פרשת דברים

Hagaon Harav Yitzchok Hacohen Hellman Shlita

א. “אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל” וגו'(א,א). וברש”י שם ד”ה אל כל ישראל ז”ל “אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים דבר מבן עמרם ולא השיבותם מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו וכו'”, עכ”ל.

והנה מלשון רש”י משמע שבאמת אילו אירע שהיה מוכיח מקצתן, היו השאר משיבין אותו בטענות, וביותר בלשון הספרי כאן (פיסקה א) “כך הייתם שומעים מבן עמרם  ולא הייתם משיבים לו דבר כך וכך, אם היינו יושבים שם היינו משיבים לו ד’ וה’ פעמים על כל דבר ודבר”. משמע מלשון הספרי שבאמת אילו אמר משה רבינו את דבריו לפני מקצתן היה בכח השאר להשיב על דבריו ד’ וה’ פעמים.

 

ולכא’ תמוה שהרי באמת דיבר משה רבינו את דבריו לפני כל ישראל ולא היה בכחם להשיב לו דבר, וא”כ התברר למפרע שבאמת אף אילו היה אומר את אותם דברים בפני מקצתן מ”מ לא היו יכולים להשיבו כלום וכדחזינן שלא השיבוהו כלום.

 

ושמעתי מחכם אחד לבאר בזה שבאמת היה להם מה להשיב תשובות של הבל, ורק שבפני משה רבינו בעצמו פחדו ולא היה להם החוצפה להשיב לו תשובות של מה בכך.

ועוד נראה בזה דרק כאשר שמעו את הדברים מפי משה רבינו עצמו לא היה להם מה להשיב על דרך המאמר הידוע “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”, ובפרט אצל משה רבינו שהדברים יצאו מליבו הטהור ללא שום פניות כלל. ורק אם לא היו שומעים מפי משה רבינו עצמו והיו שומעים מפי אותם ששמעו ממשה אז היו אומרים להם שיש להם מה להשיב על דבריו ד’ וה’ פעמים.

 

 

ב. “ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים” וגו’ (א,כז). וברש”י שם ד”ה בשנאת ז”ל “הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל, למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל, והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען”, עכ”ל.

 

ולכא’ צ”ע איך יתכן לומר שארץ ישראל פחותה מארץ מצרים הלא כבר הכתוב אומר (במדבר י”ד ז’) “טובה הארץ מאד מאד” וכן (שם י”ד ח’) “ארץ אשר היא זבת חלב ודבש”. ובאמת קשה בגוף הענין שהרי באמת ארץ מצרים היא של שקיא וארץ ישראל היא של בעל, היתכן שארץ מצרים יש לה עדיפות על ארץ ישראל.

 

ונראה ליישב על פי דברי רבינו בחיי (דברים י”א י’) שכתב שם שארץ ישראל אינה תחת ממשלת הכוכבים והמזלות, וכן כתב הפנ”י (כתובות ק”י ע”ב ד”ה ת”ר לעולם) וז”ל “שכל העולם הוא תחת מערכת המזלות אבל ארץ ישראל אינו תחת ממשלת המזלות בלתי לה’ לבדו כנודע וכו’ כדכתיב ‘ארץ אשר וגו’ תמיד עיני ה’ אלו’ בה מראשית השנה ועד אחרית שנה”, עכ”ל.

 

ולפי”ז ביאור הדברים הם, שלעולם מצד דרך הטבע והמזלות ארץ מצרים היא המשובחת שבארצות מחמת שגשמיה מובטחים. אמנם ארץ ישראל אינה כלל תחת דרך הטבע והמזלות, ואין בה דרך ה”טבע” אלא ארץ ישראל היא תלויה במעשים שעושים ישראל שיושבים על אדמתה, היינו שהיא תלויה אם ישראל מקיימים את התורה או שלא ח”ו, וכמו שכתוב (להלן י”א י”ב) “עיני ה’ אלו’ בה וגו'” וכתב שם רש”י בד”ה תמיד עיני ה’ וז”ל “לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות עתים לטובה ועתים לרעה”, עכ”ל. וברש”י (להלן שם פס’ י”ג ד”ה והיה אם שמוע) כתב וז”ל “והיה, מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים”, עכ”ל. המבואר מכאן שהמטר בארץ ישראל אין לו דרך הטבע כלל, אלא הוא תלוי האם ישראל מקיימים את התורה אם לאו, היינו “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו’ “.

