דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עד קריאי מועד אנשי שם (טז, ב)

הנה במחלוקתו של קורח השתתפו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות. וצריך להתבונן, איך יתכן שכ”כ הרבה צדיקים נפלו ברשתו של קורח, ובפרט שעד אז לא קם מי שחלק על מנהיגותו של מש רבינו?

אלא שעיקר כוחו גדול של קורח היה הליצנות. וכמש”א חז”ל (ילקו”ש במדבר טז רמז תשנ): ובמושב לצים לא ישב – זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל וכו’ התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות וגו’, עיי”ש באריכות כל דברי המדרש.

מבואר בחז”ל שע”י הליצנות הצליח קורח להטות את ליבם של מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות ושאר כל עדתו. כח הליצנות הוא איום ונורא. אפילו חכמים ופקחים וראשי נשיאי העדה לא יכולים לעמוד בפניו, הוא מסיח את דעת ומבלבל את המחשבה.

קורח ידע את כוחה הגדול של הליצנות והשתמש בכך נגד משה ואהרן, אפילו שלא הייתה שום טענ אמתית נגדם. בסיפור הליצנות שלו הוא הצליח לבלבל את כל המצוות בתוך סיפור האלמנה האומללה ולהטעות עי”ז את עדתו עד שכפרו בעיקר וירדו לשאול תחתית.

יש כאלו שמחליפים בין ליצנות לשמחה. אדם צריך להיות שרוי תמיד בשמחה ולהסתובב בין הבריות בפנים צוהלות. אך הליצנות היא ענין אחד לגמרי. מי שעושה ליצנות וצחוק מכל דבר הוא בא לידי זלזול בכל דבר שבקדושה וח”ו אינו מחשיב שום מצוה וברגע אחד הוא נופל ברשתו של היצר הרע וכל העברות מזומנות לפניו.

ליצנות ומחלוקת אחת הן. כשם שיסוד מידת הליצנות הוא חיסרון שיקול הדעת וכובד ראש, כך יסוד החזקה המחלוקת הוא במה שאדם אינו עומד על מעשיו מתוך עיון ומחשבה ואינו בוחן את מעשיו אם טובים הם או לא. נמצא שכפי מידת הליצנות באדם כך היא מידת המחלוקת. אדם שנוהג במידת הליצנות יכול ברגע אחד ליפול ולבוא לידי מחלוקת וליפול עד שאול תחתית.

מרן רה”י הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

בעלי המחלוקת מתו במיתות משונות

בהקדמה לספרו ‘ביכורי ארץ’ על מסכת חולין מספר המחבר, הגאון רבי אברהם יצחק טוקר, על שליחות ששלח אותו מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה להשכנת שלום בישיבה שבה פרצה מחלוקת, וז”ל:

והנה בישיבה גדולה אחת פרצה מחלוקת בין ראש הישיבה ובין חלק מהתלמידים, והמחלוקת התיזה גחלי רתמים ובועות של אש לכל ארבע רוחות הישיבה. קרא אותי ראש ישיבת מיר הגרא״י פינקל זצ״ל, ולאחר ששפך אש וגפרית ורוח זלעפות על התלמידים המחזיקים במחלוקת, פנה אלי ואמר בפסקנות ובקיצור “לך מיד ותשכין שלום בישיבה הזאת”.

השבתי לו שאין לי השפעה על התלמידים משום סיבה פשוטה, כי אינני מכיר אותם, אך דפקתי על השולחן ואמרתי לו: “מרן ראש הישיבה, נניח שאני רוצה לילך ולהשתיק את המחלוקת, מה עלי לומר להם? אני רוצה לשמוע ממרן ראש הישיבה מילים כדרבונות שאני צריך לומר להם.”

ענה לי ראש ישיבת מיר הגרא״י פינקל זצ״ל ואמר לי בזה״ל: “תלך מיד לאותה ישיבה ותאמר להם בשמי, שבישיבת סלבודקא בחוצה לארץ הייתה בשעתה מחלוקת, וכל בעלי המחלוקת מתו במיתות משונות”!

