דברי רבותינו
המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’ ויקדש בם (כ, י״ג)
רש״י: שמתו משה ואהרן על ידם, שכשהקב״ה עושה דין במקודשין הוא יראוי ומתקדש על הבריות.
רואים את ענין קדוש השם. ענין הקדושה, שכשהקב״ה עושה דין במקודשין הוא יראוי. והוא סוד הקדושה, להכיר את הקב״ה והשגחתו על התחתונים, אני ה׳ בקרב הארץ, והדקדוק בכחוט השערה, לידע ולהודיע מה זה פגם כל דהו בקדושה, ומזה להכיר מה היא קדושה, ומה זה קדוש.
ומאשר הגיע להם עונש גדול ונורא כזה על פגם כל דהו בסוד ה״קדוש״, לומדים ודאי סוד הקדושה, וכי ישנה קדושה באדם, וכי מלא כל הארץ כבודו.
למדנו כאן מן הפרשה יסודות גדולים. כל חטא וחטא, ויהיה אפילו בסתר ובחדרי חדרים, הנה מלבד העבירה כשלעצמה מתלוה איתה עוד ענין של חילול השם, חילול הקדושה, חילול הקדושה שבאדם, והוא פגם בקדוש השם.
וכן כ״ש הוא בצד הטוב. עם כל מצוה ומצוה שאדם עושה, מתלוה עמה מצות קדוש השם. והוא אשר אומרים ״אשר קדשנו במצותיו״ — על ידי כל מצוה אנחנו מתקדשים, וכשאדם מתקדש, אז מתקדש הקב״ה, והוא קידוש השם ודאי.
השומע לדברי ה׳ וציוויו, מכיר כי הוא נברא,וכי יש בורא, הוא סוד קדוש השם ודאי, להכיר כי אין עוד מלבדו, וכי הוא בקרב כל הארץ. ואם מחמת הקטנה כל שהיא בנס, אשר על ידי זה היה נראה לכאורה כי יש משהו ממשיות בלעדי הבורא ית’, כבר הגיע להם, לקדושי עליון באמת, עונש כל כך נורא, משום שהקטנה בנס, זה כבר פגם בקדוש השם, ואם כן כמה פעמים פגם יותר הוה עובדה של אי־שמוע בדבר ה׳.
ובזה כבר המדידה כמה גדול החילול ב’אי־שמוע’ שלו.
מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva V'Av Bais Din Mir Hagaon Rebbi Eliyahu Baruch Kamai Ztvk"l
מרן ראש הישיבה ואב”ד מיר הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצוק”ל
י”ב בתמוז תרע”ז
הגאון רבי אליהו ברוך קאמאי זצ״ל נולד בי”ט באלול ת״ר בעיר טלז לאביו הרה״ג ר׳ אברהם זצ״ל, נכדו של הגאון ר׳ אברהם זצ״ל אחי הגר”א, ולאמו הרבנית מרת חנה ע”ה בת הגאון רבי ברוך זצ״ל, בנו של הגאון ר׳ בנימין בייניש מניישטאדט.
בהיותו בן שנתיים נפטר אביו, ולאחר זמן נישאה אמו לגאון רבי חיים זאב יפה אב”ד העיר שקוד שבליטא אשר גידלו כבנו. בגיל 18 נשא לאשה את ביתו של ר’ חיים זאב.
בשנת תרכ”ה נפטר ר’ חיים זאב ורא”ב נבחר לממלא מקומו. שמו התפרסם אז בכל האיזור כת”ח עצום הבקי בכל מכמני התורה ומפליא את כל בפלפוליו וחריפותו. אך לאחר תקופה עזב את הרבנות ועבר לבריסק, שם שקד על תלמודו בהתמדה עצומה בבית מדרשו של מרן ה”בית הלוי” זצ”ל. הבית הלוי הכיר בגדלותו העצומה, ובשנת תרל”ח כאשר הגיעו שליחי העיר קרליץ לחפש רב חשוב לעירם, המליץ הבית הלוי על האברך הצעיר ר’ אליהו ברוך באמרו עליו שהוא “הגדול” הראוי לשמש רב בקהילתם החשובה. בשנת תרמ”ה עבר לשמש כרב בוועקשנא, ובתרמ”ח נבחר לרבה של צ’כנוביץ.
