דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים וגו’, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. (ח,יד-יז)

מבואר, שרק אדם ששכח את שאירע ביציאת מצרים, יכול לומר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ללא אמונה אפשר לטעות ולחשוב שמעשיו הם שמביאים פרנסה בדרך הטבע. אך המתבונן בניסי יציאת מצרים, יודע ומבין שאין “טבע ומנהגו של עולם”, ולא מעשיו מביאים את פרנסתו, אלא הכל בגזירת הקב”ה.

וידוע המעשה בגמרא (שבת קיט.) ביוסף מוקיר שבת, שנקרא כך על שהיה מענג את השבת במטעמים למרות עוניו, והיה שכן לנכרי עשיר. לימים, אמרו החוזים בכוכבים לנכרי זה שכל נכסיו עתידים ליפול בידי יוסף. הלך הנכרי ומכר את כל נכסיו, קנה יהלום ושיבצו בכובעו, סבור היה שבכך ישמר רכושו תחת ידו. לאחר זמן, כשעבר בגשר מעל הנהר, העיפה הרוח את כובעו והטילתו לנהר, ובלעו דג גדול. כשניצוד הדג, הובא לשוק בשעה מאוחרת ביום שישי ולא נמצאו לו קונים. החליטו הדייגים להביאו ליוסף מוקיר שבת, שכן רגיל הוא בכבוד שבת ולבטח ישמח בדג גדול שכזה. אכן, יוסף שמח שביכולתו לענג את השבת וקנה את הדג, וכשחתכו מצא בתוכו את היהלום והיה לעשיר מופלג.

הרי שאף שהנכרי עשה את כל ההשתדלות הטבעית שנכסיו לא יפלו לידי יוסף, לא עלה הדבר בידו. מכאן נלמד שאין לאדם כל בטחון בהשתדלות הטבעית, שהרי לבסוף יקבל את מה שנגזר עליו מאת ה’, וכפי שעינינו רואות לא אחת, שיש בני אדם הטורחים רבות לפרנסתם ואינם מצליחים לכלכל את בני ביתם, ומאידך יש שלא טרחו לפרנסתם והתעשרו בדרכים שונות.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה

דברי הימים

הסדר הלחם בוילנה
שנת ת”ש. הישיבה כולה נמלטה באישון ליל לעיר וילנה, אשר לפי ההסכם בין רוסיה לגרמניה הייתה אמורה לקבל עצמאות ליטאית.

באותם ימי מלחמה, כאשר כל מחסני המזון הוחרמו ע”י הצבא הרוסי, עוני ומחסור היו מנת חלקם של כל תושבי וילנה והפליטים שבה. לחם חולק ע”י השלטונות בצמצום ולקבלתו היה צורך לעמוד בתור משעות הלילה המוקדמות ועד אור הבוקר.

בבוקר שלאחר הגעת הישיבה לוילנה התקבצו בני הישיבה לתפילת שחרית באחד מבתי הכנסת. לאחר התפילה, דפק מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל על הסטנדר והודיע כי היות ואין בידיו במה לקיים את תלמידי הישיבה, מעתה על כל אחד לנסות לדאוג לעצמו.

ההלם היה מוחלט! סערה התחוללה בבית הכנסת, מאות התלמידים אשר עזבו את משפחותיהם ודבקו בישיבה הקד’ חשו שעולמם עומד להחרב. האם דווקא כעת, לאחר שבחסדי שמים נמלטו מאימת המלחמה בעיירה מיר, תתפרק חלילה הישיבה הקד’?

שני בחורים קמו לפתע ממקומם, היה זה הר”ר שמואל הופפר ועמו תלמיד נוסף[1] אשר ניגשו במהירות למרן רה”י וסיפרו לו כי מיד כשהגיעה הישיבה לוילנה ניגשו לבעל המאפיה היהודית והוא הסכים לספק לחם לבני הישיבה בהקפה למשך שבועיים, עד שיגיעו כספים מ’ועד ההצלה’ באמריקה, לכן ממתחננים הם בפני רה”י שיודיע על המשך קיום סדרי הישיבה כסדרם. מיד כששמע זאת מרן רה”י הודיע בשמחה כי תודות לתושייתם של שני הבחורים בני הישיבה יכולים להמשיך ולשקוד על תלמודם כמקודם.