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

במצות תרומה כתיב, כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה’. ומבואר כי תירוש ויצהר והם יין ושמן חייבים בתרומה. וע’ פסחים כ”ד ע”ב דשאר פירות שסחט הוי מי פירות רק זיעה בעלמא. ועפי”ז פסק פי”א מתרומות דאסור לסחוט שאר פירות של תרומה. וברמב”ם פ”ה משביעית ה”ב משמע דמדמה כל דיני קדושת שביעית ותרומה. ולכא’ היה נראה דאסור לסחוט פירות שביעית.

וע’ מנחת שלמה מ”ו שהתיר משום דאין איסור לבטל קדושת שביעית, ושאני מתרומה דכתיב משמרת, ודמיון הרמב”ם לאו דוקא. וכתב דבתרומה אסור לבטל קדושתן אבל בשביעית רק הפסד אסור, וע”ש שהביא ראיה דאין איסור לבטל קדושת שביעית מהא דמותר לעשות צבע ע”ש.

אבל בחזו”א פשוט לו דדמיון הרמב”ם לכל דבר. וכתב דאסור לסחטן משום דשביעית פקעה מה”ת והוי כמו מפסיד הפירות. (והוי כמו שיוצא מתפו”ז רק מים ומפסיד הפרי, ואסור). ואפילו את”ל דשביעית לא פקעה מה”ת מ”מ חשיב משנה מברייתו כיון דדינו כזיעה.

ומ”מ כתב דלפי הרשב”א הא דאמרו זיעה בעלמא הוא כי אין הדרך לסחוט שאר פירות, אבל פירות שדרכם לסחוט הם כמו זיתים וענבים. ואולי גם הרא”ש אין חולק. וא”כ שרי לסחוט בתרומה ושביעית. וע”ש בחזו”א לענין סחיטת פירות אי הוי כזיעה דתולה ג”כ על כל דור, והביא ראיה מעירובין כ”ט ושבת קמ”ד ע”ב.

ועוד הוסיף החזו”א כיון דסוחט כל גוף פרי הדר הוי כמו ריסוק ולא סחיטה, ודמי לריבה דס”ל לרמ”א דמעיקר הדין דינו כפרי. וזה דוקא בפרי הדר.

אך פשיטא ליה לחזו”א דלפי השיטה דמרוסק ברכתו שהכל א”כ אסור לעשותו כאן. ואף דאנו מברכים שהכל, היינו רק מספק אבל מעיקר הדין ברכתו העץ, ולכן מתיר החזו”א לסחוט בשביעית.

(ויש להוסיף על החזו”א מהמ”ב ר”ב מ”ד דאם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע”י ריסוק אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה, ואפילו לדעת רש”י ותרוה”ד. אכן לכא’ זה לא שייך בתפו”ז שאין זה רוב דרכו).

אכן בשו”ת משנ”י ח”ג ט’ א’ כתב דטעם תרוה”ד רק משום שאינו ניכר ומ”מ מותר לעשות כן בשביעית. ובאמת החזו”א שם הוכיח שיטתו דלפי השיטה דמרוסק ברכתו שהכל ה”ה דאין בו ערלה.

ויש לדון אי היתר החזו”א למעשה רק בצירוף כל הנ”ל ורק בפרי הדר. וע’ צה”ל פ”ה סקי”ד בשם סדר השביעית מר”ז שפירא, כצ”ל, אות ט’, שהתיר החזו”א בכל פרי שדרכו בכך וצ”ל דסמך על הרשב”א בלבד, ועוד דהרי כתב דאולי הרא”ש אין חולק על הרשב”א, ועוד הרי צירף גם דעת הראב”ד דדוקא משקין שיצאו ולא שהוציאו.

כוחה של ליצנות

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

“אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני” (במדבר טז, כט).

עיקר טענת קורח שמשה רבינו בדה את דבריו מלבו
משה רבינו מעמיד עצמו לניסיון בעיני כלל ישראל, אשר בזאת ייבחן ויתברר לעיני כל שלא בדה את דבריו מליבו, אלא הוא נשלח מאת הקב”ה, וטענתו של קורח שקר גמור. ודבר זה הוא תימה, הלא קורח היה נוכח במעמד הר סיני, וראה את כל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל במדבר, ואת קול ה’ מדבר אל העם, ואיך הוא ירד מדרגה כה מרוממת לכזו שפלות.

