דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l
לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת א-להים תלוי (כא,כג)
בגמ’: א”ר מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי, [רש”י: כמו שהאדם שיגע ועייף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי]. אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, ק”ו על דמן של צדיקים (סנהדרין מו.).
עד היכן מגעת השתתפות השכינה אפילו בצער הרשע, שכל זמן שנפש הרשע מתאבלת למראה גופו התלוי גם השכינה משתתפת בצערה ואומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
ימי חודש אלול הם עת רצון וזמן פיוס וקרבה עם השכינה הקד’, כמש”א חז”ל ‘אני לדודי ודודי לי’, וצ”ב: הלא אנו בהכנה לימי דין ומשפט, האם זה הזמן לחיבה ולקרבה מיוחדת?
איתא במדרש (ילקו”ש תהלים רמז תרצב): “ר’ חנינא בשם ר’ ראובן אמר, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי באש ה’ שופט אין כתיב כאן, אלא ‘כי באש ה’ נשפט’, הוא שדוד אמר ‘גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”.
למדנו שעצם המשפט מביא התקרבות מופלאה בין הי”ת לבין הנשפטים בפניו, עד שכביכול הקב”ה נשפט עמהם. ואם ברשעים מצטערת השכינה בצערם, ק”ו בכלל ישראל שעליהם נאמר ‘ועמך כולם צדיקים’, וכביכול ‘באש ה’ נשפט’ עמהם.
לכן ימי הדין מסוגלים יותר להתקרבות להי”ת, כמש”כ ‘דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב’.
אך כשם שגדולה הקרבה להי”ת כך תגדל הרעדה. עלינו לדאוג שלא נדמה לסדום ולעמורה שלא נצלו את שעת קרבת ה’ אליהם ולא שבו בתשובה.
“פדה בשלום נפשי מקרב לי” (תהלים נה,יט), אמר הקב”ה כל העוסק בתורה ובגמ”ח ומתפלל עם הצבור, מגלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם” (ברכות ח.). בזמן שהקב”ה קרוב אלינו ופותח שערי תשובה, עלינו להתעורר ולעורר אחרים לתורה לתפילה ולגמ”ח.
מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
נלב”ע י”ח באלול תשכ”ה
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l
מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
י”ח באלול תשכ”ה
אישיותו של מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה בלטה במיוחד במידת החסד שפיעמה בקרבו. דאגתו ורגישותו לזולת הייתה לשם דבר ותלמידי הישיבה ראו בו כאב רחום ודואג לכל אחד ואחד מהם, גם לאחר שהתחתנו ועזבו את הישיבה.
בצעירותו למד מרן המשגיח זצ”ל תורה אצל אביו מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, ולאחר מספר שנים נסע לבריסק והיה מראשוני תלמידיו של מרן הגרי”ז זצוק”ל. לאחר מכן עלה לארץ הקודש ונכנס ללמוד בישיבה אצל זקנו, מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל, בחברון.
בתקופת לימודיו בחברון, הייתה סבתו הרבנית הצדקת ע”ה בגיל מופלג והחלה לשכוח את רזי הבישול. בשל כך התבשילים שהייתה מבשלת היו בטעמים שונים בתכלית מהמכוון. הנכד הרגיש חיים זאב, הקפיד לבוא מידי שבת ולאכול מן הצ’ונט שהכינה, והיה מודה לסבתו ומשבח את טעמו ברבים ומבקש עוד מן המאכל אשר לא ערב לחיכו כלל, כל זאת כדי לכבד ולשמח את סבתו וכדי לשבור את מידת התאווה שבו.
סיפור נוסף סיפר בנו הגאון רבי משה זצ”ל: כאשר שהה רבינו באמריקה במטרה לאסוף כספים לטובת הישיבה הקד’, מידי יום היה ניגש אליו יהודי עני ומבקש נדבה. לאחר מספר ימים נעדר העני מביתו למשך כשבוע ורבינו לא נתן לו את הצדקה היומית שלו. כעבור שבוע פגש רבינו את העני, ובמידת החסד שבו חישב מיד מה הסכום שהיה נותן לו אילו היה ממשיך להגיע אליו כל יום ונתן לו את כל הסכום.
