דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l

זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה וגו’
ברמב”ן: דבר – ולא “דברו”, כי משה הוא העיקר. וטעם “אליך” – שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (פס’ י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם וכו’.

וכן להלן בפס’ י’ נאמר: “והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם” – שינהג הדבר לדורות (ספרי).

התורה נצחית היא ואין בה שינוי מאז ולעולם.

בעניין זה ביאר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל בדרך צחות את דברי המשנה (קנים ג, ו) “רבי שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן, שנאמר (איוב יב) ‘מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח’. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (שם) ‘בישישים חכמה וארך ימים תבונה’.

וביאר מרן רה”י זצוק”ל: זקני עם הארץ לומדים את חוקי המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוקים. לפיכך, אם הם חיים שנים ארוכות, החוק השתנה במשך חייהם כמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהם והם אינם יודעים איך לפסוק.

אולם זקני תלמידי חכמים, שלמדו תורה וכל חייהם לומדים אותה, הרי התורה לא משתנית לעולם, לפיכך ככל שהם חיים יותר זמן כך הם חוזרים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים ודעתם מתיישבת עליהם.

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l

מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל
י”ב בתמוז תרע”ז
מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל נולד בי”ט באלול ת״ר בעיר טלז לאביו הרה״ג ר׳ אברהם זצ״ל, נין של הגאון ר׳ אברהם זצ״ל אחי הגר”א, ולאמו הרבנית מרת חנה ע”ה בת הגאון רבי ברוך זצ״ל, בנו של הגאון ר׳ בנימין בייניש מניישטאדט.

כאשר חלה מרן רה”י הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצוק”ל וקשתה עליו הנהגת הישיבה לבדו, ובפרט שבאותה תקופה הלכה הישיבה וגדלה, נקרא הגאון רבי אליהו ברוך ששימש כרב בצ’כנוביץ לעמוד לימין ראש הישיבה בהנהגת הישיבה.

תקופה קצרה לאחר מכן, בשנת תר”ס, כאשר רב העיירה מיר הגאון האדר”ת זצ”ל עלה לארץ ישראל נבחר הגאון רבי אליהו ברוך לשמש גם כרב העיירה מיר.

דרך לימודו הייתה בפלפול עצום. שיעוריו העמוקים היו ביטוי נפלא לאמרת חז”ל “עוקר הרים ושוחקן זה בזה”.

בנו, מרן ראש הישיבה הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצוק”ל הי”ד תיאר את דרשותיו של אביו שנאמרו באחד מסיומי הש”ס שערך, וז”ל: “פעם בסיום הש”ס היו סוגרים בכל יום את החנויות והלכו ביחד לבית המדרש והוא [מרן זצ”ל] היה דורש, בדרשתו היה מביא ראיה ממסכת אחר מסכת בסוגיא האם קריאת שמע מדאורייתא או מדרבנן. כך עברו שבעת ימי המשתה ובכל יום דרש, כך במשך כשתי שבועות ולא גמר את פלפולו רק עד חצי הש”ס בערך.”

בשנת תרע”ז, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חלה מרן רה”י זצ”ל ברגלו ונאלץ לנסוע לעיירה מינסק לחפש מזור למחלתו. אך לבסוף נפטר שם ביום י״ב בתמוז. שם נטמן לאחר שאלפי בני תורה וגדולי עולם ליוו אותו בדרכו האחרונה.

ת. נ. צ. ב. ה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

מת אסור בהנאה.

ותמת שם מרים. ע’ ע”ז כ”ט ע”ב מכאן דמת אסור בהנאה, ויליף מדכתיב ותמת שם מרים כמו וערפו שם את העגלה בנחל. וע’ רשב”א שבת צ”ד ע”ב בשם ירושלמי שבת פ”י ה”ז. וכ”כ תוס’ ב”ק י’ ע”א.

אבל ברשב”א ח”א שס”ה אוסר. (וע’ גר”א יו”ד שמ”ט וח”ס שבת צ”ד שהקשו סתירה ברשב”א).

וע’ מל”מ פ”ד מאבל הכ”א הוכיח מסנה’ י”ט ע”ב שקידש דוד בערלי פלשתים.