אנחת רווחה נפלטה מפיהם של 300 התלמידים. בעיניהם חזו כעת עוד נס משרשרת הניסים שמלווה אותם ומעידה על השגחתו ית’ על בני התורה.

תודתנו לרה”ג נתן בר-חיים שליט”א חתנו של הר”ר שמואל הופפר זצ”ל שהמציא לידינו את הדברים ששמע מחמיו ז”ל

[1] הערת המערכת: לא ידוע לנו מי היה הבחור הנוסף שהיה שותף להסכם עם המאפיה בוילנה. יתכן שהמעשה קשור לבחור אשר כצמן אשר את סיפור שק הקמח שלו הבאנו בגיליון פרשת ויצא תשע”ז.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

ולמדתם אותם את בניכם

חיוב ת”ת מאב לבנו

ע’ רמב”ם פ”א ה”ו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה, וע”ש בכס”מ דמשמע לו דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם. אבל בטור ושו”ע כתבו דפטור מללמדו בשכר ומשמע דחייב ללמדו בחנם.

והביאו בטור ושו”ע מהרמ”ה דהיינו דלא אפשר דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה מצוה לאגמוריה משנה וגמרא הלכות ואגדות.

(ומקור הדבר דאין חייב ללמד בנו תורה שבע”פ הוא מדקתני ברייתא למדו מקרא אין מלמדו משנה, מיהו ק”ק לפי”ז מנלן כלל חיוב ללמדו תורה שבע”פ ומנלן דברייתא איירי בשכר).

ובאמת בערוה”ש נקט דגם בחנם אין עליו חיוב כלל אלא מצוה הוא ללמדו תורה ונראה כוונתו כמו דחייב ללמד תורה לכל ישראל או משום דין דרבנן של חינוך. וכ”כ בחזו”א יו”ד קנ”ב בדעת הרמ”ה שהוא משום דין כי ידעתיו למען אשר יצוה.

אכן באמת במקנה פי’ פי’ אחר בשו”ע והרא”ש ופי’ דברייתא דידן איירי בשכר, וחיוב זה ילפינן מדכתיב ולמדתם דמשמע שהמצוה להשתדל ללמד את בנו ע”י אחרים, וחיוב זה הוא בשכר וכעין שמצינו במילה, (וע”ש שהביא מהריטב”א דחיוב מילה הוא למול ע”י עצמו או ע”י אחרים, ומזה למד השו”ע דה”ה דחייב לשלם אפילו בשכר).

וע”ש דמ”מ חייב ללמדו תורה שבע”פ בחנם מקרא דושננתם ודרשו לקמן בגמ’ ושלשתם, וכן דרשו מחודדים בפיך. וע”ש שדייק כן בקראי דגבי ולמדתם כתיב לדבר בם וגבי ושננתם כתיב ודברת בם ע”ש. וכ”כ ברכ”ש כ”ז ב’ דחיוב בחנם הוא מקרא דושננתם. ולדבריהם דחייב בזה מה”ת אלא דאין חייב בשכר, שפיר כתב הרמ”ה דאם לא דחיקא ליה שעתא מצוה לאגמוריה משנה וגמרא הלכות ואגדות דהוי עכ”פ מצוה קיומית מה”ת.

ובגר”ז א’ ד’ כתב שחייב מה”ת לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע”פ כולה וכו’. וכתב שם בסוגריים המקור ברמב”ם ורבינו ירוחם ורמ”ה. והנה מה שכתב בשם הרמ”ה לכא’ צ”ב דהו”ל לחלק בין דחיקא ליה שעתא ללא דחיקא ליה שעתא. ומה שכתב בשם הרמב”ם נראה כוונתו שכתב שם הלכה ז’ שאם לא מצא בחנם ילמדו בשכר, ומשמע דקאי על בנו דאיירי בו בריש דבריו. (אבל בשו”ע רמ”ה ו’ כתב החיוב ללמד בנו מקרא בשכר, ובסי’ רמ”ו ה’ כתב הדין שאם לא מצא בחנם ילמדנו בשכר, והיינו שהוא עצמו ילמוד תורה בשכר, ולא כהרמב”ם).

