דברי רבותינו

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

“בצאתי ממצרים”… “בצאתי מירושלים”

כשמתבוננים בכל הקורות את ישראל בזמן חורבן הבית, על הצרות והעינויים שעברו, לכאורה היו צריכים להיות שבורים ומדוכאים בשברון רוח. אך בחז”ל רואים שלא היה חילוק בין זמן הבית לאחריו. בכל מדרש איכה רואים את מסירות נפשם כאילו לא השפיעו עליהם הצרות כלל ונשארו באמונתם האיתנה ואף התחזקו בה.

כך רואים אנו במדרש על 400 הילדים שכאשר התגלה להם שיזכו לעוה”ב השליכו עצמם לים, ‘שיר ותשבחות שוררו כעל ים’ (קינה טז).

בזמן ביהמ”ק כשהייתה הארת פנים למדו ומיששו בחוש את ‘שכר מצוה’, והרגישו מה היא קרבת ה’. ולאחר חורבן הבית מוצאים אנחנו שלמדו “ראו מה עבירה עושה” (קינה יד), אך לבד מזאת אין חילוק באמונתם ה”חושית”.

זו ההקבלה שאנו מוצאים בין “בצאתי ממצרים” לבין “בצאתי מירושלים”. “בצאתי ממצרים משה ירענו ואהרן ינחנו, קדושה ונבואה וכבוד ה’ נראה” וכו’, וכנגד התבוננות זו על קרבת ה’ ושכר המצוה צריך להתבונן על “בצאתי מירושלים” ולראות את ההיפך, את עונש החטא, חומר המשפט וה”הסתרת פנים”. מתוך התבוננות זו לא משו ישראל מאמונתם בהי”ת למרות כל המצבים הקשים שעברו עליהם, ומכאן ההוכחה על האמונה “החושית” שהייתה בהם.

מתבוננים אנו ומתפעלים מהמדרש על חנה ושבעת בניה, שהקטן שבהם בן שנתיים וחצי היה ומסר נפשו בלב שלם. אין בידינו להבין מדרגה זו! החילוק בינינו לבינם לא נובע מחכמתם, אלא מהאמונה שהייתה חדורה בתוך-תוכם בחוש ממש. מתוך כך בבנין ביהמ”ק ראו “אור פנים”, ובחורבנו ראו “משפט ה'”, אך בכל מצב ראו את הי”ת נגד עיניהם. הסיבה לאמונתם “החושית” היא קרבת ה’. כאשר מקרב ה’ את האדם אליו, זוכה שהאמונה אצלו תהיה בחוש.

מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

דברי הימים

מדוע התווכח רבה של מיר עם מוכר הספרים בערב תשעה באב?

מסופר על מרן רה”י הגאון הגדול רבי אברהם צבי קמאי זצ”ל הי”ד – אב”ד מיר, שנכנס בערב תשעה באב אצל מוכר ספרים אחד וביקש לקנות ספר “קינות לתשעה באב”. ואף שמחיר הספר הקטן היה מועט, עמד רבי אברהם צבי עם המוכר על המקח שעה ארוכה, שלא כדרכו, והתווכח עמו ממש על שוה פרוטה.

תמה על כך מוכר הספרים, שהכיר את רבינו כאחד הקונים הטובים שלו, ואמר בנימה של תרעומת: מה יום מיומיים, רבי? הרי אתה רוכש אצלי ספרים בדמים מרובים כל ימות השנה, ומשלם תמיד בעין יפה, מדוע אפוא שינית היום ממנהגך, והנך עומד ומתווכח עמי על פרוטה ממש?

השיב הגרא”צ זצ”ל: לא כל הספרים שווים בעיני, בדרך כלל כשאני קונה ממך ספר, אני מצפה שבעזרת ה’ אשתמש בו שנים רבות, ואף אורישנו ברבות הימים לבני אחרי. אך את ספר ה”קינות” הזה איני צריך אלא לשנה זו בלבד, שהרי אנו מקווים ומצפים בכל יום לביאת המשיח, ושוב לא נצטרך לומר קינות בתשעה באב…

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

דברים

אשה לדון

כתיב הבו לכם אנשים, וברש”י וכי תעלה על דעתך נשים מה ת”ל אנשים צדיקים. ומבואר כאן דאין הו”א למנות נשים.

וע’ תוס’ ב”ק ט”ו לענין דבורה הקשו מגמ’ נדה דאינו מעיד אינו דן, וע”ז כתבו דקיבלו מהני. וקשה מכאן דפשוט לספרי דאין למנות נשים.