 

וכן משמע מנוסח התפילה שניתקנה על עצירת גשמים בארץ ישראל, והנוסח שם הוא “ועננו בורא עולם במידת הרחמים, בוחר בעמו ישראל להודיע גדלו והדרת כבודו, שומע תפילה תן טל ומטר וכו’ “, ע”כ.

ולכא’ לא מובן מהי השייכות של האמירה “בוחר בעמו ישראל” לתפילה על עצירת גשמים. אמנם לפי מש”נ אפשר לבאר דכוונת אמירה זו היא שהרי עצירת גשמים בארץ ישראל אינה אלא מחמת חטאי עם ישראל ואין לה כל “טבע” או דרך העולם אלא סיבתה היא רק מחמת ישראל, ועל כן אנו מזכירים שהקב”ה הוא “בוחר בעמו ישראל” ועל ידי זה תתעורר עליהם מדת הרחמים וישפיע להם גשמים.

 

 

והנה לפי”ז מבואר דכאשר ישראל עושים רצונו של מקום פשיטא שאז ארץ ישראל היא משובחת מכל הארצות כולם וכמו שמעיד עליה הכתוב. אלא דזה גופא היה תלונתם של ישראל שאמרו “בשנאת ה’ אותנו הוציאנו וגו'”, והיינו שאמרו שאינם רוצים לבוא למקום כזה המושגח מהקב”ה וכל הכל שם תלוי במעשיהם אם הם טובים אם לאו, אלא רוצים להישאר בארץ מצרים ששם הכל הולך על דרך הטבע, ואין הדברים מושפעים ממעשיהם, ודו”ק.

 

בין המצרים

 

הנביא אומר (ישעיה א’ י”ח) “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”, ואיתא על זה בירושלמי (שבת פרק ט’ ה”ג) “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, בראשון. ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בשני”.

 

ואיתא ב”משך חכמה” (בהפטרת פרשת דברים) בביאור הדבר וז”ל “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, בראשון [פירוש במקדש ראשון היה חוט של זהורית מלבין כשלג], אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, בשני [במקדש שני לא היה מלבין רק כצמר].פירוש, שהשני הוא חוט לבן בצבע אדום, כן היו ישראל במקדש ראשון נתגלה עונם (יומא ט’ ע”ב) שעונם לא היה רק בגלוי, אבל פנימיות לבבם היה מלא אהבת התורה ואהבת ישראל, כמו שאמרו (דברים רבה פ”ה י’) מפני מה דורו של אחאב מצליחים במלחמה מפני שלא היה בהם מלשינות, ואליהו אמר אני נותרתי לנביא לד’ ואין איש מוסר אותו, וכן אמרו ביהורם בן אחאב (שמות רבה פ”ג ח’), שנשיו וכספו וזהבו היה נותן למלך בני עמון, לבד מחמד עיניך זו התורה לא היה נותן והיה מוסר נפשו על זה, ולכן היה מלבין כשלג, לא כן במקדש שני היה חטאיהם כתולע שדם אדום בתוכו, כן היה בהם בפנימיותם שנאת חנם ומלשינות, לכן רק כצמר יהיו ולא היה מלבין כשלג”, עכ”ל.

 

וצריך להבין בדבריו מדוע חטא זה של שנאת חינם ומלשינות הוא במהותו חטא שהוא בפנימיות האדם ואינו יכול להיות חטא חיצוני כחטאיהם של ישראל בבית ראשון.

