באחר כיבוד אב עדיף מישוב א”י ורק לאברהם פטר משום שאין תרח עושה מעשה עמך או שאברהם היה גר.
ובאמת יש לדייק כדבריו כי שם בב”ר ל”ט ז’ שאמר אברהם אצא ויהיו מחללים בי שם שמים ואומר הניח אביו והלך לו לעת זקנותו ואמר לו הקב”ה לך אני פוטרך וכו’. ומשמע דאברהם לא נתיירא מעיקר החטא, ולכא’ י”ל כי היה לו דיבור מפורש מה’, ועוי”ל כי הוא פטור משום גר שנתגייר, אלא חשש משום חילול ה’, ולזה אמר שיפרסם לך לך, שהיה לאברהם היתר מיוחד.
ומה שכתב שהיה גר יש לדון לפמ”ש הרמב”ן סו”פ אמור דרק מזמן שמל אברהם היה לו דין ישראל וכ”כ בכו”ח רע”א. אך כדברי המקנה מצינו בפרדס”י ח”א במלואים עמ’ תנ”א שכתב דמקור דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי הוא מאברהם מהמדרש הנ”ל שפטור מכיבוד אב ואמרו שם ואעשך שאני עושה אותך בריה חדשה. ומה שכתב דתרח היה עובד ע”ז ואינו בכלל עושה מעשה עמך כן כתב גם בפנים יפות פ’ לך לך ד”ה במדרש. מיהו יש לדון דאולי מה דפטרה תורה מכיבוד אב אם אביו רשע היינו משום שאינו עושה מעשה עמך ואולי לא שייך פטור זה אלא בישראל שהוא בכלל עמך ופטור אם אביו אינו עושה מעשה עמך אבל כ”ז שאברהם לא נתגייר אולי אין בו פטור זה. אך באמת כדבריו מבואר ברש”י סו”פ נח וז”ל וימת תרח בחרן לאחר שיצא אברם מחרן, ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם, שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים בחייהם קרוים מתים עכ”ל.
ולפי המקנה יוצא דאדרבה מפורש במדרש דמצות כיבוד אב ואם דוחה ישוב א”י ורק אברהם אבינו פטור מכיבוד אב ואם משום גירות או משום אינו עושה מעשה עמך. וגם החכמ”א בשערי צדק (שער משפטי הארץ פי”א בבינת אדם סק”ג) הביא ראיה מהמדרש הנ”ל דמצות כיבוד אב ואם דוחה ישוב א”י וכמו שהביא שם דין זה בשם התשב”ץ ח”ג רפ”ח. מיהו החכמ”א שם נקט באמת דהא דאברהם נפטר מכיבוד אב היינו משום שצוה לו ה’ להדיא ופטר אותו. ובמהר”ל סו”פ נח י”א ל”ב מבאר המדרש שה’ פטר אברהם מכיבוד אב משום שאין לו יחוס (משום גר שנתגייר) ועוד משום שאברהם הוא ההתחלה והוא בריאה חדשה ע”ש. (ולכן אין תרח בכלל אבותינו, ולכן נחשב אברהם, אב לארם ואב המון גוים. וע’ בזה גבורות ה’ פ”ה באריכות).
קבלת עול מלכות שמים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
“ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” וגו’ (יב, א).
ציווי הקב”ה לאברהם אבינו “לך לך מארצך” וגו’, הוא אחד מעשרה נסיונות שניסה הקב”ה את אברהם. בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו) מובא, שהנסיון הראשון מתוך עשרת הנסיונות אירע כאשר נולד אברהם אבינו, וביקש אז נמרוד להורגו, כלשון חז”ל שם: “כשנולד אברהם אבינו בקשו כל גדולי המלכות להרגו, ונחבא מתחת לארץ י”ג שנה שלא ראה לא שמש ולא ירח”. הנסיון השני היה המעשה של אור כשדים, ו”לך לך” היה הנסיון השלישי.