ותי’ אאמו”ז גאב”ד המבורג זצ”ל בקונ’ עטרת זקנים דלכו”ע יש עוד דרשה של ספרי מלך ולא מלכה, וספרי כאן לשיטתו.

ומה דלא הקשו תוס’ מהספרי, ע”ש עוד בשם תוס’ עה”ת (והוא בתוס’ השלם בשם תוס’ ריב”א עה”ת) דהא דשמעיה ואבטליון אף דכתיב מקרב אחיך, כי לא היה בישראל ראוי כמותם. וכתב דגם תוס’ מודה  לזה ולכן לא הקשו מדין מלך ולא מלכה לענין דבורה, אלא הקשו מגמ’ נדה דאינו מעיד אינו דן, וע”ז כתבו דקיבלו מהני. ומזה כתב דאפשר דגם תוס’ מודה דלא מהני קיבלו עלייהו לענין מלך ולא מלכה.

אבל פשטות תוס’ דלא חשו משום מלך ולא מלכה. וע’ אג”מ יו”ד ח”ב מ”ה דס”ל בדעת הרשב”א ועוד דאין דין מלך ולא מלכה בשאר מנוי, ואולי כן סבר תוס’. ונראה  טעמו כי ס”ל דדין מלך ולא מלכה אינו בדין מנוי כמו גר אלא קמ”ל קרא דלא שייך מציאות של מלכה.

וע’ משנה הלכות ח”ז רנ”ד לדון דקיבלו עלייהו מהני, והביא מתרוה”ד רי”ד ופי’ דעתו כמ”ש בשארית ישראל חו”מ ד’ דאף  דקיבלו עלייהו מהני, היינו דדינו דין אבל אין ראוי לו לדון מעיקרא, וצ”ב.

וע”ש משנה הלכות שהעיר סתירה בריטב”א דבשבועות פי’ דאשה פסולה, והא דדבורה היינו שהיו מתנהגים על פיה, ובקדושין ל”ה הביא מתוס’ דמקרא מלא דבר הכתוב שהיתה שופטת

עיני העדה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

תכלית חשכת הגלות

״מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון״ (משלי כח, כג) – ‘מוכיח’ זה משה, ‘אדם’ אלו ישראל שנא’ (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו ‘אחרי’ אמר הקב”ה בשביל להביאן אחרי [לילך בדרכיו], ‘חן ימצא’ זה משה דכתיב (שמות לג, יב) וגם מצאת חן בעיני, ‘ממחליק לשון’ זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים (דב”ר א, ב).

כל ספר ״דברים״ הוא דברי מוסר ותוכחה לישראל[1], ושיא התוכחה ועוקצה הנורא הוא הגלות והחורבן, וכל אורך הגלות עד ביאת משיח צדקנו במהרה הכל הוא חלק מן התוכחה, שעליה כתוב (משלי ג, יא) ״מוסר ה’ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו״.

וכל תכליתה ומהותה של התוכחה הוא להראות לחוטא כי אין דרכו שהלך בה נכונה, וכי עליו לחזור לדרך הנכונה, ועל כן נקרא שמה ‘תוכחה’ שהיא ראיה והוכחה, להראות את הדרך האמיתית ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ומשה רבינו בתוכחתו האיר את עיני ישראל, ובלעם הרשע החשיך עיניהם בחלקת לשונו, והפילם ברגש גאוה ויוהרא, ונפלו בשטים.

וזהו ענין הגלות, שאע״פ שאנו נמצאים בחשכת הגלות, אבל תכלית החושך הזה הוא להאיר לנו את הדרך נלך בה.

עיני העדה

והוא ענין התוכחה המוטל על כל אחד ואחד מישראל, אבל בעיקר הדבר תלוי בראשי ומנהיגי ישראל, ופירוש המלה ״תוכחה״ פירש רש״י (בראשית כ, טז) ״ולשון תוכחה בכל מקום ברור דברים״, והיינו לברר ולהראות לחוטא  את הדרך הישרה ולמחות בו שלא יחטא, ולכן נקראים ראשי בנ״י – ״עיני העדה״, שהם המראים לנו את הדרך, וזהו שנאמר (דברים א, יג) ״הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם״, ופירש רש״י; ״לימד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם – שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה״.