וע”ש ויעב”ץ ח”א מ”א לדחות דאף דכתיב ויך הפלשתים אין הכוונה שהרגם אלא הכה, וכעין נזיר ד’ ויך מהם אלף איש ואמרו גוססין.

וע’ פ”ת שמ”ט בשם אבן שוהם דאיסור הנאה בגוי מדרבנן.

והשו”ע פסק לאסור גם בעכו”ם.

וע’ ח”ס יו”ד של”ו שמשיג על הנוב”י דאסר ניתוח המת ללמוד ממנו רפואה משום ניוול המת ותמה הח”ס אמאי לא כתב גם משום איסור הנאה. וכתב הח”ס דהא דבכורות מ”ה ע”א דשלקו זונה ללמוד מנין האברים היינו משום שהיתה עמלקית ואין איסור הנאה בגוי. ומובא בפ”ת שס”ג ה’.

וע’ חזו”א אהלות כ”ב ל”ב בסופו שחולק על הח”ס (וכן נראה דעת הנוב”י) וכתב דלשו”ע דמת עכו”ם אסור בהנאה עכצ”ל בגמ’ בכורות הנ”ל דבזה אין איסור כיון דאינו אלא ראיה בעלמא ואין ראיה זו נמכרת בשכר ולא מקרי הנאה.

ובענין לילך על הקבר ע’ ט”ז שס”ד שהוא מה”ת, ופ”ת בשם יד אליהו דאינו אלא דרבנן משום כבוד ולא מה”ת משום איסוה”נ. וראיה מברכות י”ט ע”ב מדלגין היינו.

ולאוסרים מה”ת ע’ מקנה נ”ו ע”ב דאיירי במת נכרי. ונמצא לילך על קבר עכו”ם לכו”ע מותר.

ודנו האחרונים בענין השתלת אבר לישראל והרי המת אסור בהנאה, וע’ אג”מ יו”ד סי’ ר”ל ד’ דאף שעושה השתלה כשהוא בהרדמה מ”מ לא הוי כשוטה דפטור ממצות, ועוד דהוי כמו ישן ליד כלים ושברם.

וע’ אג”מ יו”ד ח”א רכ”ט לענין איסוה”נ ממת, וכתב דהוי הנאה שלא כדרך אבל גם שלא כדרך אסור, והתיר משום דרובא עכו”ם. וע”ש להקל במקום צורך בעכו”ם דשרי הנאה ודלא כשוע סי’ שמ”ט.

וע”ע מנח”ש ח”ב פ”ד  להתיר כי הוי כמו חזר ושתל דפקע טומאה, וה”ה דפקע איסוה”נ כשנעשה חי. וע’ סוטה מ”ג ע”ב דדן בערלה בהרכיב ילדה וזקינה אי פירות כדין הילדה או הזקינה. שו”ר כתבי קה”י החדשים על אהלות סי’ כ”ה ממכתב, דמדמה להנ”ל.

ולענין מנורה התלוי באהל המת. הנה אסרו כל לכבוד המת. וע’ פ”ת שס”ד בשם רע”א סי’ מ”ה רק העפר הנצרך לקבר אסור. וע’ חזו”א אהלות כ”ב ל’ דמדייק בטור נגדו שכתב לעשות גל גבוה עם הרבה עפר. ולכא’ א”כ ה”ה  מנורה הנ”ל. וע’ אג”מ יו”ד ח”א רל”ג לדייק כעיז דהרי עושים כן ביו”ט שני, אך דחה דשם הטעם מבריח ארי שלא יבואו חיות או לא יפול בו איש דהוי ג”כ בזיון המת, אך כתב דכ”ז אינו לכבוד המת אלא מבריח ארי מבזיון אם יקרה משהו, ומה”ט אינו בכלל איסור הנאה. ולדבריו נדחה ראיית החזו”א ג”כ. וע’ הר צבי רע”ט.

וע’ מנח”ש ח”ב פ”ז א’ דמשמע באו”ז שהתיר מצבה דס”ל רק הנקבר עמו אסור. אך הק’ ע”ז משו”ע ש”נ בשם מס’ שמחות על חופתו של מת שאסור. (וע בנין יהושע על שמחות גזירה משום תכריכין). ועפי”ז אסר מנורה התלוי באהל המת.

