דברי רבותינו
Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l
זאת חקת התורה אשר צוה ה’ לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה וגו’
ברמב”ן: דבר – ולא “דברו”, כי משה הוא העיקר. וטעם “אליך” – שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן (פס’ י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורותם וכו’.
וכן להלן בפס’ י’ נאמר: “והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחקת עולם” – שינהג הדבר לדורות (ספרי).
התורה נצחית היא ואין בה שינוי מאז ולעולם.
בעניין זה ביאר מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל בדרך צחות את דברי המשנה (קנים ג,ו) “רבי שמעון בן עקשיא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן, שנאמר (איוב יב) ‘מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח’. אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שנאמר (שם) ‘בישישים חכמה וארך ימים תבונה’.
וביאר מרן רה”י הגרא”ב קמאי זצוק”ל: זקני עם הארץ לומדים את חוקי המדינה, ובכל דור בא בית המחוקקים וברגע אחד יכול לשנות את החוקים. לפיכך, אם הם חיים שנים ארוכות, החוק השתנה במשך חייהם כמה פעמים, ואז דעתן משתבשת עליהם והם אינם יודעים איך לפסוק.
אולם זקני תלמידי חכמים, שלמדו תורה וכל חייהם לומדים אותה, הרי התורה לא משתנית לעולם, לפיכך ככל שהם חיים יותר זמן כך הם חוזרים ומעמיקים במשפטי התורה שאינם מתחלפים ודעתם מתיישבת עליהם.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l
מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק׳׳ל
י”ב בתמוז תרע”ז
על אופן התמנותו של מרן רה”י ואב”ד מיר הגאון הרב אליהו ברוך קמאי זצוק”ל כרב בקרליץ סיפר הסופר אליעזר שטיינמן בספרו צנצנת המן:
ראשי קהילת קרליץ ביקשו מהגאון בעל ה’בית הלוי’ רבה של בריסק להמליץ על גדול בתורה לרב בעירם. הורה להם הבית הלוי על אברך פלוני מבאי ביתו הראוי לתפקיד הנכבד. שיגרה קהילת קרליץ שנים מנכבדיה לבריסק וייפוי כח בידם, למסור כתב רבנות לידי האברך שהומלץ להם על ידי הבית הלוי.
באו המורשים לבריסק ונכנסו לבית הרב. פתח לפניהם השמש את חדר הספרים להמתין שם. ראו שם אברך רזה ללא הדרת פנים, לבוש בלואות, עומד ליד ארון הספרים ומעיין בספר. שאלוהו היכן רבה של בריסק, אמר להם: ”הרב יבוא בקרוב”. ישבו והמתינו לרבה של בריסק ולא נתנו דעתם כלל על האברך לקשור עמו שיחה. לפי קומתו הנמוכה, מראהו ולבושו, נראה להם בחור ישיבה עני או קבצן הסמוך על שולחנו של הרב.
בינתיים בא ה’בית הלוי’. ראה שני אורחים, נתן להם שלום ושאלם ”מהיכן יהודים?”. אמרו לו: ”מקרליץ אנו, באנו בעניין הרב שכבודו המליץ עליו”. הורה להם רבי יוסף בער על האברך העומד ליד ארון הספרים ואמר: ”הנהו רבי אליהו ברוך, כבוד הרב מקרליץ”.
השפילו שני האורחים את עיניהם מבושה, הביטו זה בזה בתמיהה כשואלים: הכזה רב נבחר לקהילת קרליץ המהוללה? לא בעל קומה, לא הדרת פנים לו, ולא הידור לבוש, היתכן?
אותה שעה יצא רבי אליהו ברוך מן החדר, פתחו השלוחים ואמרו במורת רוח כבושה: ”אמנם בטוחים אנו בכבוד הרב מבריסק שהאברך רבי אליהו ברוך ראוי לאותה איצטלה מצד גדלותו בתורה, אבל אנו אנשי קרליץ, עיר שכל ימיה ישבו רבנים גדולים על כסאה, אנשי צורה ששם התורה היה מתכבד על ידם…”
הפסיק רבי יוסף בער את דבריהם ואמר להם: ”אנשי קרליץ, המתינו לי רגע קט”. פתח את הדלת לחדר הסמוך ונכנס השמש ר’ יעקב. אמר לו הרב: ”ר’ יעקב, קח את אנשי קרליץ ולך עמם לבית המטבחיים.”
