דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (ח,יז)
ביאר מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: לעולם אסור לאדם כשעושה מעשה המוטל עליו לחשוב על תוצאת המעשה. עליו לעשות את המוטל עליו בלי חשבונות ולדעת שהתכלית אינה בידיו ואינה תוצאה של מעשיו, אלא תלויה רק בהי”ת. ולא רק בענייני גשמיות אסור לומר “כחי ועוצם ידי”, אלא גם ברוחניות כך.

לכן אמרו חז”ל (מגילה ו:) “יגעתי ומצאתי”, דהיינו שלאחר יגיעת האדם כל השגתו היא בתורת “מציאה” שבאה בהיסח הדעת, שכר זיכו לו מן השמים על יגיעתו. וכמש”א ר’ נחוניה בן הקנה “אנו עמלים ומקבלים שכר וכו'”, השכר אינו על החכמה שהשיג וקנה האדם, אלא על העמל והיגיעה, כי החכמה עצמה היא מתנת שמים.

וכן הא דאיתא במדרש (תנחומא פקודי יא): א”ל הקב”ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו וגו’ ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר ‘ויקם משה את המשכן'”. וצ”ב: איזה תנחומים יש כאן למשה, והרי באמת הוא לא יכל להקימו ורק עסק בו כאילו הוא מקימו והמשכן מאליו קם, נמצא שוב שבאמת אין לו חלק במלאכת המשכן.

אך לדברינו מבואר, לעולם אין מעשי האדם פועלים את התכלית, האדם רק עוסק בידיו והתכלית באה מן השמים. א”כ חלקו של משה שווה לשאר העוסקים במלאכת המשכן שעשו בידיהם והתכלית באה מהי”ת. גם משה עסק בידיו והתכלית באה לפי מעשיו שנקראת הקמת המשכן על ידו.

למדנו שאדם פועל רק את המעשה, והתכלית והתוצאה הן מהי”ת. ע”כ ודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז יזכה שתצא מהם התכלית הנרצית. אך אל לו לאדם לחשוב שהשיג את התכלית על ידי מעשיו עצמם.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

וברכת את ה’ אלקיך
סיפר הגאון רבי חיים קלופט שליט״א: חדרי בישיבת פוניבז’ היה מעל חדר האוכל. לפני חדר האוכל היה שביל שהוביל לבית המדרש. בכל יום, באותה שעה, היה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה פוסע מדודות לחדרו, בלא להסתכל ימין ושמאל.

והנה, יום אחד, הבחנתי שמרן המשגיח עוצר מהליכתו, מסתכל לעבר חדר האוכל, ולאחר זמן קצר ממשיך בדרכו לכיוון בית המדרש. תמהתי על כך, ועקבתי אחר הליכתו של מרן המשגיח גם בימים הבאים, ראיתי שהדבר חוזר על עצמו.

כעובר כמה ימים, אמר מרן זצ”ל בשיחתו לפני בני הישיבה: ״הנה, עוברים ליד ‘בית התבשיל’ – חדר האוכל. רואים שהשולחנות ערוכים, הצלחות מסודרות, הכוסות לפניהם, המזלגות והסכינים מהצדדים, היעלה על הדעת שזה נעשה מעצמו?! מאיליהן התעופפו הצלחות, הסתדרו הכוסות, והתמקמו הסכינים והמזלגות?! – הרי שיגעון לחשוב כן, ודאי שמישהו סידרם.

ולחשוב שלא זו בלבד שהם הסתדרו מעצמם, אלא גם יצרו את עצמם? – זו שטות מוחלטת!

ולחשוב כך לא על כמה כוסות וצלחות, אלא עולם ומלואו?!

הלא גם בלא לראותם, יודעים אנו שיש עובדי מטבח מסורים, המסדרים בכל יום את הכלים. ואיך לא נדע שיש בורא לעולם, שיצר עולם ומלואו!״…

אוצרות רבינו יחזקאל (אמונה כב)

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

עקב

מזוזה

דעת הרמב”ם לענין מזוזה פרשת והיה אם שמוע דינה להיות סתומה אבל אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה ואילו לענין תפלין משמע דמעכב והק’ הב”י דגם בתפלין נימא אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה. וכתב עמק ברכה בשם הגרי”ז דלענין מזוזה כתיב וכתבתם על מזוזות, והיינו לכתוב הפרשה של התורה, אבל בתפלין אמרה דין מיוחד של פרשיות תפלין שהם במקרה גם כתובות בתורה, ולכן דין פרשה בתפלין מעכבת אף שאינה סמוכה לה בתורה.