רגישותו הרבה של רבינו זצ”ל באה לידי ביטוי גם בתפילותיו, כאשר היה עובר לפני התיבה בישיבה הקד’ בימים הנוראים ומרגש בתפילתו את הציבור כולו.
ע”פ הספר אורות ממיר
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
כי תצא
והיה אם לא תמצא חן בעיניו
בענין חלות גט לפטור מחליצה
מעשה לפני ארבע מאות שנה בלבוב בחתן שנשא אשה ונחלה ומשפחתה דאגו שלא תיפול ליבום וערך גט בווינה, בלי תנאי, ובסוף הבריא אבל עדיין לא החזירו לו אשתו כיון שגירש. ונחלקו גדולי עולם בשאלת אשה זו, הסמ”ע התירה לקהל ומהר”ם לובלין ולבוש אסרוה לקהל.
וכתב הלבוש בתשובות מהר”ם לובלין סי’ קכ”ג שקשה לו מיום עמדו על דעתו המשנה שמשמעותה שאפילו בלא מציאות ערות דבר יכול לגרשה מהיכן למדו שמא דוקא גזה”כ אם מצא ערות דבר, וכתב לה מגורשת, אבל אם לא מצא שמא הגט אינו כורת. והלבוש כתב שם (ד”ה אך אקדים) ליישב קושייתו דיליף מיבמות נ”ב ע”א דדרשו ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו, והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה, והיינו באמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. ופי’ הלבוש דכוונת הדרשה שבאמת יש כאן גט, אלא שהגט מגרשה ממנו ואינו מתירה, וע”כ לא איירי בגט מחמת שנאה דא”כ היה מגרשה לגמרי שאינו חושב להחזירה, אלא ע”כ איירי במגרש מחמת אהבה כגון גט שכ”מ, ורוצה להחזירה, ואמרה תורה דבכה”ג הוי גט לפסול לכהונה. וכמו”כ בכלל זה דכיון שהיא מגורשת ממנו הרי פטורה מיבום, אבל עדיין לא הותרה לעולם אלא ע”י מיתתו.
ולפי”ז כתב הלבוש דבגט שכ”מ ואח”כ נתרפא א”א לה לינשא לעלמא ועדיין היא אשת איש כלפי עלמא. (וע’ הכתב והקבלה פ’ אמור בזה בשם צדה לדרך נגד מהר”ם יפה).
וע”ש עוד בתשובת הלבוש שמתחילה כתב בסי’ קכ”ג דאפילו גט שני מבעלה לא מהני כיון שכבר מגורשת ממנו, ואין לה שום היתר לשוק כלל. אבל בסי’ קכ”ד חזר בו וכתב דגט שני מבעלה מהני. ועוד שם בסוס”י קכ”ג דנראה לו כל הענין כ”כ פשוט עד שלא כתבו בספר לבוש כי פשוט הוא.
ועוד שם שהעירו לו מתוס’ גיטין פ”ב ע”ב שכתבו שאם גירש רק ממנו ולא התירה לשוק עדיין חייבת ומותרת ביבום כיון שלא נתגרשה מבעלה, ותי’ הלבוש דשאני התם שלא גירשה משום יבום אלא משום אהבת ממון כגון שיש מי שיתן לה מתנה אם אינה נשואה לבעלה, וכיון שלא נתכוין להתירה מזיקת יבום לכן חייבת ביבום, אבל בגט שכ”מ שכל כוונתו הוא להתירה מזיקת יבום הרי נתגרשה ממנו לגמרי אף שלא התירה לשוק.
ובנוב”י חולק עליו דהא דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו אינו תנאי.
ובעיקר דברי הלבוש יש להעיר מכתובות ט’ ע”א כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות, ופירש”י גט על תנאי והקשו תוס’ א”כ כיון דחזר אוריה לא היה גט כלל, ותוס’ פי’ דלא היה תנאי. והנה לתוס’ איירי להתירה לשוק אם לא יחזור, ומ”מ הותרה לדוד, ולכא’ בודאי קשה על הלבוש, ולרש”י לכא’ לא קשה כיון שפי’ שהגט הוא על תנאי והוא רק להתירה מיבום. אכן באמת קשה גם לרש”י דהלא בגמ’ אמרו שלא חטא דוד משום כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות, ולפי הלבוש לא מהני הגט אלא לגרשה מבעלה ולא להתירה לשוק. וע’ במשכנות יעקב אהע”ז ל”ד על הגמ’ הנ”ל, ובסוף התשובה שציין לשו”ת מהר”ם לובלין קכ”ב ואילך.