תלה ר’ יעקב מבט תמה ברב, אף האורחים הביטו אל הרב בהשתוממות. קצרה רוחם ואמרו בקפידה עצורה: ”הרב מבריסק, מה לנו ולבית המטבחיים? באנו לבקש רב לעירנו כראוי לה ולשמה הטוב”.
”העניין הוא”, הסביר הרב, “באשר להדרת פנים – ראש הקצבים של בריסק אין כמוהו ראוי להיות מרא דאתרא בקהילה נכבדה. הוא בעל גוף ובעל כרס, איש צורה לכל הדעות. לכו בבקשה עם ר’ יעקב לבית המטבחיים ותהיה לכם נחת רוח להביט בו…
השליחים הבינו והתנצלו בפני הרב מבריסק. הגאון רבי אליהו ברוך התקבל כרב בקרליץ, ולא עברו ימים מרובים ונתפרסם כאחד מגדולי הרבנים שבדורו. תנצב”ה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
חקת
טומאת מת
הכהן מוזהר על טומאת מת. המנ”ח רס”ג דן להתיר במקום ספק כי קיי”ל ספק טומאה ברה”ר ספיקו טהור. וכתב להתיר דאע”ג דאינו אלא לענין טומאה מ”מ גם טומאת כהנים כתיב בלשון טומאה. וכ”כ צל”ח בברכות י”ט בקיצור. וכ”כ ח”ס של”ז סוד”ה ואין לומר.
אבל באחיעזר ח”ג ס”ה ו’ וק”ש ח”ב מ”א כתבו דלמ”ד כהן מוזהר על גוסס (וע’ בזה שני שיטות בשו”ע סי’ ש”ע, וע’ תוס’ נזיר מ”ג ע”א) הרי דאין איסורו תולה על טומאה. (וכ”כ בק”ש חולין דף ע”א אות ל”א. אך שם כתב מקרא דלא יבא ובאמת לא הזכירו מזה אצל גוסס בנזיר מ”ג ע”א אלא מדכתיב להחלו וגוסס עומד להיות חלל דרוב גוססין למיתה. ולכא’ כוונת הק”ש דאיסור גוסס ע”כ אינו בכלל לא יטמא אלא בכלל לא יבא, וע’ לקמן בשם מרחשת).
ולא ביארו כוונתם מהו איסור גוסס באמת. אך באבי עזרי ח”ג סוף הל’ שמחות השיג על המנ”ח דלא יטמא לא משום דנהיה טמא אלא מעשה הטומאה עצמו אסור, ואולי זהו כוונת אחיעזר וק”ש ח”ב וכן משמע בק”ש חולין הנ”ל.
אכן במאירי נזיר מ”ב ע”ב כתב דגוסס אסור מה”ת משום שמא ימות, וכ”כ חכמ”א קנ”ט ג’. וכעי”ז רמז באחיעזר הנ”ל. ולפי”ז אין מקור לחידוש אבי עזרי ואחרונים הנ”ל.
ויש לדון אי יש איסור סוף טומאה לצאת בגוסס, ונ”מ בבית חולים. ולכא’ תולה על מח’ הנ”ל דלפי אחיעזר יהא מותר ולפי החכמ”א לכא’ יהא אסור. אכן בשיעורי ר”ח שמולביץ נקט דגם סוף טומאה לצאת הוא משום על נפש מת לא יבא.
וע’ במרחשת ח”א ב’ בהג”ה ד”ה ומה”ט כתב דחוץ מלאו דלא יטמא איכא גם לא יבא ולאו זה לא תליא בטומאה. (והוא כדברי הק”ש ואחיעזר הנ”ל). וכ”כ זכר יצחק סי’ ס”ז והביא ראיה דהרי מצינו (ונראה כוונתו להרמב”ם בספהמ”צ, ובדפוס חדש ציינו לנזיר מ”ב ע”ב ויש לעיין) דכהן לוקה על הביאה ועל הטומאה, אלמא דביאה עצמו אסור.