(והנה כתב תוס’ רי”ד גיטין מ”ה ע”ב בענין פסול נשים לכתוב מזוזה אף דחייבות במזוזה, כיון דפסולות לכתוב ס”ת, ופירשו כוונתו עפ”י עמק ברכה דמזוזה הוא כתיבת פרשה של התורה, משא”כ תפלין.

אך הביאו מהגרי”ז בס’ על הרמב”ם ובפ’ ואתחנן שכתב איפכא מהעמק ברכה בשמו, ופי’ טעם הרמב”ם דבתפלין נאמרה דין להעתיק הפרשה שבתורה ולכן דינו לכתוב באופן שהפרשה יהא כשר בס”ת וכיון דדין סתומה מעכב בס”ת ממילא ה”ה בתפלין אף שאינה סמוכה לה בתורה.

ואולי בשני זמנים אמר דבר והיפוכו.

(המערכת מאחלת מזל טוב לבבית להרב מאיר צבי שפיצר שליט”א לרגל בר מצוה של בנו יוסף דוב נ”י בשבת זו).

לעבדו בכל לבבכם - איזוהי עבודה שבלב

Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita

איזוהי עבודה שבלב

כתיב (דברים י”א י”ג) “והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם” והוא פרשת והיה שאנו קורין כל יום בבוקר ובערב, ואיתא בספרי (דברים מ”א) “ד”א ולעבדו זו תפילה, זו תפילה או אינו אלא עבודה, ת”ל בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכי יש לו עבודה בלב הא מה ת”ל ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה” הרי שלעבוד את ה’ בכל לבו זה ע”י שיהיה האדם מתפלל כראוי בכל לבו.

ובפרשתן כתי’ כמה פעמים הלשון ‘שמירה’ בכל ענין עבודת ה’, כתי’ (דברים ז’ י”ב) “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך”, ולקמן (ח’ א’) “כל המצווה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם וכו’ ושם “למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא”, ועוד שם (ו’) “ושמרת את מצות ה’ אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו”, ולק’ (ח’ י”א) “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך לבלתי שמר מצותיו” וכו’.

הנה כל הפרשה כולה בלשון שמירה נאמרה.

ובעומק העניין באמור ‘שמירה’, הנה מרנא בעל בית הלוי כתב לבאר (עה”ת פ’ יתרו) את הכתוב ‘ושמרתם את בריתי’ וז”ל “הנה בכמה מקומות מצינו דנאמר אצל התורה לשון שמירה, כאן נאמר ושמרתם את בריתי וכן כתוב שמר לך את הדברים האלה, בא הכתוב לומר דדברי תורה צריכים שימור, וכמו דמצינו דחולין אינן נפסלין רק אם ידוע שנטמאו וכל זמן דלא ידוע בהם שנטמאו הרי הם בחזקת טהרה דאין צריכין שימור בטהרה, משא”כ תרומה וקודש נפסלין בהיסח הדעת ואע”פ שאין יודע להם שום טומאה מ”מ כיון דלא שמרם והסיח דעתו משמירתם נפסלין בהיסח הדעת ונפקא לן מקרא דכתיב משמרת תרומותי דלענין קדושת תרומה צריך שהיה משומר דווקא ולא מהני מה דאינו יודע בהם קלקול רק צריך שיהיה יודע שהם טהורים. וכן בתורה מוכרח האדם לשומרם בטהרה ומיד שיסיח דעתו מעבודתו ומשמירתו נפסל ואע”ג שאינו יודע בעצמו שום קלקול כל שלא נזהר להשמר בטהרה וקדושה נפסל” הרי שבכל מקום שאמור בו שמירה היינו בלא היסח הדעת כלל.

המתפלל אינו מסיח דעתו

היינו שחייב כל אחד להיות משים אל לבו שלא להסיחו כלל, ועיקרם של דברים בכל עת ורגע הוא אמור, שיהיה תמיד לבו ומבטחו בה’ ובישועתו ובזה לא יסור לבו וכך יהיה מבטחו בו כל הימים. והדרך לזה שיהיה עובד ה’ בכל לבו ותפילתו כראוי  זה רק ע”י שאינו מסיח דעתו כלל.