בשנת תרנ”ט, בשל גידולה המהיר של הישיבה ובשל מחלתו, החליט רה”י הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצ”ל להביא ר”מ נוסף לישיבה, ובהתייעצות עם הגאון האדר”ת, רבה של מיר, נבחר הגאון ר’ אליהו ברוך. (על גדלותו העצומה תעיד העובדה כי האדר”ת זצ”ל בירך עליו בשם ומלכות את הברכות “שחלק מחכמתו ליראיו” ו”שהחיינו”.)
בשנת תרס״א עלה הגאון האדר״ת לארץ ישראל ור׳ אליהו ברוך הוכתר גם לרב העיירה. בשנת תרע”ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נאלצה הישיבה לגלות לפולטבה, אך רא”ב חש אחריות על בני קהילתו ונשאר אתם בעת צרה.
בשנת תרע”ז חלה באחת מרגליו, ונסע למינסק לחפש מזור למחלתו, אך לבסוף מצא שם את מותו ביום י״ב בתמוז, שם נטמן לאחר שאלפי בני תורה וגדולי עולם ליוו אותו בדרכו האחרונה. תנצב”ה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
חקת
פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים. וע’ ברש”י פ’ שמיני דהו”א דאפילו אם נוגע בטומאה כשהוא במקוה הוא טהור וק”ו ממה שמטהר כ”ש שלא יהא נעשה טמא. והק’ המזרחי דאינו קל וחומר, וראיה מאפר פרה. ותי’ האחרונים דפרה הוא מעשה מטהר, אבל טהרת מקוה הוא מפקיע הטומאה ולא שייך שם שם טומאה, ושפיר מובן מה דאסיק אדעתיה דרש”י. וגזה”כ דטובל ושרץ בידו נשאר טמא, והטעם כי אין כאן הפקעה דאין זה מעשה טבילה.
וע’ מה שכתב בזה הגאון ר’ ראובן זצ”ל. וע”ש עוד נ”מ לענין טובל כלי קטן תוך כלי גדול בחגיגה כ”ב, וכלי הגדול נוגע בשרץ. וע”ש בכוונת רמב”ם ושערי תשובה ש”א י”א אם מתודה ולא שב הוי כטובל ושרץ בידו, והיינו דאין כאן טבילה כלל.
ובעיקר ק”ו של רש”י לענין טובל ושרץ בידו, ע’ פרי יצחק ח”ב ל”ה שהעיר על הכס”מ פ”ו מאבות הטומאה הט”ז לענין ברכה על טבילת כלי דיכול לברך אפילו אחר שנכנס למקוה דלא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה. וכעי”ז במכתבי תורה להאדמו”ר מגור סי’ ק”ח. וכעי”ז בהסכמת בעל צ”פ לפסקי תשובה ח”ב.
ושו”ר בפסקי תשובה ר”ד בהג”ה שכתב באמת דכוונת הדרשה להלכה בטובל ושרץ בידו הוא מה”ט כי הטהרה הוא רק בעלותו מן המקוה ככס”מ ולכן אין המקוה מצלת מהטומאה.
ובאמת כבר הקשו עוד כמה קו’ על הכס”מ, מרמ”א דמברכת אחר הטבילה ומברכות כ”ב וממקואות פ”ז מ”ו ועוד. וע’ מנח”י ח”ה צ”ט ד’ דלא כתב כן הכס”מ אלא בטובל ושרץ בידו.