וכ”כ בשיעור ר’ חיים שמולביץ על ב”ב ומשיג בזה על המנ”ח. והביא מש”ך שע”א א’ מהרוקח שהתיר למעוברת משום ס”ס ספק נפל וספק נקבה והקשה המג”א שמ”ג תיפוק”ל משום טומאה בלועה, (וע’ תי’ אבנ”מ פ”ב א’ משום היינו רביתיה וע”ע מנחת שלמה ח”ב צ”ו כ”ב),
ותי’ ר’ חיים שמולביץ דחוץ מלאו דלא יטמא איכא גם לא יבא. מיהו באחיעזר ח”ג ס”ה ו’ פי’ טעם הרוקח משום מטמא כמיטמא, וע”ש דאין לפרש ברוקח בטומאה בלועה משום איסור לא יבא כמ”ש ר”ח שמולביץ, כי על איסור לא יבא לא שייך דין מטמא כמיטמא.
(ויש לעיין לפי פשטות הרוקח כפי’ ק”ש ואחיעזר משום מעשה טומאה של העובר, או לפי האבנ”מ שהעובר נטמא, ויש לעיין מנלן שיש איסור ספינן לעובר, ולכא’ אינו מצווה כלל, ואף דשייך ספינן בקטן אף דאינו מצווה, ועמש”כ במק”א, מ”מ מנלן לחדש כן בעובר. ולפי אבנ”מ נראה כוונתו משום מטמא כמיטמא כמ”ש אחיעזר, אבל לפי ק”ש לכא’ אין כאן משום מטמא, אלא ע”כ משום ספינן ועדיין צ”ע).
הכתובת היא בבית המדרש
Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita
“קח את המטה והקהל את העדה… ודברתם אל הסלע… ונתן מימיו” ובילקוט “ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים” ובבעל הטורים שם “הקהל את העדה אלו הטהורים הגדולים שבעדה והוא לא עשה כן אלא ויקהילו… את הקהל גדולים וקטנים”.
והשאלה הנשאלת הולכים לעשות כזה מעשה נסים, הולכים להראות את המציאות של בורא עולם, מעשה שממנו יצא ק”ו, “מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, ק”ו אנו”, ולמעמד מזמינים דוקא את הטהורים הגדולים שבעדה, הולכים לשכנע את המשוכנעים? ומה זה “שנה עליו פרק אחד”, אם מדובר בתפילה, אם מדברים על סגולה למה לא לעשות תפילת רבים?
“ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין… וישב העם בקדש ותמת שם מרים.. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן וירב העם עם משה” ובהמשך “ויבא משה ואהרן מפני הקהל”
ואם הולכים בשיטתו של בעה”ט, למדבר צין המגיעים הם כל העדה, ולמדנו שמי זה “העדה”, הטהורים הגדולים, ובקדש מתיישב “העם”, ל”עדה” אין מים ומה עם הקהל להם כן היה? ומי נקהל ומי רב שהתורה אומרת וירב העם, ובהמשך ויבא משה ואהרן מפני הקהל.
את הסיפור הבא שמענו בכמה גרסאות ויצא לנו לספר אותו בכמה אופנים, ובהחלט ישנם כאלו שיכולים גם לספר ספורים דומים: אברך בעל משפחה שגר קרוב לשלושים שנה באותה דירה, דירה שהתאימה לו כאברך צעיר, דירה שנקראת שלשה חדרים, שנים באמת גדולים אבל את החדר השלישי צריכים לחפש בזכוכית מגדלת, כבר שנים מאז שהמשפחה גדלה והדירה נהיתה פחות ופחות מתאימה, ההורים ניסו להביע דעה, השווער הבטיח עזרה, חברים הציעו הלוואות נוחות, אבל הם מחפשים דירה רק באזור הקרוב, וכמה שמנסים להסביר, חבל יש עוד מקומות מוצלחים, ישנם עוד קהילות, אפשר במקומות אחרים להשיג דירה יותר גדולה במחיר הרבה יותר זול, והעסק תקוע, דיבורים דיבורים והם בינתיים באותה דירה, חבר טוב של אותו אברך שמאד רצה לעזור לו ניסה לבדוק בין השכנים ובין הידידים באותה שכונה מה מקומה של אותה התעקשות והצמדות לרדיוס הקרוב בלבד, הצליח לעמוד על מקורן של דברים, את ההסבר אותו לא רצה לתת, אם מפני שלא היה ענין לספר על עצמו ועל המצוות שלו ושל משפחתו, ואם מפני שהוא חשש שאם המשפחה הקרובה וגם המורחבת יותר ישמעו את הסיבה זה יביא למסע לחצים חדש, איך אמר לו באיזה שלב אחד החברים אם אתה לא תמצא דירה אנחנו נמצא לך, אם אתה לא תעבור אנחנו נעביר אותך.
