דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Sar haTorah Hagaon Harav Chaim Shmulevitz, zt”l

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. (כג, ב)
בהספד שנשא מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל לפני מיטתו של הרב מפוניבז’, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ”ל, הקשה מרן רה”י: היכן התפרש בכתוב מה היה ההספד? זאת ועוד, הלא שרה היתה גדולה מאברהם בנבואה, וכיצד היה ביכולתו להגדיר את מעלותיה וסגולותיה?

וביאר: ההספד נכתב בדברי הכתוב למעלה “שני חיי שרה”, ופירש רש”י: כולן שוין לטובה. אברהם אבינו אכן לא נכנס לפרט ולתאר את גדלותה של שרה, רק זאת אמר “שני חיי שרה – כולן שוין לטובה”. מילים אחדות הכוללות בחובן את כל השבחים שניתן לומר. שכל ימיה היו מנוצלים לטובה ללא כל הפסק והיסח הדעת, ואין לך הספד גדול מזה! דבר שכזה בהחלט היה יכול אברהם להכיר בה.

שבח מופלא זה המליץ מרן רה”י על הרב מפוניבז’ זצ”ל. גדלות נפלאה ומיוחדת היתה בו שקשה לנו, במעמדנו אנו, לתארה ולהגדירה כראוי. אמנם זאת נוכל לומר בודאות: “כל שנותיו שוין לטובה”! כל חייו היו רציפות אחת של עשיה ובנין לתורה ולחסד, כבר מגיל צעיר היה ענק בתורה ובעשיה למען הכלל, וזכה שעד זקנה ושיבה המשיך במפעליו הכבירים.

זה גם מה שנאמר על אברהם אבינו “ואברהם זקן בא בימים” (כד, א), שכל ימיו היו חטיבה אחת של עבודת ה’ ולא חלקים חלקים, שלא היה בחייו הפסק כלל.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l

“אנכי בדרך נחני השם”
סיפר מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה: אליעזר אומר שכביכול השי״ת אחזו בידו והובילו ממקום למקום, ומתחילת הדרך לא אירעה לא טעות ולא שום תקלה ועיכוב. אדם השם אורחותיו ומביט בעין פקוחה ומבינה על צעדיו, ייווכח ויראה בעיניו שה’ מוליך אותו ומנהיג אותו בכל צעד וצעד!

בדידי הוה עובדא: בהיותי במקום עיר מגורי בעיר ‘אוזניט’ סמוך ל3עיר קלם, דרך של 25 ק״מ בלבד, ובהסתופפי בבית התלמוד דשם, לא הייתי נוסע מעולם לביתי בעש״ק, כפי שנאמר כי כמה עיכובים מתרחשים כשנוסעים בערש״ק.

והנה פעם אחת היתה איזו נחיצות גדולה ונסעתי לביתי בעש״ק, אמנם יצאתי מוקדם מאוד בעוד מועד וזמן הרבה לפני ש״ק. וכמעט שנשארתי בדרך ובקושי גדול באתי סמוך להדלקת הנרות. כל מיני מכשולים והרפתקאות שאפשר שיהיו, עברו עלינו. פעם נשבר הסדן של האופנים, ופעם נשבר האופן עצמו. פעם זה ופעם אחרת, ממש כל שעה ושעה קרו לנו דברים מחודשים. ראינו בחוש ממש ‘כי אין ה’ אתנו בדרך’ ומאז קיבלתי על עצמי לעולם לא לצאת בדרך בערב שבת.

זכורני גם אשר קרה לי אחרי המלחמה (מלחמת העולם הראשונה), כשנשארתי בליטא והיה לי לנסוע דרך גרמניה לפולניה, ומפני החירום אשר בין ב’ מדינות אלו היה לי לסבב דרך גרמניה ודנציג.

ובבואי לעיר ‘אונסטעבורג’ הנה בא לנגדי איש יהודי אחד, ושאלני אם אני נוסע לדנציג, נפתעתי מהעובדה, כי לא ידעתי מהיכן ומאין ידע האיש הזה כי לדנציג אני צריך, ובשמעו תשובתי תיכף לקח כל חבילותי, סדרם כראוי, ובבוקר כבר נסענו יחד לדנציג, שם גם הראה לי מקום לאכסניה, וגם זימן לפני איש אחד אשר סידר וטיפל עמי בכל הצריך לי, והלה גם היה בעזרתי לעבור הגבול עד בואי לפולניה.