תורה וענוה
Hagaon Harav Tzvi Partzovitz Shlita
מעמודי היסוד של בית המדרש דמיר, הוא עמוד הענוה, במידה זו נתייחדו רבותינו זיע”א, ומעולם זה היה הרוח שהיה בהישיבה הק’ מאז ועד היום, רוח של ענווה והצנע – לכת, ונראה גם שזה היה מיסודות החינוך במיר, לדבוק במידת הנוה שמינה לא תזוע, וע”כ יש חובה לשוב ולשנות תדיר פרק זה של תורת הענוה.
הנה ראשית לכל יש להזכיר את דברי רבינו הרוח חיים ז”ל הנודעים, וז”ל, שאילו הי’ עכשיו אדם עניו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלימות ויעו”ש שמכלל דבריו נראה שהי’ זוכה למדריגת תורה של משה רבינו, והדברים מבהילים, ומזה נלמד שענוה אינה רק כתנאי לזכיה בתורה, אלא שכך היא המידה שענוה היא הקנין לתורה, ומשזכה לענוה זכה ממילא לתורה.
וכדי להרחיב ענין זה, יש ללמוד את פרשת קרני הוד שזכה להם משה, והנה באוה”ח ס”פ כי תשא כתב לבאר מש”א חז”ל כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קימעא דיו והעבירו על ראשו ומשם נעשו קרני הוד, ודבריהם סתומים וחתומים, ואולי כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל, ומצינו שהעידה תורה על משה – שעניו מכל אדם וכשאמר ה’ לכתוב הדברים מצינו שלא כתב עניו, אלא ענו חסר יוד, ואף זה מן הענוה ובשכר זה זכה לקרני הוד, ועדיין אין הדברים מובנים לפי ערכנו.
והנה בבית – הלוי (דרוש יח) איתא דבלוחות הראשונות היו נכללים בכתב שע”ג הלוחות, גם דברי תורה שבע”פ, ובעת שבירת הלוחות פרחו להם דברי תורה שבע”פ, אמנם הם היו כתובים בראשו של משה, ועי”ש שכתב זה בענין קרני הוד, ומזה נלמד שזה עניינם של קרני הוד, שבהם הדברי תורה [וכמו שנכללו ד”ת שבע”פ בכתב שע”ג הלוחות].
והנה איתא בתנחומא שבשעה שהי’ הקב”ה מלמדו תורה, מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטלו קרני ההוד, וזה עולה כנ”ל, וגם זהו ענינו של הדיו שהוקדש לכתיבת ס”ת הוא הדיו שהעבירו על ראשו, [ויעוי’ במהר”ל בס’ תפארת ישראל (פ’ מהר”ל מ”ו ופ’ נ”ט) שבזה נתחבר משה לתורה, וגם שקרני הוד שהנם אור, הוא ככתוב על התורה, תורה אור, וכ”ז כנ”ל].
וזהו סוד דברי האוה”ח ז”ל שע”י הענוה זכה משה לקרני הוד, דהנה בכ”מ אי’ בחז”ל כי ענוה היא היסוד והקנין לתורה, וכמו דאיתא בתענית ז’ למה נמשלה דברי תורה למים, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה עליו, והרי כן גם יש ללמוד מהא דמפני מה זכו ב”ה לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו וכו’ ומקדימין דברי ב”ש לדבריהם, והיינו דע”י ענוה זכו דהלכה כמותן [והנה גם תורה שבע”פ נתקיימה בישראל ע”י רבינו הקדוש, שעליו נאמר דמשמת רבי בטלה ענוה, גם ראיתי שהראו דגם רבן יוחנן בן זכאי שנתקבלו תקנותיו בישראל, עליו נאמר יכנס ריב”ז שהוא הקטן שבכלם, והיינו שהי’ מקטין עצמו] וממילא מובנים דברי האוה”ח שע”י הענוה זכה משה לקרני תורה, דכשם שע”י ענוה זוכין לתורה, הוא הדין ע”י הענוה זכה דגופו נהי’ כלוחות שכתובים עליהם דברי תורה שבע”פ, וכדברי הביה”ל.
