דברי רבותינו
ואכלת ושבעת וברכת (ח, י)
ביאר מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם הלוי ליוואויץ זצללה”ה: מורגלים אנו לומר שכאשר אוכלים צריכים לברך. אולם, אם יברך האדם פעם אחת בכוונה ברכת המזון כהוגן וכתיקונה, יראה מיד ויכיר את האמת, כי הדברים הם להיפך ממחשבתנו. לא שכשאוכלים צריכים לברך, אלא האכילה עצמה היא בשביל ברכת המזון. שכן אם מהאכילה יוצאת כל ההכרה האמורה בברכת המזון, להכיר חסדי המקום, ״ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו”, וצריך לומר ‘בטובו’ ולד ‘מטובו’ (ברכות נ:), שאם יאמר האדם ‘מטובו’ לא יהיה די בכך, אלא ‘בטובו’ – שהוא בלי שיעור ובלי תכלית, הטוב כי לא כלו רחמיו.
הכרה זו בחסדי המקום שהם בלי סוף, יוצאת לאדם מן הכזית פת שאוכל. עלינו להבין שתכלית האכילה היא בשביל ברכת המזון, ולא להיפך. ההנחה שברכת המזון היא בשביל האכילה, והמחשבה כי כשאוכלים אז צריכים לברך היא הפיכת קערה על פיה. השקפה זאת ומעמידה את האדם וצרכיו ותאוותיו ורצונותיו במרכז, הכל בשבילי, עד שהבורא כביכול גם כן בשבילי, לא ריח ניחוח לה’ אלא ריח ניחוח לי, מבהיל מאוד!
כשמתרגלים בהנחות כאלו, שברכת המזון היא בשביל האכילה ומחשבות דומות כיו״ב, לאחר מכן כאשר מגיעים לדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג׳ אות קמ״ג) ״היצורים כולם לא נבראו אלא לכבוד ה’״, לא מבינים בזה פשט. אבל אם חיים בהנחות האמיתיות, לקחת את הבנת הדברים כמו שהם, אזי הכל פשוט בתכלית הפשטות, ומכירים שהכל אינו אלא ריח ניחוח לה’
דעת חכמה ומוסר
(ח״ב מאמר י״ז)
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
מה אהבתי תורתך
אהבת התורה של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה הייתה ניכרת מכל הליכותיו ומדבריו. בכל פעם שהיה מדבר על אהבת התורה, ניכר היה ושהדברים יוצאים מעומק ליבו.
פעם התקיים באחד ה״חדרים״ מבצע גדול של שינון וחזרה. לבקשת הצוות החינוכי הסכים מרן רה”י לבוא ולעודד את צעירי הצאן ולומר בפניהם דברי חיזוק קצרים. מרן פנה לילדים בשאלה: מה הדבר הכי מתוק בעולם? והשיב בעצמו: ״לא שוקולד ולא גלידה, התורה הקדושה, היא הדבר הכי מתוק בעולם!״ אח”כ הוסיף לומר דברי ברכה קצרים.
הדברים הדהדו בראשי הילדים ונעשו כסיסמה באותו תלמוד תורה, ועד היום יודע כל ילד שהיה באותו מעמד לדקלם מילים אלו.
פעמים רבות כשהגיעו אליו תשב״ר להיבחן, היה מקדים ומדבר איתם על מתיקות לימוד התורה. הכנות והפשטות שבהם נאמרו הדברים, השפיעו עליהם עמוקות. בפרט כששמעו קודם לכן ממחנכיהם עד כמה הדברים מאפיינים את מרן עצמו.
לפעמים, כשהיה מדבר על מושגי אהבת התורה, ניכר היה לעיני השומעים איך נפשו יוצאת בדברו כשהיה אומר: ״תורה איז דאך אזוי זיס״, (התורה הלא כל כך מתוקה).
סיפר מורנו הגאון רבי אשר אריאלי שליט״א, שבערוב ימיו של רבינו יצאה הכנסת ספר תורה מביתו להיכל הישיבה. מרן רה”י היה אמור לשאת דברים, אך מרוב חולשתו באותו יום לא יכול היה לדבר. אך פטור בלא כלום אי אפשר, הוא לקח בידיו את מעיל ספר התורה החדש שעליו היו רקומות המילים: ״מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי״, והצביע באצבעו על כל מילה ומילה בפסוק. היה זה מעמד מרומם, שכן בני הישיבה, תלמידי רבינו, ידעו היטב שזו היא באמת מהותו ותמצית חייו.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
עקב
בחיוב זימון
ברכות מ”ח ע”ב יליף ברכת זימון דכתיב וברכת את ה’ אלקיך. ונחלקו אם הוא מה”ת. וע’ מ”ב קצ”ט כ”ז דס”ל דברכת הזימון אינו אלא מדרבנן לכן די בבן י”ג שנה שהוא יברך ברכת הזימון. אבל בחזו”א ל”א א’ כתב דמבואר בדף מ”ו שהוא מה”ת וחולק על המ”ב הנ”ל.
