דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

לאברהם למקנה לעיני בני חת (כג, יח)

עשר פעמים הוזכרו “בני חת” בפרשה, ודרשו חז”ל (בראשית רבה נח, ח) “אמר ר’ אלעזר כמה דיות משתפכות כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת. עשרה פעמים כתיב בני חת כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות”.

ויש להבין, מהי המעלה מיוחדת בבירור מקחו של צדיק.

ביאר מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה בשיחתו לבני הישיבה, הנה כאשר הצדיק מקיים מקח, הרי ודאי הוא מחשב ובודק בדעתו כל פרט ופרט במקח זה שלא תהיה בו שום טעות, ועושה את הכל במתינות ובישוב הדעת, עד שמוציא את המקח אל הפועל.

המברר מקחו של צדיק, הרי הוא לומד ממנו איך לחיות חיים של תורה, איך לקיים ולעשות כל הנהגה וכל פרט, ללא בהילות ומבלי לטעות בחשבונות שלו, אלא לעשות הכל בבירור ודקדוק כמקחו של צדיק.

ולפיכך אמרו שכל המברר מקחו של צדיק הרי הוא “כאילו מקיים עשרת הדברות”, כיון שזוהי הדרך לקנות הנהגה אמיתית שעל ידה תתקיים כל התורה.

דברי הימים

הקשה הגה”צ רבי יצחק זילבר זצ”ל:

למה נאמר פעמיים ‘חיי שרה’, “ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה”? רש”י פי’ “כולן שווין לטובה”, אך מה פירוש הדברים?

וסיפר: אשתי עבדה במטבח של ישיבת מיר, הכינה מנות וחילקה אותן בשבת, ניקתה והדיחה כלים… כשהגענו ארצה, היינו צריכים לחתן ילדים, אז היא עבדה קשה – כמה שנים לא בילינו יחד אפילו שבת אחת. בשבתות הילדים היו מחולקים בין משפחות או שהגיעו לאכול בישיבה.

יחד איתה עבדה אשה שתמיד הייתה לא מרוצה והתלוננה: ׳כל כך הרבה עבודה, ומשלמים כל כך קצת!׳ לעומתה, עובדת נאחרת שעבדה איתן הייתה שמחה: ׳גם ברוסיה עבדתי בחדר אוכל, אבל של סטודנטים. מה לא היה שם! ניבול פה, קטטות, שבירת כלים… וכאן אני עושה את אותה עבודה וכמה סיפוק ואושר יש לי – בחורי ישראל, כולם אדיבים, אומרים תודה ועוד משתדלים לנקות אחריהם…’

חיי שרה היו קשים מאוד. קשה לדמיין את חייה, זמן רב לא היו לה ילדים, פעם תפס אותה פרעה ופעם אבימלך, היו הלצות, ועל כך נוספו מעברים אינסופיים ממקום למקום, ותמיד יש אורחים, צריך להאכיל אותם, להציע מיטה נקיה, לכבס, לטפל – ואחרי זה שוב אורזים ועוברים מקום. משאיות לא היו שם – היה צריך לאסוף, לארוז, להטעין על החמורים ואחר כך להיטלטל בעצמה על גמל או על חמור תחת השמש היוקדת. והבעל? תמיד מביא אורחים, ו – מעברים, ומעברים… ושרה תמיד מחייכת, שמחה, מאושרת, ״שווין לטובה”- כל חייה היא הייתה מרוצה. העיקר – איך מתייחסים לחיים.

ע”פ הספר אחד מל”ו

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

חיי שרה

הוצאת פירות שביעית לחו”ל

כתיב תשב הנערה אתנו. והקשו הרי כבר הסכימו שתלך. ותי’ הח”ס בתורת משה בשם ר”מ בנעט כי בינתיים הוציא להם פירות א”י, וזהו שאמרו תשב הנערה אתנו כיון שאסור להוציא פירות א”י כמבואר בב”ב דף צ’, וכיון שהוצאת פירות ע”כ דסוריא דינו כא”י  וא”כ תשב הנערה אתנו ויצחק יבא. וע”ז השיב אל תאחרו אותי וה’ הצליח דרכי, היינו כי הוציא פירות עבור הדרך אלא שהיה לו קפיצת הדרך. (וכעי”ז לקוטי יהודה בשם אמרי אמת).

