דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

והיה אם לא תשמע בקול ה’ אלקיך (כח,טו)
אמר מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה: פלא הוא שכאשר מתעורר באדם ספק על בריאותו ל”ע, הרי שדורש הוא ברופאים ומוציא ממונו וכוחו לברר את מצבו, אך בהתקרב ימי הדין שבהם נגזר על בריאותו של האדם ועל חייו אין הוא מתעורר מכך וצריך לעמול עמל רב כדי לעורר נפשו.

אלא שהאדם נברא באופן ש”אדם לעמל יולד”, שכל עניין רוחני יבוא לו רק בעמל ויגיעה, וכמש”א חז”ל “לא יגעת ומצאת, אל תאמין”. עבודת האדם היא לעורר את ליבו ולהעלות בזכרונו את ההפרעות שעבר בשנה החולפת ועי”ז לעורר את ליבו לכך שבימי הדין תגזר עליו שנה טובה ללא כל הפרעות אלו.

המחשבה שמפריעה לעבודה זו היא שהקב”ה ותרן. אך ע”י שיתבונן האדם בתוכחה שבפרשה יראה באופן מוחשי שהכל ניתן מבורא העולם נותן התורה. שהרי מי יכול לומר דברים נוראים כאלה? רק מי שיכול להוציאם לפועל! כפי שאכן במשך הדורות התקיימו הקללות ה”י.

כאן רואים אנו את חומר המשפט. התבוננות זו מבטלת את המחשבות כי הקב”ה ותרן, כי “עז מלך משפט אהב”. אין המשפט ניתן לביטול.

אך עלינו לדעת כי הקב”ה הבטיחנו “ואתה תמשול בו”, האדם יכול לשלוט על יצרו הרע. ע”י שידרוש את ה’ ולא ינוח ולא ישקוט מהמלחמה עם יצרו, ילמד מוסר ויעורר את לבבו יזכה לעמוד בדין ולהכתב ולהיחתם לשנה טובה.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

מתוך הספר “נס ההצלה של ישיבת מיר” שנכתב ע”י תלמיד הישיבה הגאון רבי אלחנן יוסף הרצמן זצ”ל המתאר את חודש אלול בשנחאי בימי סוף מלחמת העולם השניה:

לאחר כניעת יפן
אלול תש”ה. המאורעות שקרו רק זה עתה: הטלת פצצות האטום על יפן, כניעתה, כיבוש שנחאי בידי צבא סין הלאומנית. האפשרויות שלנו עתה עם סיום המלחמה, באופן טבעי יכלו לעורר התעניינות מסויימת.

המשגיח, מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה, שראה בכך הפרעה במצב העבודה של אלול המקובל בישיבה, יצא בדברים חוצבי להבות אש להסיח את הדעת מכל עניין צדדי ולעבוד בתורה ויראת שמים בלי כל היסח הדעת כלשהוא כבתקופת אלול של שנים עברו.

הוא הוסיף בדרישתו: איך יתכן שלאחר שנעשו לנו ניסים גלויים לאין ספור במשך כל המלחמה, נוריד דוקא כעת באלול את מתח עבודת ה’ המקובל בישיבה, הלא להיפך צריך להיות, כי כל זה מחייב התעלות נוספת עוד יותר.

ואכן כך היה, למרות הניסיונות הללו שהיו לגמרי לא קלים, היו ימי אלול תש”ה והימים הנוראים של שנת תש”ו בעבודה מאומצת ומחושמלת שאין לתאר.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

קריאת התוכחה

ע’ רמ”א נ”ג י”ט בשם או”ז מי שהוא שונא לש”ץ לא יעלה לס”ת כשקורא התוכחה. וע’ ד”מ קל”ט א’ בשם מהרי”ל דבקריאת תוכחה של משנה תורה שנאמרה בלשון יחיד יש לחוש לקרות בהן ולכן נוהגים לקרות בהן מי שירצה אבל בתוכחה דאם בחקתי אין לחוש והמנהג לקרות ג”כ שם מי שירצה.

וע’ מ”ב תכ”ח י”ז וז”ל מהרי”ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לזה אין קפידא וכו’ ובהרבה מקומות נוהגין שהש”ץ הקורא בעצמו עולה ונכון הוא ואפילו אם הוא כהן יכול לקרות וכו’ עכ”ל. וע”ש עוד בב”ה דמה שנוהגין שהקורא בעצמו עולה הוא עצה דלא ליתי לאנצויי, (ומשמע שאם ירצה מישהו לעלות הרשות בידו, אבל במ”ב הביא ממהרי”ל דמשמע שהקפיד דדוקא השמש ששוכרין אותו יעלה). (ובמ”ב משמע הטעם שאין קוראים לאיש הוא מחשש שלא יעלה ובזה יש קללה שיתקצרו ימיו).