בשנים ההם כאברך צעיר עם ילד שלא ישן בלילה, בימים שהיא היתה עדיין במצב של צריכה להתאושש, שבת בבוקר (זה יכול לקרות לכל אחד), הוא איחר את המנין של האברכים את המנין של זמן ק”ש, להתפלל הרי צריך, הלך לחפש ומצא מנין של מהדרין “וביום השבת” מנין בו מקפידים לא להתפלל בשעה שמישהו עלול להגיד בטעות בוקר טוב, זה קרה כנראה יותר מפעם אחת, ובין מתפללי המנין הוא הכיר את נשוא סיפורנו, עולה חדש קרוב לגיל הפנסיה שהגיע בגפו לארץ, התקשה למצוא עבודה ובמסגרת חיפוש תעסוקה הגיע לאותו בית כנסת שהעלה לו זיכרונות של קרוב לששים שנה אחורה כילד קטן המתלוה לסבא זקן בתפילות השבת, מההכרות הזאת נולדה הזמנה לסעודת שבת שבמהלכה התברר שאותו עולה ללא ההזמנה היה סועד את סעודות השבת בלחם (או חלה) עם איזה ממרח עליה, די מהר נהפך הדבר לאירוח קבוע ובהמשך שהתברר להם שסעודות השבת זה האוכל היחיד (המבושל) שבא לפיו של מיודענו החל נוהל של משלוח ארוחות צהריים חמות במשך השבוע, נוהל שנהפך לקבע, אין הרבה משפחות שכל יום יש ארוחת צהריים מוכנה בדיוק בזמן, אצל אותו אברך שהפך כבר לבעל משפחה ישנה תורנות כל יום מי יקח את האוכל המוכן לביתו של אותו עולה חדש שכבר מזמן הפך לישיש מופלג, לא ירחק היום בו הנכדים שיהיו בריאים יצטרפו לתורנות המשלוחים.
לאחרונה אותו זקן משום מה הפסיק להגיע בשבתות, יתירה מזאת התברר להם שגם האוכל שנשלח לו במשך השבוע מוצא את מקומו בפח האשפה, הוא פשוט גילה את המזימה, זה מסוכן, הם רוצים להרעיל אותו, שלושים שנה הוא אצלם ממש נס ברגע האחרון הוא גילה ממש סכנת נפשות.
ברור שכל מי ששומע על דבר הסכנה הגדולה ועל החששות הנוראים יתן המלצה מידית לשלוח אותו דחוף לטיפול אצל הרופא המתאים ובמחלקה הידועה.
“ויסעו מהר ההר… לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם… וידבר העם… למה העליתנו ממצרים… ונפשנו קצה בלחם הקלקל” ושם במדרש וברש”י “אמרו כלום יש ילוד אשה שמוציא ואינו מכניס עתיד המן שיתפח במעינו, זה דור דעה או משוגעים? ארבעים שנה הם אוכלים את המן ופתאום זה נהיה מסוכן, זה שייך למתלוננים או לבלתי שפויים?.
אצלנו זה נשמע שבני ישראל במדבר חיו במלון חמישה כוכבים, האוכל מגיע בזמן ומה שמבקשים מקבלים, באיזה טעם ובאיזה סגנון ובאיזה תיבול ואין צורך בהזמנה מראש מסתכלים על הצלחת ומחליטים אני רוצה שניצל ואפשר גם להתחרט ולשנות את ההזמנה לפיצה.