והעיר מנח”י ח”ו ק”ל די”א דבזמן שיש הרבה פירות בא”י מותר להוציא (או דפירות לעולם מותר להוציא כי אין בהם חיי נפש) ומה כוונת הח”ס. ולכן תי’ דהיתר זה בשאר שנים, אבל לפי היוצא מהזוהר דמעשה זה היה בשנה אחר שמיטה ובפירות שביעית אין להוציא אפילו כשיש הרבה פירות בא”י. (וע”ש כי בזוהר אמרו ויצא יעקב מבאר שבע דא שמיטה, והיה אז צ”ז שנים אחר מעשה אליעזר, וצ”ח שנים הוא משמיטה לשמיטה, נמצא שנה של אליעזר היה שנה אחר שמיטה).

ויש להוסיף דבדרך אמונה פ”ז בצה”ל סקקכ”ה הביא ממנחת ביכורים פ”ה ה”א דכיון שיצא לחו”ל, כמו דאסור ליקח ממקום למקום ה”ה אסור להחזיר לא”י, (וכפשוטו לא היה נראה כן מהגמ’ כיון דנחלקו אי חייב להחזיר לא”י משמע דעכ”פ שרי לכו”ע). ולדבריו א”ש טפי דהיה אסור לאליעזר להחזיר הפירות לא”י.

ובעיקר פי’ המנח”י יש להעיר דהרי אסור להאכיל פירות שביעית לעכו”ם, וכמו שדרשו תו”כ לכם ולא לעכו”ם.

וע’ תוס’ פסחים נ”ב ע”ב שמצינו שרב ספרא הוציא יין של שביעית, ותירצו דהתם אסור להוציא לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת, וכפשוטו התירו לצורך סחורה, ובחזו”א י”ג ד’ מגיה שם דצ”ל איפכא דהתם אסור להוציא לסחורה ורב ספרא היה לאכילה. וס”ל דמותר לצורך אכילה ולא לסחורה.

(ובמנח”י הנ”ל א”ש לפי פשטות תוס’ ולפי החזו”א דשרי לאכילה צ”ל כי היתר לאכילה הוא רק ליוצא עצמו ולכן לא שרי להוציא לאכילת אחרים).

והחזו”א כתב דאין סברא שיהא יותר מותר אם אינו לאכילה. וכבר כתבו די”ל דתוס’ סברי כדרשת תו”כ בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, ואין לאכול בחו”ל.

נסיונות לוט ואליעזר

Hagaon Harav Ephraim Chodosh Shlita

ב”ב ט”ו ע”ב ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה’ ויבא גם השטן בתוכם, ויהי היום ראש השנה היה, ויאמר ה’ אל השטן מאין תבוא, ויען השטן… אמר לפניו רבש”ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו “קום התהלך בארץ… כי לך אתננה” ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה עד שקנה בארבע מאות שקל לא הרהר אחר מידותיך, ויאמר ה’ אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ. א”ר יוחנן גדול מה שנאמר באיוב יותר מאברהם, באברהם נאמר כי ירא אלקים אתה ובאיוב כתיב איש תם ירא אלקים וסר מרע. ויען השטן החנם ירא איוב אלקים הלא אתה סכת בעדו ובעד ביתו, א”ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו, שטן כיון דחזייה להקב”ה דנטיא דעתיה בתר איוב אמר ח”ו מנשי ליה לרחמנותיה דאברהם, והשאלה מפני מה מכל אותם “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע”ה ועמד בכולם” (אבות פ”ה מ”ג) בוחר השטן דווקא את הסיפור של קבורת שרה, של הארבע מאות שקל כסף של עפרון, הוא לא בחר לא את לך לך, לא את מלחמת המלכים, ולא את נסיון העקידה, הנסיון של “ויקח את המאכלת” למה נקרא שמה מאכלת שישראל אוכלים מתן שכרה. ואילו אצל השטן הדוגמא לגדולתו של אברהם זה הנסיון של קבורת שרה, נסיון שרוב הראשונים לא מחשבים אותו בתוך העשרה נסיונות, גם בפרקי דר”א וגם ברוב הראשונים הנסיון העשירי זה העקידה (רבינו יונה מחשיב את קבורת שרה לנסיון העשירי), העקידה זה הנסיון שאנחנו מזכירים כזכות אבות, למה תוקעים בשופר של אייל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, והשטן שהגמרא מעידה שהתכוון לשם שמים בוחר דווקא את הנסיון הזה. ואם לשם שמים אז שיבחר את הנסיון הכי גדול, למה הוא בוחר דווקא את הנסיון הזה.