אולם הרמב”ם בפיהמ”ש (אבות פ”ה מ”ג) מנה את עשרת הנסיונות באופן אחר ובסדר אחר. הרמב”ם לא הזכיר כלל את הנסיון של נמרוד, וגם לא את הנסיון של אור כשדים. לדעת הרמב”ם, הנסיון הראשון שנתנסה בו אברהם הוא “לך לך”. וצריך עיון, הרי לכאורה המאורעות שאירעו לאברהם אבינו אצל נמרוד ובאור כשדים היתה בהם מסירות נפש של ממש, ומדוע אם כן לא כלל זאת הרמב”ם בעשרת הנסיונות. ובפרט, שבפרקי דרבי אליעזר נאמר במפורש שהנסיון של “לך לך” איננו הנסיון הראשון, אלא קדמו לו הנסיונות עם נמרוד ואור כשדים.
עוד יש להבין, מהו הנסיון הגדול שבציווי הקב”ה לאברהם “לך לך מארצך”. חז”ל אמרו (ב”ר פרשה ל”ט) שהקב”ה רצה לתת לאברהם שכר על כל דיבור ודיבור, ולכן אמר לו תחילה “מארצך” ואחר כך “ממולדתך” ואחר כך “מבית אביך”, כדי שיקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה. אמנם צריך ביאור, מה הנסיון הגדול שהיה לאברהם אבינו בכל פסיעה ופסיעה, איזו מסירות נפש היתה כאן.
בפרקי דרבי אליעזר, וכן בפירוש המשניות להרמב”ם, מובא שהנסיון העשירי של אברהם אבינו היה נסיון העקידה. והנה, רק אחר ניסיון העקידה, אמר הקב”ה לאברהם “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה” (בראשית כב, יב), והמפרשים ביארו שעשרת הנסיונות של אברהם אבינו לא היו נסיונות נפרדים זה מזה, אלא היה כאן צירוף של כל י’ הנסיונות, ורק לאחר שעמד בכולם אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. משמע מדבריהם, כי כשם שהעקידה היא חלק מהנסיון הכולל והשלם, והיתה בה מסירות נפש ממש, כך הנסיון של “לך לך” הוא חלק בלתי נפרד מהנסיון השלם. וגם בו היתה מסירות נפש ממש, עד שאם היה חסר הנסיון הזה של “לך לך”, היה חסר בעקידה ובכל שאר הנסיונות. וכאמור, תמוה הדבר ביותר איזו מסירות נפש מיוחדת טמונה כאן, בנסיון של “לך לך”.
כיצד נמדדת יראת ה’
יתכן ליישב, שב”מסירות נפש” ישנן שתי בחינות. ישנה מסירות נפש על דבר גדול, כגון על נסיון של חיים ומות שהיה לאברהם אבינו אצל נמרוד ואור כשדים. וכן המסירות נפש על העקידה, אף היא מסירות נפש על דבר גדול. ליהודי יש כח מיוחד להתגבר על נסיונות מסוג כזה. יש לו כוחות נפש להתגבר ולקפוץ לתוך האש של אור כשדים, להתחבא מפני נמרוד תחת הקרקע י”ג שנה, ולהתגבר על עצמו, על רחמי אב לבנו, ולעקוד את בנו האהוב יצחק. לכל המעשים הללו צריך כוחות נפש, ובודאי שהיה בזה מסירות נפש גדולה של אברהם אבינו. אולם אפילו המסירות נפש לשחוט את בנו, שזו מסירות נפש ממש, עדיין אין בכך הוכחה על יראת ה’ מוחלטת בלי שום ספקות. הגם שלעמוד בנסיונות אלו צריך כוחות נפש אדירים, עדיין אין זו הוכחה גמורה על תכונתו הפנימית של האדם. הנסיון האמיתי הוא בדברים קטנים, יותר מאשר בדברים גדולים.