ולכא’ נראה דהגר”ז אזיל כאן לשיטתו בקו”א סק”א דמה דקתני ברייתא למדו מקרא אין מלמדו משנה, לא קאי על עיקר חיוב לימוד לבנו אלא קאי על החיוב ללמוד עם בנו בעצמו ע”ש. וע”ש שהביא מקור לדבריו מהסמ”ג, ועמש”כ במק”א).

ובעיקר מח’ הנ”ל אי חייב האב ללמד לבנו תורה שבע”פ בשכר לכא’ נ”מ גדול לענין ליתן ממעות מעשר כספים. וע’ לקט יושר יו”ד עמ’ ע”ו שכתב דמותר כיון דאדם חייב ללמד בנו מקרא ולא תלמוד, אבל בבאר שבע סי’ מ”א אוסר כיון שכתב רמ”ה שאם אין השעה דחוקה לו חייב ללמדו בשכר גם תורה שבע”פ, (וכעי”ז בא”ר קנ”ו ואהבת חסד פי”ט ב’), ובפרי יצחק ח”ב כ”ז כתב דאף שכתב כן הרמ”ה מ”מ כיון שאין כופין ע”ז ולא הוי חיוב רק מצוה לחודיה מותר לשלם ממעות מעשר.

ולכא’ נראה דהפרי יצחק פי’ ברמ”ה כפי’ החזו”א שהוא רק משום חינוך, אבל הבאר שבע נראה דמפרש ברמ”ה כעין שפי’ המקנה דחיוב ושננתם הוא מה”ת אלא דאינו חייב בשכר ובזה כתב הרמ”ה דאף דאינו חייב ואין כופין ע”ז מ”מ אם אין השעה דחוקה לו יש לו לקיים בזה מצוה דאורייתא דושננתם, וכיון דמוטל עליו מצוה דאורייתא, אף שאינו חיוב ממש, ס”ל לבאר שבע דאין לשלם ממעות מעשר.

בין הזמנים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) עומדים אנו לפני בין הזמנים, יש מערערים על מושג זה, וכי יתכן לסגור ישיבה למשך שלשה שבועות. וכבר התריע המהר”ל בס’ דרוש על התורה עמ’ מ”ו, על ימי בין הזמנים “אם הראשונים הנהיגו היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע, אך עתה אין הדבר כן, כ”א להסרת התורה לקיים אם תעזבני יום יומיים אעזבך, [רש”י דברים י”א י”ג], וע”י ביטול זה מרגילים עצמן לשחוק וקלות ראש וזולתן מדברים המגונים”.

אך הנסיון בזמנינו מוכיח כי “ביטולה זהו קיומה”. ואמנם צדקו דבר מהר”ל בזמנו, ע”פ דרגת לומדי התורה אז. בתקופתו היתה הדרך להגביר היצר הטוב על יצה”ר, כמש”כ מהר”ל שם “אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני האלקים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל, כנאמר (משלי ח’) לשקוד על דלתותי יום יום”. לפי דרגותינו היום, הדברים הם להיפך, בין הזמנים נדרש מאד כדי להגביר חיל ולהוסיף כח ללימוד של כל השנה,  [ואכן בישיבות שאינן נוהגות ביה”ז יש בהם שגם שלשה שבועות אלו לקויים הם, והאלול יש בו רפיון גדול], והכלל שלימדונו רבותינו הוא  כי יש לאדם להכיר את היצה”ר שלו, ולהגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שלו, ואין תועלת להגביר את יצרו הטוב על היצה”ר שהיה קיים לפני דורות, ובאותם מהלכים שהיו מועילים אז, כיון שהיצה”ר שבימינו פועל באופן לגמרי, וצריך להלחם בו עם הכלים המועילים נגדו, [וכפי המשל הידוע בשם החזו”א, שהגנרל הותיק שבא להלחם במלחמה השניה באותם הכלים ובאותם הדרכים שנלחם בהם במלחמה הקודמת וניצח בה, ודאי ינוצח].