ביותר קשה, הלא במתן תורה ראו כל עם ישראל במעלת משה רבינו, וכפי שכתב הרמב”ם (יסוה”ת ח, א): “משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, וכו’ ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו האש והקולות והלפידים ולא אחר, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים ‘משה משה לך אמור להן כך וכך’, וכן הוא אומר (דברים ה, ד): ‘פנים בפנים דבר ה’ עמכם'”. ומבואר שקודם מעמד הר סיני, בני ישראל לא האמינו במשה באמונה גמורה, ורק לאחר מעמד הר סיני שנתאמתה נבואתו, האמינו בו ישראל ללא כל הרהור ומחשבה, ומעתה קורח שהיה במעמד הר סיני וראה את כל האותות והמופתים, וראה איך שכלל ישראל נקשרו במשה באמונה גמורה, היאך העיז לחלוק על משה רבינו.

עשיית רושם – ב’שימת לב’ בלבד
ביאר בזה הגאון רבי חיים קמיל זצ”ל (אמרי חיים, מאמר ‘שימת לב’), שאף שאדם יכול לראות ניסים ונפלאות, מכל מקום בלא שימת לב למה שראה ושמע, לא יותיר בו הדבר רושם כלל. ואף אם יראה באופן מוחשי דברים שאינם מצויים על פי דרך הטבע כלל, מכל מקום אין בהם בכדי להשפיע עליו אם לא נתן את דעתו עליהם. וכן מצינו בגמרא (ברכות ז, א): “אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות וכו’ וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות”. ופירש רש”י (שם): “מרדות – לשון רדוי והכנעה שאדם שם על ליבו מאליו”. הרי שתוכחה ומרדות שאדם נותן עליהם את דעתו מועילים הרבה יותר מריבוי מלקיות שמקבל, שכיון שמתבונן היטב בכל אלו, יש בזה כדי להשפיע עליו. שהרי עיקר ההשפעה על האדם מסורה בידי הלב, וכפי שאמרו חז”ל (קידושין סא, א): “לב מבין”.

ובעיקר, שהרי טבע האדם שאינו רוצה לשנות מעשיו ולהיטיב דרכיו, וממילא, אפילו אם יראה דברים שאינם מצויים בדרך הטבע ואמורים לעשות עליו רושם, הרי שהוא לא יתן לדברים אלו להיחרט על ליבו, אלא יסירם ממחשבתו כלא היו, והם לא יותירו עליו כל רושם. אולם מי שיש בו מעט שכל ודעת, יפתח את העיניים ועל ידי מעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו את מה שיראה, והדברים יותירו בו רושם עמוק.

מעתה מבואר היטב שורש חטאו של קורח, שאף שראה את הניסים והנפלאות שעשה הקב”ה עם ישראל, מכל מקום לא נתן ליבו לכך ולא הושפעה נפשו כלל, ולפיכך החזיק במחלוקת וקם להעז כנגד הנהגת משה רבינו והכהונה.

אדם מאבד עולמו על ידי קנאה
איתא בגמרא (סנהדרין קח, א): “עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר (במדבר טז, לג): ‘ותכס עליהם הארץ’ – בעולם הזה, ‘ויאבדו מתוך הקהל’ – לעולם הבא”. ומבואר, שקורח ועדתו ירדו במעשיהם לדיוטא כל כך תחתונה שאין ממנה עליה, עד שלא נשאר להם ולו חלק מהעולם הבא.

ביאר בזה מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘כוחה של ליצנות’), על פי המבואר בדברי חז”ל (הובאו ברש”י במדבר טז, א): “ומה ראה קורח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור”. עיקר הטעם שקורח החזיק במחלוקת, הוא משום קנאתו בנשיאותו של אליצפן. קנאה, קנאה פשוטה! מדוע הוא כן ואני לא. זה מה שהביא את קורח למצב קשה כל כך.