מוכרחים לומר שהיה למן חלק נכבד מהכנה לארץ ישראל, היה לו המשך לקבלת התורה, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, המטרה של המן היתה “למען הודיעך” המן הגיע בצורה של “ויענך וירעבך ויאכלך את המן” המן הגיע לפי דרגתו של כל אחד “לחם” לצדיקים, לבינוניים “עוגות”, ולרשעים “וטחנו ברחיים”, בכל לילה לפני שהולכים לישון, בקריאת שמע על המיטה מוסיפים בוידוי על כל מה שהיה במשך כל היום גם תפילה על הפרנסה, שמן יהיה מחר בבוקר זה חלק מהבטחון, אבל רבש”ע שיגיע בדרך כבוד, שיגיע כמו לצדיקים על פתח הבית אין לו כח לסבול בושות שכולם יראו איך מחפש איפה השאירו לו את המן, “והמן כזרע גד” שהיה מגיד עונותיהם של ישראל, בהחלט יכול להיות שהיו ‘שיינע אידן’ שהעדיפו לצום מאשר להסתובב ברחובות בחיפוש אחרי המיקום המדוייק בו השאירו להם את המן, רק לחשוב על מי שפגש את הצדיק של השכונה מחפש את המן וסיפר על כך בבית איפוא הוא מצא את המן למחרת.
ועכשיו מובן הענין שמאבדים את הדרגה שמגיעים למצב של “ותקצר נפש העם בדרך” “וידבר העם בא’ ובמשה” אז אותו המן שעד עכשיו היה “לחם אבירים” נראה פתאום “הלחם הקלוקל”.
וזה ההסבר ויבואו כל העדה כלל ישראל מגיע לדרגה גבוהה של כל העדה ופתאום את הדגש נותנים העם – “אין עם אלא רשעים”, והתוצאה “ותמת שם מרים” – כלל ישראל מאבד את מרים ואת המתנה הגדולה שנתנה בזכותה, את בארה של מרים.
“וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם” מה ההדגשה היא על “לנפשם”, למה מחפשים אוכל “צדיק אוכל לשבע נפשו”, הטענה היתה אין אוכל למי? אין לשכן, אין לכל השכונה, אין לכלל ישראל, שומעים את הבקשה, אבל כל אחד שרצה אוכל רצה לעצמו “לשאול אוכל לנפשם” זאת היתה התביעה.
“ולא היה מים לעדה” לעדה אלו הטהורים הגדולים שהרגישו את צרת הכלל, לכלל אין מים, “וירב העם” אלו הרשעים, הם לא באו לבקש, הם באו לריב, הם חשבו על עצמם, “ויבא משה ואהרן מפני הקהל”.
ועכשיו ניתן להבין, אין מים, זה לא שאין מים, אין את הצדקת, אין את מרים הנביאה ואין את בארה של מרים, אין את הזכות של מרים כדי שכלל ישראל יוכל לקבל את המתנה של מים, ומה צריך לעשות כעת, לחזק את הכלל שימלאו את חסרונו של צדיק, שהם יוסיפו באמונה ומעים טובים כדי למלא את החסרון וכדי שיהיה לכלל ישראל את הזכות לקבל את המתנה הגדולה את “המוציא להם מים מצור החלמיש”.
את החיזוק הזה אי אפשר לעשות בשווקים וברחובות, את החיזוק עושים בבית המדרש, עם הטהורים הגדולים שבעדה, “הקהל את העדה”, ואיך עושים חיזוק, רק ע”י תורה – “שנה עליו פרק אחד”.
כאז כן היום, צריכים לזכור, לא חסר מים, חסר זכויות למים, ומי צריך להוסיף זכויות, “העדה” – הטהורים הגדולים, ואיפה מתחזקים, רק בבית המדרש, בעוד ועוד תורה, עוד ועוד עמל התורה, וכשהטהורים הגדולים מוסיפים זכויות, זוכים ל”רעה אמונה”, זוכים ל”המוציא לכם מים מצור החלמיש” לראות את בורא עולם ואת השגחתו בכל רגע, ואז מגיע שפע אמונה לכל הקהל, מה סלע מקיים דבורו של מקום אנו ק”ו.
נכתב ע”י אחד השומעים
Parsha Preview
Harav Hagaon Shmuel Wolman Shlita
“Killing” Yourself
Parashas Chukas
Harav Hagaon Shmuel Wolman shlita
Parashas Chukas discusses the din of parah adumah, which is given as a way for a tamei meis to become tahor. The Torah begins its discussion of the halachos of tumas meis with the passuk: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. The phrase זֹאת הַתּוֹרָה, as the introduction to the din of tumas meis, seems surprising. Is this halachah of tumas meis the foundation of the entire Torah that it deserves the title זֹאת הַתּוֹרָה?