היסוד של עשרת הנסיונות, הוא מה שנאמר בעקידה “וילכו שניהם יחדיו” (שם פס’ ו), וכפי שפירש רש”י (שם) “אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. זה מה שהביא למאמר הקב”ה “עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה”. עשרת הנסיונות היו כדי להראות ולגלות את היראת שמים של אברהם אבינו, שמוכן למסור נפשו לעשות את דבר ה’ מיד כאשר שמע שה’ מצוה כך, בלא כל פקפוק והיסוס כהוא זה, “ברצון ובשמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר”. ולא יהיה הדבר קל בעינינו. הקב”ה אמר ואברהם אבינו מקיים מיד.
לא המסירות נפש שהיתה בשעת העקידה עצמה מלמדת על היראת שמים של אברהם אבינו, אלא הלימוד היסודי מן העקידה הוא מה שעשה זאת אברהם מיד ובלי שום פקפוק.
כך נראה גם ממה שלמדו חז”ל (פסחים ד.) את היסוד של “זריזים מקדימים למצות”, מן הכתוב בעקידה “וישכם אברהם בבוקר” (בראשית כב, ג). משם נראה שלאברהם אבינו לא היו שום פקפוקים וספקות בעצם קיום דבר ה’. הקב”ה ציוה והוא קיים מיד. ציווי הקב”ה הוא קודש קדשים.
ודבר זה הוא גם היסוד של הנסיון הראשון לפי הרמב”ם, דהיינו הנסיון של “לך לך”. אברהם אבינו ישב בחרן בהשקט ובטח, עם משפחת אביו וקרוביו, כאשר הגיע אליו דבר ה’ “לך לך מארצך”, כפי שביארו חז”ל (ב”ר שם) שפירושו מהמחוז ומהמדינה שלך, “ממולדתך” כלומר מהשכונה שלך, “ומבית אביך” כמשמעו, “אל הארץ אשר אראך”. כדי לקיים את הציווי “לך לך” במצב כזה, לעזוב הכל וללכת מיד, בתמימות, בלי שום פקפוקים וספקות, צריך להיות ירא אלוקים בשלימות.
זה היסוד של כל עשרת הנסיונות. כשהקב”ה מצווה, אין שאלות.
וכן מצינו בנסיון התשיעי של אברהם אבינו, כשנצטווה להרחיק את ישמעאל בנו. לפני העקידה, כשאמר לו ה’ “קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת” (בראשית כב, ב), אמר אברהם “את שניהם אני אוהב” (רש”י שם). אברהם אהב את ישמעאל, אבל כאשר אמר לו הקב”ה שישמע לשרה אשתו וישלחנו מעל פניו, נפסקה האהבה מיד! וכששלח את ישמעאל, לא נתן לו מתנות ואפילו לא צידה לדרך, רק לחם ומים. כשהקב”ה אמר לאברהם לשמוע בקול שרה, מיד נעלמה כל האהבה הטבעית של אברהם לישמעאל. אהבה זו, האהבה הגדולה שאוהב האב את בנו, התבטלה לחלוטין ברגע ששמע אברהם את ציווי הקב”ה.
זהו היסוד של עשרת הנסיונות, ועל דבר זה אמר לו הקב”ה “עתה ידעתי”. הקיום של הצווי כפשוטו, בלי שום ספקות, ולא המסירות נפש.
לשמוע לדבר ה’ צריך אמונה בחוש, צריך שתהא טבועה ומושרשת בו יראת שמים, ובלא שתהיה לאדם שום נגיעה. אדם שיש לו נגיעה, הוא פסול. וזה היה הכח של עשרת הנסיונות, שאברהם אבינו קיים אותם בלי שום נגיעוֹת. הרי כשציווה לו הקב”ה “לך לך מארצך”, מסתמא הרבה סיבות היו לאברהם לומר “אינני יכול ללכת”, ואעפ”כ הלך מיד.