ושמעתי לבאר בזה על פי מה שמובא בשם הגר”א (אבן שלמה סימן ס’) וז”ל “כל העבירות והחטאים באים מחמדה וכו’ וההסתפקות שהוא ההיפוך הוא יסוד של כל התורה, והוא אמונה שלימה שלא לדאוג דאגת מחר, ומי שליבו טוב במידת הבטחון אע”פ שעובר עבירות חמורות, הוא יותר טוב ממי שמחוסר בטחון שעל ידי זה בא לידי קנאה ושנאה, אע”פ שעוסק בתורה ובגמילות חסדים וכו'”, עכ”ל.

 

הרי מבואר בדברי הגר”א שקנאה ושנאת חינם הם עבירות ששרשם נובע מחסרון ביסודות האמונה והביטחון בקב”ה, ועל כן שפיר שנאת חינם ומלשינות הם עבירות שהם במהותם בפנימיות האדם באשר הגורם לשנאת חינם הוא חסרון ביסוד האמונה בקב”ה שהוא בלב האדם.

 

“אשרי המחכה ויגיע לימים”

אבילות עבודה שבלב היא, האבילות עצמה פירושה עצם הרגשת החסרון, ההרגשה של האבל שהוא במצב תמידי של חסרון, הרגשה שיש דבר שצריך להיות לו וכל שעה הוא חסר אותו, זוהי מהות האבילות. האבילות עצמה איננה צער, הצער מגיע כתוצאה מהאבילות, היינו כתוצאה מזה שהוא מרגיש את החסרון כל שעה ממילא הוא מצטער על הדבר שאיננו.

 

והנה דרגת האבילות תלויה במדרגת תפיסת והרגשת החסרון שיש לאבל, ככל שתפיסת החסרון גדולה יותר כן גדולה דרגת האבילות עליה, ותפיסת החסרון היא לפי מדרגת האדם. אינו דומה ילד קטן של”ע נפטר עליו אביו שאצלו תחושת החסרון היא פשוטה, שהוא חסר את סיפוק צרכיו והדאגה עליו, לעומת זאת אצל נער גדול בשנים תחושת החסרון אצלו עמוקה יותר, הוא מרגיש גם את החסרון של הקשר שהיה לו עם אביו וכו’.

כן הוא הדבר לגבי האבילות על החורבן. ככל שתפיסת החסרון גדולה יותר כן האבילות חזקה יותר. החסרון הפשוט שאירע לנו ע”י חורבן הבית והגלות הוא מה שנתפס אצל כל אדם, והיינו שאנחנו בגלות בין העמים ואומות העולם מזלזלים בישראל והדוחק והצרות שאירעו לישראל בכל אורך הגלות. אמנם באמת צריך לדעת שהחסרון הוא עמוק הרבה מזה ויש בו מדרגות רבות, וצריכים אנו להתבונן בעומק מה שחסרנו ע”י החורבן והגלות.

 

והנה הרשב”א כתב (שו”ת הרשב”א ח”א סי’ צ”ד) לגבי ענייני וטעמי המצוות אחרי שמאריך שם לבאר שטעמי המצוות עמוקים ורחבים מאד ואין לנו השגה רק בנקודה קטנה שבהם כתב שם עוד וז”ל “ודע כי לכל אלו יש לבעלי סודות התורה טעמים נכבדים מאד, אף כי בעון הדור נסתתמו מעינות חכמה אחר שגרם החטא ונחרב בית קדשנו ותפארתנו שמשם היה משך הנבואה והחכמה נמשך לחכמים ולנביאים” עכ”ל.

העולה מדברי הרשב”א שבזמן שבית המקדש היה קיים היה בעולם השגה עצומה ברוחניות והיה נמשך “משך החכמה והנבואה”, וההשגה שהייתה לכלל ישראל באותו הזמן בקיום כל מצווה ומצווה והשגת טעמיה וסודותיה העליונים היו במדרגה גבוהה לאין שיעור ממה שיש לנו כיום שאין לנו השגה רוחנית והרגשה של האור והקשר לעולמות העליונים שיש בכל מצווה ומצווה, ואף אם יש לאדם איזה רגע אחד של השגה והרגשה בזמן שלומד תורה או עושה מצווה, מיד כרגע ההרגשה נעלמת, והשגות אלו היו קבועים בזמן שבית המקדש היה קיים.

