דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ וגו’ (כח, א)
והיה אם לא תשמע בקול ה’ וגו’ (כח, טו)
סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי (תהלים קיט, קכ).

ראה דוד את משפט ה’ כי עמוק הוא ונחרד עד שנעשה בשרו חידודין כמסמרים.

אמר מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה: כדי לקבל מושג בעומק הדין, נראה מדברי חז”ל (יבמות קכא:) שהקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ופי’ הראשונים: אדם אינו מרגיש במשב רוח קליל, אולם למראה תנודת חוט השערה יודע הוא כי נושבת הרוח. כך אצל הצדיקים, בעינינו לא נמצא בהם חטא כלל, אולם אנו רואים את הדינים הבאים עליהם ומתוך כך יודעים שיש לקב”ה תביעה עליהם, וכל חטאיהם כחידה סתומה בעינינו, ורק העונש מגלה שנמצא בהם נדנוד של חטא.

וזה מה שאמר דוד המלך ע”ה בראותו את עומק הדין: “סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי”. אלא שמתוך עומק מידת הדין הוסיף דוד ולמד גם את גודל מידת הרחמים, שאם על דקות החטא כחוט השערה מדקדק הקב”ה כך, על אחת כמה וכמה במידה טובה, שמדקדק הקב”ה במעשיו הטובים של האדם אפי’ הדקים יותר מחוט השערה ולמעלה מהשגת אנוש. וזה מה שאמר דוד המלך ע”ה “זכרתי משפטיך מעולם ה’ – ואתנחם” (קיט,נב), והיינו, שכאשר מתבונן בעומק חומר הדין ורואה את רצון ה’ שיהיה הלב נקי וטהור אפי’ מפגם כחוט השערה, זאת נחמתי- משום שקל וחומר שבמידת הרחמים מדקדק הקב”ה לשלם שכר טוב לא רק על עצם המצווה אלא גם על כל נטיה ומחשבה טובה של האדם, ואפי’ הדקה יותר מחוט השערה.

חוטים דקים ועדינים אלה של נטיות לב האדם לטוב ולמוטב, הם ספרי הזיכרון שנפתחים לפניו ית’ ביום הדין.

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה

נלב”ע י”ח באלול תשכ”ה

מתוך שיחה לחודש אלול

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה
י”ח באלול תשכ”ה
אישיותו של מרן המשגיח הגאון הרב חיים זאב פינקל זצללה”ה בלטה במיוחד במידת החסד שפיעמה בקרבו. דאגתו ורגישותו לזולת הייתה לשם דבר ותלמידי הישיבה ראו בו כאב רחום ודואג לכל אחד ואחד מהם, גם לאחר שהתחתנו ועזבו את הישיבה.

בצעירותו למד מרן המשגיח זצ”ל תורה אצל אביו מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, ולאחר מספר שנים נסע לבריסק והיה מראשוני תלמידיו של מרן הגרי”ז זצוק”ל. לאחר מכן עלה לארץ הקודש ונכנס ללמוד בישיבה אצל זקנו, מרן הסבא מסלבודקה זצוק”ל, בחברון.

בתקופת לימודיו בחברון, הייתה סבתו הרבנית הצדקת ע”ה בגיל מופלג והחלה לשכוח את רזי הבישול. בשל כך התבשילים שהייתה מבשלת היו בטעמים שונים בתכלית מהמכוון. הנכד הרגיש חיים זאב, הקפיד לבוא מידי שבת ולאכול מן הצ’ונט שהכינה, והיה מודה לסבתו ומשבח את טעמו ברבים ומבקש עוד מן המאכל אשר לא ערב לחיכו כלל, כל זאת כדי לכבד ולשמח את סבתו וכדי לשבור את מידת התאווה שבו.

סיפור נוסף סיפר בנו הגאון רבי משה זצ”ל: כאשר שהה רבינו באמריקה במטרה לאסוף כספים לטובת הישיבה הקד’, מידי יום היה ניגש אליו יהודי עני ומבקש נדבה. לאחר מספר ימים נעדר העני מביתו למשך כשבוע ורבינו לא נתן לו את הצדקה היומית שלו. כעבור שבוע פגש רבינו את העני, ובמידת החסד שבו חישב מיד מה הסכום שהיה נותן לו אילו היה ממשיך להגיע אליו כל יום ונתן לו את כל הסכום.

