דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l
ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה (ח,יז)
ביאר מרן רה”י שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה: לעולם אסור לאדם כשעושה מעשה המוטל עליו לחשוב על תוצאת המעשה. עליו לעשות את המוטל עליו בלי חשבונות ולדעת שהתכלית אינה בידיו ואינה תוצאה של מעשיו, אלא תלויה רק בהי”ת. ולא רק בענייני גשמיות אסור לומר “כחי ועוצם ידי”, אלא גם ברוחניות כך.
לכן אמרו חז”ל (מגילה ו:) “יגעתי ומצאתי”, דהיינו שלאחר יגיעת האדם כל השגתו היא בתורת “מציאה” שבאה בהיסח הדעת, שכר זיכו לו מן השמים על יגיעתו. וכמש”א ר’ נחוניה בן הקנה “אנו עמלים ומקבלים שכר וכו'”, השכר אינו על החכמה שהשיג וקנה האדם, אלא על העמל והיגיעה, כי החכמה עצמה היא מתנת שמים.
וכן הא דאיתא במדרש (תנחומא פקודי יא): א”ל הקב”ה למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו וגו’ ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך שנאמר ‘ויקם משה את המשכן'”. וצ”ב: איזה תנחומים יש כאן למשה, והרי באמת הוא לא יכל להקימו ורק עסק בו כאילו הוא מקימו והמשכן מאליו קם, נמצא שוב שבאמת אין לו חלק במלאכת המשכן.
אך לדברינו מבואר, לעולם אין מעשי האדם פועלים את התכלית, האדם רק עוסק בידיו והתכלית באה מן השמים. א”כ חלקו של משה שווה לשאר העוסקים במלאכת המשכן שעשו בידיהם והתכלית באה מהי”ת. גם משה עסק בידיו והתכלית באה לפי מעשיו שנקראת הקמת המשכן על ידו.
למדנו שאדם פועל רק את המעשה, והתכלית והתוצאה הן מהי”ת. ע”כ ודאי שהמעשים צריכים להיות כשרים ונאים מצד עצמם, ואז יזכה שתצא מהם התכלית הנרצית. אך אל לו לאדם לחשוב שהשיג את התכלית על ידי מעשיו עצמם.
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l
וברכת את ה’ אלקיך
סיפר הגאון רבי חיים קלופט שליט״א: חדרי בישיבת פוניבז’ היה מעל חדר האוכל. לפני חדר האוכל היה שביל שהוביל לבית המדרש. בכל יום, באותה שעה, היה מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה פוסע מדודות לחדרו, בלא להסתכל ימין ושמאל.
והנה, יום אחד, הבחנתי שמרן המשגיח עוצר מהליכתו, מסתכל לעבר חדר האוכל, ולאחר זמן קצר ממשיך בדרכו לכיוון בית המדרש. תמהתי על כך, ועקבתי אחר הליכתו של מרן המשגיח גם בימים הבאים, ראיתי שהדבר חוזר על עצמו.
כעובר כמה ימים, אמר מרן זצ”ל בשיחתו לפני בני הישיבה: ״הנה, עוברים ליד ‘בית התבשיל’ – חדר האוכל. רואים שהשולחנות ערוכים, הצלחות מסודרות, הכוסות לפניהם, המזלגות והסכינים מהצדדים, היעלה על הדעת שזה נעשה מעצמו?! מאיליהן התעופפו הצלחות, הסתדרו הכוסות, והתמקמו הסכינים והמזלגות?! – הרי שיגעון לחשוב כן, ודאי שמישהו סידרם.
ולחשוב שלא זו בלבד שהם הסתדרו מעצמם, אלא גם יצרו את עצמם? – זו שטות מוחלטת!
ולחשוב כך לא על כמה כוסות וצלחות, אלא עולם ומלואו?!