ועד כאן בדברי הלבוש. וגם מהר”ם פסל הגט, ומטעם אחר. וע’ רמ”א קמ”ה ט’ ממרדכי שלא לעשות גט שכ”מ על תנאי. וטען מהר”ם דכאן ברור שהיה תנאי. ואף שאין כפול (ואינו בלב כל אדם) אבל כאן שהיא רוצה הגט א”צ כפול, ועוד דלפי רשב”ם ב”ב מדינא א”צ כפול ואינו אלא מעלה אבל חל בלי תנאי ולכן אסורה לינשא. אבל ב”ח חדשות סי’ נ”ב חולק על נקודות הנ”ל. ואף דלכתחלה חוששים לרשב”ם מ”מ כאן שאמר המסדר מפורש שאין תנאי גם רשב”ם יודה.
בואו והפגינו בלילה
Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita
השבוע ביום חמישי י”ח אלול יום השנה לסבינו, המשגיח הגה”צ רבי חיים זאב פינקל זצוק”ל. סבינו היה דור שלישי לא רק להרבצת תורה ומוסר, אלא גם דור שלישי לאחריות ונשיאה בעול של הרבצת תורה, החל מהסבא מסלבודקה, הוא הגבר הוקם עול שהקים עולה של תורה מסלבודקה, שבזכות מעשיו ומכח פעולותיו זכתה ישיבת סלבודקה לתואר “אם הישיבות”, דרך זקנינו ראש הישיבה הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל אשר הרים את קרנם של בני הישיבות וראה לעצמו חובה לרומם ולגדל כל בן תורה וכל מקום תורה, וכמוהם סבינו זצ”ל אשר כל כולו היה הרבצת תורה וכל כולו להרבות פעלים לתורה להוציא יקר מזולל, וכל מעשה תוקפו וגבורותיו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים לעיר תל אביב של מעלה, אשר הרים בה את קרנה של תורה בהקמת ישיבת ‘היכל התלמוד’. הוא האיש אשר עמד לימין אביו באותם ימים של “נלכו ונחדש המלוכה”, הימים בהם הוקמה ישיבת מיר פה בארץ הקודש מתוך חלום ושאיפה להעתיק את אותה מסורת ולחדש ימיה כקדם.
יום השנה הוא יום של חשבון נפש, של דרישה ותביעה “מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי”, יעזרנו הבורא עולם ויתן לנו את הכח לפחות לשאוף למעשי אבותי.
***
בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא.
בעשרים ושמונה באדר הגיע בשורה טובה לכלל ישראל שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה.
שפעם אחת גזרה המלכות גזירה, שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, הממשלה אותה ממשלה והגזרות אותם גזרות, איזה ממשלה, איך היא רק דואגת לתושבים ולרווחתם שלא יעסקו בתורה. מה התושבים האלה עושים כל היום? מבזבזים את הזמן, שילכו להשתלב בשוק העבודה. עם כל כך הרבה אנשים שבמקום לעבוד רק יושבים ולומדים המשק לא יוכל להתקיים. וחוץ מזה, מי אם לא הממשלה שתדאג לאזרחים? הם לומדים בכולל וגוזרים על עצמם חיי דלות ועניות, איזה מסכנים בני המשפחות שלהם אין כמו הממשלה “שלא יעסקו בתורה”.
“ושלא ימולו את בניהם” – רחמנות, מה הם עושים לילדים המסכנים, בקושי הוא נולד וכבר הם עושים בהם מה שהם רוצים. הממשלה לא תשקוט ולא תנוח רק היא תדאג ותעבוד למען הילדים, “שלא ימולו את בניהם”.
“ושיחללו שבתות” – איזה מין דבר זה? מי שרוצה לקנות מוצא חנות סגורה? מי שיש לו תקלה במכונית יצטרך לחכות ליום ראשון? בן אדם שיש לו עסק חייב לתת שירות שבעה ימים בשבוע. זה נקרא ממשלה שדואגת לאזרח ממשלה שלא נותנת מונפול לרבנות לשלוט בשוק העבודה, “שיחללו שבתות”.
מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו, הלכו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. הלכו להתייעץ איך אפשר לקנות אותם? איפה ללחוץ ואיפה להפעיל קשרים? למי צריכים להחניף ולמי צריכים לשלם?
“אמרה להם צאו והפגינו בלילה”, עמדו וצעקו בלילה. “הלכו והפגינו בלילה”, ומה היה המסר של ההפגנה? “ואמרו לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות”.
ולכאורה לא מובן, איזה עצה זה להפגין בלילה? בלילה אנשים ישנים, הפגנות עושים ביום, חוסמים כבישים, סוגרים את הגישה למשרדי הממשלה, מה תועלת בהפגנה בלילה? ויתרה מזו, איזה טענה זו “לא אחים אנחנו”, בטח שאחים אנחנו, אתם לא זוכרים איך אבא שלכם עקץ את אבא שלנו ולקח לו את הברכות?
מה השאלה מה נשתנינו מכל האומות, וכי אתם לא אומרים ‘אתה בחרתנו’? מה ההיתממות הזאת מה זה הגזרות, וכי אתם לא מבינים שרוצים לחסל אתכם? רוצים שאתם לא תהיו אתם והפלא הגדול ביותר הוא שזה עובד, כי הגמרא מסיימת, “ובטלום”.
את הספור הזה שהיה בסלוצק שמענו מכמה מקורות והוא נמצא גם בספר שאל אביך של הגר”ש שבדרון זצ”ל:
הימים היו ימי ההשכלה, ימים שבהם גם כאלו שהיו לכאורה שומרי תורה ומצוות חשבו שאי אפשר להשאיר את הילדים בורים בלי ידע מינימלי של השכלה. כאז כן היום, הילדים צריכים לדעת עוד דברים, אי אפשר להתפרנס רק מללמוד, חייבים להכין אותם להתמודד עם העולם הגדול. זה מה שההיסטוריה תקרא לימים ‘תנועת ההשכלה’.
מאחר והרדב”ז היה לטעמם קיצוני, או כפי שקראו באותם ימים “חשוך”. ומאחר והוא עמד להם בדרכם, החליטו לנקוט בפעולות ייעול ולהביא עוד דיין לקהילה. הרב מאוד עסוק, אין לו זמן לכל דבר, צריכים לסדר לו עזרה. עוד דיין יביא תועלת גדולה. בפרט שהדיין החדש לא יהיה כל כך חשוך ובעיקר הוא יבין לצרכי בני הנוער ולרוח החדשה.
באותו היום (או באותה השבת) הגיע הרדב”ז לבית הכנסת ועלה על המדרגות לארון הקודש, פתח את הארון וכך אמר: רבש”ע, אילו יעקב דוד היה נגר, מישהו היה רב איתו? אילו יעקב דוד היה סנדלר, מישהו היה מתקוטט איתו? אילו יעקב דוד היה חייט, למישהו זה היה אכפת? אבל רבש”ע, למה רבים עם יעקב דוד? כי הוא לומד את התורה שלך. וכיוון שרבים אתי כי אני לומד את התורה שלך, רבש”ע אתה חייב לעזור לי. וכאן, פחד פחדים, הרדב”ז הסתובב לכיוון בית הכנסת ואמר: היות והביאו פה דיין כדי לפגוע פה ברב, אז כל אלו שהיה להם חלק בכך לא יוציאו את שנתם!
בעל ה’אבן האזל’ שהיה מהנוכחים במקום סיפר שהוא היה המום מהדברים. אבל לפני שהוא הספיק לומר משהו, ניגש להרידב”ז אדם גדול שהיה שם ושאל אותו: ואם הם יוציאו את שנתם, הרי יהיה חלול השם? ואז הרידב”ז עלה שוב לבימה ואמר: כיוון שאמרו שאם הם יוציאו את שנתם יהיה חילול השם, אז אני אומר שזה יהיה תוך חמישה חדשים!
למעט אחד, שמייד במקום בא לבקש סליחה מהרב, כל מי שהיה קשור לסיפור הזה לא יצא נקי.
הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת וזאת היתה העצה, הם לא הכתובת הכתובת היא במקום אחר “באו והפגינו בלילה” – תצעקו בלילה בשעה שרק אתם והבורא עולם שומעים. אין לכם מה לדבר עם עסקנים, לא עם השרים והמושלים ולא עם הממשלה, רק עם הבורא עולם. שלא תחשבו לרגע שאתם מדברים לדעת הקהל או למקבלי ההחלטות, רק לבורא עולם.
“הלכו והפגינו בלילה ואמרו לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות – יש רק הבדל אחד ביניהם ובינינו, רבש”ע שונאים אותנו רודפים אותנו רק כי קבלנו את התורה שלך, ואם שונאים אותנו ורודפים אותנו בגלל התורה שלך אתה חייב לעזור לנו. וההפגנה והטענה הזאת עזרה ובטלום. ולמה בטלום, כי הפניה הייתה לכתובת הנכונה.
בימים אלו של גזרות, בימים אלו של רדיפות, צריכים לפנות רק לכתובת אחת. אנחנו לא כאלה תלמידי חכמים כמו ששונאים אותנו וכמו שהם נותנים לנו בשנאתם חשיבות של תלמידי חכמים, ואם השנאה היא שנאה לתלמידי חכמים, הרי נבקש מבורא העולם הגנה המגיעה לתלמידי חכמים.
כתיבה וחתימה טובה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Message from a Mashkon
Parshas Ki Setzei
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
In this week’s parashah, the Torah tells us a halachah regarding a mashkon: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ — if you have a claim against someone, because you lent him money and the time of repayment arrived, then you have the right to take a mashkon, but you may not barge into the borrower’s house and take the mashkon yourself. Rather, you should go to beis din and ask for a mashkon. Although the borrower owes you money, and you have the right to take the mashkon, you should nevertheless display sensitivity to him and do so in a way that preserves his dignity.
The Chofetz Chaim, in the preface to his sefer Ahavas Chessed (in his own peirush, Nesiv Hachessed, Os Dalet), poses a question: What do the words מַשַּׁאת מְאוּמָה mean? Rashi understands this phrase to mean chov shel klum: Even if you are owed the smallest amount of money — a penny, a shekel — you are not allowed to take a mashkon by force. If so, wonders the Chofetz Chaim, it would seem that the Torah should really say the opposite: Even if you are owed a large amount of money, you still should not go and seize the mashkon yourself. The smaller the loan is, the less of a right the lender would think he has to take the mashkon, so why is the passuk emphasizing that this applies even to a very small loan?
The Chofetz Chaim offers a marvelous answer, one that yields new insight into our avodas hachessed. He cites another statement of Rashi, in Parashas Mishpatim (Shemos 22:25), where the Torah instructs the lender to return a mashkonhe has taken if it’s something that the borrower needs, such as clothing. The passuk says: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. From the double lashon of אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, Rashi derives that you have to do this repeatedly: Even if the borrower has not repaid his loan for many nights, and the lender still has the mashkon, the lender must keep on returning it, even up to a hundred times. By way of explanation, Rashi adds the words of the Midrash Tanchuma:
אמר הקב”ה כמה אתה חייב לי והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך אף אתה טול והשב טול והשב.
Addressing the lender, Hashem says, “How much do you owe Me? Every single night when you go to sleep, your neshamah comes up to Me, and when I judge it, the verdict is that it is guilty, and really I should not return it to you. Nevertheless, even though you owe me, I don’t collect — instead, I return your neshamah safely each day. You, too, should behave this way, returning the mashkon to the borrower every day even though he owes you.”
We have a longstanding, endless debt to Hakadosh Baruch Hu, the Chofetz Chaim says. If a person would keep this in mind, he would realize that no matter how large a claim he has against his friend — even if the friend owes him millions of dollars — that claim pales in comparison to the debt we owe Hakadosh Baruch Hu.
This, says the Chofetz Chaim, is the meaning of the passuk: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. True, the Torah is not referring only to a negligible debt of a penny or a shekel — it’s referring to a debt of thousands, millions, or billions as well. But that is nothing compared to how much we owe Hakadosh Baruch Hu — it’s מַשַּׁאת מְאוּמָה. How, then, can a person feel entitled to take advantage of the pauper who owes him money? You think he’s obligated to you? Is he more obligated to you than you are to Hakadosh Baruch Hu? Just as Hakadosh Baruch Hu continues to bestow chessed upon you day and night, you, too, should treat the borrower properly.