רגישותו הרבה של רבינו זצ”ל באה לידי ביטוי גם בתפילותיו, כאשר היה עובר לפני התיבה בישיבה הקד’ בימים הנוראים ומרגש בתפילתו את הציבור כולו.

ע”פ הספר אורות ממיר

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

אסור מקלה אביו

סנה’ פ”ה ע”א היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב בא אחר והכהו וקיללו פטור והוינן בה מאי שנא בנו ומאי שנא אחר וכו’ אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנלן דמקשינן הכאה לקללה, אי הכי בנו נמי כדאמר רב פינחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה. אי הכי אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקוים שבעמך, אי הכי בנו נמי, מידי דהוה לאחר מיתה (פי’ דאמרו שם עמוד ב’ ת”ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה).

ומבואר בגמרא דבאינו עושה מעשה עמך פטור הבן על הכאת אביו. וכן מבואר ביבמות כ”ב דשם אמרו מי שיש לו בן מכל מקום חייב על מכתו וקללתו ואמרו בגמרא מ”מ לאתויי ממזר ומקשה קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך.

והקשו תוס’ ביבמות מהמשך הגמרא בסנה’ שאמרו לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ותירצו דהתם מיירי בשעשה תשובה. (ובאמת בגמרא שם איבעיא להו בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ובסוף אמרו מאי הוי עלה והביאו הא דאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, ולתוס’ צ”ל דכל ספק הגמרא היה אם עשה תשובה, מיהו קשה מה יש להסתפק בזה כלל ועוד קשה א”כ מה הוכיח הגמרא מברייתא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב וסד”א במסרב לצאת ומנלן דאיירי אחר שעשה תשובה).

מיהו ברי”ף שם כתב (דף ה’ ע”א) וז”ל אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לו לבן להכותו לאביו ולקללו דגרסינן בסנה’ וכו’ לכל אין הבן נעשה שליח לאביו לא להכותו ולא לקללו וכו’ עכ”ל. וכ”כ הרמב”ם פ”ה מממרים הי”ב ושו”ע רמ”א ד’.

וע”ע מכות י”ב ע”א דמקשה הגמרא איך הבן נעשה גואל הדם להרוג אביו והא אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו בב”ד. והקשה שם הריטב”א דהך דינא אינו אלא בשעשה תשובה ותי’ דכאן איירי בשוגג והוי עושה מעשה עמך (וכוונת הגמרא להוכיח דאף שמכה אביו משום המצוה או כבוד שמים כסברת הגמרא סנה’ פ”ה ע”א, מ”מ אסור להכות את אביו וה”ה לענין גואל הדם אף שהוא מצוה). מיהו הקשו עליו אמאי לא מוקי הגמרא דאיירי בהרג במזיד וע”ש בעל”נ שתי’ דלא רצה הגמרא לאוקמי בזה. אכן קו’ הריטב”א הוא לדעת התוס’, ובהעמק שאלה קל”ד ב’ כתב שהשאלתות והרי”ף ורמב”ם הוכיחו כשיטתם מההיא סוגיא דמכות, וביותר שהרמב”ם הביא דין דאינו נעשה גואל הדם גם אם אביו הרג במזיד וע”כ שהרמב”ם לשיטתו דגם באינו עושה מעשה עמך אסור להכותו. וכ”כ אג”מ יו”ד ח”א קל”ד בסופו שהרמב”ם אזיל לשיטתו.

אכן בעיקר שיטת הרי”ף והרמב”ם הקשה הגר”א רמ”א ו’ וז”ל אבל בלא עשה תשובה אין לחלק בין איסור לחיוב דהא עושה מעשה עמך לא כתיב אצל חיוב דפריך גמ’ מינה אלא אצל איסור עכ”ל.

ותי’ בקוה”ע י”ז דהא דאמרו בגמרא עושה מעשה עמך לענין להכותם ולקללם היינו באמת דאין בהם איסור של מכה אביו כיון דיליף לה מלא תקלל חרש אלא דמ”מ אסור משום ארור מקלה אביו ועל זה לא נאמרה דין עושה מעשה עמך.