וע”ע מנחת אלעזר ח”א ס”ו שהמנהג שהקורא עולה (וכ”כ המ”ב). והביא שם שהאריז”ל היה עולה לתוכחות. והביא כן ממג”א תכ”ח ח’ בשם כנה”ג דמנהג ספרד שהחכם עולה.

(וע”ש באריכות במה שנהגו באיזה מקומות שאין מברכים על התוכחות, ומשיג ע”ז, והביא ממחנה חיים שמיישב המנהג כי השמש אינו קורא לעולה זה ותמה עליו וכי הברכה תולה בקריאת השמש.

וע’ הר הכרמל י”ב ושו”מ מהדו”ה ט’ דיש שקוראים בלי עולה ובלי ברכה, וע’ האלף לך שלמה נ”ט ומנחת אלעזר ח”א ס”ו נגד זה.

וע’ מחנה חיים ח”ג או”ח ט”ז שבמונקטש היו קורין פ’ התוכחה בלי עולה כלל. (וע”ש מעשה במי שעלה בעצמו ואמר כי הוא היה בעל עבירה כי הניח הס”ת בלי עולה והיה בזיון).

וע”ע שו”מ ח”ג קע”ז במי ששוכרים אותו לעלות לתוכחה אם יש בזה שכר שבת. ובמ”ב הנ”ל כתב לקרות להשמש ששוכרין אותו לזה, ולכא’ כוונתו שהוא השמש כל השנה אלא שוכרים אותו גם לזה, וא”כ אין בזה שכר שבת.

וע’ ב”ה תכ”ח ד”ה בפסקים, נגד אלו שאין רוצים לעלות לתוכחה, וכמו מי שמכסה עיניו שלא יראה המכשול ברה”ר.

וע’ לקט יושר עמ’ 55 א’ מן הבחורים רצה לעלות ולא הניחו הגאון ושלח אחר זקן אחר שהיה בבהכ”נ של הקהל, וקרא אותו זקן וכו’ ואחר כך אמר לו מי שברך פלוני בר פלוני בעבור שקיבל עליו תוכחת התורה, בשכר זה יצילהו הקב”ה וכו’.

וע’ ס”ח תשס”ו לא יקראו ת”ח לתוכחה מחשש שיתקיים מה שאמר. וע”ש ס”ח תשס”ח שלא יחשוב הקורא על העולה, ומובא במג”א, ומשמע דאם חושב יתקיים

ארך אפים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

״וידעת כי ה’ אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו״. (דברים ז,ט—י).

וכתב הרמב״ן: ״ועוד תדע וכו׳ והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך. ותדע כי הוא משלם לשונאיו גמול רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם. והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, אעפ״י שיש רשע מאריך ברעתו לא יהי׳ לו כך רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. וכו׳ וכמו שאמרו: אמר ר׳ מיאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפיים לרשעים בעוה״ז, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן לעוה״ז, או שמא יצאו מהן צדיקים, וכו׳ וכל אלו אינם בכלל שונאיו עכ״ל.

שתי מדות ישנן, או שנכלל ב״אוהביו ושומרי מצותיו״, ואז מדת הקב״ה ״שומר הברית והחסד״. או ח״ו בכלל ״שונאיו״, ואז המדה ״להאבידו״. וחידש הרמב״ן שאפי׳ רשע גמור שלא עשה טוב מימיו חוץ מפעם אחת בלבד, יצא מכלל ״שונאיו״ ונכנס בכלל ״אוהביו״ והקב״ה שומר לו את הברית והחסד ומשלם שכרו.

ואפי׳ רשע שכל ימיו שרשרת מעשי רצח ואכזריות מאין כמותם, ופעם אחת ויחידה עשה מצוה קלה שלא הבחין בה אדם, ואולי אף הוא עצמו לא הרגיש בעשייתה, כנבוכדנצר הרשע שבזכות ד׳ פסיעות שפסע זכה להיות מלך על כל העולם (סנהדרין צו), שמר לו הקב״ה חסד פסיעותיו שעל ידן יצא נבוכדנצר הרשע מכלל ״שונאיו״ של הקב״ה.

זו היא מדת ״ארך אפיים״ שבי”ג מדות החסד, שעלי׳ אמרו ״ארך אפיים״ לצדיקים ולרשעים. כדאיתא בסנהדרין (קיא) ״תניא, כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וכותב “ארך אפים”, אמר לפניו: רבש”ע ארך אפים לצדיקים, א”ל: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו!״

אדון הנביאים, רועה צאן הקב״ה, לבו אינו שלם עם ״ארך אפים״ לרשעים, זה לא כשורה בעיניו. וז”ל חז״ל (פסיקתא דר״ב פסקא כו) ״אמר ר’ יצחק: על הכל הודה משה חוץ מדבר אחד, אמר משה לפני הקב״ה: רבון העולמים, אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו, הוי גובה ממנו מיד! אמר לו הקב״ה: חייך שתצטרך לה״.