ובתפילתו של מרע”ה מצינו בדחז”ל לעי’ דאי’ בילקוט שמעוני (וילך רמז תתק”מ) “הרף ממני ואשמידם מה כתיב תמן ויאמר ה’ סלחתי כדברך, אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן שאתפלל על עצמי ויקבל ממני, וכיון שראה הקב”ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס שנאמר לכן לא תביאו, ואין לכן אלא לשון שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי, וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין עמד עוגה קטנה וישב בתוכה”. והדברים מבהילים הם, שמשה רבינו (בדק מן הדק) כביכול לא נתפלל כראוי [קודם השבועה] והיה איזה שמץ של היסח הדעת שהיה סמוך שיהיה נכנס לארץ ובזה נענש, אכן בעל הטורים (ריש פרשת ואתחנן) פי’ להוסיף בזה “ואתחנן, לעיל כתיב לא תיראום, חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי” ויובן מעט דבדברים אלו היה בטוח מרע”ה ולא נתפלל כפי דרגתו הגבוהה.

אך מ”מ יש בזה להבין הא מדובר במשה רבינו גדול הנביאים היאך זה ש’לא נתפלל כראוי, אך להאמור הרי שצריך להיות שמור לבל יהיה מסיח דעתו כלל, ובזה יהיה לבאר כי משה רבינו שהיה סמוך ובטוח הרי שהיה בזה שמץ היסח הדעת במשהו לפי דרגתו.

מבעה זה אדם – מבקש  

וכבר ביארנו במק”א מאחז”ל ומינה עד היכן חיוב יש על האדם להיות מתפלל כראוי שאין מסיח דעת כלל, דהנה בב”ק (ג’ ע”ב) “מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם דכתיב אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו” ופרש”י “אמר שומר הקב”ה אתא בוקר גאולה לצדיקים, וגם לילה חושך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו” ויש להבין שם מה עניין בקשה ותפילה כלל לאדם המזיק, והיאך סמכו זא”ז. וביארנו דהא קי”ל (בב”ק כ”ו ע”א) “אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן” ובגמ’ “מה”מ אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון” ולכאור’ יש להתבונן מה אשם האי איניש דבאונס אזיק, והנה יבואר זה שאם היה דבוק בקונו ומתפלל כראוי הרי שלא היה מזדמן לו ההיזק אף באונס, א”כ שפיר הא דסמכו מבעה דאדם המזיק אלישנא דתפילה, ולפני שנים רבות כששמע הגר”ש וולבה זצוק”ל את דברי הרמז הנ”ל שמח בהם.

אכן בהנהגתו של משה רבנו בתפילה אנו מוצאים המחשה לעניין תפילה, כדאיתא בדברי חז”ל (ילקו”ש תהלים רמז תתמ”א) “רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני לא הניח משה זווית ברקיע שלא התנפל על פניו, אתה מוצא הרבה נביאים והרבה צדיקים, התפללו לפני הקב”ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד יש מתפלל שעה אחת או שתיים ואם הוא מתפלל הרבה יום אחד אבל משה עמד ומתפלל לפני הקב”ה ארבעים יום וארבעים לילה”

עלינו להפנים את זאת, שלא תהא מחשבה שהדבר אשר אותו אנו חפצים ומבקשים, יהיה מתקבל אף ללא תפילה, וזאת בשל קרבת ה’ אותה אנו חשים, אלא אדרבה, עלינו ללמוד מדברי חז”ל הנ”ל שיש לייחס את התפילה כדבר שאנו מוכרחין אותו, ולהבין כי מבלעדי תפילה אין שייך כלל להשיג מאום, זאת מחמת העומק של ‘ואני תפילה’.

ידוע נדע כי ‘אומנות אבותינו’ אין הכוונה תפילה חטופה ב’שטיבלאך’ אומנות אבותינו זה מצב של ‘ואני תפילה’ אשר עיניו ולבו של אדם נשואות תדיר, היינו שאדם עושה כל שביכולתו שתתקבל תפילתו, ופשוט כי זו המעלה דייקא ע”י קביעות ולא ע”י התפילה בארעי ובאקראי.

תפילה – אומנות אבותינו

בדברים אלו בעזה”י תהא לפנינו ההבנה בזו הלשון ‘אומנות אבותם’ שאחז”ל לגבי תפילה, (מכילתא שמות) “וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’ תפשו אומנות אבותם באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם. ביצחק לשוח בשדה. ביעקב ויפגע במקום” ע”כ.

כבר הזכרנו בעבר כי יש ליתן לב לדעת מה אומנות היא זו, מה אומנות יש בה בתפילה, הא זמנים קבועים הם לה, עוד נתבונן בזה מה משמעותם של מקראות הנזכרים הללו דייקא מאברהם יצחק ויעקב.