הלא גם בלא לראותם, יודעים אנו שיש עובדי מטבח מסורים, המסדרים בכל יום את הכלים. ואיך לא נדע שיש בורא לעולם, שיצר עולם ומלואו!״…
אוצרות רבינו יחזקאל (אמונה כב)
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
עקב
מזוזה
דעת הרמב”ם לענין מזוזה פרשת והיה אם שמוע דינה להיות סתומה אבל אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה ואילו לענין תפלין משמע דמעכב והק’ הב”י דגם בתפלין נימא אם כתב פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה. וכתב עמק ברכה בשם הגרי”ז דלענין מזוזה כתיב וכתבתם על מזוזות, והיינו לכתוב הפרשה של התורה, אבל בתפלין אמרה דין מיוחד של פרשיות תפלין שהם במקרה גם כתובות בתורה, ולכן דין פרשה בתפלין מעכבת אף שאינה סמוכה לה בתורה.
(והנה כתב תוס’ רי”ד גיטין מ”ה ע”ב בענין פסול נשים לכתוב מזוזה אף דחייבות במזוזה, כיון דפסולות לכתוב ס”ת, ופירשו כוונתו עפ”י עמק ברכה דמזוזה הוא כתיבת פרשה של התורה, משא”כ תפלין.
אך הביאו מהגרי”ז בס’ על הרמב”ם ובפ’ ואתחנן שכתב איפכא מהעמק ברכה בשמו, ופי’ טעם הרמב”ם דבתפלין נאמרה דין להעתיק הפרשה שבתורה ולכן דינו לכתוב באופן שהפרשה יהא כשר בס”ת וכיון דדין סתומה מעכב בס”ת ממילא ה”ה בתפלין אף שאינה סמוכה לה בתורה.
ואולי בשני זמנים אמר דבר והיפוכו.
(המערכת מאחלת מזל טוב לבבית להרב מאיר צבי שפיצר שליט”א לרגל בר מצוה של בנו יוסף דוב נ”י בשבת זו).
לעבדו בכל לבבכם - איזוהי עבודה שבלב
Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita
איזוהי עבודה שבלב
כתיב (דברים י”א י”ג) “והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם” והוא פרשת והיה שאנו קורין כל יום בבוקר ובערב, ואיתא בספרי (דברים מ”א) “ד”א ולעבדו זו תפילה, זו תפילה או אינו אלא עבודה, ת”ל בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכי יש לו עבודה בלב הא מה ת”ל ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה” הרי שלעבוד את ה’ בכל לבו זה ע”י שיהיה האדם מתפלל כראוי בכל לבו.
ובפרשתן כתי’ כמה פעמים הלשון ‘שמירה’ בכל ענין עבודת ה’, כתי’ (דברים ז’ י”ב) “והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך”, ולקמן (ח’ א’) “כל המצווה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם וכו’ ושם “למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא”, ועוד שם (ו’) “ושמרת את מצות ה’ אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אתו”, ולק’ (ח’ י”א) “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך לבלתי שמר מצותיו” וכו’.
הנה כל הפרשה כולה בלשון שמירה נאמרה.
ובעומק העניין באמור ‘שמירה’, הנה מרנא בעל בית הלוי כתב לבאר (עה”ת פ’ יתרו) את הכתוב ‘ושמרתם את בריתי’ וז”ל “הנה בכמה מקומות מצינו דנאמר אצל התורה לשון שמירה, כאן נאמר ושמרתם את בריתי וכן כתוב שמר לך את הדברים האלה, בא הכתוב לומר דדברי תורה צריכים שימור, וכמו דמצינו דחולין אינן נפסלין רק אם ידוע שנטמאו וכל זמן דלא ידוע בהם שנטמאו הרי הם בחזקת טהרה דאין צריכין שימור בטהרה, משא”כ תרומה וקודש נפסלין בהיסח הדעת ואע”פ שאין יודע להם שום טומאה מ”מ כיון דלא שמרם והסיח דעתו משמירתם נפסלין בהיסח הדעת ונפקא לן מקרא דכתיב משמרת תרומותי דלענין קדושת תרומה צריך שהיה משומר דווקא ולא מהני מה דאינו יודע בהם קלקול רק צריך שיהיה יודע שהם טהורים. וכן בתורה מוכרח האדם לשומרם בטהרה ומיד שיסיח דעתו מעבודתו ומשמירתו נפסל ואע”ג שאינו יודע בעצמו שום קלקול כל שלא נזהר להשמר בטהרה וקדושה נפסל” הרי שבכל מקום שאמור בו שמירה היינו בלא היסח הדעת כלל.