The Gemara in Berachos teaches, מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. Chazal seem to be bothered by this juxtaposition of זֹאת הַתּוֹרָה and אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, and they propose that the Torah is communicating a fundamental principle: the divrei Torah that a person learns will endure only in someone who kills himself over it.
What is this special madreigah of divrei Torah enduring in a person, and what does it mean to kill oneself for Torah? And perhaps most perplexing is why would this incredibly fundamental principle of talmud Torah be tucked away in the seemingly random parashah of tumas meis?
Perhaps the key to understanding this statement of Chazal lies in the particular language employed while introducing the din of tumas meis: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. Why does the Torah use the unique term adam regarding tumas meis?
Adam: Lowly or Great?
Furthermore, on one hand, the term adam seems to carry a negative connotation, hinting at the lowliness of a human beings, but on the other hand, it also seems to have a positive, complimentary connotation, implying chashivus.
The Maharal in many places cites the Midrash that says that Adam Harishon himself assumed that he was given the name “Adam” as a reference to his being created from the earth — adamah. The term adam, then, is certainly reminiscent of the lowliness, baseness, and materialistic inclinations of the human being: יסודו מעפר, וסופו לעפר.
Accordingly, we would think that the Torah’s use of the term adam, when introducing the din of tumas meis, connotes the lowliness of a human being, which explains why he exudes such a severe tumah.
Yet Chazal seem to take an entirely different approach to this use of the term adam as a preface to the concept of tumas meis. R’ Shimon bar Yochai teaches, in Yevamos: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא’ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. In other words, the Torah uses the word adam to teach us that only a Yid, who carries the prestigious title of adam — אתם קרויין אדם — radiates tumas meis. A non-Jew, who is not worthy of the title adam, doesn’t radiate tumas meis. It seems that the word adam is being used in a complimentary way, as a way of communicating that tumas meis exists only in a Yid, who is called adam.
What is this advantage of being called adam that only a Yid possesses? Why is the word adam a flattering term, and how is tumas meis an expression of this advantage?
It seems abundantly clear that although the existence of tumah is negative in nature, the source that generates tumah is actually one of kedushah. The kadmonim tell us that tumah is created from a vacuum of kedushah: Wherever a significant potential for kedushah exists, in its absence, a void of kedushah is created, which attracts and manifests tumah. The tumos of niddah and keri occur after the loss of a potential for creating life. The tumah of leidah occurs when the bundle of kedushah exits the yoledes, and similarly, tumas meis occurs when the neshamah, with its vast potential for kedushah, departs from the body, creating a vacuum of kedushah that leaves a hub of tumah in its wake. That vacuum exists even in the corpse of a non-Jew, but the intensity of tumas ohel — the ability for the tumah to permeate and fill an entire structure — applies only to us Yidden, who are called adam, as only a heiligeh Yid has such potential for kedushah that the void of this holiness can create such a powerful tumah.
We can now understand why the Torah stresses the word adam with regard to tumas ohel. Only a Yid, who is bestowed with the title adam, creates such an intense tumas ohel. But what is this specific advantage of being called an adam, and how is this connoted by the word adam, which seems to point to our baseness in being created from the adamah?
Resembling Hashem
The Shelah and others teach that the word adam implies adameh l’elyon, referring to the Godliness that exists in every Yid, which allows him to emulate Hakadosh Baruch Hu. Yes, we are born with lusts and desires by virtue of our humble beginnings, having been created from the adamah, simple earth. Yet at the same time, a Yid possesses the incredible potential to grow into the adam hashaleim who resembles the Divine, and that potential for kedushah — adameh l’elyon — is the secret of why only a Yid, who is called adam, creates this intense tumas ohel when that kedushah departs.
What unique koach do Yidden possess that affords them this phenomenal potential for kedushah, earning them the title adam?
Tosafos in Bava Kamma tells us that Yidden received the title adam only at Mattan Torah. Perhaps we can suggest that the source of this special kedushah that Yidden have is by virtue of אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו — through giving us the Torah, the Eibishter gave Klal Yisrael the ultimate vehicle for adameh l’elyon. We are born as very undeveloped beings, essentially a very malleable piece of clay that can easily remain a base, self-serving seeker of earthly pleasures. Or we can utilize the incredible growth opportunity that Torah provides and awaken our inborn ability to emulate the Divine.