ואכן זה חי’ האופן שעל – ידם זכה לקרני הוד, שע”י הענווה שלא רצה לכתוב והאיש משה עניו, נשאר דיו בקולמוס ונטלו על ראשו [וכן לאידך שיטה, שהדיו שנשתייר הוא מהא’ שבויקרא, שמשה בענוה לא רצה לכתוב רק ויקר, וכמו אלו שזוכים לנבואה בדרך ‘ויקר’, וגם זה הי’ מחמת הענוה]. ויש להוסיף עוד דהנה בלשון הכתוב לא נאמר דלמשה היה קרני הוד, אלא: ומשה לא ידע כי קרן אור פניו, ונראה שהרי ענוה היא תנאי גם בקיום התורה, וע”כ גם מי שהוא כבר חכם, הרי אם מתייהר תורתו מסתלקת ממנו, וכן הוא גם בקרני הוד, שגם שקיומם הי’ ע”י הענווה שמשה לא ידע כי קרן אור פניו [ויש להוסיף עוד בפשוט דזה שמשה לא ידע כי קרן אור פניו, הרי זהו חלק מעצם הקרני הוד עצמם].
ב.
והנה יש להוסיף עוד, דהנה ראיתי שהביאו מדברי החיד”א שהעיר דלמה זכו בית הלל שהלכה כמותן, וכי מפני שיש בהם מידת הענוה לא נשגיח על האמת, וכתב שם דבזכות הענוה זוכין לאמת, ויש להוסיף דכנראה זה גם הביאו במה דאי’ ביומא נ”ג גבי’ רבא דהוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחורי עד דמנגפן כרעיה וכו’, אמר רב יוסף יהיו רעוא דתרוים רישך אכלה כרכא, ובר”ח פי’ שם שתהיה בכל הלכה כרבא, והרי מזה דבענוה זוכה לכוין להאמת והלכה כמותו.
ונראה להוסיף ביאור בזה, דהנה אי’ בתענית שם למה נמשלו דברי תורה לג’ משקין הללו כמים יין וחלב, לומר לך מה שלשה מיני משקים אלו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שרוחו שפלה עליו, ויעו”ש עוד משמי’ דרבי יהושע בן חנניא דבמשקין אלו אי אפשר לשימם במנא דכספא ודהבא כי בהם מתקלקלין המשקין, וכן אי אפשר להם לדברי תורה אלא בפחות שבכלים ויעוי’ מש”א מהר”ל (בספר נתיבות עולם נתי’ התורה פ”ב) לבאר שאם יהיו המשקין בכלי זהב וכסף, כי אז הכלים ישנו את המשקה, וע”כ יש לשימם בפחות שבכלים, שלא ישנה את המשקה. ונראה ההבנה בזה, דכן היא המידה בדברי תורה, שמי שאין דעתו שפלה הרי אדרבא תמיד ינסה להשוות את הדברי תורה לדעות ולמושגים שבדה מלבו, וח”ו עי”ז ישנה את המשקה, ואכן מי שהוא עניו מבטל עצמו לדברי תורה, וישתעבד ויכוין דעתו להבנה הנראית בדברי תורה, ובזה יזכה לכוין לאמיתה של תורה, הרי לנו איך מועלת הענוה לכוין לאמיתה של תורה ובזה זכו דהלכה כמותן וכדברי החיד”א ז”ל.
וכבר אמרו חז”ל מאד מאד הוי שפל רוח, כי על כן התקלה מצויה והפסדה גדול, וע”כ יש לשוב ולשנות פרק זה תדיר כי הנו תנאי ליסוד לימוד התורה.
Parsha Preview
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
Shalom: A Life’s Work
Parashas Chukas
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
After Aharon Hakohen died, the Canaaanim came to attack Klal Yisrael, and Rashi explains that previously, Klal Yisrael were protected by the ananei hakavod, and when Aharon died the ananei hakavod disappeared, leaving Klal Yisrael in danger.
Why did the ananei hakavod disappear specifically when Aharon died? Because they came in his zechus. But why did they come in his zechus?