המתפלל אינו מסיח דעתו
היינו שחייב כל אחד להיות משים אל לבו שלא להסיחו כלל, ועיקרם של דברים בכל עת ורגע הוא אמור, שיהיה תמיד לבו ומבטחו בה’ ובישועתו ובזה לא יסור לבו וכך יהיה מבטחו בו כל הימים. והדרך לזה שיהיה עובד ה’ בכל לבו ותפילתו כראוי זה רק ע”י שאינו מסיח דעתו כלל.
ובתפילתו של מרע”ה מצינו בדחז”ל לעי’ דאי’ בילקוט שמעוני (וילך רמז תתק”מ) “הרף ממני ואשמידם מה כתיב תמן ויאמר ה’ סלחתי כדברך, אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן שאתפלל על עצמי ויקבל ממני, וכיון שראה הקב”ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס שנאמר לכן לא תביאו, ואין לכן אלא לשון שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי, וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין עמד עוגה קטנה וישב בתוכה”. והדברים מבהילים הם, שמשה רבינו (בדק מן הדק) כביכול לא נתפלל כראוי [קודם השבועה] והיה איזה שמץ של היסח הדעת שהיה סמוך שיהיה נכנס לארץ ובזה נענש, אכן בעל הטורים (ריש פרשת ואתחנן) פי’ להוסיף בזה “ואתחנן, לעיל כתיב לא תיראום, חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי” ויובן מעט דבדברים אלו היה בטוח מרע”ה ולא נתפלל כפי דרגתו הגבוהה.
אך מ”מ יש בזה להבין הא מדובר במשה רבינו גדול הנביאים היאך זה ש’לא נתפלל כראוי, אך להאמור הרי שצריך להיות שמור לבל יהיה מסיח דעתו כלל, ובזה יהיה לבאר כי משה רבינו שהיה סמוך ובטוח הרי שהיה בזה שמץ היסח הדעת במשהו לפי דרגתו.
מבעה זה אדם – מבקש
וכבר ביארנו במק”א מאחז”ל ומינה עד היכן חיוב יש על האדם להיות מתפלל כראוי שאין מסיח דעת כלל, דהנה בב”ק (ג’ ע”ב) “מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם דכתיב אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו” ופרש”י “אמר שומר הקב”ה אתא בוקר גאולה לצדיקים, וגם לילה חושך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו” ויש להבין שם מה עניין בקשה ותפילה כלל לאדם המזיק, והיאך סמכו זא”ז. וביארנו דהא קי”ל (בב”ק כ”ו ע”א) “אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן” ובגמ’ “מה”מ אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון” ולכאור’ יש להתבונן מה אשם האי איניש דבאונס אזיק, והנה יבואר זה שאם היה דבוק בקונו ומתפלל כראוי הרי שלא היה מזדמן לו ההיזק אף באונס, א”כ שפיר הא דסמכו מבעה דאדם המזיק אלישנא דתפילה, ולפני שנים רבות כששמע הגר”ש וולבה זצוק”ל את דברי הרמז הנ”ל שמח בהם.