והנה קיי”ל דבן י”ג בחזקת הביא ב’ שערות והוא בר מצוה. אבל מפורש בהלכה דלענין חליצה או עדות אין סומכים על חזקה דרבא, ובעי לראות שהביא ב’ שערות. והפוסקים נקטו שהוא דין בכל מצוה דאורייתא.
וע’ אבני נזר אהע”ז רט”ו י”ז כי באמת חזקת שתי שערות אינו חזקה, ורק בדרבנן מקילים (אבל במהר”ם שיק סוף מצוה תל”א ס”ל דהוי חומרא דרבנן שלא לסמוך עליו בדאורייתא).
ועכ”פ גם מהר”ם שיף מודה להלכה דבדאורייתא דאין סומכים על חזקה דרבא. וע’ מ”ב סי’ רע”א דאין סומכים על חזקה דרבא להוציא בקידוש ליל שבת.
(וע”ע מלחמות חולין פ”א כתב משום אפשר לברר, וכ”כ הרשב”א שם וט”ז אהע”ז קנ”ו ב’, וכ”כ פמ”ג נ”ה א”א ז’ מדעת עצמו, ועוד כתב הפמ”ג שם משום שהוא מיעוט המצוי).
ולדברי החזו”א דזימון מה”ת א”כ צריך דוקא שיודעים שהביא שני שערות. וכ”כ ס’ דינים והנהגות מהחזו”א עמ’ נ”א. וע’ פמ”ג במ”ז קצ”ב א’ בסופו דאפילו בזה”ז דאין מוציא בבהמ”ז מ”מ הרי מוציא בברכת זימון.
וכתבו להצדיק המנהג שהבר מצוה מזמן עפ”י ראש יוסף ברכות מ”ז ליישב מנהג היש”ש (מובא במג”א קצ”ט י’) דבר מצוה מוציא הציבור בבהמ”ז גופא, וכתב ראש יוסף כיון דעונה אמן יוצא אפילו מאינו מחויב בדבר. ואולי אמן חוזר גם על ברכת הזימון. וע’ פמ”ג קצ”ג ד’ שהזכיר הרמב”ם פ”א הי”א וכתב דמ”מ צריך שיהא בר חיובא, ודלא כהנ”ל.
גבורה ועצלות
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
ברמב״ם ריש פ״ז מהלכות יסודי התורה מובא ״מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדים ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה ונכונה עד מאוד״. כלומר אומר לנו הרמב״ם שבשביל להיות נביא צריך שתי מעלות, אחת חכמה והשניה גבורה. ולמתבונן בדבר יקשה, מילא החכמה היא מעלה מובנת, שהרי אמרו חז״ל ״חכם עדיף מנביא״, אך מה שייכות מעלת הגבורה לענין הנבואה. אמנם ודאי שגבורה זו מעלה כדכתיב ״אל יתהלל גיבור בגבורתו״ (ירמיה ט, כב) אבל איזו שייכות מיוחדת יש בין מעלה זו לענין הנבואה.
אותה שאלה נשאלת לגבי כהונה. דהנה הרמב״ם בפ״ה מהלכות כלי המקדש ה״א פוסק וז״ל ״כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובמראה״. ונשאלת השאלה מה המעלה של גבורה לגבי כהונה שכיוון שהוא גבור זוכה שיוכל להיות כהן גדול ולהיכנס לפני ולפנים.
ברמב״ם בהל׳ יסודי התורה הנ״ל מבואר שהפשט של גבורה אינו גבורה גשמית אלא גבורה רוחנית, שמתגבר האדם על יצרו, וכפי שאמרו חז״ל (אבות פ״ד מ״א) ״איזהו גיבור הכובש את יצרו״. וזהו הפשט בגבורה, וממילא מובן שאדם שיש לו את הגבורה הרוחנית להיות ״מתגבר בדעתו על יצרו תמיד״ הוא יכול להגיע לדרגת הנבואה מכיוון שיכול הוא לעבוד על מידותיו הרעות ולמגרם.
אך הכס״מ והנושאי כלים (בהל׳ יסודי התורה) מקשים אדברי הר״מ דמהגמ’ בנדרים לא משמע כך. דאיתא שם לח: אמר ר׳ יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה. גבור דכתיב (שמות מ) ״ויפרוש את האהל על המשכן״, ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב (שמות כו) ״עשר אמות אורך הקרש וכו׳ ״, אלא מן הדין קרא וכו’. ומשמע שגבורתו של משה הייתה גבורה גופנית, וא״כ הדק״ל מה הצורך בגבורה גופנית בשביל להיות נביא.