יש בזה ענין עמוק. הקב”ה ברא את העולם באופן שהאדם גדור בלא שיצר הרע יכול להחטיאו, אלא רק על ידי “היום אומר לך עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך” (שבת קה, ב), היצר הרע מושך את האדם לפרוץ את הגדר קמעה קמעה, ובכך הוא יבוא לבסוף לידי חטא גמור ובלי שירגיש כלל. אמנם יש ליצר הרע דרך נוספת להוריד את האדם בבת אחת, בפתע פתאום לדרדר אותו לתהום,

אחד מן האופנים לכך, הוא על ידי מידת הקנאה, וכפי ששנינו (אבות פ”ד, מכ”א): “הקנאה והתאוה והכבוד מוצאים את האדם מן העולם”, מוציאין כפשוטו. והיינו שהאדם יוצא מעולמו, מהעולם האמיתי שבו הוא צריך לעשות את המוטל עליו על פי תפקידו, ובמקום זה הוא מקנא במה שיש לאחרים ומתחיל לחבל תחבולות איך להכנס תחת חבירו. הן הן דברי המשנה: “מוציאין את האדם מן העולם”, במקום לעשות את המוטל עליו הוא שקוע בדמיונות ותחבולות. כאשם אדם נמצא בכזה מצב, ההתדרדרות גדולה ומהירה. אין גבול עד כמה אפשר לרדת, אין שיקול דעת, אין הבנה מה התפקיד שלו, אדם יוצא מה’עולם’ ונמצא ללא גדר וללא גבול. כל השמירה שיש לאדם מטבע ברייתו, לא מועילה כאשר מוציא עצמו מהגדרים שלו. ואז הוא מתדרדר ומתדרדר ללא גבול.

וזהו מה שכתבו חז”ל: “ומה ראה קורח לחלוק עם משה”, כלומר, היאך יצא מעולמו, מעולם של שיקול הדעת ושל הבנה להעמדת משה על כלל ישראל, למקום של חתירה תחתיו עד כדי חבלה בכל עדת ישראל. ולזה ביארו: “נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל”, כלומר, קנאה זו היא שהוציאתו מן העולם. ומתוך כך היה מסוגל להחזיק במחלוקת. ואף שפיקח היה, לא עמדה לו פקחותו בעת שהיה ללא גדר וללא גבול, והגיע לשאול תחתית.

קורח כוונתו לטובה – על מנת להתקרב אל ה’
שנינו (אבות פ”ה, מי”ז): “כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו”. ואין זה מובן, איזו שייכות יש למחלוקת קרח ועדתו עם מחלוקת הלל ושמאי עד כדי שראו חז”ל להסמיך אותם זו לזו. ביותר יש להבין, וכי החיסרון במחלוקת קרח היה רק במה שלא הייתה שלא לשם שמים בלבד, הלא כל מהותה הייתה עבור מילוי רצונו העצמי של קורח, והרדיפה אחר קנאתו במשה. ומדוע מעמידים זאת חז”ל כ’מחלוקת שאינה לשם שמים’.

ביאר בזה רבינו ירוחם זצוק”ל (דעת תורה ביאורים, במדבר טז א), שענין מחלוקת קורח ועדתו לא היה כפשוטו – לצורך קבלת הנשיאות והכבוד כפי שרגילים להבין. אלא אדרבה, תחילת עניינה של מחלוקת זו היתה מתוך מצוה גדולה שאינה פחותה ממחלוקת הלל ושמאי – לזכות להתעלות מתוך קיום מצוות ה’ יתברך, ולזה ביקש לעצמו כהונה בכדי להוסיף לעצמו את מצוות שבט הכהונה ועל ידה להתדבק בהקב”ה. אלא שלאחר מכן, חרה לקרח שמשה רבינו ואהרון הגיעו לדרגה גבוהה כל כך בקרבת ה’, ומשום כך נעשתה מחלוקת זו למחלוקת שאינה לשם שמים. אך לולי זה, הייתה המחלוקת אהובה לפני המקום ברוך הוא כמחלוקת הלל ושמאי.