אפשר לומר שכל הנסיונות היו אברהם עם הבורא עולם, לך לך, ויהי רעב, מלחמת המלכים, אברהם העברי שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר האחר, עד הנסיון של עקידה, ויקרא אליו מלאך ה’ – נסיון של מסירות נפש לבורא עולם, שעה שכבש רחמיו לעשות רצונך ופתאום משם הוא נופל לפלנטה אחרת, לא מלאכים לא שרפים, יש לו עסק עם פלאחים, יש לו משא ומתן עם בני חת, זה כבר לא כל העולם מעבר אחד, אלא הוא צריך לנהל משא ומתן כאילו הם שווים, ומשא ומתן על מה שהקב”ה הבטיח לו שהוא שלו “ולא הרהר אחר מידותיך”, ובשעה שהשטן רוצה להדגיש שאברהם יותר מכל העולם הוא מביא נסיון שיש לכל אחד ואחד, נמצאים בבית המדרש נמצאים בשעות של קדושה וטהרה ופתאום נופלים לימות החול, פתאום צריך להתעסק עם דברים שלא שייכים במיוחד לא לעולם האצילות ולא לעולם הקדושה, וגם כאן אברהם עמד בנסיון ולא הרהר אחת מידותיך, גם מול “נבהל להון” הוא נשאר אותו אברהם, אותו ירא אלקים.

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע”ה, הנסיון (הראשון) לך לך, בנסיון הזה “ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן….”, בנסיון הבא אחרי שלושה חודשים מהרכוש לא נשאר כלום (בחזרתו פרע הקפותיו), גם הנפש אשר עשו בחרן לא נזכרים יותר, הם אינם. הולכים איתו לוט ואליעזר, ובנסיון “ותוקח האשה” גם לוט עומד בנסיון. כמה ניסו להוציא ממנו מה הסיפור של האיש הזה ומה הסיפור של האשה שמסרבת להצעה כזו מפתה להיות מלכת מצרים, יכול להיות שגם הציעו לו דמי שדכנות, ולוט נשאר נאמן לאברהם.

וכשחוזרים ממצרים אברהם כבד מאוד במקנה ובכסף ובזהב, וגם ללוט היה צאן ובקר ואוהלים, וכאן מתחיל הפירוד, וכמו תמיד הוא מתחיל מהסובבים, המריבה היא בין הרועים. לוט הצליח להדביק באמונה שלו אפילו את הרועים, שניתנה הארץ לאברהם, ואם הקב”ה מבטיח אז כבר עכשיו היא של אברהם, ומכאן החשבון קצר, כי היורש של אברהם הוא לוט וכל מה שאנחנו לוקחים זה ללא חשש גזל, זה שלנו.

ואברהם מנסה לעשות סדר, להשכין שלום, “הפרד נא מעליי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה”.

ולוט לא הולך סתם, “ויסע לוט מקדם” אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו. לוט מכיר שיש בורא עולם, אבל אברהם הוא מה שקוראים בימינו ‘קיצוני’, יש לו פירושים מחמירים מידי, גם בסדום לוט ממשיך בדרכו של אברהם, אבל יש לו פירושים משלו, מבית אברהם למד לחזר על האורחים, ביתו הוא בית של חסד. בת אחת של לוט נידונה במיתה משונה רק על הפשע החמור של נתינה לעני, ומצות אפה כי פסח היה, במלחמת המלכים ויקחו את לוט בן אחי אברהם שהיה דומה לו, שכולם יראו הנה את אברהם עדיין לא תפסנו אבל בן אחיו ותלמידו כבר בידינו.