בזמנינו ולפי כוחותינו, כוחות הגוף וכחות הנפש שלנו, ימי בין הזמנים נצרכים מאד, ויש בהם כדי לחזק את לימוד התורה של כל ימות השנה.

ב) אך כ”ז לא בכל ענין, אלא הדבר תלוי באופן ההנהגה בימי בין הזמנים. אפשר לערוך בין הזמנים בשני אופנים, יכול הוא חלילה להיות ימי רפיון בתורה וביר”ש, אם תעזבני יום יומים אעזבך [רש”י דברים י”א י”ג], ויכול הוא להיות הכנה לחיזוק של אלול, וההבדל הוא בכוונה ובאופן ההנהגה של ימי בי הזמנים.

אמרו חז”ל (יומא ע”ו א’) לחם אבירים אכל איש, זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ופירש”י שהמתין משה ליהושע ארבעים יום לירידתו מהר סיני, ואז ירד לו מן. ושמעתי מאאמו”ר זצ”ל שביאר למה היה לו ליהושע להמתין לרגלי ההר למה לא המתין לו במחנה, וביאר כי כל זה כדי שלא להפסיד את משה אפילו שעה מועטת כדי הליכתו מן ההר אל המחנה, ושאל וכי היה צריך כל כך הרבה מן, וביאר שברגע שפרש מן הכלל לא קיבל בזכות הכלל, והיה צריך זכות עצמית וזהו ירד לו מן כנגד כל ישראל, והדגיש אאמו”ר כי יהושע הרי לא ידע שירד לו שם מן, אלא עשה במסירות נפש ובלבד לקיים לא ימוש מתוך האוהל שעה אחת, ע”כ דבריו, (ועי’ שיחות מוסר מאמר נ”ב).

ועדיין צריך ביאור כי ל”ל להמתין לו כל מ’ יום, והרי ידע שמשה עתיד לשהות בהר מ’ יום (עי’ רש”י על הפסוק כי בושש משה) א”כ היה יכול לחזור למחנה ולקראת סוף מ’ יום ללכת שם, לקבל פני משה. והביאור הוא, ביהושע נאמר לא ימוש מתוך האוהל, אין זאת מעלה בעלמא אלא זאת היתה הגדרת מהותו, איך אפשר לקיים “לא ימוש מתוך האוהל”, כשהאוהל איננו. משה עלה למרום, אם יהושע יישאר במחנה יוצא הוא מתוך האוהל, ורק אם הוא יושב מחוץ למחנה ומצפה למשה אימתי יבוא, עומד הוא כאילו ב”פה פעור” ממתין למשה, אזי מתקיים לא ימיש מתוך האוהל גם כשהאוהל איננו.

בבחינה כזו הנהגת ביה”ז, אם הרגשה של חופש, של הפסקה, אזי היא עזיבת התורה וח”ו “יומים אעזבך”. אם בבחינת “יושב ומצפה”, אין זה עזיבת התורה.

והנה איתא בירושלמי סוף ברכות, אם תעזבני יום יומים אעזבך, משל לשנים שיצאו אחד מטבריה ואחד מצפורי, ופגעו זה בזה, לא הספיקו לפרוש זה מזה עד שהלך זה מיל וזה מיל, נמצאו רחוקים זה מזה שני מילים, ואפשר שבדוקא נקטו האופן הזה שכל אחד הולך לצד אחר, ונמצא שהוא מפנה את גבו לחברו, וזה אמנם בבחינת “עזיבה”, אבל הוא הולך לאחוריו ופניו לחבירו, אין זו “עזיבה”, ואז אף דהוא מתרחק מחבירו, אין חבירו מתרחק ממנו.