והנה למדנו מכאן חידוש דין. דרכי הנהגת האדם בענין מחלוקת, אינם כקיום שאר מצוות. בעוד שבשאר מצוות אמרו חז”ל (סוטה כב, ב): “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, בענין מחלוקת התחדש, שאדם אינו יכול לעמוד בה אלא אם כוונתו מלכתחילה היא רק לשם שמים ללא כל תערובת של כוונה זרה. ואפילו אם תכלית המחלוקת היא לשם מצוה, ובכדי להתעלות במעלות היראה.

והנה כתב רש”י (במדבר טז, א): “ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וכו’ להחזיק במחלוקת”, ומבואר בדבריו שעיקר הטענה על קורח הייתה במה שהחזיק במחלוקת ולא על עצם מה שנחלק עם משה רבינו ועורר על הכהונה. וכפי שביארנו, משום שלא היה פסול כלל בעצם מחלוקת קורח, אלא הטענה היא על כך שהחזיק במחלוקת למרות שלא היה לו לעשות זאת משום הנגיעות שהיו לו בכך.

ובאמת למתבונן בעיקר ענין מחלוקת שלדעת כמה מהראשונים[1] הוא באיסור לא תעשה, מוכרח הדבר כן, שהרי פשוט שלא נאסר על בן אדם לחלוק על חבירו, ובודאי צריך כל אחד לעמוד על האמת. אלא כיון שהורו חכמים לאדם את דרך ההנהגה כשנחלק עם חבריו בדעתו, וכגון שעליו לנהוג כפי רוב הציבור, והוא אינו עושה זאת אלא עומד ומחזיק במחלוקת, אזי הוא עובר על איסור מחלוקת.

כוחה של ליצנות
הנה מלבד קרח, נשתתפו במחלוקת זו שאר ראשי סנהדראות, ולא מדובר באדם אחד ולא שנים אלא במאתים וחמישים ראשי סנהדראות חשובים עד מאוד! כל אלו נפלו ברשתו של קרח. ויש להתבונן היאך ייתכן שנכשלו בדבר כל כך הרבה צדיקים. ובפרט, שקודם לטענות קורח לא היה מי שערער על מנהיגותו של משה רבינו ועל הכהונה, וכפי שמצינו בדברי חז”ל (עיין רש”י במדבר טו, א): “ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, וכו’ אמר קרח וכו’ הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה עמד וכנס ר”נ ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכיניו וכו’ והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: ‘טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה’, וכו’ ועיי”ש. הרי שעד שלא בא קרח בטענה על משה רבינו מחמת קנאתו, לא היה, ולו אדם אחד, שבא לעורר על משה רבינו, ורק קורח עצמו הוא שהפילם ברשתו ועורר אצלם את טענות אלו, ופרשה זו צריכה ביאור רב. איך הלכו מאתיים וחמישים נשיאי העדה, ראשי ואלופי ישראל, אחר קורח ומחלוקתו?

ביאור הדברים, עיקר כוחו הגדול של קורח היה ‘ליצנות’ על ידי הליצנות הצליח לפתות את כל ראשי סנהדראות! וכן מצינו בחז”ל (ילקו”ש במדבר טז, רמז תשנ): “‘ובמושב לצים לא ישב’ (תהילים א, א) – זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מעשה כינס עליהם כל הקהל וכו’ התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות, אמר להן: ‘אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה: ‘לא תחרוש בשור ובחמור יחדו’ (דברים כב, י), באת לזרוע אמר לה: ‘שדך לא תזרע כלאים’ (ויקרא יט, יט), באת לקצור ולעשות ערימה אמר: ‘הניחו לקט שכחה ופאה’, באת לעשות גורן אמר לה: ‘תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני’, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשה עמדה ומכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה: ‘תני לי את הבכורות’ וכו’ הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן. אמר לה: ‘תני לי ראשית הגז’ וכו’ אמרה: ‘אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן’, כיון ששחטה אמר לה: ‘תני לי הזרוע והלחיים והקיבה’, אמרה: ‘אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה: ‘הרי הן עלי חרם’ אמר לה: ‘כולו שלי הוא’, שכך אמר הקב”ה (במדבר יח, יד): ‘כל חרם בישראל לך יהיה’. נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה”.