אכן חז”ל ציינו לנו באברהם אבינו ע”ה את הפסוק ‘המקום אשר עמד שם’ ובגמ’ (ברכות ו:) ילפו מיניה לימוד רבתי להלכות תפילה, “כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו שנאמר אל המקום אשר עמד שם” עלינו לנסות להבין קמעא במה נתייחדה תפילתו של אאע”ה ובמה מהווה היא בית אב לדמותה וצורתה של ‘תפילה’.

זאת ועוד יש להבין מה מיוחד בה בתפילת אברהם, הא אין הקב”ה מואס תפילת רבים כנאמר (איוב לו’ ה’) “הן א’ל כביר לא ימאס” אולם ‘אברהם שהיה ‘עברי’ הרי יחיד היה בתפילתו, ונעדר הוא את מעלת הרבים, ובמה א”כ נתייחדה תפילתו, כן הוא הנצרך לביאור אף בתפילתם של יצחק ויעקב ע”ה

והנה בדברי השפת אמת (ברכות שם) “לפי ששבח מקודם תפילה בציבור בבית הכנסת, אמרו כאן דגם המתפלל בביתו כשקובע מקום מיוחד לתפילה יש שם הכנה, כמו שיש זכות הצטרפות הרבים כן יש הצטרפות הרבה זמנים, מה שמתפלל בכל יום ויום במקום זה המיוחד, חל הארת הקדושה שם, ולכן אסור לשנות המקום, כענין שבא הקב”ה בביהכנ”ס ואינו מוצא עשרה דכועס, לכן אמר אלוקי אברהם בעזרו שהיה יחיד, כי לא היה שם שום עובד ה’ לצרף אתו. וכמו כן כשאדם יודע ומבין תועלת עצום בהתפללו בפ”ע כשקובע מקום הוא בעזרו כנ”ל”.

דברים מעין זאת איתא כבר בדברי המבי”ט (בית אלקים, שער התפילה פ”ה) ע”ש באורך, וזת”ד, האריך שם במעלת בית הכנסת, עוד במעלת קביעות מקום, שאפילו יחיד אי בביהכ”נ מצלי מהני טפי, עוד מוסיף שם דאין האמור רק גבי יחיד דמצלי בביהכ”נ אלא אפ”י במקום קבוע נמי מהני טפי, והוי מתלמידיו של אאע”ה שקבע מקום לתפילתו, עוד כתב שזכות קביעות מקום לתפילה מסייעת בקבלת התפילה, עוד יש בדבריו דבר נורא, כי אף אם לא יתפלל עתה רק יהיה עומד במקום שהתפלל כבר יהיה נענה,

ומכיון שחז”ל מציינים את חשיבות תפילתו של אברהם בקרא ‘אשר עמד שם’ משמע מכאן שאם אחד ‘קובע מקום’ ומתפלל בו פעם ושוב פעם ללא הפסק, הרי שמעלתו גדולה כמעלה של ציבור. אכן, כשיש ציבור מחויב האדם לטרוח בהליכה שיעור פרסאות כדי להשיג את מניין המתפללים ולהצטרף עמהם. וכשאינם בנמצא הרי ששייך לזכות למעלתם בכח הקביעות!

זו א”כ ‘אומנות’ שיש בה בתפילה, להיות בבחינה של ‘ואני תפילה’ שהאדם אין חדל להתפלל, ולאו דווקא בזמנים מיוחדים, איננו מסיח כלל דעתו מן התפילה, זהו המייחד את תפילתו של אאע”ה, ומיניה בית אב למהותה וצורתה של תפילה.

יהודי – שרוי תדיר במצב של ‘מתפלל’

הרי לנו כי איש ישראל חייב להיות כל העת במצב של “מתפלל” על כל צעד ושעל עליו להיות מחובר להקב”ה, ועל כל דבר שהוא הולך לעשות, גם הדברים הנראים בעיניו כיומיומיים ופעוטים, חייב לפנות אל הקב”ה שיעלה הדבר בידו.

למדים אנו זאת מדחז”ל כי אסתר המלכה מתפללת הייתה (מגילה ט”ז.) “ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה, אמר ר”א מלמד שהייתה מחווה כלפי אחשוורוש ובא מלאך וסתר ידה כלפי המן”

ונתקשה בזה אדוננו הגר”א בביאורו למגילת אסתר (ז’ ו’) היאך אסתר מסכנת עצמה כאשר מחווה לעברו של אחשוורוש המלך שהוא איש צר ואוייב ומה משמעותה של מחוות יד זו, אתמהה.