Endless Debt
I think the Chofetz Chaim is opening a new window for us on how to combat the yetzer hara that tries to prevent us from doing chessed. Often, when we help another person, the yetzer hara whispers to us, “You know, this person should be more appreciative. He keeps on bothering you and asking for your help.” And sometimes we feel that we have the right to stand up for ourselves and not continue the chessed. The Chofetz Chaim is giving us an insight into how we can access the kochos hanefesh to continue doing chessed even in the face of these arguments: We have to look at how Hakadosh Baruch Hu deals with us, and recognize how endlessly indebted we are to Him.
This idea is expressed in the zemiros of Shabbos, where we say: לוּ יִחְיֶה גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין לָא יֵעוֹל גְּבוּרְתֵּךְ בְּחוּשְׁבְּנַיָא. This can be understood to mean that even if a person would live a thousand years, he could not even begin to pay Hakadosh Baruch Hu back for His chassadim.
This ocean of Hashem’s chessed that we’re constantly swimming in is the ultimate mechayev for us to do chessed with others.
Carrying it Forward
Taking this a step further, why does the way Hakadosh Baruch Hu conducts Himself with us obligate us to behave the same way toward others?
On a simple level, it’s because it’s only proper that we follow His example and deal with others the way He deals with us.
But maybe there’s a deeper reason. Hakadosh Baruch Hu continues to bestow chessed upon us even though we are undeserving, as Rashi says in Parashas Mishpatim, and as we express in Bircas HaGomel when we say: הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב. The Mishnah Berurah explains that the words הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים to mean that Hashem continues to do chessed for us even though we’re indebted to Him, both for the many chassadim He does for us and for our bad deeds. His persisting in doing kindness for us despite our indebtedness magnifies our obligation of gratitude.
How do we repay Hakadosh Baruch Hu for this massive debt?
The rosh yeshiva, Rav Chaim Shmulevitz, gave a shmuess on the yahrtzeit of R’ Yerucham, which is recorded in Sichos Mussar, and in it he talked about how to show hakaras hatov to a rebbi. I think he was alluding to how to show hakaras hatov to Hakadosh Baruch Hu as well. He explained that some people want you to pay them back for the good you do for them, but a rebbi is different — the way to repay a rebbi is not by saying thank you or by giving him a check, but rather by taking what he gave you, appreciating it, and carrying it forward. A rebbi invests you with a mehalach in Torah and avodah, and his ultimate ratzon is that you should take that further.
We could definitely say the same about Hakadosh Baruch Hu.
When Hakadosh Baruch Hu bestows chessed and shefa upon us, in both gashmiyus and ruchniyus, His ultimate goal is that we should carry that chessed forward. Considering the way He does chessed for us, without a cheshbon — even though we owe Him so much, we can never argue, “This pauper owes me, and when is he going to pay me back? Look how much I did for him already!” You have to continue returning his mashkon even a hundred times! Our hakaras hatov to Hakadosh Baruch Hu is what obligates us to continue doing that for the borrower.
We can apply this lesson to the days of Elul as well. Elul, we know, is a time of אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. But another remez to Elul is found, as the Chayei Adam notes, in the passuk: אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, which is referring to bein adam lechaveiro. Perhaps these are not two disparate ideas, but are, rather, connected: One of the ways in which we fulfill the precept of אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי is by reciprocating Hashem’s chessed and mirroring His conduct through doing chessed ourselves, through giving to a fellow Yid, through showing sensitivity, and continuing to give: אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
From the Chofetz Chaim we learn that when we are challenged with an opportunity of chessed, and the yetzer hara wears us down with arguments that we’ve done enough, and we don’t owe the other person anything, then we should remind ourselves of our enormous debt to Hakadosh Baruch Hu and spur ourselves to follow in His ways, by taking the kindness He does for us and carrying it over to our friend.
May this be a zechus for us during these days of Elul, and may we be zocheh to an uplifting Elul.
Gut Shabbos.