אכן בהנהגתו של משה רבנו בתפילה אנו מוצאים המחשה לעניין תפילה, כדאיתא בדברי חז”ל (ילקו”ש תהלים רמז תתמ”א) “רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני לא הניח משה זווית ברקיע שלא התנפל על פניו, אתה מוצא הרבה נביאים והרבה צדיקים, התפללו לפני הקב”ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד יש מתפלל שעה אחת או שתיים ואם הוא מתפלל הרבה יום אחד אבל משה עמד ומתפלל לפני הקב”ה ארבעים יום וארבעים לילה”
עלינו להפנים את זאת, שלא תהא מחשבה שהדבר אשר אותו אנו חפצים ומבקשים, יהיה מתקבל אף ללא תפילה, וזאת בשל קרבת ה’ אותה אנו חשים, אלא אדרבה, עלינו ללמוד מדברי חז”ל הנ”ל שיש לייחס את התפילה כדבר שאנו מוכרחין אותו, ולהבין כי מבלעדי תפילה אין שייך כלל להשיג מאום, זאת מחמת העומק של ‘ואני תפילה’.
ידוע נדע כי ‘אומנות אבותינו’ אין הכוונה תפילה חטופה ב’שטיבלאך’ אומנות אבותינו זה מצב של ‘ואני תפילה’ אשר עיניו ולבו של אדם נשואות תדיר, היינו שאדם עושה כל שביכולתו שתתקבל תפילתו, ופשוט כי זו המעלה דייקא ע”י קביעות ולא ע”י התפילה בארעי ובאקראי.
תפילה – אומנות אבותינו
בדברים אלו בעזה”י תהא לפנינו ההבנה בזו הלשון ‘אומנות אבותם’ שאחז”ל לגבי תפילה, (מכילתא שמות) “וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה’ תפשו אומנות אבותם באברהם הוא אומר אל המקום אשר עמד שם. ביצחק לשוח בשדה. ביעקב ויפגע במקום” ע”כ.
כבר הזכרנו בעבר כי יש ליתן לב לדעת מה אומנות היא זו, מה אומנות יש בה בתפילה, הא זמנים קבועים הם לה, עוד נתבונן בזה מה משמעותם של מקראות הנזכרים הללו דייקא מאברהם יצחק ויעקב.
אכן חז”ל ציינו לנו באברהם אבינו ע”ה את הפסוק ‘המקום אשר עמד שם’ ובגמ’ (ברכות ו:) ילפו מיניה לימוד רבתי להלכות תפילה, “כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו שנאמר אל המקום אשר עמד שם” עלינו לנסות להבין קמעא במה נתייחדה תפילתו של אאע”ה ובמה מהווה היא בית אב לדמותה וצורתה של ‘תפילה’.
זאת ועוד יש להבין מה מיוחד בה בתפילת אברהם, הא אין הקב”ה מואס תפילת רבים כנאמר (איוב לו’ ה’) “הן א’ל כביר לא ימאס” אולם ‘אברהם שהיה ‘עברי’ הרי יחיד היה בתפילתו, ונעדר הוא את מעלת הרבים, ובמה א”כ נתייחדה תפילתו, כן הוא הנצרך לביאור אף בתפילתם של יצחק ויעקב ע”ה
והנה בדברי השפת אמת (ברכות שם) “לפי ששבח מקודם תפילה בציבור בבית הכנסת, אמרו כאן דגם המתפלל בביתו כשקובע מקום מיוחד לתפילה יש שם הכנה, כמו שיש זכות הצטרפות הרבים כן יש הצטרפות הרבה זמנים, מה שמתפלל בכל יום ויום במקום זה המיוחד, חל הארת הקדושה שם, ולכן אסור לשנות המקום, כענין שבא הקב”ה בביהכנ”ס ואינו מוצא עשרה דכועס, לכן אמר אלוקי אברהם בעזרו שהיה יחיד, כי לא היה שם שום עובד ה’ לצרף אתו. וכמו כן כשאדם יודע ומבין תועלת עצום בהתפללו בפ”ע כשקובע מקום הוא בעזרו כנ”ל”.
