דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (הפטרה)
בשבת קודש אנחנו מזכירים פעמים רבות בתפילה את עניין הגלות והציפיה לגאולה, ובשבתות אלו של בין המצרים אנו קוראים הפטרות של צער ופורענות. וצ”ב: הרי אין אבלות בשבת ואין מבקשים בקשות בשבת וא”כ מדוע אעפ”כ אנו מזכירים בו כ”כ הרבה את עניין הגלות ומבקשים על הגאולה?
ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: עיקר הצער שלנו על חורבן הבית הוא על הריחוק שלנו מהי”ת. כדאיתא בגמ’ (ברכות ג.) אר”י פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים, אמר לי [אליהו] בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות וכו’ הקב”ה מנענע בראשו ואומר אוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. מבואר שחסרים אנחנו את קרבתנו לאבינו שבשמים ע”י השראת שכינתו בתחתונים.
ע”י קרבת ה’ בזמן הבית הכירו כל העולם במעלת ישראל ובקרבתם להי”ת. וע”י דבקות ישראל בקב”ה זכו לשפע ברכה ממנו, שהוא מקור הטוב וממילא נחסכו מאיתנו צרות, מחסור, מחלות וייסורים. ומשחרב ביהמ”ק וגלינו משולחנו של מקום, זו הסיבה לצרות שלנו הן בשעבוד מלכויות והן בבריאות, בפרנסה, בחינוך הילדים ובשאר מרעין בישין. ע”כ עיקר צערנו הוא על הריחוק מהי”ת “כבנים שגלו מעל שולחן אביהם”.
ובשבת קודש זהו זמן של קירבת אלוקים ובו מתחזקת יותר הכרתינו בהי”ת. ממילא זהו הזמן הראוי והמתאים יותר להיזכר בחסרון שיש לנו מריחוקינו מהי”ת בגלות ולהצטער ע”כ. וזהו הזמן שבו אנו יותר מתפללים ומבקשים שיחזירנו הקב”ה אליו בגאולה השלמה בב”א.
ע”פ שיחה שמסר מרן רה”י זצוק”ל בשבת בין המצרים תשע”א
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה
ו’ במנחם אב תשע”ו
מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה היה נוהג לומר בשם זקנו מרן הסבא מסלבודקה זצוק״ל, שכאשר נשאל כיצד מתמצת הוא את עיקר פועליו בחייו, השיב: ״השתדלתי לחנך את תלמידי, שמוטל עליהם להיות קלוג און גוט״ (-חכם וטוב).
השקפה זו הייתה נר לרגליו של מרן רבי אריה זצ”ל. כל ימיו התבונן כיצד הוא יכול להחכים עוד ועוד בהטבה לזולת, עד כי העידו אחריו שהיה יחיד הדור ב’טובת עין’.
סיפר אחד מתלמידיו הוותיקים, שכאשר בא להזמינו לשמחת החתונה של בתו האחרונה, היה זה לאחר שרה”י עבר תאונה קלה ועינו נפגעה במקצת. אמר לו: ״הרי ידוע לך שלאחרונה אני לא כ״כ מזהה אנשים, אנשים אומרים לי שלום ברחוב וכו’ ואני לא יודע איך להגיב, כיון שאני לא מזהה אותם. אני חושש ביותר שאולי יש אנשים שנפגעים ממני מחמת כן. לכן, אנא תרחם עלי ותסלח לי אם אני לא אגיע לשמחה.” מובן שאותו תלמיד נעתר לבקשתו.
עוד סיפר אחד מרבני העיר מודיעין עילית: הגאון רבי אריה הגיע פעם לברית מילה שנערכה בברכפלד. לאחר הברית נטפל אליו אדם מסכן והתחיל לומר בקול רם שרה”י הוא המשיח וכי עליו להתגלות במהרה ולהפסיק לחיות בענווה. אותו אדם המשיך בדיבוריו התמוהים ללא הפסקה.