השתוממתי ולא האמנתי למראה עיני. אז אמרתי וקראתי הפסוק ״אנכי בדרך נחני השם״. ממש כתינוק הלוקחים אותו ביד ומנהיגי אותו, וידעתי ודאי כי זו הדרך הנכונה אשר הוכיח ה’ לפני.

מתוך טללי אורות שמו״ת

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

חיי שרה

עונשי שמים מבן עשרים

בת ק’ כבת כ’ ומשמע דעונשים רק בבת כ’. וע’ ח”ס יו”ד קנ”ה שהשואל רצה לפטור כפרה פחות מבת כ’, וע”ש ח”ס שהוא אגדה ולא בש”ס, ועוד דאגדה זה דוקא לפני מתן תורה. ויש להעיר מרש”י בראשית ה’ ל”ב ושפתי חכמים, דאברהם כמו אחר מתן תורה. וכדעת ח”ס ע’ יע”ד ח”א דרוש ח’ עמ’ קס”ה כי בני נח אין להם דין אלא מבני כ’, כמו בנ”י לפני מתן תורה).

וע”ע בארצות החיים להמלבי”ם סי’ א’ סעיף ז’ (בא”י אות ז’ ד”ה ואת זה) שהביא מהפמ”ג בס’ תיבת גומא פ’ חיי שרה דפחות מבן כ’ לא יאמר יה”ר אחר פ’ אשם תלוי כיון דתולה בכרת לפי הרמב”ם דספק אינו אסור אלא על איסור כרת. וע”ש מה שתמה עליו. (וע’ פ”ת יו”ד ה’ ג’ בשם תיבת גמא הנ”ל).

(ולענין חטאת בבן י”ג עד בן כ’ אף שאין לו כרת ע’ גליוני הש”ס שבת פ”ט ע”ב דאינו בא לכפר על כרת אלא לכפר על החטא, וע’ מהר”ץ חיות שם (ור’ אליהו גוטמאכער שם). וע’ דרשות אבן שועב עמ’ ע”ז דחכם אחד בירך ברוך שפטרני כשנעשה בנו בן כ’. (ואולי תולה על ב’ פירושים של ברוך שפטרני).

וע’ נוב”י וח”צ בתי’ ב’ דנענש למפרע, וכל הענין שה’ מאחר לתשובה עד בן כ’. ומובא פ”ת שע”ו ג’ מנוב”י. וע’ פמ”ג רי”ט איך יברך הגומל ותי’ כי חייבי מיתות ב”ד מענישים אפילו בשמים לפני כ’, ורק כרת לא.

וע’ זו”ח בראשית כ”ה ע”ב אם אין עונש בשמים עד בן כ’ והרי יש בחור נפטר בין י”ג וכ’, וע”כ אינו בחטא אביו כי הוא כבר בן י”ג. ולפי פמ”ג לא א”ש, ולפי נוב”י א”ש.

 

וע’ חשוקי חמד שבועות עמ’ מ”א אי עדיף לחלל שבת במקום פיקוח נפש ע”י פחות מבן כ’. וע’ ס’ צ”פ על מס’ הוריות ועדיות, ושם על עדיות פ”ב מ”ט עמ’ צ”ה סקס”ה דמי סוטה בודקין גם את הבועל, דזה דוקא אם הוא בן כ’. (ולכא’ כמו”כ הול”ל על הסוטה עצמה דוקא אם היא בת כ’. וע’ שו”ת צ”פ רי”ב. וע”ש שהעיר מרמב”ם פ”ב מסוטה ה”ג דממעט רק קטנה.

וע’ ב”י סי’ רס”ה בשם אבודרהם דנוסח כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים כי אין עונש עד בן כ’ וחופה בן י”ח. והקשה עליו השד”ח כיון דתולים בעונש הרי גם עונש חופה אינו אלא בבן כ’ דהרי אמרו תיפח עצמותיו רק בבן כ’.

וע”ע פרדס”י דשרה איילונית כיבמות ס”ד ואיילונית גדולה רק בבת כ’ כיבמות פ’ לאביי דאין נעשית גדולה למפרע. וכ”כ תבו”ש בסוף הספר על שבת פ”ט ע”ב. וע”ע פ”ת יו”ד שע”ו ג’ בשם נוב”י ח”ב או”ח ח’.

וע’ אמרי אמת לקוטים ריש יומא שהק’ כיון דצריך וכפר בעדו ובעד ביתו ונושא רק בוגרת ולחד מ”ד כל שנעשית בוגרת נושא עוד אשה, וא”כ איך שייך וכפר בעד ביתו אם אין עונשים עד בת כ’.