Says the Sifsei Chachomim in Rosh Hashana 3, the ananei hakavod represent hashraas haShechinah, and the Shechinah rests in a place where people live in peace and harmony. Because Aharon was אוהב שלום ורודף שלום, we received the ananei hakavod in his zechus.
Every one of us needs protection, our families need protection, and we want the ananei hakavod to shelter us. The more we invest in fostering shalom in our homes, the more kedushah and Shechinah will be present in the home, and the more protection there will be.
When Aharon Hakohen died, the whole Klal Yisrael cried for him, as the passuk says: וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. They cried more for him than for Moshe Rabbeinu! The Targum Yonasan Ben Uziel explains that this was because Aharon was the עמוד צלותהון דישראל — the pillar of tefillah. For tefillah to be answered, you need to be close to Hakadosh Baruch Hu. How do you come close to Hakadosh Baruch Hu? By living b’shalom.
Regarding the passuk בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, the Midrash notes that most of the mitzvos in the Torah do not require us to go out and look for opportunities to perform them. For instance, regarding other mitzvos the Torah says: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר— if you chance upon a bird’s nest, and כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ — if you happen to encounter your enemy’s ox. Only with regard to shalom does the Torah instruct us to go seek it: בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
Nothing Less than Perfection
The Rambam, at the end of Hilchos Chanukah, cites the halachah taught by the Gemara that ifa person has only one candle to use for Shabbos Chanukah, he should light it for ner Shabbos rather than for ner Chanukah. Ner Chanukah is extremely important; a person must even go collecting in order to fulfill this mitzvah. Nevertheless, if it’s a choice between the two, ner Shabbos takes precedence. Why is ner Shabbos so important? Because ner Shabbos helps ensure that the family members don’t stumble over each other or over objects in the house and become upset with one another, and shalom bayis is more important than anything else.
The Rambam adds: From where do we learn the importance of shalom bayis? From the fact that Hashem’s Name is erased, in the waters of the sotah, to bring peace between a man and his wife. Likewise, ner Shabbos takes precedence over other mitzvos.
These words of the Rambam are difficult to understand. In the case of the sotah we’re talking about the destruction of an entire family, about a husband who suspects his wife of the ultimate disloyalty. For that, the Name of Hakadosh Baruch Hu is erased. But how does the Rambam extrapolate from there to a lone episode in a person’s home? How is the possibility of people being unhappy on Friday night because of lack of light comparable to a sotah?
The answer is that any deficiency in shalom bayis destroys the kedushah of the home. One notch down in shalom bayis, and the ananei hakavod are gone. Shalom bayis means that there is complete harmony in the home, and that’s what we have to strive for. Anything less than perfection in this area is the destruction of shalom bayis in the home.
The Highest Purpose
In this vein, the Achronim offer a beautiful insight l’halachah. The Gemara, in Sotah, teaches that the parchment used for the sotah does not need to be written specifically for this sotah; it can be taken from an old sefer Torah. Doesn’t this contravene the principle of מעלין בקדש ולא מורידין, R’ Meir Arik wonders. A person may not take portions of a sefer Torah and use them for tefillin, nor may he take portions of tefillin and use them for mezuzah, because there is a hierarchy of kedushah, and items that are of superior kedushah may not be used for less holy purposes. How, then, can a portion of a sefer Torah — which is the holiest of all objects — be used as the megillas sotah?
The answer, say the meforshim, is that using a sefer Torah to bring peace to a Jewish home is מעלין בקדש! Indeed, the Rambam in Hilchos Chanukah says: שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם — the purpose of the Torah is to bring shalom to the world.
Klal Yisrael traveled 42 times in the Midbar, says the Midrash, but all the times that the Torah says וַיִּסְעוּ, in plural, there was no Kabbalas HaTorah. Only when Klal Yisrael were described as וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, in singular, was the Torah given. The purpose of Kabbalas HaTorah was so that there should be kedushah and shalom among Klal Yisrael. Accordingly, for a sefer Torah — our holiest possession — to be used as a tool to bring shalom to a Jewish home constitutes a rise in kedushah.