בדר”כ אנשים שנתקלים במציאות לא נעימה מסוג זה, משתדלים להתעלם ולהתרחק מהמקום, אולם מרן רה”י, במקום להתעלם מדיבורים מוזרים אלו, עמד במקומו והתחיל לעודד ולחזק את אותו אדם ולומר לו שאל ידאג שהנה עוד מעט יגיע המשיח ותתגלה מלכותו ית’ בעולם, כך הרחיב עמו את הדבור בהארת פנים, בלב רחום ובענווה מופלאה. תנצב”ה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
לא תגורו מפני איש
ע’ ב”ח חו”מ י”ב א’ בשם רבינו ירוחם דבזה”ז ב”ד אין מכריחים, משום דאיכא חשש מסירה, והובא ברמ”א שם וע”ש סמ”ע סק”ה. והב”ח הק’ מהספרי לא תגורו מפני איש אפי’ בסכנה ותי’ חדא דשאני בין אדם למקום ועוד דספרי לא איירי בברי הזיקא כמסירה לגוים. וע’ פ”ת סק”א דהשבו”י חולק על קולא דב”ח משום חשש מסירה אלא לעולם חייב לפסוק אם לא שיש חשש פקוח נפש. (ומבואר דעכ”פ בזה מודה להב”ח דאין כוונת הספרי כפשוטו).
וע’ שע”ת ש”ג ל”ג שהביא דין לא תגורו ופי’ משום שלוחי מצוה אינן ניזוקין, ולפי”ז נראה דכמו שאמרו בפסחים דלא שייך זה בברי הזיקא ה”ה לענין לא תגורו, וא”כ משמע קצת כדברי הב”ח דבברי הזיקא אין דין לא תגורו וא”צ דוקא דין סכנה. (וע”ש בפי’ זה השער דמסתפק אולי גם בחשש סכנה יש דין לא תגורו, וע”ש בסוף הספר במכתבים עמ’ ע”ז שהביא הערת רח”א טורצין דפשוט דאין דין לא תגורו במקום סכנה, ונראה כוונתו עפ”י הב”ח ושבו”י הנ”ל. מיהו במקום חילול ה’ ע’ שערי תשובה ג’ נ”ט דראוי למסור נפשו).
(וע”ע רמב”ם פכ”ב מסנה’ ה”א משתשמע את דבריהם וכו’ אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש, שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי. וכ”כ בספהמ”צ ל”ת רע”ו. וע’ מהרשד”ם חו”מ שע”ח דהיינו דוקא בלא שכיח הזיקא, וזהו שכתב הרמב”ם בלשון שמא יהרוג וכו’. ומביא דמיון מדין שלוחי מצוה אין ניזוקין. ונראה שכיון לדברי השע”ת הנ”ל).
וע’ רמב”ן פ’ וישלח דאין חיוב לא תגורו לענין גוי, כגון אנשי שכם שידונו לשכם, וכ”ש שאין חייבים לדון אדונם, ומשמע קצת דאילו היה שייך לא תגורו היה חיוב זה אפילו בסכנה.
וע’ קריינא דאגרתא של”ח לא רצה לירד מבוררות משום לא תגורו מפני איש.
וע’ בכור שור סוטה מ”ז דנהגו להקל בחיוב מחאה משום דברי הרמ”א י”ב א’ ושל”ד מ”ח להקל בזה”ז, ודחה התבו”ש דהיינו דוקא בחשש סכנה, ולא בעלמא, ועוברים על חנופה.
וע’ מגילת איבה מתוי”ט מה שסבל ממה שפסק נגד גביר ר’ רפאל. וע”ש איך דיבר עם הגוים למחול חוב ויעשו צרה לתוי”ט. וע”ש איך נענש ר’ רפאל.
רחמנא ליבא בעי
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l
“כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”
משנכנס אב ממעטים בשמחה, צריך שיהא ניכר האבל על ירושלים, “כל המתאבל זוכה ורואה בשמחתה” – מי שמצטער על החורבן מראה בכך שמתגעגע להשראת השכינה ולבנין ביהמ”ק, ואם אינו מתאבל נראה כי אין זה חסר לו, לא צריך הוא את השכינה, אזי אינו זוכה ורואה בשמחתה. כי חסרון הוא בכל הקשר שיש לעם ישראל עם הקב”ה, וזהו פירכא על כל ה”אדם”.