וידוע בשם הגר”א שאמר שבזמנינו אנו מקיימים מצוות כגוף בלי נשמה, היינו, כמעשה בעלמא ללא השגת הקשר שיש מזה לעולמות העליונים. ועוד כתב הגר”א בפירושו לפרקי אבות (סוף פרק ה’) וז”ל “ואין תורה בלא בית המקדש כמ”ש (איכה ב’ ט’) ‘מלכה ושריה בגוים אין תורה, ואמר שיבנה בית המקדש וכו’ ותן חלקנו בתורתך וכו’ ” עכ”ל. המבואר מדבריו שאף אין לנו יכולת להשיג כראוי את התורה ללא בית המקדש.

 

זהו גופא עומק החסרון שחסרנו מזמן שחרב בית המקדש ואנו בגלות, שכעת אין אצלנו האפשרות של השגה רוחנית כלל של עומק התורה וקיום המצוות ורק אנו מקיימים את הדברים בבחינת גוף בלי נשמה.

 

אמנם צריך להתבונן בדבר, שאם כן הוא הדבר איך באמת נזכה אנחנו להגיע לעולם הבא שהרי אנו בגלות ואין לנו האפשרות להשיג את הנצחיות והרוחניות שיש בתורה ובקיום המצוות ואף אין לנו היכולת להשיג את עומק דברי התורה וסודותיה, והרי כתב הרמב”ם (פ”ט מהל’ תשובה ה”א) וז”ל “הקב”ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה” עכ”ל. הרי מבואר מדברי הרמב”ם שהאדם זוכה לחיי העוה”ב לפי גודל מעשיו ורוב חכמתו, וא”כ אצלנו שאנו בגלות ואין לנו בית המקדש ואין אנו יכולים להשיג אלא מעט מזעיר ולרגע קצר, א”כ היתכן שאין לנו האפשרות להשיג חיים נצחיים כראוי לעולם, והרי משמע מכל פסוקי הנחמה שנאמרו על העתיד לבוא ששייך נחמה על חורבן בית המקדש לעתיד לבוא כשיבנה במהרה בימינו, ולכא’ למי שלא נבנה ביהמ”ק בימיו לא יוכל להגיע לנצחיות בעוה”ב כראוי ומה נחמה יש לו.

 

(והיה אפשר לפרש על פי דברי ה”חובות הלבבות” (שער חשבון הנפש פ”ג ד”ה והאחד ועשרים) וז”ל “והאחד ועשרים חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכולתו ממעשה העבודה, ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג. ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכולתו, ויכסוף לו בלבו, ויעלה אליו במחשבתו, וישאל מהאל לעוזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכולתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה, ימציא לו הבורא בקשותיו, ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו אשר למעלה מיכולתו מדרגה אחר מדרגה. וכו’ וכן בעל מעשה העבודה. אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכולתו, יעזרהו האלוהים לעשות מה שהוא למעלה מיכולתו וכו’ עכ”ל”.

ועל פי זה היה אפשר לומר שבאמת הגם שמצד עצמנו אין אנו יכולים להגיע להשגות והמדרגות הרוחניות שהיו בזמן בית המקדש, עכ”פ הקב”ה יעזרינו מלמעלה להגיע לדברים שהם יותר מיכלתנו וכדברי “חובות הלבבות”. אך באמת זה אינו, שהרי חזינן בדברי כל הרשב”א והגר”א הנ”ל שבפועל בזמן הגלות כשאין לנו בית המקדש, אין לנו היכולת להשיג את עומק התורה ועומק קיום המצוות, והטעם באמת הוא מחמת שאין במציאות האפשרות להשגות כאלו ללא בית המקדש שהוא כצינור המקבל השפע הרוחני מלמעלה, והדרא קושיא לדוכתא).

 

ונראה דיתכן לומר דהנה איתא בגמ’ (תענית ל’ ע”ב) “כל האוכל בשר ושותה יין בט’ באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם”. וכתב על זה הריטב”א בחידושיו שם וז”ל “פירוש, שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה שעליהם אמר הכתוב (דניאל י”ב י”ב) ‘אשרי המחכה ויגיע לימים’, אבל עדיין אפשר שיש לזה תחייה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח” עכ”ל.