לשמוע לדברי חכמים ללא פקפוק
על דרך זו יתכן שאפשר לפרש מהו הגדר של “אמונת חכמים”. כאשר אדם גדול אומר עצה או פסק, הרי שה”אמונת חכמים” מחייבת לשמוע לקולו בלי להסס ובלי להסתפק. כך דעת תורה וכך צריך להיות. זוהי “אמונת חכמים”. מדובר כמובן כאשר הרב דומה למלאך ה’, וכפי שאמרו חז”ל (מו”ק יז.) “אם דומה הרב למלאך ה’, יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו”. כאשר רבך דומה למלאך ה’, אמונת חכמים מחייבת לקבל את דבריו בלי לפקפק ובלי להסתפק. ואין זה מצד כבודו של הרב, לא זהו הטעם שחייב התלמיד לנהוג על פי דברי רבו. דין של “כבוֹד” יש לגבי ההורים, שצריך הבן לכבד את דברי אביו ואמו, אבל “אמונת חכמים” זה לא דין של “כבוד”, אלא יסוד ההתבטלות כלפי הרב הוא משום שצריך להאמין בו בלי פקפוק ובלי שאלה. דבר זה לקוי היום, לדאבוננו, והוא קלקול גדול לכל הדור הזה.
שמעתי סיפור מזעזע, שממחיש לנו עד כמה צריך להכניע עצמנו לעצת חכמים: כידוע, לפני הפוגרום המפורסם בחברון, היתה התקפה קודמת של הערבים על הישוב היהודי בארץ ישראל, ונהרגו אז כמה בחורים רח”ל. הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ”ל סיפר זאת לסבא מסלבודקה, והסבא זצ”ל אמר לו שלא ישארו בחברון, בלב הישוב הערבי, אלא יחזרו לירושלים. רבי יחזקאל זצ”ל טען שאי אפשר לעשות כן, אי אפשר לעבור לירושלים מפני שבחברון הכל מבוסס וכו’. ולא חזרו. כעבור זמן היה הפוגרום הידוע בשנת תרפ”ט, בו נהרגו עשרות רבות של יהודים וביניהם רבים מבני הישיבה הי”ד, ורבי יחזקאל זצ”ל ראה בעיניו מה שהסבא מסלבודקה זצ”ל אמר לו. אם היו פועלים מיד לפי עצתו של הסבא, בלי שום חשבונות, היו כל בני הישיבה נשארים בחיים.
כנגד ציווי ה’ אין תירוצים, אין פקפוקים. כשאדם ניגש לקיים תרי”ג מצוות אסור לו להסס ולפקפק, אלא צריך לקיים מיד את דבר ה’. זהו הנסיון הכי גדול, וזה היה הכח של אברהם אבינו, שעד היום כל כוחנו למסור את הנפש לקיום המצות, וכל כוחנו להתגבר על נסיונותינו, הכל בא מכוחו, מכח אבותינו הקדושים שמסרו עצמם לעשות את דבר ה’ במידה כזו של אמונה ובטחון. זהו הדבר שנותן לאדם את הכח להתגבר על הנסיונות ולקיים את דבר ה’.
Parsha Preview
Harav Hagaon Moshe Ahron Friedman Shlita
Following in Avraham Avinu’s Footsteps
Parshas Lech Lecha
Harav Hagaon Moshe Aharon Friedman Shlita
Two brothers in Eretz Yisrael, each one with a big family, decided to take a joint trip by car all the way up north. They lived down in the south, and as they traveled through the Negev desert, they hit a snag: they had miscalculated how much gas they would need, and they found themselves out of gas two kilometers away from the gas station. The two brothers walked to the gas station, brought back gas to get the car started, and then proceeded to the station to fill up. At that point, one of the families got out of the car and started dancing that baruch Hashem they had found gas and now everything’s good. And they decided to stay there – until the other family reminded them that they were in middle of a trip up north. “The point wasn’t to get to the gas station,” they exclaimed. “The reason we needed gas was in order to go on a trip. Have you forgotten? We’re on our way to Teveria!”