דברים מעין זאת איתא כבר בדברי המבי”ט (בית אלקים, שער התפילה פ”ה) ע”ש באורך, וזת”ד, האריך שם במעלת בית הכנסת, עוד במעלת קביעות מקום, שאפילו יחיד אי בביהכ”נ מצלי מהני טפי, עוד מוסיף שם דאין האמור רק גבי יחיד דמצלי בביהכ”נ אלא אפ”י במקום קבוע נמי מהני טפי, והוי מתלמידיו של אאע”ה שקבע מקום לתפילתו, עוד כתב שזכות קביעות מקום לתפילה מסייעת בקבלת התפילה, עוד יש בדבריו דבר נורא, כי אף אם לא יתפלל עתה רק יהיה עומד במקום שהתפלל כבר יהיה נענה,
ומכיון שחז”ל מציינים את חשיבות תפילתו של אברהם בקרא ‘אשר עמד שם’ משמע מכאן שאם אחד ‘קובע מקום’ ומתפלל בו פעם ושוב פעם ללא הפסק, הרי שמעלתו גדולה כמעלה של ציבור. אכן, כשיש ציבור מחויב האדם לטרוח בהליכה שיעור פרסאות כדי להשיג את מניין המתפללים ולהצטרף עמהם. וכשאינם בנמצא הרי ששייך לזכות למעלתם בכח הקביעות!
זו א”כ ‘אומנות’ שיש בה בתפילה, להיות בבחינה של ‘ואני תפילה’ שהאדם אין חדל להתפלל, ולאו דווקא בזמנים מיוחדים, איננו מסיח כלל דעתו מן התפילה, זהו המייחד את תפילתו של אאע”ה, ומיניה בית אב למהותה וצורתה של תפילה.
יהודי – שרוי תדיר במצב של ‘מתפלל’
הרי לנו כי איש ישראל חייב להיות כל העת במצב של “מתפלל” על כל צעד ושעל עליו להיות מחובר להקב”ה, ועל כל דבר שהוא הולך לעשות, גם הדברים הנראים בעיניו כיומיומיים ופעוטים, חייב לפנות אל הקב”ה שיעלה הדבר בידו.
למדים אנו זאת מדחז”ל כי אסתר המלכה מתפללת הייתה (מגילה ט”ז.) “ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה, אמר ר”א מלמד שהייתה מחווה כלפי אחשוורוש ובא מלאך וסתר ידה כלפי המן”
ונתקשה בזה אדוננו הגר”א בביאורו למגילת אסתר (ז’ ו’) היאך אסתר מסכנת עצמה כאשר מחווה לעברו של אחשוורוש המלך שהוא איש צר ואוייב ומה משמעותה של מחוות יד זו, אתמהה.
וביאר זאת הגר”א כדלהלן “ונראה מפני שאמרו חכמים שכח הדמיון עושה רושם באדם, כמו שאנו רואין שרוצה לקרות שמעון וקורא ראובן, והיינו שבמחשבתו היה ראובן, ודע שבכל הצדיקים היה דרכם לכשידברו דברים לפני המלך היה לבם ומחשבתם דבוק לקב”ה ית”ש כמ”ש מרי חלמא לשנאך וכן בנחמיה על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלוקי השמים”
נמצינו למדים כי אסתר המלכה אף היא ‘מתפללת’ הייתה, גם בשעה שעומדת היא אצל המלך, לבה למקום ב”ה, בבחינת ‘ואני תפילה’. (אין בכוחנו לדעת אם לא בזכות הנהגה ומעשים אלו הגיעה הישועה.) ידועים דברי השל”ה (יומא פרק ד”ח) “לעולם האדם בכל מה שעושה ומדבר, ומחשב בלבו להי”ת, וזהו מעלה גדולה וכו’ וכן שאמרה אסתר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפני המלך וכשר הדבר לפני המלך וכו’ כל כוונת לבה היה למלך מלכי המלכים ברוך הוא ע”ש.