אורו ועינו של עולם

והנה מצינו בגמ’ (ב״ב ד.) שאמר לו בבא בן בוטא להורדוס מה תקנתו על כך שהרג את חכמי ישראל;

הוא כבה אורו של עולם דכתיב “כי נר מצוה ותורה אור”, ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב “ונהרו אליו כל הגוים”.

איכא דאמרי הכי אמר ליה, הוא סימא עינו של עולם דכתיב “והיה אם מעיני העדה”, ילך ויתעסק בעינו של עולם דכתיב “הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם”.

ויש לבאר, כי ב’ בחינות יש בת״ח, בחינת אור ובחינת עינים, שהרי אור בלי עינים אינו מועיל, וכל עינים בלי אור כעינים באפילה הם, בחינת אור שהרי הת״ח מאיר בתורתו הנקראת ״תורה אור״, וגם בחינת ״עינים״, שעל ידו רואים מה שכתוב בתורה, ועל כן הוא נקרא “עיני העדה”.

וכן התורה, היא גם מאירת עינים וגם היא עצמה האור הגדול הגנוז לצדיקים. וז״ל אוה״ח הק’ (ויקרא כו, טז);

ודע כי התורה תסגל ג’ מעלות טובות בנפש אדם, הא’ מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם וכו’, והמעלה הב’ שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור דכתיב ותורה אור, כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלקים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה’ ״והעורים הביטו לראות״, והמעלה הג’ כי דברי תורה משמחי לב דכתיב ״פקודי ה’ ישרים משמחי לב״, וכתיב ״ולישרי לב שמחה״.

וכן ביהמ״ק, היה הוא אור ועינים, שהרי צריך גם אור וגם עינים כדי לראות האור. קרוי הוא ״אור״, שממנו תצא תורה – ״כי מציון תצא תורה״, וגם בחינת ״עינים״ שנאמר ״מחמד עיניכם״, ששם היו סנהדרין בלשכת הגזית, והכהנים הלויים אשר הם – ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״.[2]

בית המקדש – מקור האור והעיניים

וזהו תכלית בית המקדש, שתהיה השראת השכינה בישראל, מאחר שקיבלו את התורה ואמר הקב״ה ״לפרוש ממנה איני יכול״ (מדרש רבה פ’ תרומה), ומשם מקור האור והעיניים לכל ישראל גאון עוזם מחמד עינם, וכמו שכתב בספר החינוך במצוות חגיגת הרגלים (מ’ פ״ח) וז״ל; ״ואור פני מלך נוגה עליהם שם״[3]. – אור כזה היה בוקע מבית הבחירה וזורח ומבהיק על כל ישראל העולים ג’ פעמים בשנה.

ועם חורבן ביהמ״ק חשכו עינינו וכבה אור העולם, והרי אנו מגששים כעיור באפלה.

מעלת העיניים רק יחד עם האור

והנה כתיב (דברים כח, כט) ״והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש עור באפלה״, ובגמ’ (מגילה כד:) תניא;

אמר ר’ יוסי, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העור באפלה, וכי מה איכפת ליה לעור בין אפלה לאורה, עד שבא מעשה לידי, פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו, אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך? אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

ומבואר, כי אפילו לעיור האבוקה מביאה תועלת, שעל ידה אחרים הם לו לעיניים, והיינו שעדיין אינו עיור גמור כל זמן שיש אורה סביבו.

וכן מנהיגי העם ורבותיו הם לעיניים לכל העדה, כל זמן שאור התורה מאיר בתוך העם, אבל כשבטל אור התורה הרי זה כיבוי המאורות, ואז הופכים כולם לעורים ממש ואין תועלת בבית המקדש, כי בית המקדש חשוך רח״ל ואינו מועיל, ולכן כדי שיפיץ אורה מוכרחים להדליק אש של הדיוט.

על מה אבדה הארץ

ולכן, ״על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט, יב), ״ויתר הקב״ה על עון ע״ז ג״ע וש״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה״ (פתיחתא דאיכ״ר ב).

וזהו הטעם שביטול תורה חמור מכל עבירות, על דרך שאמרו (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, וא״כ כל עבירות אינן מכבות אור התורה, אבל עון אחד יש והוא מכבה אור התורה, והוא עון ביטול תורה, וכיון שכבה האור אבדה הארץ.

המבזה ת”ח איך יהיו לו לעינים

והנה איתא בגמ’ (שבת קיט:);

אמר ר’ שמעון בר אבא א״ר חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא״ז שנאמר ״היו שריה כאילים לא מצאו מרעה״, מה איל זה, ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זא״ז.