How does Torah learning spur our growth and provide the context for us to actualize adameh l’elyon? The answer is that the Torah’s power to transform a mortal being created from earth into a Godly entity derives not merely from knowing Torah and amassing its wisdom, nor from investing many hours into its study. This power arises from ameilus and yegias haTorah — as the Chazon Ish writes, in his Igros, that all the segulos of Torah were said regarding ameilus baTorah, toiling in Torah. That is when a person starts to break out of his natural physical limitations and ascend into adameh l’elyon territory, where he becomes bigger than his natural self and his Godliness begins to shine forth.
That is what Chazal meant when they said: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. Of course, a person fulfills the mitzvah of talmud Torah when he learns, and he can amass immense Torah wisdom. But the Torah begins to take root and endure in a person only when he is meimis atzmo aleha.
What does that mean?
The phrase is literally translated as one who kills himself for Torah, which seems to refer to a person who is willing to devote his every bit of energy to Torah. But the mefarshim indicate that it means something broader. Meimis atzmo means someone who’s willing to negate his own self for the sake of Torah and go outside his comfort zone. That might mean pushing himself to learn when he’s tired, busy, worn out, or emotionally preoccupied, or it might mean accepting the Torah’s view or daas Torah when he thinks otherwise. A person who manages to do that is being meimis atzmo, and that type of connection to Torah allows one to grow beyond himself and attain the potential of a true adam, an adameh l’elyon.
This devotion to Torah learning, with physical toil, and mental conditioning to daas Torah, creates true dveikus in the Giver of the Torah, which creates the potential for Godliness.
R’ Shimon bar Yochai tells us, in the Zohar (Parashas Yisro), that Klal Yisrael received the title of adam due to their dveikus in Hakadosh Baruch Hu, saying that אתם קרויין אדם is because of וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. We can suggest that this dveikus is attained through the yegias haTorah of meimis atzmo aleha, which would dovetail with R’ Shimon bar Yochai’s statement, leshitaso, that only a Yid, who possesses the kedushah and dveikus that confer the title adam upon him, can create tumas ohel in the vacuum of that intense kedushah.
Beyond Our Boundaries
We can now understand why the Torah taught us a fundamental principle about limud haTorah specifically in the context of the din of tumas meis: This passuk is the source of the concept that only a Yid, who is an adam — adameh l’elyon — possesses the level of dveikus in Hakadosh Baruch Hu to create the intense tumah of ohel. The Torah is teaching us that the secret behind that kedushah of an adam is his being meimis atzmo, negating himself for Torah, which turns him into an adameh l’elyon.
From these parashiyos of tumas meis and tumas ohel we discover the sheer intensity of the tumah that we can create, which in turn teaches us to appreciate the incredible potential for Godliness that is embedded in the DNA of every Yid. The title adam that we are given indicates how much we could grow towards becoming an adameh l’elyon, and the Torah follows that with the secret tool that serves as the vehicle to make that growth a reality: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל.
When we hear the words meimis atzmo aleha, we might conjure in our minds the image of the tzaddik who kept his feet in ice-cold water for nights on end, or the story of the Chazon Ish learning to the point that he didn’t have enough strength to reach his pillow, or, more recently, the superhuman kochos that we saw in our rosh yeshiva, R’ Nosson Tzvi zt”l. And we begin to doubt if it is relevant to us, who are nowhere near that madreigah.
But this is not an all-or-nothing proposition.
Every time a person goes against his natural instincts for the sake of limud haTorah, he connects to that limitless power of meimis atzmo aleha by negating himself for the Torah’s sake. If his “atzmo” is exhausted after a full day of traveling for business, and instead of unwinding when he gets home, he opens a Gemara, that’s a form of meimis atzmo. If he has an unusually hectic day ahead of him and his atzmo tells him to call off his after-Shacharis chavrusa, yet he rises above that for the sake of limud haTorah, that’s meimis atzmo aleha. If his atzmo looks forward to Sunday as an off-day, and instead he joins a Sunday learning program, he is meimis atzmo as well.
Every sacrifice of meimis atzmo for Torah gives a person a powerful opportunity for dveikus in Hakadosh Baruch Hu, allowing him to become a great person who is bigger than his own self and worthy of the title adam.