מבואר בחז”ל, שבדברי ליצנות אלו הצליח קורח להטות את ליבם של מאתים וחמישים ראשי סנהדראות ושאר כל עדתו. כח הליצנות הוא איום ונורא. אפילו חכמים ופקחים וראשי נשיאי העדה, לא יכולים לעמוד בפניה, היא מסיחה את הדעת, מבלבלת את המחשבה ומקלקלת כל דבר טוב. את ענין זה ידע קורח היטב בפקחותו, ולכך השתמש באותה ליצנות אף שלא הייתה כל טענה אמיתית כנגד משה רבינו. הוא הצליח ‘לקחת’ את כל המצוות, לבלבל אותם יחד באותו סיפור על אשה אומללה, ולעשות מזה ‘שטיקל’ ונאום שלם בפני כלל ישראל. אלו נזקים ואסונות אפשר לעשות עם ליצנות אחת. קורח הצליח להפיל את כולם לשאול תחתית, עד שמרדו בה’ ובתורתו, ואיבדו את כל עולמם ברגע אחד.

יש כאלו שמחליפים בין ליצנות לשמחה. ובודאי שאין כוונת התורה שאדם ילך ויסתובב מתוך עצבות. עבודת ה’ צריכה להיות מתוך שמחה וכפי שכתוב (תהילים ק, ב): “עבדו את ה’ בשמחה”. אדם צריך תמיד להיות שרוי בשמחה, ולהסתובב בין הבריות בפנים צוהלות. אולם ליצנות היא ענין אחר לגמרי. מי שעושה ליצנות וצחוק מכל דבר, הרי הוא בא לידי זלזול בכל דבר שבקדושה ואינו מחשיב ח”ו כל מצוה בין המצוות, ונופל ברגע אחד ברשתו של יצר הרע וכל העבירות מזומנות לפניו.

ליצנות ומחלוקת – אחת הן
יסוד מחלוקת קורח היה מכח הליצנות, ואכן ליצנות ומחלוקת אחת הן, שהרי כשם שיסוד מידת הליצנות הוא חסרון שיקול הדעת וכובד הראש, כך החזקת המחלוקת יסודה במה שהאדם אינו עומד על מעשיו מתוך עיון ומחשבה, ואינו בוחן את מעשיו אם טובים או לא. שהרי אם היה חושב ומהפך בשיקול דעת קודם שעושה מעשה כנגד אחר, אפשר שהיה מוצא צד כלשהוא להסכים עמו, או לכל הפחות שדעתו אינו גרועה כל כך, ואין צורך להלחם עמו. אך אנשים אינם חושבים, ומחליטים בפזיזות שהנהגה מסוימת היא טעות, ותיכף ומיד נלחמים בה.

נמצא, שכפי מידת הליצנות שיש באדם כך היא מידת המחלוקת, וממילא, אדם הנוהג במידת הליצנות ברגע אחד יכול ליפול ולבוא לידי מחלוקת וליפול עד שאול תחתית.

לימוד התורה כתבלין לליצנות
אמנם התרופה לליצנות זו היא אחת – לימוד התורה הקדושה! רק על ידה אפשר למנוע מהליצנות מלהשפיע עלינו לרעה. וכן גילה לנו דוד המלך בתהילים (א, א –ב): “ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, והיינו, שמאז ש’חפצו’ של האדם הוא לימוד התורה בלבד, וכל שאיפותיו ורצונותיו הוא עסק התורה בלבד, ממילא אינו יכול לשבת במושב ליצים. ‘כי אם בתורת ה’ חפצו’, אין עוד אופן להינצל מן הליצנות, אלא אך ורק על ידי לימוד התורה, והיא הדרך היחידה המועילה לאדם להילחם בליצנות.

ומחמת זה נצלו בני קורח ולא מתו, וכמבואר בדברי הילקוט שמעוני (שם): “‘כי אם בתורת ה’ חפצו (תהילים, שם), אלו בניו שאמרו שירה ואמרו אנו חייבין בכבוד אבינו, או לא נחלוק על משה רבינו, והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. ‘ובתורתו יהגה (תהילים, שם)’ אלו בניו של קרח”. והיינו, שעל ידי לימוד התורה זכו וניצלו מן חטא הליצנות.