Why Disciples of Aharon?
The Mishnah says, in the first perek of Avos:הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. Why, ask the mefarshim, does the Mishnah have to instruct us to be disciples of Aharon? Wouldn’t it suffice to tell us to simply be אוהב שלום ורודף שלום?
The Midrash Shmuel explains that if you ask any person, he’ll tell you that he feels he’s an אוהב שלום ורודף שלום. Every person fancies himself a peace-loving individual. But that’s not good enough, says the Mishnah. You have to pursue peace to perfection, like Aharon Hakohen!
The Sefer Chareidim asks the same question and answers that we are urged to be disciples of Aharon Hakohen because Aharon devoted his life to bringing shalom. He didn’t do it only when it was convenient, or only when he chanced upon the opportunity to make peace. Whether he had to close his Gemara, or stop whatever else he was doing, he dedicated himself entirely to making shalom. Indeed, Maseches Kallah teaches that the 80,000 people who escorted Aharon Hakohen’s coffin were all products of the shalom bayis that Aharon had brought about.
The Mishnah is telling us to make shalom our life project. This is the most important thing we can do with our life.
The Sefer Chareidim writes that one of the Torah giants of his generation, the generation of the Arizal, was R’ Yosef Sargusi. This R’ Yosef Sargusi was once involved in bringing about shalom bayis, and because of that he merited a revelation of Eliyahu Hanavi. That’s because shalom bayis brings kedushah, it brings the protection of the ananei hakavod, and it brings the Shechinah. In his tzavaah, he instructed that he be buried in the place where he made shalom bayis.
It is said that the Ohr Sameach used to dance when he merited to bring shalom between people. I would have thought that the heiligeh Ohr Sameach would dance when he wrote a shtickel Torah — but no, we don’t hear that he danced then.
A Kiss from R’ Chaim Shmuelevitz
I have never related the following story in public, but it is a story that I can vouch for down to the precise details. A big talmid chacham from the Mir, who is unfortunately not with us anymore, struggled with parnassah after he got married, and faced a dilemma as a result: Should he spend the limited funds at his disposal on treating his wife to some mundane thing that would make her happy, or should he use it for some other ruchniyus objective?
He decided to pose this question to R’ Chaim Shmulevitz, who was nearing the end of his life; he had already suffered a stroke and couldn’t hear so well. He wrote down all the things he could use his money for, and asked whether he should use it instead to treat his wife.
After reading what he had written, R’ Chaim said, “It’s pashut that you should use it to treat your wife!” And then he got up and gave this talmid a kiss.
Never before had R’ Chaim kissed this talmid, not even under his chuppah. Although R’ Chaim held him in esteem, he never kissed him. Only when he showed that he was willing to give up things that he considered important because he recognized that the most important thing is to forego his own needs for shalom bayis did he earn a kiss from R’ Chaim.
The Gemara (Sanhedrin 7) quotes a person who said that when there was good shalom bayis in the house we didn’t need much; we could survive in the smallest apartment without even basic needs like beds. Later, however, when there wasn’t such good shalom bayis, the biggest house in the world wouldn’t have been big enough for us.
Aside from the obvious lesson — that when there’s shalom bayis people can manage with less, but if the home lacks shalom bayis then every luxury in the world won’t be enough to make them happy — there’s another lesson we can glean from this Gemara: You can live a life of incredible shalom and be so happy with one another, yet a later stage can come when the shalom bayis isn’t the way it should be.
We should never rest on our laurels and assume that because there’s good shalom bayis today, that will still be the case tomorrow. You need to invest in it constantly. If you want kedushah and shalom, and the protection it brings, you need to constantly invest and be involved in promoting shalom bayis — because otherwise you can go from the pinnacle of shalom bayis to an unhappy home, chas v’shalom.
May the Ribbono Shel Olam bentch us to truly be disciples of Aharon and dedicate our lives to being אוהב שלום ורודף שלום, and thereby be zocheh to ananei hakavod and protection at all times.