ארך אפים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Chaim Zev Finkel, zt”l

״וידעת כי ה’ אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו״. (דברים ז,ט—י).

וכתב הרמב״ן: ״ועוד תדע וכו׳ והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו יראי שמו לאלף דור בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך. ותדע כי הוא משלם לשונאיו גמול רשעם אל פני כל אחד מהם להאבידו כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם. והמדה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, אעפ״י שיש רשע מאריך ברעתו לא יהי׳ לו כך רק מפני המדה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. וכו׳ וכמו שאמרו: אמר ר׳ מיאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפיים לרשעים בעוה״ז, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן לעוה״ז, או שמא יצאו מהן צדיקים, וכו׳ וכל אלו אינם בכלל שונאיו עכ״ל.

שתי מדות ישנן, או שנכלל ב״אוהביו ושומרי מצותיו״, ואז מדת הקב״ה ״שומר הברית והחסד״. או ח״ו בכלל ״שונאיו״, ואז המדה ״להאבידו״. וחידש הרמב״ן שאפי׳ רשע גמור שלא עשה טוב מימיו חוץ מפעם אחת בלבד, יצא מכלל ״שונאיו״ ונכנס בכלל ״אוהביו״ והקב״ה שומר לו את הברית והחסד ומשלם שכרו.

ואפי׳ רשע שכל ימיו שרשרת מעשי רצח ואכזריות מאין כמותם, ופעם אחת ויחידה עשה מצוה קלה שלא הבחין בה אדם, ואולי אף הוא עצמו לא הרגיש בעשייתה, כנבוכדנצר הרשע שבזכות ד׳ פסיעות שפסע זכה להיות מלך על כל העולם (סנהדרין צו), שמר לו הקב״ה חסד פסיעותיו שעל ידן יצא נבוכדנצר הרשע מכלל ״שונאיו״ של הקב״ה.

זו היא מדת ״ארך אפיים״ שבי”ג מדות החסד, שעלי׳ אמרו ״ארך אפיים״ לצדיקים ולרשעים. כדאיתא בסנהדרין (קיא) ״תניא, כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וכותב “ארך אפים”, אמר לפניו: רבש”ע ארך אפים לצדיקים, א”ל: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו!״

אדון הנביאים, רועה צאן הקב״ה, לבו אינו שלם עם ״ארך אפים״ לרשעים, זה לא כשורה בעיניו. וז”ל חז״ל (פסיקתא דר״ב פסקא כו) ״אמר ר’ יצחק: על הכל הודה משה חוץ מדבר אחד, אמר משה לפני הקב״ה: רבון העולמים, אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו, הוי גובה ממנו מיד! אמר לו הקב״ה: חייך שתצטרך לה״.

ומה קושי הי’ בדבר? מה איכפת לו למשה אם גם הרשעים נהנים מחסדו של הקב״ה, ההייתה עינו הטובה צרה בהם? ח״ו! אלא היא הנותנת, אילו היתה מדת ארך אפים לרשעים לחובתם, ולו היתה לתכלית האבידם מארץ החיים, לא היתה בזה פליאה ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? אבל לא כן היא, זו מדת חסד. אותו ״ארך אפים״ לצדיקים כלרשעים. והנה ״לצדיקים״ שפיר, שמתוך שאין משתלמין שכרן בעוה״ז הם נשכרים אלף מונים, שמוצאים שולחנם שלם בעוה״ב, ואם היו מקבלים שכר בעוה״ז, הי׳ נחסר חלקם בעולם הנצח, או שהי׳ נשאר בהם פגם כלשהו ח״ו שהיו צריכים למרקו בגיהנם. כל זה נמנע מהם בחסד שמחליף להם הי”ת צער נצחי בצער חולף, ו״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז״. כדאי הוא להם חסד והנאה לאין קץ. אבל ״ארך אפים״ לרשעים, שמאריך להם ״פנים זעומות” וממתין להם מחרון אפו לשלם פורענותם בעוה״ב, ורגע אחד של יסורים בגיהנם קשה מכל יסורי איוב שבעים שנה כמ״ש הרמב״ן, מה חסד יש כאן? איפה חשבון החסד? הוא הדבר הקשה ש״לא הודה עליו משה״.