כאמור דרגה הזאת של ‘ואני תפילה’ אפשר לזכות רק מי שאינו חש בטוח, ותפילה מן ההכרח היא לו, אזי כאשר יתפלל, יהיה זה בבחינה ודרגה נעלית זו.
כפי שכל אחד מבין ויודע, הרי שהעובר בחצרות בתי התפילה, ושומע שקורין ‘עשירי, עשירי’ וודאי שאין זה האמור ב’אומנות אבותם’ כלל וכלל לא. שהרי אומנות אבותם זה ‘אל המקום אשר עמד שם’ וכן כנאמר אצל יצחק אשר קבע מקום לשוח בשדה, ויעקב ויפגע במקום, כי הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, כי התפילה זוהי מהותו של האדם ושגורה היא על פיו.
“אנוכי” – תפילה
רמז ליסוד הנ”ל מצינו בדברי הרמב”ם בדיני ההכנה הנדרשת לתפילה (פ”ד מתפילה הט”ז) “כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכון את לבו ואח”כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה ואחר כך יפטר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילה ושעה אחת אחר תפילה ומאריכין בתפילה שעה”
כנראה בכוונת הרמב”ם ‘משליכו והולך לו’ היינו להאמור לעיל בחינת ‘ואני תפילה’ שכן האדם אין יכול להשליך את ידו ואחד מאבריו, כן ממילא גם את התפילה אין שייך להשליך כמשאוי, כי התפילה היא עצמותו ולבו של היהודי.
וכן מצינו אף אצל רבקה, שאמרה ‘אם כן למה זה אנכי’ ופרש”י שם ‘מתאווה ומתפללת על הריון’ ומשמע כי ‘מתאווה ומתפללת’ זה ‘אנכי’.
ובדברי הכוזרי הנודעים ממחיש לנו עד כמה צריך להיות האדם מחובר לתפילה, כאדם אשר לא הגיעה פת לפיו מעת מאכלו בארוחתו הקודמת, שהוא חש ורעב, כך צריך האדם להיות תאב ורעב להתפלל את שלוש תפילות היום, ובלעדיהן יהיה כמי שיאחזנו הבולמוס.
ואף אם יהיה כל אחד מביט על פנימיותו, ולא יהיה חשוד בעיני עצמו על ‘תפילה כמשאוי’ מכל מקום יש עלינו החובה לבדוק ולהיות שייכים למצב ובחינה של ‘ואני תפילה’.
ויש להזכיר בזאת את דברי רבנו בחיי (דברים י”א י”ג) “וצריך אתה לדעת אפילו כח התפלה גדול לשנות הטבע והנצל מסכנה ולבטל הנגזר לשנות הטבע מיצחק וכו’ “ודרשו רז”ל מפני מה נתעקרו האמהות מפני שהקב”ה מתאוה לתפילתן של צדיקים בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפילה, וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע, וכו’ “הודיעונו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה” וכו’
ניקח לקח מדברי חז”ל שלא תהא קלה היא התפילה בעיננו, כי אם אכן תהא קלה היא ח”ו, אזי חלילה יסגרו ויאטמו השערים ולא תפעל היא מאומה, כי נדרשת עמידה וקביעות בתפילה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Wahrsager Shlita
Chinuch Beginnings
Parashas Eikev
Harav Hagaon Meir Wahrsager
This week’s parashah includes the second parashah of Krias Shema, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, in which we find the mitzvah of a father teaching his son Torah: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם. The Shulchan Aruch Harav points out that the mitzvah of chinuch regarding other mitzvos is d’Rabbanan, but the mitzvah of chinuch for Talmud Torah is d’Oraysa. At which point do we start being mechanech our sons to learn Torah? Rashi cites Chazal’s teaching:משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה שיהא זה למוד דבורו . When a child begins to talk, we teach him: תורה צוה לנו משה. The Gemara (Succah 42) cites this in the braysa that lists the ages of chinuch for various mitzvos, such as tefillin.