את והב בסופה

Hagaon Harav Yitzchok Hacohen Hellman Shlita

נמסר לידינו לקראת פרשת חוקת תשע”ז

בס”ד
לאחי ורעי בוגרי ישיבת מיר הקדושה והמעטירה שלמכון ישגה מאד.
“על כן יאמר בספר מלחמות ה’ את והב בסופה וגו'”.

ובגמ’ (קידושין ל’ ב’) איתא ע”ז “אמר רבי חייא בר אבא אפי’ האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר ‘את והב בסופה’ אל תקרי בסופה אלא בסופה”, עכ”ל. והדוגמא לנעשים אויבים זל”ז הוא כמו שכת’ בגמ’ (ב”ק ס”ה ב’) כשנחלקו שם שני מ”ד בגמ’ “א”ל רחמנא ניצלן מהאי דעתא א”ל אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך” והיינו שכל אחד מרגיש שדעת השני היא סכנה ממש וצריך שהקב”ה יצילו מזה כי זו טעות, אמנם אחרי שהגיעו להכרעה ובירור האמת שם כבר נעשים אוהבים זל”ז, ואדרבה אז הם לומדים אחד מן השני כמוש”כ רש”י על דברי הגמ’ (ב”מ ל”ג א’) שכת’ דת”ח שבבבל עומדים זה בפני זה וז”ל “לפי שהיו יושבין תמיד בביהמ”ד יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה”.

אמנם צריך להבין למה נאמרה דרשה זו ב’ספר מלחמות ה’ שהוא סיפור מלחמות כלל ישראל בגויים כמוש”כ רש”י שם, וברמב”ן שם מוסיף שהוא ממש ספר שהיו כותבים רושמי המלחמות, ומה לזה ולאופן לימוד התורה.

ונראה דהביאור בזה הוא כי באמת כל המלחמות בעולם תלויים הם במלחמתה של תורה, וכעין מש”כ בגמ’ (יבמות ס”ג א’) “אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל”, ואם מלחמתה של תורה מתקיימת באופן הנכון דהיינו “את והב בסופה” יש השפעה מזה על כל המלחמות שבעולם. ובפרט בשעה שמתרגשות מלחמות על כלל ישראל בעצמם, ק”ו הוא שדבר זה תלוי אך ורק במלחמתה של תורה, ואם נלחום את מלחמתה של תורה כראוי, שוב אין אנו צריכים לחשוש מן המלחמות.

אוהבכם וידידכם

יצחק הכהן הלמן 
א. פ’ קרח טז, א “ויקח קרח וגו’ ואון בן פלת בני ראובן”.
איתא בגמ’ (סנהדרין ק”ט ב’) ז”ל: “אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה מאי נפקה לך מינה אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא וכו’ וכו’ עכ”ל “. וברש”י שם ד”ה אי מר ז”ל: “אם ינצח משה מ”מ אתה תלמיד, ואם קרח מנצח אתה תלמיד. מה לך בשררה זו”, עכ”ל. ולהלן שם בגמ’ הובא על אשתו של און בן פלת הפסוק (משלי י”ד א’) ‘חכמות נשים בנתה ביתה וגו’  זו אשתו של און בן פלת.

והנה צריך להבין מהי החכמה המיוחדת שהייתה בדברי אשת און בן פלת לבעלה, הלא לכא’ טענתה הייתה פשוטה בתכלית דהיינו שאין לו שום ריוח מן המחלוקת כי על כל צד הוא תלמיד.