וע’ פני”פ פ’ במדבר עה”פ כל יוצא צבא, וכן יע”ד ח”ב, שכתבו כבר מתחילת שנת העשרים.

 

וע’ ברכות ל”א בעונש שמואל ומהרש”א כי העונש ביד”ש ולכן אפילו בקטן, וע’ דרשות ח”ס שס”ח ד’ שהק’ משבת פ”ט ע”ב דגם בשמים אין עונש לקטן.

וע’ חו”י קס”ו דכל לאו המפורש בתורה עונשו בידי שמים בן י”ג אבל אם אין מפורש אז עונשו רק מבן כ’, ומ”מ מצינו במחלוקת קרח יונקי שדים ולזה אמרו קשה המחלוקת. וע”ש דאפילו להרמב”ם דחשיב לאו בתורה מ”מ אין זה אלא אחר מעשה קרח, וע”כ הא דנענשו קטנים הוא משום מחלוקת.

 

ועכ”פ מצינו חשיבות יום זה שנעשה בן כ’. וע’ אג”מ יו”ד ח”ג צ”ו ט’. וע’ מהרש”א מו”ק כ”ח דעיקר שנותיו של אדם מתחיל עכשיו, ועד אז הוא ימי הנעורים, ועכשיו מתחיל מ”ט שנה עד התכלית. וע’ חסד לאברהם מזקנו של חיד”א מעין ב’ עין קורא נהר נ”ו במעלה של יום זה, ועיקר בחירה כל ימיו תולה בליל זה, ואם ביום זה יבחר בטוב וישתדל לעסוק בתורה ומצות, אזי בלילה הראשונה מיכאל שר הגדול שולח מלאך להוליך נפשו וכו’ ועד”ז בכל לילה ולילה מכניסין אותה יותר וכו’. וע”ש ה”ה ח”ו להיפך. וע’ הקדמת שו”ת ר’ יצחק מפוזנא שזכה משום יום הזה ע”ש.

אבל בהליכות שלמה פ”ה 56 כתב דעדיף לישן ולהשתתף בסדרי הישיבה.

פרשת חיי שרה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel Shmulevitz, zt”l

א) קידושין ל”א א’ גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו בתוס’ דגדול המצווה ועושה מפני שהוא דואג בדבר ויש לו יותר שכר.

ויש ליתן טעם נוסף בדבר, דהנה מעשרה נסיונות הוא הציווי לך לך מארצך, והוא הנסיון הראשון המוזכר בתורה בפירוש, ויש להתעורר, כי לכאורה הנסיון של אור כשדים היה לאין ערוך גדול יותר מנסיון של לך לך וכו’ ולמה אור כשדים ברמז בתורה, והליכתו מארצו בפירוט רב, וראיתי באור רש”ז ריש לך לך, שנתעורר כעי”ז על אור כשדים והעקידה, וכתב דבתחילה הגיע אברהם לכל ע”י הכרתו, והתורה מתחלת רק למעלה מן השכל, שאם הכין עצמו במה שיכול, אז זוכה לתורה מהשי”ת, ולכן העקידה באה ע”י הציווי, הוא בפירוש, ואילו אור כשדים שע”י הכרתו נרמז יעו”ש. וכ”ה גם לענין הנסיון של לך לך.

אך יש להתעורר עוד, שהובטח לו “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”, [ופשוט שאין אלו ברכות של גשמיות, אלא ב”אעשך לגוי גדול” מונח כל כלל ישראל והבאת העולם על תיקונו, וודאי דגם שאר הברכות הן בענין כזה], וכן הובטח לו על העקידה “כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אויביו, ולא מצינו שהובטח לו על אור כשדים כלום, והרי ודאי נסיון אור כשדים היה גדול יותר משל לך לך.

ב) והנה יש לדון מה נסיון יש כאן, והרי הבטיחו הקב”ה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך וגו’, וודאי שהאמין א”א ע”ה באמונה שלימה, ומה נסיון יש בדבר.