והדברים מפורשים בירושלמי שם, משל לאשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש, כ”ז שהיתה בדעתו להינשא לה היתה יושבת וממתנת לו, כיון שהפליג דעתו ממנה היא הולכת ונישאת לאחר, [ור”ל שכבר אין מועיל לו מה שיחזור ויתן דעתו עליה, ואף מי שעוזב את התורה, התורה עוזבתו, וקשה מאד להחזירה אליו],  הרי להדיא כאמור, שהעזיבה היא “הפלגת הדעת ממנה”, וכ”ז שהוא יושב ומצפה לה, אע”ג דהוא רחוק ממנה  אף היא ממתנת לו, והן הן דברינו, אם הוא בבחינת “יושב ומצפה” לזמן האלול, אין זו עזיבת התורה, והתורה “ממתנת” לו עד שיגיע זמן ההתחזקות באלול.[1]

ג) אך יותר מזה תלוי בכונה ובמטרה, שתהא לשם עליה באלול, וזהו “בכל דרכיך דעהו”, וכמו ששנינו (אבות פ”ב מי”ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים.

ובאמת שזה צריך להיות כל מהלך האדם בכל דבר וכמש”כ הרמב”ם פ”ג דעות ה”ב, צריך האדם שיכוין לבו וכל מעשיו כולו לידע את השי”ת בלבד, ויהא שבתו וקומו ודבורו הכל לאמת זה הדבר, כיצד כשישים ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם וכו’, ושם ה”ג המנהיג עצמו על פי הרפואה וכו’ ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה’, שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה, או אחד מאיבריו כואב וכו’, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה’ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה’, ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה’ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא,ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.[2]

ונראה ממש”כ הרמב”ם “נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא”, דאין השינה וכו’ הכשר לעבודת ה’ אלא שהיא עצמה עבודת ה’.

ועי’ במאירי בפתיחה

ד) ואם זה הוא בכל צרכי הגוף, על אחת כו”כ בימי בין הזמנים אשר יש כאן ביטול תורה, ורק שזהו קיומה, וצריך לעשות הכל בכוונה להתחזק בימי האלול הבאים עלינו לטובה.

והנה ב’ מצות בת”ת, לימוד התורה, הנלמד ממה שנאמר והגית וגו’, וידיעת התורה, ונלמד ממה שנאמר ושננתם וגו’. לימוד התורה, להיות עסוק בתורת ה’ ואפילו בפסוק אחד. ידיעת התורה, לדעת תורת ה’, מהות ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד (קדושין ל’ א’)  ויש לדון כשיש סתירה ביניהם, מה קודם, וראיתי באור ישראל סי’ כ”ז, כי לצורך ידיעת התורה ויכולת הלימוד, הותר ביטול הזמן, כגון לילך מעיר לעיר לחפש אחר רב גדול, לקבל ממנו דרכי העיון והלימוד, וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין, אשר כל זה לא היה ענין למצוות לימוד התורה, יעו”ש והיינו שידיעת התורה [בשני המובנים הנ”ל] דוחה מצות לימוד התורה.

נמצא שאם נצרך ימי ביה”ז כדי להוסיף כח העיון ולהגיע ליותר ידיעת התורה, הרי נדחה לימוד התורה, וכמש”כ הגרי”ס, שמותר לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו, כדי שיהי’ אח”כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק הענין.

ה) גם הדבר תלוי באופן הנהגת ביה”ז. שכן אף אם עושים הכל בכוונה ראויה, יש כאן נזק גדול של הפסק בעבודת האדם, וכמו שביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ס”ט,  בא וראה כיצד נהג רבי עקיבא בשובו לביתו לאחר י”ב שנה שלמד תורה לפני ר’ אליעזר ור’ יהושע, “שמע מאחורי ביתו דקאמר לה חד רשע לדביתהו וכו’, אמרה לי’ אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא, אמר ר’ עקיבא הואיל ויהבה לי רשות איהדר לאחורי, הדר אזל הוה תרתי סרי שנין אחרנייתא”. (נדרים נ א’). וקשין הדברים להולמם, לאחר פרידה של י”ב שנה מאשתו שעזבה חיי עושר והלכה אחריו בעוני ובמצוקה, למה לא נכנס לרגע קט לשמח את לבה, והרי כבר נודע לו שלא תעכבנו מלחזור לתורתו עוד י”ב שנה, ואיה הכרת הטוב. (כפי שאמר ר”ע אח”כ “שלי ושלכם שלה הוא”). אלא על כרחין אנו צריכים לומר, כי ידוע ידע ר’ עקיבא את הסכנה הכרוכה בכניסה הביתה, ואפי’ יכנס לרגע אחד בלבד, מי יודע אם יוכל להמשיך באותה מדה שהיתה בו כל י”ב שנה, כי הפסק כל דהו גורם לירידה. וידוע מה שביאר אאמו”ר זצ”ל (שיחות מוסר מאמר צ’) בטעם שלא נכנס ר”ע לביתו, כי אינו דומה דבר שלם לשני חצאים של אותו דבר, ואף שכ”ד שנה הם י”ב ועוד י”ב, מ”מ כ”ד שנה הם מציאות אחרת לגמרי, ואין ב’ פעמים י”ב שוים לכ”ד, ומה שזכה ר”ע ע”י כ”ד שנה, לא היה זוכה ע”י י”ב ועוד י”ב, ולפיכך אם היה נכנס את לשעה מועטת, לא היה זה כ”ד שנה, אלא י”ב ועוד י”ב.