התשובה היא, אמרו בתוס’ (עירובין כב. ד״ה ארך). ״ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד, וזעומות לרשעים ומאחר פורענותם לעוה״ב, וגם זה לטובה, שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק דהוי נמי לטובה״ עכ״ל.

טובה גדולה היא, שכן ״חיים״ הם מקבלים, ו״מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון״, אפשרות תיקון ניתנת להם, פתח תקוה והצלה. החיים הם החסד הגדול ביותר, ולא רק בשעה שעושין מצוות או תשובה שהיא שעה יפה מכל חיי העוה״ב, אלא האפשרות הטמונה בחיי העוה״ז לזכות לחיי עולם היא המחתימה כל שעה בחיי העוה״ז בחותם של “חסד עולם״.

ולא זו בלבד, אלא כל העולם שנברא בחסד דכתי׳ ״עולם חסד יבנה״ נברא בשביל כל אחד, בין צדיק בין רשע. כל אחד חייב לומר ״בשבילי נברא העולם״. ולא שנברא פעם, אלא כל יום ויום הבריאה מתחדשת בשבילו. ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית״ למען הרשעים כלמען הצדיקים.

כשם שהעה”ז חסד לצדיקים העוסקים בתורה ובמצוות, כך הוא חסד לרשעים, כי גם בידם לשוב ולזכות. כדאי הדבר ליצור ולחדש עולם מלא, וכדאי הוא ליברא בעשרה מאמרות למען הרשעים, אף שע״י כן אפשרית תוצאה של ״ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות״, אך זאת גורם האדם לעצמו ואשמו בראשו, הקב״ה עושה עמו רק חסד.

גם התורה ניתנה לכל יחיד, לכל ישראל יש חלק המיוחד לו בתורה. מה חלקו? מה שיכול להשיג בה. ברור שאם אינו לומד ולא מקיים נוח לו שלא קיבלה משקיבלה. אך כל עוד שמחובר אל החיים ובידו לשוב לתורה החסד קיים.

אלול ועשרת ימי תשובה עתים הם שקבען הקב״ה, מקור החסד והרחמים, לימי התקרבות בינו לבנ”י. לכולם! בין לצדיק גמור, בין לבינוני או לרשע גמור, מדה אחת לכולם. מלבד זאת שמאריך הקב״ה אפים לרשעים, מתקרב אליהם בחסד וברחמים. וכולן בכלל! חוץ מזה שנוהגת בו המדה — ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, זה שלא נמצא בו טוב מימיו, גם לא תקוה שישוב ולא צדיק שיצא מחלציו, שאם יש בו אחת משלש הללו אינו בכלל ״שונאיו״ אלא בכלל ״אוהביו ושומרי מצותיו״, כמש”כ הרמב״ן. והרשע הלז שבאמת כולו פשע ורשע ואין תקוה לאחריתו, בכהאי גונא ״להאבידו״, זה החסד היחידי שנותר עבורו.

אמרו חז״ל (ר״ה טז:) ״אמר ר׳ כרוספדאי אמר ר׳ יוחנן: ג’ ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינונין תלויין ועומדין מר״ה ועד יוהכ״פ״.

וכתב הרמב״ן (ריש שער הגמול): זה שאמרו צדיקים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלוה, וכתוב צווח שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. אלא כך היא המדה, וכשהצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לו לשלם שכר טוב בעוה״ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לחיים. כלומר: פוסקין לו חיים ושלום בעושר ונכסים וכבוד. נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה, וכן בעל מעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונכתב בר״ה למיתה וכו׳. ונמצא זה רשע גמור בדינו עכ״ל.

צדיקים ורשעים אלו לא צדיקים ורשעים ממש, אלא אלו שהדין נותן לשלם שכרם ולהאריך חייהם, ואף הרשע היותר גדול, הוא מהצדיקים הגמורים בדין זה. וכן איפכא, אפילו הצדיק הגמור אם נכשל בעבירה אחת ונידון למיתה ח״ו, נקרא כאן רשע גמור.