א״ר יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת״ח שנאמר ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת אף ה’ בעמו עד לאין מרפא״, מאי עד לאין מרפא, א״ר יהודה אמר רב כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו.

א״ר המנונא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר ״שפוך על עולל בחוץ״.

וכתב על כך המהרש״א וז״ל;

והנה רוב עונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעוה״ר, איסורי שבת מעט מזעיר שנזהרים בהם ורבים שאינם יודעים באיסורם וכו’, ולבטל ק״ש של שחרית בזמנו, ביטול תינוקות של ב״ר הוא מצוי בכל קהלה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים וכו’. ביזוי ת״ח ושלא לקבל תוכחתם, מצוי הוא בכל יום וכו’ ומי שבידו למחות ימחה ויוכיח זה את זה על כל זאת.

וכתב המשך חכמה (דברים ג, יא);

כי יש שני מיני תוכחה, האחד הוא המוכיח למי שהוא דומה ושוה לו, והשני הוא גדול המוכיח את הקטן, הגדול משפיע בדברי תוכחה, שכן דבריו נשמעים, אבל ממי שהוא שוה לו אינו נוטה לשמוע דבריו, אלא שהחברים  משפיעים זה על זה בהנהגה טובה בכך שמראה דוגמא לסביביו. ועל זה אמרו בגמ’ (שבת קיט:) “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה”, והיינו תוכחה של איש לרעהו הדומה לו כמו שאמרו ״זה את זה״ – אחד את השני, ולא ‘זה לזה’. ולמה לא הושפעו אחד מהשני בראות כל אחד מעשה טוב מצד חברו, ע״ז נאמר ״היו שריה כאילים״ – ראשו של זה בצד זנבו של זה, כל אחד רואה רק חסרונותיו של השני ולא את מעלותיו ועל כן הוא מקבל רק השפעה לרעה, ולא למדו שלימות זה מזה.

ועל האופן השני של תוכחה אמרו – “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים”, ואם משום השפעת הגדולים הרי ביזו בה ת״ח ואיך יהיו דבריהם נשמעים. ועל זה אמרו כי אין רפואה למכתו, כי כל התקוה לאדם היא שישמע דברים טובים שיורוהו הדרך הישר, כי הת״ח הם ״עיני העדה״ לראות הדרך ילכו בה, אבל המבזה ת״ח איך יהיה לו לעינים, וגרוע הוא מהורדוס שהרג את הת״ח כי עליו אמר בבא בן בוטא ״הוא כיבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם״, אבל המבזה ת״ח וירד ערכו בעיניו עד כדי בזיון אין תרופה למכתו, ה״י.

ומזה ניקח מוסר לא להפוך את יום ת״ב יום האבל והדאגה על החורבן, ליום שממנו מתחיל זמן של ביטול תורה ר״ל, שהיא הסיבה העיקרית לחורבן ביהמ״ק, אלא נתחזק שלא להרפות מתורה ותפילה, וכל אחד שמתחזק בתורה ותפילה הרי הוא דוגמא לחביריו, והרי זה התוכחה המעולה ביותר, ואם עונותינו גרמו לחורבן ובכיבוי האור הגדול והקדוש, הבה נעסוק באורו של עולם, ואין אור אלא תורה, ובהפצת האורה של תורה יבנה בית המקדש במהרה בימינו כמו שאנו אומרים שלש פעמים ביום ״יהי רצון מלפניך וכו’ שיבנה ביהמ״ק ב״ב ותן חלקנו בתורתך״, ויקוים בנו האמור ״אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו, אכי״ר.

מתוך הספר ‘הר יראה’

[1] וכן כתב באוה״ח הק’ ״שכל הספר תוכחות ומוסר״.

[2] וע”ע במהרש”א שם.

[3] וע”ע בתוס’ ב״ב (כא. בד״ה כי); לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוין לבו יותר ליר״ש וללמוד תורה כדדרשי’ בספרי למען תלמד ליראה וגו’ גדול מע״ש שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע״ש שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוין ליר״ש ועוסק בתורה.

ועי’ בספר החינוך (מצוה תפט) משרשי מצות הראיה ברגלים, שעם המעשה הזה יתעורר דעתנו ונכניס בלבנו מוראו ונקבע ברעיונינו אהבתו.