וגבי כהונה ג״כ משמע שהכוונה לגבורה גופנית, (וביותר, שהרי נקט הרמב״ם במילה כח ולא כתב כפי שכתב בהל׳ יסודי התורה גבורה), שהרי אחז״ל (ויק״ר כו, ט) ״למה נקרא שמו גדול, שהוא גדול בחמישה דברים בחכמה ובכח וכו׳ בכח, שהוא גבור, בא וראה אהרון כשהניף את הלויים כ״ב אלף הניף ביום אחד, כיצד היה מניפם ,מוליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח״. ומשמע כאמור שזוהי גבורה גופנית ולא גבורה רוחנית כהתגברות על היצה״ר. וצריך להבין מהו הפשט בכך, מדוע שגבורה גופנית תביא לידי כהונה גדולה, מה צורך יש למשרת ה׳ בכח וגבורה.
איתא במדרש (דברים רבה ה, ב) “לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ” מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה. רבנן אמרי הנמלה הזו שלשה בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף, ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים למה שמי שאין לו גידים ועצמות אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חטין ושעורין ועדשים. א”ר תנחומא וכל חייה אינה אלא חיטה ומחצה והיא כונסת את אלו,
ולמה היא עושה כן? אמרה שמא יגזור הקב״ה עלי חיים ויהי לי מוכן לאכול״. בגלל שאולי תתבטל הגזירה שתמות לאחר חצי שנה עובדת היא כל ימיה בלי הפסק.
וכמה היא עושה? ממשיך המדרש ״אמר רשב״י מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור, מה שמכנסת מן הקיץ לחורף״! כל חייה אוכלת היא חטה וחצי והיא אוספת שלש מאות כור. ואפילו אם יאריכו את חייה כמה כבר תצטרך? עוד חטה וחצי, בשביל זה לאסוף בלי הפסק שלש מאות כור שזוהי כמות עצומה? אלא רואים אנו מהי העצלות ומה צריך לעשות כדי להתגבר על המידה הזו, ״לך אל נמלה עצל״. להתגבר על המדה הזו יש דרך אחת, לעמול כמו הנמלה בעוה״ז כדי להשיג את המוטל עלינו ולהגיע עם המטען המלא לעוה״ב.
הו הפשט גבורה וכח, זהו הפשט גבורה גופנית, גבורה שמשמעותה הוא הפך העצלות, גבורה שמשמעותה התאמצות והתגברות על נסיונות וקשיים. כך מבאר ראש הישיבה הגר״ח שמואלביץ זצ״ל.
אנחנו בני התורה צריכים ללמוד מהנמלה איך צריכים להיות יגעים בתורה וכיצד להיות עמלים בתורה. כמה זמן וכמה כוחות להשקיע. כמו הנמלה שמשקיעה את כל חייה ואוספת שלש מאות כור, כך היא דרכה של תורה.
כך היא דרכה של תורה, אם אתה עמל אז בסוף יגעת ומצאת תאמין! זו הדרך! לקנות קניינים של תורה!
זהו הפשט גבורה! גבורה שהיא ההיפך מעצלות! זוהי גבורה המביאה את האדם להיות כהן גדול, להיות משרת ה’ ולהכנס לפני ולפנים!
זוהי הגבורה המביאה את האדם להשגות הגבוהות ביותר, להיות נביא ה׳ להתנבא מהשי״ת!
מובא עוד בגמ׳ (נדה ע:) ״הרוצה להחכים יעסוק בישיבה וימעט בסחורה״ ושואלת הגמ’ הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, אלא מסיקה הגמ׳ יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו.
חוץ מעמלות בתורה, יגיעה והתמדה, צריך גם סייעתא דשמיא, לבקש רחמים בתפילה.
ישיבת בין הזמנים זוהי אחת הדוגמאות של גבורה בתורה, ההיפך מעצלות! לא להסתפק במועט. ושלא יהא הפסק בלימוד התורה.
הנני מברך את הציבור הקדוש שתזכו לעלות בתורה ויראת שמים ותזכו לקבל את התורה ושיתקיים בכם יגעת ומצאת תאמין.
Parsha Preview
Harav Hagaon Binyamin Cohen Shlita
Remember to be Willing to Change
Parashas Eikev
Harav Hagaon Binyamin Cohen shlita
There are six zechiros that many people say after Shacharis every day. The fourth zechirah is that of the eigel, and is found in this week’s parashah, at the beginning of the following passuk: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה’ — remember, and don’t forget, how you angered Hakadosh Baruch Hu by rebelling against Him. Interestingly, the passuk says: מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה’, which literally means, “You were rebellious with Hashem.” Shouldn’t it say: מַמְרִים הֱיִיתֶם נֶגֶד ה’, you were rebellious against Hashem?