וכבר נתעורר בזה באור החיים בראשית י”ב ד’ שהעיר על המקרא וילך אברם כאשר דיבר אליו ה’, שכל המקרא מיותר, שהרי הוא אומר בסמוך (שם ה’) ויקח אברם את שרי אשתו גו’, וגם העיר על הלשון כאשר דיבר, ודיבור לשון קשה הוא, והציווי נאמר בלשון אמירה, (שם א’) ויאמר ה’ אל אברם וגו’. וביאר באוה”ח להיות שאמר לו ה’ הבטחות תועליות הרבה כשילך לו מארצו, יסבור הרואה כי אין להחזיק לו טובה ע”ז, שאפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע, לזה הודיע הכתוב צדקתו של אברם, כי מה שהלך לא לצד ההבטחות האמורות, אלא לעשות דבר ה’, ודיקדק הכתוב לומר “כאשר דיבר”, ולא “כאשר אמר” וכמו שהתחיל בתחילת הפרשה: ויאמר וגו’, לפי שהתחיל “ויאמר” לצד שכל הדבר היה להנאת אברם, ובמעשה אברם אמר “כאשר דיבר” פי’ שעשה הדבר לצד גזירת מלך, ולא לתועלת הנמשך אליו.

והנה לפי זה י”ל שהניסיון לא היה בעצם ההליכה, וכמש”כ באוה”ח שאפילו קל שבקלים היה ממהר לעשות כן, אלא שזה עצמו היה כל הנסיון, שילך בגלל הציווי ולא בגלל השכר.

וזה מתבאר גם מדברי השפ”א (שנת תרל”ו) שנתעורר למה הבטיחו הקב”ה כל אותן הבטחות [וכי בלעדיהן לא היה מקיים, והרי כבר מסר נפש באור כשדים וכש”כ שילך מארצו] ותי’ שה”ז להגדיל הנסיון הוא, לראות אם ילך עבור השכר או בציווי הקב”ה, וכן אמנם כתיב וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה’, ור”ל שהלך בגלל ציווי הקב”ה ולא בגלל השכר, יעו”ש בשפ”א.

וגדולה מזו, עי’ שפ”א (שנת תרל”ד) שהק’ וכי אברהם היה זקוק לגודל שמו ולהודיע טבעו בעולם, אלא הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחד, ותמוה, מה יש לו ברדיפת הכבוד אחריו, והרי מכיר באפסות ערכו, אלא למה יש לברוח מפני הכבוד, [ר”ל והרי מכיר באפסות ערכו, וא”כ אף לברוח ממנו אינו צריך, שהחסיד הגנות והשבח שוים בעיניו], כי זה לבוש הקב”ה “מלך הכבוד”, ע”י שבורח מחזיר הכבוד למלך, והכבוד רודף אחריו כי זה כבוד המקום ית’, וזהו ואעשך לגוי גדול וכו’, כי כל זה הוא כבודו של הקב”ה, שיתפרסם אברהם עבדו, וליסד את כלל ישראל עם ה’, יעו”ש בשפ”א.

וי”ל דזהו ג”כ להגדיל הנסיון, שעשה בכלל ציווי ה’ ולא בגלל החשבון של הגדלת כבוד שמים, וכמו שיתבאר להלן.

ג) ולפ”ז נראה כי באמת היה הנסיון של לך לך יותר מאור כשדים, שאור כשדים הכרתו חייבתו למסירות נפש כי האמין בה’ וכפר בע”ז, ומסר נפשו על הכרתו, [ומצינו גם ב”אנשי העולם הזה” שמוסרים נפשם על הכרתם], אבל הציווי של לך לך הוא לא לילך אחר הכרתו, אלא ע”פ ציוי ה’, וכאמור שילך בגלל הציווי עצמו, דהיינו דהוא משעבד את עצמו לאביו שבשמים לגמרי, ואין לו “דעה” משל עצמו, וזהו נסיון של לך לך.

ובשיחות מוסר מאמר ס”א ביאר אאמו”ר זצ”ל את הענין גדול המצווה ועשה, כי מי שעושה כשאינו מצווה, הרי הוא עושה מחמת הכרתו, ולא משום דהוא עבד ה’ לגמרי, ולכן גדול המצווה ועושה מחמת הציווי בלבד.

ואכן אין זה ברור, דהרי זה שאינו מצווה ועושה יש לו “מצוה קיומית”, דהיינו דזו מעשה מצוה היא, [ויש בה דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, [וכמבואר בשו”ע או”ח ל”ח ס”ח דכותבי תפילין ותגריהם פטורין מק”ש ותפלה, (ועי”ש במ”ב ס”ק כ”ו ובאה”ל ד”ה צריכים), אע”ג דאינה מצוה חיובית], ומצוות לאו ליהנות ניתנו, והרי לדעת ר”ת אשה מברכת אשר קידשנו במצוותיו וציונו וכו’, ומבואר שיש בזה מדה מסויימת של ציווי], וא”כ מי שאינו מצווה ועושה בגלל שזהו רצון ה’ שיעשה המצוה, עדיין בכלל עבד ה’ הוא, ואינו מן הדין שיהא קטן מהמצווה ועושה.