This Rashi begs a question, however. The concept of chinuch is not just that the child should be able to carry out the physical actions involved in the mitzvah, but rather that he should be mature enough to grasp the meaning of the mitzvah. For instance, we just went through the Three Weeks, the Nine Days, and Tisha B’Av. Only a child who understands the concept of mourning for the Churban is obligated in the minhagim of aveilus during that period. We don’t have to be mechanech a child for the aveilus from the time he is capable of sitting on the floor and read Kinnos; he has to be aware of the content of the mitzvah and be able to fulfill it.
It would seem to follow, then, that the ability to verbalize alone should not be the sole criterion for a child to be considered ready for chinuch in the mitzvah of Talmud Torah. Torah is meant to be understood, not merely recited, so shouldn’t the chinuch in Torah begin when a child becomes capable of understanding Torah?
Now, the Shulchan Aruch Harav does say that a person can fulfill the mitzvah of Talmud Torah by reciting Torah Shebichsav, even if he doesn’t understand what he is learning, so perhaps that’s why we chinuch begins when a child is merely able to utter the words:תורה צוה לנו משה. But even according to Shulchan Aruch Harav, in order to Talmud Torah fully, a person has to understand the Torah he learns. Why, then, is the proper age for chinuch for Talmud Torah when a child learns to speak, when he can’t possibly understand the Torah he is saying?
Your Constant Conversation
I’d like to suggest an approach to understanding Rashi. Perhaps the chinuch we are trying to achieve is not necessarily to the actual mitzvah of Talmud Torah, but rather to a specific aspect of that mitzvah, one that is really a preparation for fulfilling the mitzvah. And perhaps the mitzvah of וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם is parallel to the obligation we find in the first parashah of Krias Shema, וְדִבַּרְתָּ בָּם, which obligates the father himself (like every member of Klal Yisrael) to speak in Torah and learn Torah.
From the words וְדִבַּרְתָּ בָּם, Chazal derive the issur of bittul Torah: ודברת בם… ולא בדברים אחרים, as the Gemara teaches (Yoma 19b). The common understanding is that bittul Torah is when a person schmoozes and wastes time that he could have used for Torah learning. But Rashi on those words says a chiddush:שלא יהא עיקר דבורך אלא בם, עשם עיקר ואל תעשם טפל. Rashi seems to be saying that there’s a second dimension to bittul Torah. It’s not merely a matter of quantity, of how you spend your time – it’s also a matter of quality. What’s a priority to you, and what’s secondary?
Every person has a value system and a priority scale. Rashi is telling us that the mitzvah of וְדִבַּרְתָּ בָּם obligates us to make Torah our primary value and downplay everything else. When you engage in other pursuits, don’t ascribe chashivus to them.
Accordingly, a person can potentially spend many hours in the workplace and still make Torah his primary pursuit, if the time he devotes to learning is when he truly feels he is living. Then, Torah is his ikar and his other activities are a tafel.
On the other hand, a person can spend numerous hours learning every day, but if, when he engages in his outlets – playing sports, listening to music, or the like – he becomes so engrossed in it that it becomes his life, there’s no greater bittul Torah than that. That’s bittul Torah b’eichus. He just downplayed his Torah learning and turned it into a tafel. When he returns to the beis midrash, he might spend many hours learning again, but he already established that his limud Torah is secondary; it’s not what gets him animated, it’s not where his heart is, and it’s not going to connect him to the Ribbono Shel Olam.
This idea has many applications, one of which, I’d like to suggest, is the mitzvah to begin teaching a child Torah when he first learns how to talk. From the time he first opens his mouth until he reaches 120, a deluge of words is going to emerge from his mouth. A person is a medaber; his speech is his chiyus, and he doesn’t stop talking until he’s buried. What we teach a child when he first starts to speak is that Torah should be the primary thing he talks about.