החינוך של לוט היה חינוך של אמונה ושל חסד, לוט יוצא מסדום, את רכושו השאיר בסדום. בדרך אשתו הפכה לנציב מלח, אבל לאברהם הוא לא הולך, הוא מבין שמסדום הוא ניצל כי מולם הוא היה נחשב צדיק, אבל אצל אברהם לא בטוח שיהיה לו כאלו זכויות, ולוט לשיטתו “אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו”, את הפירות של אותו חינוך רואים באותו לילה, לבד במערה, בלי אף אחד, בלי לדעת מה יהיה מחר בעולם, העולם הרי נחרב “ואיש אין בארץ”, לוט לא מספר לבנותיו שיש אברהם אבינו, שהציעו לו להימלט ההרה, רק אנחנו נשארנו בעולם, הוא מחנך אותם לשיטתו, “אנחנו” היא הדרך הנכונה, והחינוך הוא הרי חינוך מעולה, לוט סיפר לבנותיו על בריאת העולם, על אדם הראשון, איך שעולם חסד יבנה, איך קין נשא אחותו ומהם נהיה קיום העולם. ונאמנים לדרך נאמנים לשיטה, מה יהיה נשארנו לבד בעולם, אחריות כל העולם עלינו, אבינו זקן ואם לא עכשיו אימתי, אסור לחכות אפילו יום אחד, אין מה לומר חינוך מעולה חינוך מוצלח, רק חסר פרט אחד בחינוך, שיש אברהם ויש אלוקיו. ומה יצא ללוט מזה, “ויסע משם אברהם ארצה הנגב” להתרחק מלוט שיצא עליו שם רע.

בעשרה נסיונות הולך עם אברהם עוד מישהו, “ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”, דולה ומשקה במשך כל השנים, בכל הנסיונות אליעזר הולך עם אברהם מפיץ את תורתו ונלחם עליה. בגמרא בסנהדרין אליעזר נמצא בחזית עם אנשים סדום, הוא הופך אותם ללעג וקלס, הוא עושה קרקס מבית המשפט בסדום ומשופטיו, והנה כאשר נראה שסדום באה על עונשה, ארבעת המלכים יצאו למלחמה על סדום הורגים בהם והנשארים נמלטים על נפשם, רכוש סדום ועמורה נלקח לשלל, כל מחסני האוכל נבזזו, מה חושבים להם הסדומניקים, העולם הפקר? יש דין ויש דיין! והנה אברהם לוקח את אליעזר ויוצא איתו למלחמה, מילא שאברהם מכה את אמרפל זה נשמע סביר, אבל מה יש לו להציל את סדום? ולא רק זה, אברהם מחזיר למלך סדום את כל רכושו חוץ מבלעדי אשר אכלו הנערים ענר אשכול וממרא הם יקחו את חלקם. אליעזר הוא חלק מאברהם, הוא שייך למחוט ועד שרוך נעל, ואליעזר ממשיך כתלמיד נאמן.

במשך כל השנים ברור הדבר שאליעזר הוא היורש, הוא הממשיך גם אברהם עומד לפני הקב”ה “ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר”, ואם אליעזר לא חשב על זה, סביר שהסובבים דאגו להזכיר לו את זה, וביום אחד כל התכניות משתנות, לרבי יש ממשיך, לאברהם נולד בן. ועכשיו אליעזר חולם שאם לא להיות הרבי, לפחות להיות חותנו של רבי, ואם אליעזר לא העז לעלות זאת על דל שפתותיו סביר שכל מיני שדכנים ניסו להציע לו זאת.

ויום אחד אליעזר מנסה לרמוז על כך לאברהם, “אולי לא תאבה האשה”, והתשובה ברורה, בלי הסתרה בלי ניסיון לטייח, לא נראית התאמה, נחשוב, ועוד כל מיני אפשרויות כיצד להעביר את ההצעה בלי לגרום אי נעימות. ישר בפנים, ברור ולענין, אין על מה לדבר, בני ברוך ואתה ארור “ואין ארור מידבק בברוך”.

אם אליעזר שלכאורה היה צריך להיות המום מהתשובה, היה אומר לאברהם שכרגע אני לא יכול לטפל בשידוך מטעמים מובנים, אני מבקש לשחרר אותי מהמשימה, כל אחד מאתנו היה מבין אותו, אבל אליעזר ממשיך הלאה באותה נאמנות ובאותה מסירות. והנאמנות משתלמת, ולפי שבירר מקחו של צדיק זכה ל”בא ברוך ה'”, את ה”ארור כנען” הצליח אליעזר להפוך ל”ברוך ה'”.

זה ההבדל בין מי שמבין יותר טוב מהרבי מה צריך לעשות, בסוף הוא גמר עם השם רע, ואילו זה שהיה לנאמן בלי פשרה זכה להיות “ברוך ה'”.

שני הדברים האלו שייכים לנו גם היום, המעבר מבית המדרש, מקדושה לענייני החולין, לשמור על הדרגה שזכינו, להישאר גם בחוץ באותה הדרגה, והשני, בכל מצב ממשיכים בדרך “ואפשי באברהם ואפשי באלוקיו”.