ולפי האמור ש״מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעוה״ז״, הרי אם יש תקוה שיחזור בתשובה, הוא נכתב ונחתם בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים. ואף הרשע המאריך ברעתו ומוסיף כל שעה על פשעיו, מ״מ כל עוד יש תקוה שישוב הרי זה ״צדיק גמור״. ״כי טוב לכלב החי מהאריה המת״ – טוב לו לרשע החי. ומה נורא מה שאמרו (קהלת רבה ז טו) ״כל זמן שאדם חי הקב״ה מצפה לו לתשובה. מת, אבדה תקותו. שנאמר ״במות אדם רשע תאבד תקוה״. כל חייו של הרשע כביכול יש תקוה למעלה, הקב״ה חפץ ומיחל לתשובתו, וכותבו משום כך בספרן של צדיקים גמורים לחיים. ובמות הרשע אבדה כביכול תקותו.

זאת ועוד, אפי׳ אין תקוה שישוב ושמץ טוב אין בו, אם יש תקוה שיצאו ממנו בנים צדיקים חסד הקב״ה עליו לכותבו בספרן של צדיקים גמורים.

״שכן מצינו, האריך פנים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון יצא ממנו יאשיהו, שמעי יצא ממנו מרדכי״ (שם), עם כל אלו האריך הקב״ה פניו ונתן להם חיים שלא היו ראויים להם אך ורק בגלל הבנים הצדיקים שעתידים לצאת מהם. בא וראה שלא ב״חיים״ סתם זכו, אלא ב”נצח״. שהרי יש חלק לאחז בעוה״ב בזכות חזקיהו, ולאמון בזכות יאשיהו. כדאי׳ בסנהדרין (קד.) ״מפני מה לא מנו את אמון (באלו שאין להם חלק לעוה״ב), מפני כבודו של יאשיהו וכו’ ברא מזכה אבא! השתא דאתית להכי, אחז נמי לא אימני משום כבודו של חזקיהו״. נמצא שע״י מדת ״ארך אפים” זכו לעוה״ב לנצח נצחים.

ופשר דבר, כי איך יתכן שממקור הרשע יצא ויפרח פרי טהור וקדוש כזה? הא גופא פלאי פלאות! וכבר עמד הנביא ע”כ במדרש (במדבר רבה יט,א) ״מי יתן טהור מטמא לא אחד״ — כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעוה״ז, מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?!״

למה באה השאלה בצורה כפולה ומשולשת אם לא לגודל עצמתה?! אין זאת אלא גזירת מלך העולם. ואם בינתנו קצרה מהשיג, היד ה׳ תקצר? הקב״ה בוחן כליות ולב מוצא בתוך תוכו של הרשע הטמא שורש קדושה שראוי לעשות פרי. וכשם שמצינו לאידך גיסא מש״כ הרמב״ן פ׳ נצבים על הכתוב: ״פן יש בכם שורש פורה רוש ולענה״, ופי׳ שהכונה על הדורות הבאים, אלא ש״משורש מתוק לא יצא מר״ ״והוא סוד גדול״ עיי״ש. א״כ ה״ה להיפך, משורש מר לא יצא מתוק, ואם יצא אות הוא שלא הי’ השורש מר מוחלט. וכן מה שאמרו: ״עוה״ב מעוה״ז״, גם זה ״טהור מטמא״.

שנינו: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה”ז מכל חיי העוה”ב״ (אבות פ״ד) הרי שטמון בעוה״ז שורש כל חיי העוה”ב.

נמצא, שברשע גמור כאחז, אשר מצד עצמו אין לו חלק לעוה״ב, אך עדיין יש בו ניצוץ של קדושה הראוי להתעלות לאור יקרות כחזקיהו מלך יהודה. לאחר שיזדכך מטומאתו ולאחר שיוסרו כל מעשי רשעו בגיהנם, ישאר בו הניצוץ הטוב ממורק ומצוחצח, ועל ידו יזכה לחיי עולם. ומי גרם לו שהגיע לכך? ארך אפים!

חסד ה״חיים״ הוא הגדול בבריאה. ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ — השעה הזאת שנוצלה כדבעי, הקנתה לו עולם נצחי. היש אדם שיכול להעריך גודל החסד שבמתן השעה ההיא?! כל שעה כשרה לכך, ״מה יקר חסדך״!