ושמעתי מחכ”א ביאור נפלא בזה דהרי כמו שנראה מדברי הגמ’ אשתו של און בן פלת הייתה צדקת ובוודאי האמינה במשה רבינו וידעה שקרח הוא בדאי, וא”כ באמת הייתה צריכה להתווכח עם בעלה ולטעון לו שמשה אמת ותורתו אמת. אלא דכאן היא חכמתה כי ידעה שבדרך זו לא תציל את בעלה כי לא ישמע לה ויאבד עם קרח ועדתו, וע”כ לא נכנסה עמו כלל לעצם המחלוקת אלא אמרה לו שלו בעצמו אין שום ריוח מזה כי בין כך ובין כך הוא תלמיד, וזה הוא גודל חכמת הנשים לדעת מתי נכון שלא ליכנס לגופו של ויכוח, ותחת זאת לומר את הדברים שישפיעו על עזיבת המחלוקת. ועל כן נדרש עליה בגמ’ הפסוק “חכמת נשים בנתה ביתה”.
ב. פ’ חקת כ, א “ויבאו בני ישראל וגו’ ותמת שם מרים ותקבר שם”.
כת’ בפרש”י בפ’ וזאת הברכה (ל”ג ח’ ד”ה תריבהו וכו’) וז”ל: “דבר אחר, תריבהו על מי מריבה, נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר ‘שמעו נא המורים’ אהרן ומרים מה עשו”, עכ”ל. ומקורו בספרי שם. הנה מבואר מדברי הספרי דמרים הייתה עתידה ליכנס לארץ, רק שנגזר עליה שלא ליכנס מחמת חטא, ורק שלא נתגלה באיזה חטא חטאה שנגזר עליה שלא ליכנס לארץ.

והנה צריך לבאר מהו מקור דברי הספרי דמרים מתה ולא נכנסה לארץ מחמת חטא ולא מחמת שהגיע זמנה למות, דבשלמא לגבי אהרן כתיב להלן (כ’ י”ב) “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני וגו'”. וע”ז כת’ בספרי שם שהקב”ה בא עליו בעלילה כביכול, ובאמת ענשו על חטא אחר. אמנם לגבי מרים הלא נפטרה קודם מעשה מי מריבה, דהרי מחמת פטירתה נסתלק הבאר ונשתלשל מזה מעשה מי מריבה, וא”כ מהו המקור דנענשה מרים כלל הלא יתכן שהגיע זמנה ליפטר מן העולם.

ונראה לבאר בזה דהנה קשה הלא גם לגבי משה רבינו כת’ בפרש”י בפ’ וילך על הפסו’ ‘בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו’ וכת’ שם ברש”י (ד”ה אנכי היום) ז”ל “היום מלאו ימי ושנותי וכו'”, עכ”ל. הרי מבואר דבאמת הגיע זמנו של משה ליפטר מן העולם מחמת שמלאו ימיו. [ואיתא נמי בתנא דבי אליהו רבה פט”ז על הפסו’ בבראשית ‘והיו ימיו מאה ועשרים שנה’ דשנותיו של אדם בשלמות הם מאה ועשרים שנה]. ולכא’ הלא מפורש בתורה שהיה צריך משה רבינו ליכנס לארץ ורק מחמת מי מריבה נגזר עליו שימות ולא יכנס לארץ.

אלא דהביאור בזה הוא עפ”י מש”כ בגמ’ (תענית ט’) דמשה אהרן ומרים הם שלשה פרנסים שעמדו לישראל – דהיינו מנהיגים, ונקראו בפסו’ ‘שלשת הרועים’. ומקור הדברים בדברי הנביא מיכה (מיכה ו’ ד’) “ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים” וברש”י שם מביא דברי התרגום יונתן וז”ל “משה לאלפא מסורת דינין, אהרן לכפרא על עמא, ומרים לאוראה לנשיא, עכ”ל “. [בדרך אגב מדויק בלשון התרגום דאצל משה נקט לשון ‘לאלפא’ כי זהו לאנשים והוא מדין לימוד תורה. אמנם אצל מרים נקט לשון ‘לאוראה’ כי זהו לנשים והם אינם מחויבות בת”ת אלא רק מצד הוראה שידעו איך לקיים המצוות]. הרי מבואר דמשה אהרן ומרים היו שלשת המנהיגים של כלל ישראל במדבר.