על כן, הלא מוכרחים אנו להתבונן בענין החורבן של ביהמ”ק וגלות ישראל ולהרגיש את האבל;
״רחמנא לבא בעי״
בספר מסילת ישרים (פ״ב) מבואר חובת האדם להיות זהיר בכל מעשיו, וזהו ‘שימת לב על דרכיו’. ומי שאינו מתבונן במעשיו ובדרכיו, והולך במרוצתו בדרכי החיים, הרי הוא כהולך בחושך, שלא בדרך התורה, ואינו זהיר בקיומה. וזהו רצון היצר, עצת פרעה, להטרידו בענייני העולם, ובשחוק וחברה רעה (כמבואר שם פ”ה), כדי שלא יחשוב ולא יתבונן אפי’ רגע, כי יודע הוא שאם האדם יעצור ויתבונן רגע קט, ודאי יתנחם על מעשיו, ויתחיל להיזהר ולשמור, ואזי ידחה היצר לגמרי, ולכן זהו עצת היצר שכלל לא יתחיל להתבונן.
והנה מהות ההתבוננות היא ‘שימת לב’, לשים לב על דרכיו, וזה מה שהקב״ה דורש מן האדם, – ״רחמנא לבא בעי״, רוצה את הלב. וכשהלב הוא בעניני העולם הזה, תאות הממון והתענוגות, עם הליצנות והחברה הרעה, ליבו אינו עם הקב”ה, וחלילה נופל.
וזוהי המצוה של – ״ואהבת את ד׳ אלוקיך בכל לבבך״, לתת את הלב לקב״ה, ואם ישים לב על דרכיו, שייך הוא להקב״ה. ולכן אסור שטרדות העולם הזה ימנעוהו מלהתבונן. ואפי׳ הטרוד בפרנסתו, צריך שיהיו כל מחשבותיו כדי לעבוד בכך את ד׳, כמו שכתב הרמב״ם (הל׳ דעות פ״ב), ובכך טרדתו היא בעולם של נצח, וממילא יבא להתבוננות וזהירות ולכל הדרגות בסולם העליה של ר׳ פנחס בן יאיר.
תורה מביאה לידי זהירות
ומהי הדרך להתרחק ממפסידים אלו ולהגיע להתבוננות, והרי היצר הרע מטריד את האדם ומביאו לשחוק ולצון וחברה רעה, וא”כ מהי התקנה; מביא על כך המסילת ישרים את דברי הגמ׳ (קידושין ל:); אמר הקב״ה לישראל “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין”. עסק התורה הוא המונע מכל מפסידי הזהירות; – ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב, כי אם בתורת ד׳ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה״ (תהלים א) – הוא שניצול מכולם. ואמנם שחוק ולצון זו מידה רעה מאוד המורידה את האדם לשאול תחתיה, אבל התורה היא ״מוסר אביך״, והתורה מעוררת לעצור ולהתבונן ולחשוב על הרבש”ע. וזהו הסוד של עסק התורה – “תורה מביאה לידי זהירות”.
והנה כל יום אומרים אנו בפרשת ציצית (במדבר טו, לט); ״וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ד׳ ועשיתם אותם, – ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. ופירשו חז״ל (ספרי, ברש”י); ״אחרי לבבכם״־ זו מינות, ״ואחרי עיניכם״ – זו זנות, הפקרות של תאוה. והמינות והכפירה היא פריקת עול גמורה וגרועה מע”ז. ולזה מגיע הבעל תאוה שהוא כופר רח”ל, ומי שעובר על ״לא תחמוד״, עובר על ״אני ד׳ אלוקיך״, ופורק עול.
וזהו עיקר היצר, להטריד את האדם בענייני העולם, להתאוות לכל תענוגותיו, וזהו הענין של ע״ז שכל כך נמשכו אחריה, ״לא עבדו ישראל ע”ז, אלא להתיר להם עריות״ (סנהדרין סג:) פריקת עול, כדי שיוכל למלאת כל תאוותיו.
וזהו שיסדו הקדמונים, שכל התורה כלולה בעשרת הדברות, ומוסיף רבי חיים ויטאל בשם האר״י ז״ל, ש״לא תחמוד״ כולל כל עשרת הדברות. וכמו שמובא במדרש כי החמדה מביאה את האדם לעבור על כל עשרת הדיברות עד שכופר בעיקר.
וכן מובא באבן שלמה (פ”ג) בשם הגר”א, כי התאוה והחמדה זהו היפך כל התורה, והביאור בזה כיון שהחמדה זוהי פריקת עול גמורה, ומי שמכור לתאוה ולחמדה, פרק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, כמומר גמור.