המבואר בדברי הריטב”א שישנם שני זמנים של “תחיית המים”, הא’ ביום הדין הגדול והנורא ששם יקומו כולם, והב’ מקודם לכן בימות המשיח בזמן בנין בית המקדש לעתיד לבוא. ותחייה זו היא רק למי שמת בגלות והתאבל על החורבן וציפה לישועה. (ועיין בקובץ שיעורים חלק ב’ סי’ כ’ שהביא שם דבר זה בשם הרידב”ז).

 

ובאמת צריך להבין מדוע רק המתאבלים על החורבן והמצפים לישועה הם אלו שיקומו לתחייה זו של ימות המשיח ולא כולם, מהי השייכות בין האבל על החורבן והציפייה לישועה לבין תחיית המתים זו.

 

ומה שאפשר לבאר בזה הוא, שבאמת בזמן הגלות שאין לנו היכולת להשיג את התורה כראוי ולא להשיג השגות רוחניות בקיום התורה והמצוות כראוי וכמש”נ שהרי כי אין לנו “משך הנבואה והחכמה” כלשון הרשב”א, ועל כן עשה הקב”ה שיהיה זמן של תחיית המתים בזמן שיבוא המשיח ויבנה בית המקדש, ובזמן ההוא כל מי שמתו בגלות והתאבלו על החורבן וציפו לישועה, היינו שהרגישו ותפסו את החסרון בהשגתם, הם יוכלו לחיות בזמן ההוא ולשוב ולהשיג את כל ההשגות הרוחניות והנצחיות שרצו להשיג ואז על ידי זה יזכו לחיי העולם הבא שהוא עולם הנשמות והשכר (כמבואר ברמב”ם פ”ח ופ”ט מהל’ תשובה), וזו היא תכלית הזמן של תחיית המתים הזו של ימות המשיח. וזהו עומק דברי הריטב”א שהמתאבל על ירושלים הוא יזכה לזמן ההוא של ימות המשיח ובזמן ההוא יוכל להשיג את כל ההשגות הגבוהות ברוחניות שעל ידי זה יגיע לעולם הבא – עולם הנצח.

 

וזהו הביאור של הציפייה לישועה ומה שאנו מחכים לביאת המשיח, דאין הכוונה רק שאנו מצפים שיבוא בימינו ומי שבאמת לא בא משיח בימיו לא זכה, אלא שהציפייה היא של כל אחד ושל כל הדורות אף אלו שמתו בגלות, כולם מצפים לקום לתחיית המתים בזמן המשיח ושם יוכלו להשלים מה שלא יכלו לעשות ולהשיג בזמן הגלות ועל ידי זה להגיע לחיי עוה”ב. וזהו מה שאנו אומרים בברכת המזון “הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא”, היינו שיזכנו הקב”ה לקום בימות המשיח ולעבדו שם בשלמות שעל ידי זה נזכה לחיי העוה”ב, ואין אלו שני בקשות נפרדות.

 

ואגב יש לציין שמה שנהגו ישראל לאחל איש לרעהו ‘שתזכה לחיות בזמן המשיח’ [דו זאלסט זויכה זיין צו דער לעבן משיח’ס צייטען], לפי מש”נ אין פירושו לאחל שיזכה לחיות בזמן שיבוא משיח דווקא בחייו עכשיו, אלא הכוונה שיזכה להיות חי בזמן המשיח בין אם בחייו כעת ובין אם ימות ולאחר מכן יקום לתחייה בתחיית המתים של ימות המשיח, וזו גדול הזכות שעל ידי זה יוכל להשלים את עבודתו ולהגיע עי”ז לחיי העוה”ב וכמש”נ.