הודאה מתוך הכרה בערך הדבר
ברוך ה’, זכינו אנו בני התורה להיות מן העוסקים בתורה תדיר, אך איננו יודעים להעריך כמו שצריך את המתנה הגדולה שזכינו לה – להימנות בין עוסקי התורה כשבט לוי שאינם משועבדים לצורכי העולם, וכל עסקיהם הם בתורה הקדושה בלבד. ‘אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו’, שאנו יכולים להיות מחובשי בית המדרש ולהתייגע בתורה. אילו הייתה לנו מעט בינה, היינו צריכים לומר בכל יום הלל, לצאת בשירה ולהודות לה’ יתברך על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו. אילו כל בחור או אברך היה עומד ומתבונן באותה טובה גדולה שזכה בה, הרי שליבו היה מתמלא בשמחה עצומה עד אין קץ, וכולו היה מלא בהכרת הטוב להקב”ה על שזכה לכך.

בא וראה את סגולת עסק התורה. עמל התורה שונה מעמל שאר עניני העולם הזה. בשאר עניני העולם, האדם עמל על מנת להשיג את מבוקשו, ובאם לא ישיג את מבוקשו, לא יקבל שכר על עמלו, אולם בעסק התורה האדם מקבל שכר על עצם העמל, וגם אם לא יצליח להשיג בעמלו את שרצה, לא יפחת שכרו מאומה, וכפי שמצינו בתפילת רבי נחוניה בן הקנה (ברכות כח, ב): “אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר”. אף אחד לא יכול לברוח מעמל בעולם הזה, וכפי שכתוב (איוב ה, ז): “ואדם לעמל יולד”, הרי שנגזר על האדם כי בכל מקרה יעמול בעולם הזה, אך מי שזכה לכך יוצא את חובת עמלו בלימוד התורה, ומי שלא זכה לזה, עמל בדברים אחרים שלא יקבל עליהם שכר.

עוד מצינו בעוסק בתורה, שזוכה לשמחת חיים, כפי שנאמר (תהלים יט, ט): “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, ואין לך דבר המשמח הלב יותר מלימוד התורה, שאין אחריו צער והוא עומד לעולם ועד.

וביותר, מצינו שלימוד התורה מציל את האדם שלא ילך בדרך חטאים, ושלא יפול ברשת יצר הרע האורב לו בכל מקום, וכפי שאמרו חז”ל (קידושין ל, ב): “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ”, הרי שמלבד שיש בלימוד התורה את השכר, יש בה כדי להרחיקו מן הרע ולהצילו מן יצר הרע.

אכן רואים בחוש שביהמ”ד הוא המקום השמור ביותר מכל הבלי העולם, שהרי כשיוצאים מבית המדרש אל הרחוב שהשפעתו איומה, ולו רק לרגע אחד, הרי נמצאים ב’מושב לצים’ שהוא מקום סכנה ממש. אדם היוצא לרחוב זקוק להרבה רחמי שמים על מנת שלא יפול, וקל וחומר לאדם היוצא לחוצה לארץ, ולשאר מקומות בעולם שכל ההנהגה שם היא ליצנות. כך הוא דרך העולם שמחוץ לבית המדרש – כל המרבה בליצנות, נחשב למכובד יותר. ומעתה, כמה אנחנו צריכים להיזהר מכך.

פעמים ויש, שהאדם אינו עומד על מעלותיו, וכמה הוא נמנה על האנשים המאושרים בתבל, עד שתועה ונכשל, ואזי יוצא לחפש דרכים אחרות בכדי להימנות בין האנשים המאושרים, אך ייתכן שיעבור זמן רב, עד שיתן אל ליבו שאין בעולם כלל אושר אמיתי, מלבד האושר הצרוף בלימוד התורה, וקיום מצוותיה, ומדוע לא יאמין לדברי דוד המלך (תהילים א, א – ב): “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו’ כי אם בתורת ה’ חפצו”. האדם המאושר ביותר בעולם, הוא האדם ששקוע כולו ביגיעת התורה, וכפי שאנו מתפללים בברכת החודש: “ותתן לנו וכו’ חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים” והיינו, משום שלולי חיים של תורה אין חייו נחשבים כחיים.