ויש לדעת, גודל הסכנה לילך אחרי העולם, שבו הכל רודפים אחרי התאוות והתענוגים, וזוהי סכנת נפשות ממש. ועל זה אומרת התורה ״וזכרתם את כל מצות ד׳ ועשיתם אותם – ולא תתורו״. ויש לבאר, כי זכירת התורה וקיומה תשמור אתכם מלתור אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. זוהי העצה
וזהו שכתב הרמב״ן (סוף פר׳ בא) “כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שבראנו”. האמונה היא רק על ידי התורה והמצוות, ולזה נתן לנו הקב״ה תורתו, שנאמין בו ולא נילך אחרי הסטרא אחרא של היצר שהוא השטן ומלאך המות. וכמו שאמרו חז״ל “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין”, ע”י התורה תבלין יש לאדם טעם בחיים עם הקב״ה, ולא בחיי הגוף חלילה שכולו טומאה ושאול ואבדון.
ענין האבילות
הצער על חורבן בית המקדש, אינו על חורבן שהיה לפני אלפיים שנה, אלא על החורבן שעדיין הוא חרב, בכל דור ודור “כאילו נחרב בימיו”. ובית ראשון שחרב משום ג’ עבירות, ובית שני בשנאת חינם, כל אלו הם משום שהלב לא היה עם הקב״ה.
וזוהי האבלות על חורבן בית המקדש, אבלות על כך שמאחר שאנו התרחקנו מהקב״ה לכן התרחק מאתנו, ונראה כאילו עומד מרחוק – ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״ (דברים לא, יח).
והנה ענין האבילות על ירושלים הוא, להתגעגע, – “מתי תמלוך בציון”, ולהתקרב להקב״ה שברא אותנו כדי ״להתענג על ד׳ וליהנות מזיו שכינתו״.
הן כולנו מתפללים שלש פעמים ביום “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, וצריך להחדיר זאת ללב, על ידי שנדע מה חובתנו בעולם, וכמו שמבאר המסילת ישרים בתחילת ספרו שתכלית הכל הוא להתענג על ד׳. ולכן עלינו להתרחק מהעולם הזה, שזהו עצת היצר להתרחק בזה מהבורא עד כדי כפירה, – ״אחרי לבבכם״ זו מינות, כי “יצר לב האדם רע מנעוריו״, וזה עיקר הרע להיות הפקר ולא תחת עול מלכות שמים.
עלינו להתבונן ולחשוב חשבונו של עולם, מה תכלית העמל בתורה, – ״ושכנתי בתוכם״, והשראת השכינה תהיה רק אם אנו נתקדש בקדושתו יתברך, וכל שמשתדל בכל כוחו להתקדש בקדושת הבורא, זוכה להשראת השכינה בתוכו, והוא כמקדש ומזבח, ומה שאוכל זהו קרבנות כאכילת מזבח, ושתיתו כנסכים, ולמה, – כי העולם נברא בשבילו, הוא האדם הקדוש שכל העולם רוצה להיות משמש לו, ובכך העולם עצמו עובד את ד׳.
זו תכלית האבילות, ואנו חייבים ומוכרחים חיי נפש ממש, להחדיר בלבנו את האבל והגעגועים, ואת התפילה מעומק הלב, שהקב״ה יחזור אלינו, על ידי שאנו נשתדל, וכמו שכתב המסילת ישרים בסוף הספר, כי הקדושה “תחילתה השתדלות וסופה מתנה”, ואם אנו נשתדל להתקרב, וודאי יבוא אלינו ויבנה בית המקדש, כמו שהבטיחנו.
וזו התקוה, כי מתוך האבילות תצמח הישועה והנחמה, ואחר ״ג’ פורענותא״, מגיע ״ז’ דנחמתא״, ויחד עמה התשובה והכפרה של יו”כ ועשרת ימי תשובה, ואחר כך השמחה הגדולה של סוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה, וזהו מהלך שלם, המתחיל עם האבילות עכשיו בבין המצרים, ובעיקר משנכנס אב.
הקב״ה יעזור שנתעורר על ידי התורה שאנו לומדים, ונשתדל בכל כוחנו להתקרב להקב״ה, ולהתרחק ממפסידי הזהירות, טרדת העולם והשחוק והלצון וחברים רעים ההורסים כל חלקה טובה בכל מקום שהם. – כל אחד צריך לדעת את האחריות שלו בציבור, ואם זכה הרי הוא מזכה ומשפיע, ואם ח”ו להיפך הוא חוטא ומחטיא והורס ומחריב את עצמו ואת העולם כולו.