On the passuk: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, Rashi notes that every creature is a living being; why is only a human being called a נֶפֶשׁ חַיָּה? He answers: שנתוסף בו דעה ודבור. A human can speak, and that’s the expression of his chiyus.
When a child starts to speak, make sure to seize the moment and teach him that the first thing he should speak about is Torah. Why? Because if he starts talking about other things, those things become the ikar to him, and later, when he’s capable of understanding Torah, the Torah will be a tafel to him. You can’t have it both ways: either Torah is the ikar, or something else is the ikar.
Rashi’s expresses this very succinctly:משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה שיהא זה למוד דבורו – this is the way the child should be taught to speak.
True, the mitzvah of Talmud Torah is primarily to understand Torah, but the mitzvah also includes the obligation to ensure that there is nothing else in your life that captures your heart and mind and cause you to become completely engrossed.
The time to establish this priority scale is when a child first starts to speak – that’s when you teach him to talk in Torah, because that’s what a Yid does: he talks in Torah. Torah has to be at the center of his life from day one, and then Torah will remain his ikar for life.
Passing on the Passion
Commenting on the words וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, the Ramban seems to be bothered by the apparent repetition of the obligation to teach our children Torah, which is already expressed in the first parashah of Krias Shema, in the words וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ.
The Ramban says that the words וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם add that we should teach our children in a way that eventually causes them לְדַבֵּר בָּם at all times, to constantly be talking in Torah: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. The first parashah of Krias Shema doesn’t say that; all it says is to teach them Torah.
As mechanchim, how do we get our children to constantly talk in Torah? Do we strap them into a chair and lock them inside the house? Do we tell them they can’t run around, they have to sit every second and learn? Obviously not. Rather, the Ramban is saying that
we have to teach Torah in a way that causes our children to view the Torah as their primary pursuit, in which case they will eventually come to לְדַבֵּר בָּם. Because when something’s an ikar to a person, that’s what they talk about and spend their time focusing on.
We accomplish that when the mechanech, the child’s father, considers Torah the ikar of his life, and the child sees that when the father talks in learning, that’s when he is animated and that’s when he’s living, and that the father’s other activities and outlets are secondary to his learning, just a preparation for being able to learn.
The fulfillment of this mitzvah of וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם is that when your child starts to talk, you teach him the first state rule: Talk in learning!
This idea has tremendous ramifications in chinuch, and is so, so important. Children perceive so well what’s our ikar and what’s our tafel, what’s close to our heart, what makes us really live, what gives us chiyus. They pick this all up intuitively.
Rav Yechiel Yaakovson, a leading mechanech here in Eretz Yisrael who deals mainly with youth at risk, recounts a chilling story that a boy once told him. “I have no shortage of mussar shmuessen in my life,” the boy said. “That wasn’t what I was missing in my life. Growing up, I heard all the time about the chashivus of Torah. My father was in kollel for many years.
“But I saw between the lines. I’ll always remember that when we did some renovations in the house, my father didn’t take off time from learning, of course, but when he came home for lunch and supper, I remember that he went over to the tiles and touched every single one. During that period, my father took an interest in the renovations in a way that I never saw him talking about Torah. I saw a gleam in his eyes, I saw how animated he was, I saw him come alive in a way that I never saw him come alive when he spoke about Torah and tefillah.”
It’s frightening. The child was able to pick up when the father was really living and when he wasn’t.
We can’t overdo it, obviously. We have to be normal, and we have to have yishuv hadaas. But this idea is critical in chinuch, and it all depends on us. We have to live Torah, and if we live Torah, we can give it over to our children: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם.
This is perhaps what Rashi means when he says that when your child learns how to talk, you should teach him תורה צוה לנו משה and make him accustomed to talking about Torah. This should be the normal talk in the house.
If we do this, we should b’ezras Hashem all be zocheh to have בנים תלמידי חכמים עוסקים בתורה בכל שעה.
Gut Shabbos.