ומה קושי הי’ בדבר? מה איכפת לו למשה אם גם הרשעים נהנים מחסדו של הקב״ה, ההייתה עינו הטובה צרה בהם? ח״ו! אלא היא הנותנת, אילו היתה מדת ארך אפים לרשעים לחובתם, ולו היתה לתכלית האבידם מארץ החיים, לא היתה בזה פליאה ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? אבל לא כן היא, זו מדת חסד. אותו ״ארך אפים״ לצדיקים כלרשעים. והנה ״לצדיקים״ שפיר, שמתוך שאין משתלמין שכרן בעוה״ז הם נשכרים אלף מונים, שמוצאים שולחנם שלם בעוה״ב, ואם היו מקבלים שכר בעוה״ז, הי׳ נחסר חלקם בעולם הנצח, או שהי׳ נשאר בהם פגם כלשהו ח״ו שהיו צריכים למרקו בגיהנם. כל זה נמנע מהם בחסד שמחליף להם הי”ת צער נצחי בצער חולף, ו״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז״. כדאי הוא להם חסד והנאה לאין קץ. אבל ״ארך אפים״ לרשעים, שמאריך להם ״פנים זעומות” וממתין להם מחרון אפו לשלם פורענותם בעוה״ב, ורגע אחד של יסורים בגיהנם קשה מכל יסורי איוב שבעים שנה כמ״ש הרמב״ן, מה חסד יש כאן? איפה חשבון החסד? הוא הדבר הקשה ש״לא הודה עליו משה״.

התשובה היא, אמרו בתוס’ (עירובין כב. ד״ה ארך). ״ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד, וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם לעוה״ב, וגם זה לטובה, שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה״ עכ״ל.

טובה גדולה היא, שכן ״חיים״ הם מקבלים, ו״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״, אפשרות תיקון ניתנת להם, פתח תקוה והצלה. החיים הם החסד הגדול ביותר, ולא רק בשעה שעושין מצוות או תשובה שהיא שעה יפה מכל חיי העוה״ב, אלא האפשרות הטמונה בחיי העוה״ז לזכות לחיי עולם היא המחתימה כל שעה בחיי העוה״ז בחותם של “חסד עולם״.

ולא זו בלבד, אלא כל העולם שנברא בחסד דכתי׳ ״עולם חסד יבנה״ נברא בשביל כל אחד, בין צדיק בין רשע. כל אחד חייב לומר ״בשבילי נברא העולם״. ולא שנברא פעם, אלא כל יום ויום הבריאה מתחדשת בשבילו. ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית״ למען הרשעים כלמען הצדיקים.

כשם שהעה”ז חסד לצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות, כך הוא חסד לרשעים, כי גם בידם לשוב ולזכות. כדאי הדבר ליצור ולחדש עולם מלא, וכדאי הוא ליברא בעשרה מאמרות למען הרשעים, אף שע״י כן אפשרית תוצאה של ״ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות״, אך זאת גורם האדם לעצמו ואשמו בראשו, הקב״ה עושה עמו רק חסד.

גם התורה ניתנה לכל יחיד, לכל ישראל יש חלק המיוחד לו בתורה. מה חלקו? מה שיכול להשיג בה. ברור שאם אינו לומד ולא מקיים נוח לו שלא קיבלה משקיבלה. אך כל עוד שמחובר אל החיים ובידו לשוב לתורה החסד קיים.

אלול ועשרת ימי תשובה עתים הם שקבען הקב״ה, מקור החסד והרחמים, לימי התקרבות בינו לבנ”י. לכולם! בין לצדיק גמור, בין לבינוני או לרשע גמור, מדה אחת לכולם. מלבד זאת שמאריך הקב״ה אפים לרשעים, מתקרב אליהם בחסד וברחמים. וכולן בכלל! חוץ מזה שנוהגת בו המדה — ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, זה שלא נמצא בו טוב מימיו, גם לא תקוה שישוב ולא צדיק שיצא מחלציו, שאם יש בו אחת משלש הללו אינו בכלל ״שונאיו״ אלא בכלל ״אוהביו ושומרי מצותיו״, כמש”כ הרמב״ן. והרשע הלז שבאמת כולו פשע ורשע ואין תקוה לאחריתו, בכהאי גונא ״להאבידו״, זה החסד היחידי שנותר עבורו.

אמרו חז״ל (ר״ה טז:) ״אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנן: ג’ ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונין תלויין ועומדין מר״ה ועד יוהכ״פ״.