ותפילתינו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”, שהתורה תהיה בשלימות הלב, באהבת ד׳ – ״בכל לבבך ובכל נפשך״, ונזכה מהרה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
The Lost Light
The Nine Days
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Rosh Chodesh Av marked the beginning of the Nine Days, and the start of the period ofמשנכנס אב ממעטין בשמחה. Although the churban took place on Tisha b’Av, Chazal tell us that the churban began from Rosh Chodesh Av, and on Rosh Chodesh Av in particular.
In Parashas Masei the Torah tells us that Aharon Hakohen passed away on Rosh Chodesh Av, which is unusual — yahrtzeits are not generally recorded in the Torah, although we do find them in Chazal. In the entire Torah there’s only one yahrtzeit mentioned, and that’s the yahrtzeit of Aharon Hakohen. Evidently, there is significance to the fact that he passed away on Rosh Chodesh Av, on the day when we start the decline of משנכנס אב ממעטין בשמחה.
The Sfas Emes and others teach that because Aharon Hakohen was אוהב שלום ורודף שלום, his demise signifies the beginning of the reason for the churban. The kadmonim see a different significance in Aharon’s yahrtzeit, however. Rabbeinu Bechaye, in Kad Hakemach, says that Rosh Chodesh Av — Aharon’s yahrtzeit — is the day when we start the count of the aveilus of the Churban Beis Hamikdash, and this is not by chance, as the Gemara (Rosh Hashanah 18b) tells us: שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו — the tragedy of the death of tzaddikim is comparable to the burning of Beis Hamikdash.
The Pardes Yosef explains that this is the reason why the date of Aharon Hakohen’s petirah is not mentioned in Parashas Chukas, when he actually passed away, because it was not important at that time. Instead, his yahrtzeit is recorded in Parashas Masei, which was read a few days ago, just before Rosh Chodesh Av, to make a point: Remember now, when you come into Rosh Chodesh Av, that this is the time of מיתת צדיקים, when Aharon Hakohen was niftar.
The link between the tragedy of a tzaddik’s passing and the tragedy of the burning of the Beis Hamikdash requires explanation, however. Chazal can’t simply be comparing two different tzaros; there must be some deeper connection between the two.
The key to understanding this is found in the Gemara (Bava Basra 3b-4a) that describes how Hordus (Herod) killed all the tzaddikim of his generation to the extent that he was able, and later regretted what he had done. He approached Bava ben Buta, whom he had spared, and asked him what he could do to rectify his murder of so many tzaddikim.
Bava ben Buta replied, “You destroyed the talmidei chachamim, who are the light of the world — as the passuk says: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, go rebuild the second Beis Hamikdash, and resurrect the splendor of the Beis Hamikdash, which is also called “the light of the world.”
That’s exactly what Herod did: he built the magnificent “building of Herod,” about which Chazal say: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה [מימיו].
What common denominator is there between tzaddikim and the Beis Hamikdash that earns them both the description of אורו של עולם?
Two Ways to Clarity
The answer to this is that the world Hakadosh Baruch Hu wanted to create was a world of clarity. If we would be zocheh, if we would be on the right madreigah, then everything would be clear to us: We would understand what’s going on in the world, we would understand the reasons why things happen, and we would even know what will happen in the future. Before telling Avraham Avinu what was going to happen to Sedom, Hakadosh Baruch Hu said: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה — should I cover from Avraham what I intend to do to Sedom? Chazal explain that the world in its utopian state, as Hakadosh Baruch Hu wanted to create it, would have been a world in which everything was be clear. But in the world that actually exists there’s a conscious effort to withhold information from us so that we shouldn’t have clarity. Avraham Avinu deserved that Hashem should not withhold information from him, so automatically he was able to see what Hashem intended to do. For the rest of us, however, the world is a place of darkness, and we live in a constant state of unknown, of twilight, of lack of clarity.
There are two ways to achieve clarity in this world. One is through tzaddikim, whose Torah study brings light to the world:כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר . The Torah is a light that enables us to see and gain perception of what’s going on in the world. The Mesilas Yesharim famously says (ch. 3) that when a person goes out at night, when his vision is limited, he faces two dangers: he might not see an object at all, and go bashing into it, or he might see something and imagine that it is one thing when really it is something else. The darkness of the world poses these two dangers to us as well, but the Torah reveals to us the light that allows us to understand the world and helps us avoid banging into things or mistaking one thing for another, such as by thinking that something is a mitzvah when really it’s an aveirah.