R’ Tzadok HaKohen (Pri Tzaddik, Maamar 1, Maamarei Chodesh Av) explains that the Torah is hinting that although Klal Yisrael sinned grievously with the cheit ha’eigel, violating the first two of the Aseres Hadibros —אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ andלֹא יִהְיֶה לְךָ — they were nevertheless connected to Hashem and “with” Him. He adds that because a Yid remains with Hashem even when he does an aveirah, when he does teshuvah, his aveiros become zechuyos.
The idea that Hakadosh Baruch Hu is with us even after a terrible cheit is reflected in the passuk in Parashas Balak: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. Rashi comments: אפילו מכעיסין וממרין לפניו אינו זז מתוכם — even if they are rebellious Hakadosh Baruch Hu does not move from among them. This is one of the ten pesukim that we say in Malchuyos, and with it we convey that Hakadosh Baruch Hu is the King with Klal Yisrael.
A Rebellion With Hashem is More Severe
Perhaps we can offer a different explanation of why the Torah says מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה’.
The Ramban here notes that the Torah does not mention that Klal Yisrael were rebellious at the Yaf Suf or at Marah; it mentions only the rebelliousness of the eigel. He explains that those rebellions occurred before Kabbalas HaTorah, and after Kabbalas HaTorah they were more obligated to obey Hakadosh Baruch Hu, since He had entered a bris with them. Therefore, their rebelliousness after Kabbalas HaTorah was considered more severe. Perhaps the Torah is alluding to this when it says מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה’ — you were with Hashem, in a bris, yet you rebelled against Him.
What is the mitzvah to remember that we angered Hashem with the eigel? The Sforno explains that the main point we need to remember is that Hashem became angry at us because we were an עַם קְשֵׁה עֹרֶף — a stiff-necked people. What does it mean to be a “stiff-necked people”?
The Smak actually counts וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד as a lav, connecting it with the mitzvas asei of וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם — which, he explains, is a mitzvah to love tochachah, and to love the people who give it. Accordingly, the lav of וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד is transgressed when people do not love tochachah and do not love the people who give it.
To be stiff-necked, then, is to be unwilling to be taught a lesson, unwilling to change. And that stubbornness, says R’ Yerucham Levovitz, was the root of the cheit ha’eigel.
The Mussar Imperative
At the beginning of Parashas Devarim, when Moshe Rabbeinu gave subtle mussar to Klal Yisrael by hinting at their previous transgressions in various places, he referred to the cheit ha’eigel by mentioning the place “Di Zahav.” Rashi explains that the cheit ha’eigel happened because they had a lot of money (zahav).
Was the cheit ha’eigel rooted in stubbornness, or in having too much money?
Perhaps we can explain that two are one and the same: Their stubborn unwillingness to change resulted from their having a lot of money and feeling too comfortable with their lifestyle and taavos. Because they had a lot of money and were enjoying themselves, they were not willing to grow.
To summarize, then, the mitzvah of זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר requires us to remember that we angered Hakadosh Baruch Hu in the Midbar by being stiff-necked and unwilling to change. But yet we were rebellious with Hashem, for He is always with us, even if we do terrible aveiros.
In general, the Torah views Klal Yisrael’s years in the Midbar in a very positive light, as the passuk states: זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. This might seem like a bit of a contradiction to the mitzvah to remember that Hashem was very angry with us in the Midbar. According to the way we have explained this mitzvah, however, there is no contradiction. Hakadosh Baruch Hu has tremendous love and admiration for Klal Yisrael for following Him in the Midbar, and He wants us to continue this kesher and not to fall into the trap of being unwilling to change and therefore doing aveiros. Therefore, He cautions us: זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר — remember, and don’t forget, that you were stiff-necked, and from now on, listen to the dvar Hashem and don’t be so stubborn. Be willing to change and grow.
In a practical sense, then, this mitzvah of remembering the cheit ha’eigel obligates us to learn mussar daily, because in order to change we need to learn mussar.
When the Alter of Kelm opened his Beis Hamussar, someone asked him, “What is this building? Is this a meshugeneh house?”
“Yes,” he replied. “You go in crazy, and you come out normal.”
This mitzvah of remembering the eigel also includes staying connected to a yeshiva, to a rosh yeshiva, to rebbe’im, since a yeshiva is a place where you grow and change.
We have to continuously be mechazek ourselves to stay close to our yeshiva and to our rebbeim, and to ask them for advice — this will allow us to fulfill this zechirah and perform the mitzvah of זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר. By remembering that we angered Hakadosh Baruch Hu because we were stiff-necked, and resolving to be willing to change, we will be zocheh to much brachah and hatzlachah in our lives.
Gut Shabbos.