This mashal is analogous to what often happens to us after Elul and Tishrei have passed. During those months, a Yid refuels, reignites his connection with the Ribbono Shel Olam, and reinvigorates his avodas Hashem, experiencing the simchah of this process that culminates with: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹקִים on Simchas Torah. But we can’t forget that the goal of this process is the months of Cheshvan, Kislev, Teves, and so on. Marcheshvan is the time of מרחשין שפוותא; the “teivah” of the tefillos and Torah of Tishrei were not an end unto themselves, but rather a means of fueling our lech lecha – our trip through the year. During a trip, we don’t stop at the journey at the gas station. Now we’re fueled up and ready to embark on the trip.
The Ohr Gedalyahu gives a fascinating insight into the ten nisyonos that Avraham Avinu experienced; he’s actually called Avraham Avinu because we follow the path he forged in withstanding his nisyonos. Through passing a nisayon, a person brings out his strength from potential to reality: מהכח אל הפועל. Already in Bereishis we find an allusion to Avraham Avinu, as the passuk says: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, and the word בְּהִבָּרְאָם contains the letters of Avraham’s name. This conveys to us that from the very beginning of Creation there was supposed to be an Avraham. But he had to go through these nisyonos to bring out his latent potential.
The Midrash teaches that the following pesukim in Shir Hashirim refer to Avraham:
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
Before going through the process of the nisyonos, Avraham was like the little sister described here – אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. The day of the nisayon is referred to in the words:מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. The Midrash continues to explain that if Avraham Avinu would rise to the challenge and be a sturdy wall, then Klal Yisrael could be built upon that foundation:אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף. But if Avraham would buckle under the nisayon, he would be dal, poor, as alluded to in the word דֶּלֶת: וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. In that case, everything would have fallen apart. In the end, of course, Avraham declared that he was a wall: אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת.
What this means is that Avraham’s original nisayon in Ur Kasdim was “make it or break it”: he had to decide then which route to take, and that decision would pave the way for the future of Klal Yisrael.
Similarly, every person has to realize that there are crucial times in his personal journey – his lech lecha – that fall into the category of יוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ.
The passuk says in Koheles:אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה. He explains, b’derech drash, that at times a person wonders, What happened to the good old days, when I used to have more energy, more connection, more of a bren, more possibilities. But the answer to this type of thinking is: כִּי לֹא מֵחָכְמָה – it’s not because then you were smarter or better or stronger; rather, שָׁאַלְתָּ עַל זֶה – your kochos were borrowed. You think of those days as the good old days, but you have to realize that you were given those strengths on loan!
Two Types of Lech Lecha
The Midrash further links the above pesukim to Avraham when it says: אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם… ושדים אין לה, לא הניקוהו לא למצות ומעשים טובים. Avraham Avinu lived before the concept of Torah and mitzvos existed. The Sfas Emes writes that today, Yidden are not in the category of וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, as they are descendants of Avraham, Yitzchak, and Yaakov. The word שָׁדַיִם can be understood as a plural form of the Name ש-ד-י. Every Yid has a bris milah, about which Hashem said: אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, and the bris of Torah is ש-ד-י as well. Avraham Avinu was missing those two aspects of ש-ד-י, but we, his descendants, have the ability to withstand a nisayon because he went through his process.
The story is told that the once, after the Yeshuos Yaakov gave an amazing shiur, someone approached him and said, “The shiur was excellent, and I understood everything, but I have a problem – I’m an apikorus. I don’t believe in the Ribbono Shel Olam at all. I don’t believe in anything!”
The Yeshuos Yaakov grabbed him and said, “Bring a Rambam!”
Then, he opened the Rambam to Hilchos Mada and said, “It says explicitly in the Rambam that there’s a Borei Olam, and Raavad doesn’t argue, the Kesef Mishneh doesn’t argue, the Lechem Mishneh doesn’t argue. How can you not have emunah, it’s mefurash in the Rambam!”