 

וזהו גם ביאור דברי הרמב”ם (פ”ט המל’ תשובה ה”ב) שכתב שם וז”ל “ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן. וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת וכו’ וכו'” עכ”ל. והיינו שאין כוונתו שהנביאים נתאוו בחייהם לימות המשיח, שהרי אף בחייהם היו במדרגת הדעת של נביאים והשגתם בקב”ה הייתה גבוהה ביותר, אלא שנתאוו שאחר מיתתם לעתיד לבוא יקומו לימות המשיח ויוכלו להמשיך שם ולעבוד את הקב”ה בהשגות הגדולות שיהיו באותו הזמן ועי”ז יזכו לעולם הבא.

 

וזאת היא הנחמה שאנו יכולים להתנחם בזמן החורבן על כל מה שחסרים אנו בעבודת ה’ וההשגות הרוחניות, שיש תקווה לאחריתנו לימות המשיח ששם יקומו כל מי שהרגיש את החסרון כל העת וציפה לישועה ויוכלו שם לעבוד את ה’ בשלמות בהשגות הרוחניות הראויות המביאות לחיי עוה”ב.

 

והנה עצת היצר לזה היא לגרום כל העת טרדות לאדם שלא יוכל להיות ליבו פנוי להתבונן מה הוא חסר ומה אין לו כעת, וטרדות החיים כל העת הם המפריעים הגדולים לאדם בעבודתו, וזה גופא חלק מן הגלות, היינו שאנו מוטרדים כל העת בדברים המסיחים את הדעת ואין לנו שלוות הנפש להתבונן כראוי במה שאנו צריכים לעשות. והנה אנו מורגלים לחשוב שהטרדות הם רק באופן של צרות ומפריעים, אך אין הדבר כן כי הטרדות הם גם בדברים שהם לטובת האדם היינו שכל העת הוא רודף אחר התאוות וההנאות והם גורמים לו היסח הדעת ואין לו שלוות הנפש מזה, ובדורינו הדבר מצוי מאד בעוה”ר.

 

ואיתא במדרש (איכה רבתי פרשה ה’) על הפסוק (איכה ה’ ה’) “על צוארנו נרדפנו יגענו לא הונח לנו” שנבוכדנצר אמר לנבוזראדן שכיון שהקב”ה מקבל בעלי תשובה הוא, על כן שיוליכם בדרך מירושלים לא יתן להם מנוחה כלל בכדי שלא יוכלו להתפלל אף לרגע וישובו בתשובה, ומי שיעצור בדרך יהרגהו מיד. וזהו “יגענו לא הונח לנו”. והנה אנו רואים מזה שהמפריע הגדול להתבוננות ולעבודת ה’ הוא ההטרדה והיסח הדעת התמידי.

 

וזהו הפירוש במה שאנו אומרים בברכת “רחם נא” שבברכת המזון “רחם נא ה’ וכו’ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו'” שהיא בקשה על השבת השכינה לירושלים, ואחרי כן אנו אומרים “ונא על תצריכנו וכו’ לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם וכו'”. ולכא’ אינו מובן מה טעם בקשת צרכינו הפרטיים בתוך הבקשה והתפילה המיוחדת על השבת השכינה לירושלים ובנין בית המקדש. ולפי מש”נ הביאור הוא דאנו מבקשים שהקב”ה יסיר מאיתנו את כל הטרדות והמפריעים שגורמים לנו שלא להשים על לב ולא לעבוד את הקב”ה כראוי, וע”י שיסיר מאיתנו את כל המפריעים נוכל לעבדו בלב שלם ועל ידי זה נזכה להשבת השכינה ובית המקדש וכו’.

 

נמצא שעיקר העבודה בימים אלו בפרט ואף בשאר ימות השנה בכלל, היא להתבונן ולהשיג את עומק תפיסת החסרון, ולהרגיש את הדבר כל העת, והדרך להגיע לזה הוא להסיר הטרדות מעלינו ולהגיע לשלוות הנפש בכדי שנוכל להרגיש ולהשיג את כל זה ושהדבר יהיה קבוע בליבנו תמיד. והנה באם נתמיד בזה בעז”ה נזכה לימות המשיח – לזמן העבודה השלימה בתכלית, בב”א.