וביאר זאת הגר”א כדלהלן “ונראה מפני שאמרו חכמים שכח הדמיון עושה רושם באדם, כמו שאנו רואין שרוצה לקרות שמעון וקורא ראובן, והיינו שבמחשבתו היה ראובן, ודע שבכל הצדיקים היה דרכם לכשידברו דברים לפני המלך היה לבם ומחשבתם דבוק לקב”ה ית”ש כמ”ש מרי חלמא לשנאך וכן בנחמיה על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלוקי השמים”

נמצינו למדים כי אסתר המלכה אף היא ‘מתפללת’ הייתה, גם בשעה שעומדת היא אצל המלך, לבה למקום ב”ה, בבחינת ‘ואני תפילה’. (אין בכוחנו לדעת אם לא בזכות הנהגה ומעשים אלו הגיעה הישועה.) ידועים דברי השל”ה (יומא פרק ד”ח) “לעולם האדם בכל מה שעושה ומדבר, ומחשב בלבו להי”ת, וזהו מעלה גדולה וכו’ וכן שאמרה אסתר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפני המלך וכשר הדבר לפני המלך וכו’ כל כוונת לבה היה למלך מלכי המלכים ברוך הוא ע”ש.

כאמור דרגה הזאת של ‘ואני תפילה’ אפשר לזכות רק מי שאינו חש בטוח, ותפילה מן ההכרח היא לו, אזי כאשר יתפלל, יהיה זה בבחינה ודרגה נעלית זו.

כפי שכל אחד מבין ויודע, הרי שהעובר בחצרות בתי התפילה, ושומע שקורין ‘עשירי, עשירי’ וודאי שאין זה האמור ב’אומנות אבותם’ כלל וכלל לא. שהרי אומנות אבותם זה ‘אל המקום אשר עמד שם’ וכן כנאמר אצל יצחק אשר קבע מקום לשוח בשדה, ויעקב ויפגע במקום, כי הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, כי התפילה זוהי מהותו של האדם ושגורה היא על פיו.

“אנוכי” – תפילה

רמז ליסוד הנ”ל מצינו בדברי הרמב”ם בדיני ההכנה הנדרשת לתפילה (פ”ד מתפילה הט”ז) “כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכון את לבו ואח”כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילה ושעה אחת אחר תפילה ומאריכין בתפילה שעה”

כנראה בכוונת הרמב”ם ‘משליכו והולך לו’ היינו להאמור לעיל בחינת ‘ואני תפילה’ שכן האדם אין יכול להשליך את ידו ואחד מאבריו, כן ממילא גם את התפילה אין שייך להשליך כמשאוי, כי התפילה היא עצמותו ולבו של היהודי.

וכן מצינו אף אצל רבקה, שאמרה ‘אם כן למה זה אנכי’ ופרש”י שם ‘מתאווה ומתפללת על הריון’ ומשמע כי ‘מתאווה ומתפללת’ זה ‘אנכי’.

ובדברי הכוזרי הנודעים ממחיש לנו עד כמה צריך להיות האדם מחובר לתפילה, כאדם אשר לא הגיעה פת לפיו מעת מאכלו בארוחתו הקודמת, שהוא חש ורעב, כך צריך האדם להיות תאב ורעב להתפלל את שלוש תפילות היום, ובלעדיהן יהיה כמי שיאחזנו הבולמוס.

ואף אם יהיה כל אחד מביט על פנימיותו, ולא יהיה חשוד בעיני עצמו על ‘תפילה כמשאוי’ מכל מקום יש עלינו החובה לבדוק ולהיות שייכים למצב ובחינה של ‘ואני תפילה’.

ויש להזכיר בזאת את דברי רבנו בחיי (דברים י”א י”ג) “וצריך אתה לדעת אפילו כח התפלה גדול לשנות הטבע והנצל מסכנה ולבטל הנגזר לשנות הטבע מיצחק וכו’ “ודרשו רז”ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפילה, וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע, וכו’ “הודיעונו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה” וכו’

ניקח לקח מדברי חז”ל שלא תהא קלה היא התפילה בעיננו, כי אם אכן תהא קלה היא ח”ו, אזי חלילה יסגרו ויאטמו השערים ולא תפעל היא מאומה, כי נדרשת עמידה וקביעות בתפילה.