But Avraham Avinu didn’t have that Rambam. He was the אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, the one who pioneered before that concept existed.
Avraham’s original nisayon, that of Ur Kasdim, is alluded to only b’remez in the Torah, at the end of Parashas Noach, as the passuk says: אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים. That’s comparable to אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. If we draw a parallel between the ten nisyonos and the ten maamaros with which the world was created, the nisayon of Ur Kasdim corresponds to the maamar of בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים; that was the creation of Avraham Avinu as Avraham Avinu, בְּהִבָּרְאָם. Extending this parallel to the Aseres Hadibros, Ur Kasdim corresponds to אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ, which is the introduction upon which everything stands.
After Avraham withstood the nisayon of Ur Kasdim, from that came everything else, including the lech lecha.
Interestingly, the words lech lecha appear both in the context of Avraham leaving his father’s home as well as in the context of the nisayon of the Akeidah. Which of the two, the meforshim wonder, is the more difficult lech lecha?
Each nisayon had its own process and details, but the lech lecha of the Akeidah involved a one-minute act. Avraham had to actually go through with the task of slaughtering his son, but it was a one-time event. In contrast, the nisayon of lech lecha is a lifelong challenge, each day with its own trials and tribulations.
But you have to realize that טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ. When the passuk says: וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, it is alluding to these two lech lechas that he experienced. The word בַּכֹּל can be read as beis kol, two times the letters כל, which are also the letters of lech lecha. The gematria of lech lecha is 100 – Avraham Avinu got a hundred on the test because he withstood both types of nisayon. Besides passing the nisayon of אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת at Ur Kasdim, he remained steadfast in the day-to-day nisyonos as well and was willing to sanctify Hashem’s Name in every detail. Then came the lech lecha of his mesirus nefesh at the Akeidah.
No Despair
Later in this parashah, Avraham goes out to war accompanied by his 318 יְלִידֵי בֵיתוֹ. Rashi notes that some say this was Eliezer, whose name equals 318 in gematria, but the pshat is that he actually went into battle along with these 318 people.
The number 318 equals שיח, which is a lashon of tefillah. First and foremost, Avraham went with the great power of tefillah. In last week’s parashah, Noach was in the teivah, and every person can similarly enter the teivah – which literally means word – through words of tefillah.
At the time, Avraham Avinu was age 75, which is equivalent to the gematria of the word bitachon. The name Avram (without the hei) plus 75, bitachon, equals 318; Avram with the zechus of his bitachon came to the level of שיח, which is tefillah.
Rav Tzadok raises another point about Avraham Avinu: he didn’t give up. He was 100 years old, Sarah was 90, and there was a lot going against him, yet he did not give up.
The Gemara (Succah 31) records the story of an elderly woman who complained to Rav Nachman that the wood used to build the Reish Galusa’s succah, where all the chachamim were sitting, had been stolen from her, and the succah was passul. When Rav Nachman took no heed of her words, she protested, “I’m a granddaughter of Avraham, who had 318 soldiers!”
Rav Nachman ruled that she was not entitled to her actual wood, but to the monetary value of it, because of תקנת מריש.
How can we understand this cryptic argument?
When she saw that Rav Nachman wasn’t paying attention to her, she assumed he was ruling that she had been meya’eish (despaired) and was therefore not entitled to the wood. She therefore protested that she’s a granddaughter of Avraham Avinu; the word יאוש, despair, is 317 in gematria, and Avraham, who has 318, was above despair! Siach, tefillah, emunah, bitachon – he’s not meya’eish!
(Although she was correct in her assertion that as a descendant of Avraham Avinu she would not succumb to יאוש, the halachah of תקנת מריש still absolved the thieves from returning the wood and she was entitled only to compensation for its value.)
This woman walked the path that Avraham Avinu paved for us. As descendants of Avraham Avinu, every one of us goes through his lech lecha and has to withstand his own nisyonos. We should have siyatta d’Shmaya to be omed in them – אין עמידה אלא תפילה – both individually and collectively.