וכתב הרמב״ן (ריש שער הגמול): זה שאמרו צדיקים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלוה, וכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. אלא כך היא המדה, וכשהצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לו לשלם שכר טוב בעוה״ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לחיים. כלומר: פוסקין לו חיים ושלום בעושר ונכסים וכבוד. נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונכתב בר״ה למיתה וכו׳. ונמצא זה רשע גמור בדינו עכ״ל.

צדיקים ורשעים אלו לא צדיקים ורשעים ממש, אלא אלו שהדין נותן לשלם שכרם ולהאריך חייהם, ואף הרשע היותר גדול, הוא מהצדיקים הגמורים בדין זה. וכן איפכא, אפילו הצדיק הגמור אם נכשל בעבירה אחת ונידון למיתה ח״ו, נקרא כאן רשע גמור.

ולפי האמור ש״מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעוה״ז״, הרי אם יש תקוה שיחזור בתשובה, הוא נכתב ונחתם בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים. ואף הרשע המאריך ברעתו ומוסיף כל שעה על פשעיו, מ״מ כל עוד יש תקוה שישוב הרי זה ״צדיק גמור״. ״כי טוב לכלב החי מהאריה המת״ – טוב לו לרשע החי. ומה נורא מה שאמרו (קהלת רבה ז טו) ״כל זמן שאדם חי הקב״ה מצפה לו לתשובה. מת, אבדה תקותו. שנאמר ״במות אדם רשע תאבד תקוה״. כל חייו של הרשע כביכול יש תקוה למעלה, הקב״ה חפץ ומיחל לתשובתו, וכותבו משום כך בספרן של צדיקים גמורים לחיים. ובמות הרשע אבדה כביכול תקותו.

זאת ועוד, אפי׳ אין תקוה שישוב ושמץ טוב אין בו, אם יש תקוה שיצאו ממנו בנים צדיקים חסד הקב״ה עליו לכותבו בספרן של צדיקים גמורים.

״שכן מצינו, האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי״ (שם), עם כל אלו האריך הקב״ה פניו ונתן להם חיים שלא היו ראויים להם אך ורק בגלל הבנים הצדיקים שעתידים לצאת מהם. בא וראה שלא ב״חיים״ סתם זכו, אלא ב”נצח״. שהרי יש חלק לאחז בעוה״ב בזכות חזקיהו, ולאמון בזכות יאשיהו. כדאי׳ בסנהדרין (קד.) ״מפני מה לא מנו את אמון (באלו שאין להם חלק לעוה״ב), מפני כבודו של יאשיהו וכו’ ברא מזכה אבא! השתא דאתית להכי, אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו״. נמצא שע״י מדת ״ארך אפים” זכו לעוה״ב לנצח נצחים.

ופשר דבר, כי איך יתכן שממקור הרשע יצא ויפרח פרי טהור וקדוש כזה? הא גופא פלאי פלאות! וכבר עמד הנביא ע”כ במדרש (במדבר רבה יט,א) ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ — כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעוה״ז, מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!״

למה באה השאלה בצורה כפולה ומשולשת אם לא לגודל עצמתה?! אין זאת אלא גזירת מלך העולם. ואם בינתנו קצרה מהשיג, היד ה׳ תקצר? הקב״ה בוחן כליות ולב מוצא בתוך תוכו של הרשע הטמא שורש קדושה שראוי לעשות פרי. וכשם שמצינו לאידך גיסא מש״כ הרמב״ן פ׳ נצבים על הכתוב: ״פן יש בכם שורש פורה רוש ולענה״, ופי׳ שהכונה על הדורות הבאים, אלא ש״משורש מתוק לא יצא מר״ ״והוא סוד גדול״ עיי״ש. א״כ ה״ה להיפך, משורש מר לא יצא מתוק, ואם יצא אות הוא שלא הי’ השורש מר מוחלט. וכן מה שאמרו: ״עוה״ב מעוה״ז״, גם זה ״טהור מטמא״.

שנינו: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה”ז מכל חיי העוה”ב״ (אבות פ״ד) הרי שטמון בעוה״ז שורש כל חיי העוה”ב.

נמצא, שברשע גמור כאחז, אשר מצד עצמו אין לו חלק לעוה״ב, אך עדיין יש בו ניצוץ של קדושה הראוי להתעלות לאור יקרות כחזקיהו מלך יהודה. לאחר שיזדכך מטומאתו ולאחר שיוסרו כל מעשי רשעו בגיהנם, ישאר בו הניצוץ הטוב ממורק ומצוחצח, ועל ידו יזכה לחיי עולם. ומי גרם לו שהגיע לכך? ארך אפים!

חסד ה״חיים״ הוא הגדול בבריאה. ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ — השעה הזאת שנוצלה כדבעי, הקנתה לו עולם נצחי. היש אדם שיכול להעריך גודל החסד שבמתן השעה ההיא?! כל שעה כשרה לכך, ״מה יקר חסדך״!