*
אצלנו בבית אנחנו נוהגים בכל שנה בליל הסדר לספר מעשה נפלא, בכדי לחזק ולהשריש בליבנו את גודל ענין האמונה בהקב”ה והשגחה הפרטית. הבן איש חי (בן איש חיל, דרוש א’ לשבת הגדול) הביא לספר מעשה בעשיר גדול שגידל ילד יתום קטן בתוך ביתו, ופרנסו באכילה ושתיה ומלבוש בכבוד כאחד מבניו, עד שגדל ויהי לאיש. ויהי היום, בעת שהעשיר היה יושב על שולחנו בכבוד ויקר יחד עם אשתו ויתום זה, הגיע אליו עני אורח לבקש צדקה, נכמרו רחמיו עליו ביותר, ונתן לו מאה זהובים.

התרגש מאוד העני מגודל המתנה, ובירך את העשיר ואת בני ביתו בברכות חמות ונכבדות, והוסיף עוד לברכו ולהללו על נדיבות לבו גם לאחר שיצא מביתו. אשת העשיר, ששמעה את העני וברכותיו, השתוממה מאוד ופנתה לבעלה ואמרה: “אם על מתן מאה זהובים לא פוסק העני מלהלל ולברך אותך, מדוע יתום זה, אינו מודה לנו על שיושב עמנו קרוב לעשרים שנה. הלא את לחמינו אוכל, מימינו שותה, ואנחנו נותנים לו כל מה שצריך”. צחק העשיר והשיב לאשתו: “עמדי וראי מה שאעשה”. קרא העשיר ליתום, וביקשו לעזוב את ביתו תיכף ומיד. היתום ההמום ששמע זאת, קם ויצא מביתו וילך – הוא ומלבושו עליו, וישב בפונדק אחד, שהרי בן בלי בית היה. לעת ערב הציק הרעב לנפשו, התרוצץ בין הבריות בכדי ללוות כמה פרוטות ולרכוש ככר לחם. אך בהגיע הבוקר לאחר שישן את שנתו על הארץ, והרגיש בשנית את הרעב, לא נותרה בידו הברירה אלא לצאת לשוק לשאת משאות בשכר כמה פרוטות, ולהביא טרף לפיו. לאחר כמה ימים שלח העשיר לקרוא לו והזמין אותו בשנית: “שבה עמדי כבראשונה ותאכל ותשתה ותתפרנס בביתי כבימי קדם”. שמח היתום שמחה גדולה, והחל לברך את העשיר ואת אשתו ברוב ברכות, ובעת שאכל ושתה משולחנם, זכר את הימים שישן על הריצפה וחיפש פרוטות כדי להחיות את נפשו. והוסיף לשבח ולהלל את טוב ליבם. כיון שכך, אמר העשיר לאשתו: “עתה נמצאה התשובה לשאלתך, רק אדם שראה מחסור, מכיר במעלת הימים שאינו חסר בהם דבר, וכיון שיתום זה, נע ונד מזה כמה ימים וחיפש טרף לפיו, אזי הכיר בטובתנו על שהכנסנוהו לביתנו”.

נמצינו למדים, כי אדם השרוי ברוב טובה, ואינו יודע מחסור מהו, הרי אינו מכיר כלל במעלה זו, ורק לאחר שפסקה טובתו, הוא יודע להעריך את רוב החסד שהיה לו. ומאחר שהקב”ה ברוב חסדיו משפיע עלינו את כל טובותיו, נראה לנו הדבר כמובן מאליו, ואיננו מכירים בכך, ולכך איננו מודים לו כדבעי. אכן אם נדע שהוא אינו דבר של מה בכך, נודה להקב”ה בכל יום ויום על שזכינו להיות מנושאי הארון, ובזכות לימוד התורה יומם וליל, נזכה להינצל מעצת רשעים, ומישיבה במושב לצים. אמן.

[1] עיין בגמרא סנהדרין (קי, א), בדברי המאירי (שם) ובדברי רבינו יונה (שע”ת, ש”ג).