The second way to gain clarity is through the Beis Hamikdash. Rashi teaches that the windows of the Beis Hamikdash were narrow on the inside and wider on the outside because the Beis Hamikdash spread light to the entire world. On the passuk: וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן the Midrash teaches that until Hashem gave us the Torah, the world was a wild darkness in which it was impossible to make out the forms around you.
The Midrash also teaches that the words וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, in Parashas Bereishis, allude to the four empires that gained power over Klal Yisrael, and the word וְחֹשֶׁךְ alludes to Yavan. Chazal considered the Greeks and their philosophy to represent darkness, even though the non-Jews might have viewed the Greeks as an enlightened nation that shed light on the world. In the eyes of the Torah, Greek philosophy is real darkness, and only the light of the Torah and the light of the Beis Hamikdash can illuminate the world for us.
Yeshayah Hanavi says: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, describing the nations of the world who walk in darkness and do not understand why things happen and how they’re going to change. They have a very limited understanding of what happens in the world and what we should be doing about it. Yet when you look into the Torah, and when you see the Beis Hamikdash, you perceive a great light: הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל.
The Midrash says, in Shemos, that when a person goes out at night he encounters many obstacles, some of which may cost him his life: he might fall into a crevice, stumble into a pit, or smash into something. Only if he is holding a candle in his hand can he see what’s going on.
At the end of every Shemoneh Esrei we ask Hakadosh Baruch Hu:שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, as these are the two ways to achieve clarity in the darkness of our world.
Regaining Sight
The Beis Hamikdash shed light on all the difficulties and questions we had about the world that we live in. We often don’t know what to do, where to turn, how to go about things. Now that we don’t have the Beis Hamikdash, at least we have the Torah: ותן חלקנו בתורתך. The more a person learns Torah, the more he’s going to understand the workings of this world.
That’s why שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו, and this is the double tragedy of Rosh Chodesh Av. Aharon Hakohen was second to Moshe Rabbeinu in the transmission of the Torah, which went from Hashem to Moshe, then to Aharon, then to his sons, and then to the Zekeinim, as the Gemara teaches (Eruvin 54b). His petirah on Rosh Chodesh Av signified one level of darkness in the world, and Rosh Chodesh Av also represents the beginning of the darkness of the Churban Beis Hamikdash.
Chazal tell us: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, and R’ Aharon teaches that when there was a Beis Hamikdash there was clarity and vision in this world, but that was lost with the Churban. For that we mourn in Chodesh Av. But as long as there’s a daled amos shel halachah, it’s still possible to have some degree of vision and clarity in this world.
In Chodesh Av we mourn both the loss of tzaddikim and the burning of the Beis Hamikdash. We’ve been plunged into darkness, and that’s the reason for so many of the tzaros of the klal and the individual. We are mourning for the great light of the Beis Hamikdash that is no more, and we yearn for it and daven for Moshiach, who will bring us this all-encompassing light.
The Pesikta teaches that when Moshiach comes he is going to announce himself and tell Klal Yisrael: ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם — if you don’t believe that I’m the Moshiach, see my great light that shines upon the world, as the passuk says:קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח. The shining light of Moshiach, may he come speedily, will bring back the אורו של עולם, enabling us to understand everything that goes on around us, and perceive the future as well.
On the words in Tehillim: ה’ פֹּקֵחַ עִוְרִים, the Midrash teaches, when will Hakadosh Baruch Hu open the eyes of the blind? When Moshiach comes, as the passuk says: אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים. Today, we are blind; Hakadosh Baruch Hu created a world of light, of benevolence, of chessed, but we’re not able to see this, as it is withheld from us. When Moshiach comes and the אורו של עולם returns, our eyes will be opened up again.
The light of Moshiach is coming closer and closer. May Hakadosh Baruch Hu bentch us in this month of Av, when Aharon Hakohen was niftar and when we suffered twice the light of the world being snatched away from us, that we be zocheh in the same month to:אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים with the arrival of Moshiach and the building of the Beis Hamikdash: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.