ולפי”ז מבוארים הדברים היטב דמשה אהרן ומרים באמת נפטרו כולם כשמלאו ימיהם למות, אלא דבתורת מנהיגי כלל ישראל היה להם להאריך ימים מעבר לשנותיהם בכדי להכניס את כלל ישראל לארץ, וע”ז אמר הקב”ה שמחמת החטא לא יכנסו לארץ ולא ינהיגו את כלל ישראל אלא יהושע יכניס את כלל ישראל לארץ. וזהו מקור דברי הספרי הנ”ל דוודאי מרים נפטרה מחמת שהגיע זמנה, אלא דאם לא היה סיבה של חטא הרי הייתה צריכה להמשיך ולחיות בתורת מנהיג מצד שהציבור צריך לה ולהיכנס לארץ, וע”כ מוכרח שנפטרה מחמת סיבה של חטא שלא נתפרש מהו.
ג. שם “ותמת שם מרים”.
הנה כת’ לעיל שלא נתפרש חטאה של מרים שבעבור זה נגזר עליה שלא תיכנס לארץ. אמנם שמעתי לבאר בזה דהנה איתא בגמ’ (סנהדרין קי”א א’) ז”ל “ועל דבר זה נענש משה רבינו  שנא’ ‘ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו’, א”ל הקב”ה חבל על דאבדין ולא משתכחין וכו’ וכו’ ‘עתה תראה אשר אעשה לפרעה’ במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים”, עכ”ל. והו”ד ברש”י בשמות שם (ו’ א’).

ולכא’ תמוה הלא מפורש בתורה (במדבר כ’ י”ב) שנענש משה רבינו על מי מריבה וע”כ לא נכנס לארץ ולכא’ הלא כבר מקודם נגזר עליו שלא ליכנס לארץ.

ואפשר לבאר עפ”י מה שכת’ מרן החפץ חיים בספרו “שמירת הלשון” (שער הזכירה פ”ג) בשם בעל “חובת הלבבות” (שער הכניעה פ”ז) דמי שמספר לשה”ר על חבירו זכיותיו אובדות ממנו וניתנות למי שסיפר בגנותו, וכן להיפוך דחובות ההאיש ההוא עוברות למספר עליו.

אשר לפי”ז כאשר מרים ואהרן דיברו לשה”ר על משה רבינו מיד נזקף לחובתם מה שאמר משה ‘ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה’, ונפטר משה רבינו מהעונש על זה, וא”כ מתיישבות שתי הקו’ באחת, והיינו דמשה רבינו נענש דווקא על מי מריבה כי כבר נפטר מעונש הראשון וכנ”ל, ומרים ואהרן נענשו מחמת אותו עוון של ‘ומאז באתי וכו'” שנזקף לחובתם ודוק.
ד. שם כ, כט “ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל”.
וברש”י שם ד”ה כל בית ישראל ז”ל: “האנשים והנשים. לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה, ובין איש לאשתו”, עכ”ל.

וז”ל הגמ’ במס’ כלה רבתי פ”ג: “שכך היתה אומנותו של אהרן הצדיק, היה שומע על שנים שהן מריבין הלך אצל האחד וכו’ מה מבקש מורי כאן, והוא אומר לו פלוני חברך שגרני אצלך שגרני אצלך לפייסך מפני שאמר אני סרחתי על חברי וכו’ והלך אצל האחר ואמר לו כן, פגעו שניהם בדרך זה אומר לזה ימחול לי מה שאני סרחתי וזה אומר לזה כן”, עכ”ל.

ולכא’ יפלא הלא אחרי שנתפייסו במשך הזמן דיברו איש עם רעהו האם אמת הוא שכל אחד שלח את אהרן הכהן אל חבירו, ויתברר הדבר שלא היה ולא נברא ויחזרו למריבתם ביתר שאת, ומה הועיל אהרן הכהן במה שפייס ביניהם.

אמנם הביאור הוא דלמדנו מאהרן הכהן דבאמת כל מריבה בין שניים מתחילה מדבר של מה בכך, ורק כעס המריבה גורם להם שלא יוכלו להתפייס, ואחרי שנתפייסו ונח כעסם שוב לא יריבו גם אם נתברר להם שלא רצו לפייס אחד את חבירו, והוא נפלא.

עוד איתא באבות דר”נ (פי”ב ד’) ז”ל: “ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם, שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו”, עכ”ל.  ולכא’ יש להעיר הלא בזה מטילים בושה על אותו ילד לעולם כי תמיד ידעו כולם שאביו ואמו היו מריבים זה עם זה.

ונראה דהאמת בזה דמדת “הכרת הטוב” משרשי התורה היא וכמו שאמר הגר”ח שמולאביץ זצוק”ל ד”הכרת הטוב” היא אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. וכדאי הוא לו לאותו הילד שתהיה לו בושה בכדי שילמד ערכה של הכרת הטוב על מה שעשה אהרן הכהן לאביו ואמו וגם לו.