וכה המשילו למי שמחמם כלי עם מים וקודם שרתחו המים הורידו מעל האש, ושוב עשה כן למחר, ובימים שאח”כ שאעפ”כ שהשקיע כל כך הרבה כח וחום, לא עשה ולא כלום, בגלל ההפסקות שבאמצע.

ויש למצוא לזה דרכים. ע”י קביעת עיתים לתורה בזמן זה, שזה אמור שלא יהא הפסק (ומלבד שבאמת אין היתר של ביטול תורה יותר מהזמן הנצרך), וכבר קבעו רבותינו ראשי הישיבות שכ”א ישתדל לפחות ללמוד ארבע שעות ביום.

וכן כדאי מאד שיהא עסוק בתורה גם בשאר הזמן לדבר בלימוד וכו’, וע”ז אינו בבחינת עוזב התורה, אם תעזבני יום וכו’ [רש”י דברים י”א י”ג], כל שדעתו ע”ז אין זו עזיבה.

ועי”ז יהא בין הזמנים בבחינת הכנה לימי האלול, ועי”כ עצמו נזכה כולנו  להגיע לימי הרחמים והסליחות מוכנים כראוי.

[1] ומצינו כה”ג ביבמות ל”ד ב’ כל ששהתה אחר בעלה י’ שנים שוב אינה מתעברת, ואמרו שם באשת רבא, ששהתה י’ שנים לאחר מיתת רמב”ח ואעפ”כ נתעברה “אנא דעתאי עלך הואי”, הרי שאם דעתה להנשא אין זה הפסק. על הנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, שמעתי מבארים ההבדל בין סוס לחמור, סוס כשנח מורידים ממנו את האוכף והוא מתרוצץ להנאתו, משא”כ חמור “רובץ בין המשפתים” עם העול שעל גביו, אינו זורק את העול גם בזמן מנוחתו.

[2]  והאריך בזה הרמב”ם בח’ פרקים פ”ה וז”ל צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא, ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן – שיהיה בלתי ערב – יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל – יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה – יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, וכן כשיתעסק לקנות ממון, תהיה תכלית כונתו בקבוצו שיוציאו במעלות ושימציאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו:

ועי’ בדרך ה’ ח”א פ”ד אות ג’ ואילך, ושם אות ז’ שזו ג”כ בצרכי הגוף אם הם נעשים לצורך עבודת בוראו, הנה בהם עצמם קונה השלימות כדרך שקונה במעשה המצוות כולן, כי גם זה מצוה עלינו לשמור את גופנו בהכנה הגונה שנוכל לעבוד בו את בוראנו וכו’.

ובפלא יועץ אות ט’ טיול כ’ כי גם זה יצר הוא באנוש וכו’ וקצת מצוה לטייל יש כגון שהוא חולה בחולי המרה השחורה, או שהוא עצוב ולבו אטום, יוכל לטייל פעם ביובל, עם ב’ או ג’ אנשים וכו’ כפי שיהא לבו רחב ,ומיד יקרא בתורה, יוכל להבין ולהשתדל ולעבוד את בוראו עבודה שלימה בהיותו בריא וכו’.