ד) אך באמת אין הדבר כך, אלא ענין מיוחד יש שיהא עבד גמור, דהיינו שלא יעשה מחמת בחירתו, אלא שיהא משועבד לכך, וכמש”כ במכתב מאליהו (ח”א עמ’ )117, בשם ר’ ירוחם זצ”ל, כי ענין הבחירה הטובה הוא שיעשה את עצמו למוכרח, והביא שם בשם הגר”א, כי היכולת היא לה’ לבדו, אך הוא מסר לנו את היכולת שלו והיא הבחירה לעשות כאשר נבחר אנו, מעתה מחוייבים אנו להחזיר ית’ את יכולתו, דהיינו שנעשה את עצמו מוכרחים לעשות כרצון בוראנו. וכן כתב המהר”ל (בהקדמה לדרוש עה”ת) בישוב קושית התוס’ שבת פ”ח א’ למה היה צורך בכפיית הר כגיגית, והרי כבר אמרו ישראל נעשה ונשמע, “כי במש”א מרצונם נעשה ונשמע לא היו עבדים לו, אמנם במה שכפה עליהם הר כגיגית, המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו ע”כ, ומבואר דיש ענין מיוחד במה שיהא עבד לא יעשה מחמת בחירתו, באופן שאם לא ירצה יוכל שלא לעשות.

מעתה נבין כי מי שאינו מצווה ועושה אינו עושה מצות הכרח אלא מחמת בחירתו ורצונו, ואם ירצה שלא לעשות הרשות ביד, משא”כ המצווה ועושה הוא עבד, והתכלית האדם היא שיהא עבד לקונו, [*ואכן המהר”ל כתב שם שהוצרכו לכפיית הר כגיגית כדי שיהיו מצווים ועושים כטעם נוסף, ואכן הוא כתב בכמ”ק טעמים אחרים במה שגדול המצווה ועושה].

וכבר האריך אאמו”ר זצ”ל, (שיחות מוסר מאמר נ”ט והלאה) שחובה על האדם עבודת האדם היא שיהי’ “עבד” לקונו, עבד שאין לו אלא מצות רבו, ובל ילך אדם אחר “חשבונות רבים” ואפי’ הם חשבונות של כבוד שמים, שאם הוא עושה כן כבר אינו עבד, אלא בן חורין העושה על דעת עצמו. ובזה מובן מה מש”א בברכות י’ ב’ בביאור הכתוב “בימים ההם חלה חזקיהו למות, וירא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ד’, צו לביתך, כי מת אתה ולא תחי'” וגו’, ואמרו בגמ’ מאי מת אתה ולא תחי’, מת אתה בעוה”ז ולא תחי’ לעוה”ב, א”ל, מאי כולי האי, א”ל משום דלא עסקת בפרי’ ורבי’, א”ל חזקיהו, משום דחזאי ברוה”ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, א”ל ישעיהו, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדית איבעי לך למיעבד, ומה דניחא קמי קוב”ה ליעביד וכו’, וצ”ע דהרי אין אדם מתחייב אדם מיתה בעוה”ז וכרת מחיי העוה”ב עבור ביטול מצות עשה כפרי’ ורבי’, והביאור בזה הוא שאין העונש החמור הנזכר כאן בא על ביטול מצות עשה גרידא, אלא על הטעם שנתן לדבר, והוא “דחזאי ברוה”ק דנפקא מינאי בנין דלא מעלו”, מאחר שמחמת טעמו ונימוקו פטר עצמו מקיום מצות השם, כאילו פרק עול עבדות המקום מעליו, שאין לו לעבד אלא מצות רבו ותו לא, ואם אדם נוטל סמכות לעצמו להכריע אימת יקיים המצוה ואימת יבטלה, הרי”ז מכריז על עצמו שאינו עבד אלא בן חורין, ואפי’ יהיו חשבונותיו לשם שמים, מ”מ הוא אינו משועבד לציווי רבו כמות שהוא.

ועפ”ז ביאר שם את ענין נסיון ה”עקדה” שהי’ הנסיון הגדול מכל הנסיונות, ולכאורה קשה, וכי מה גדלות מיוחדת נמצאת בעקידה, והא כתי’ “כי עליך הורגנו כל היום”, וכחם של כלל ישראל הוא שמוסרים נפשם על קדושת השם, ואפי’ פשוטי עם הרגו עצמם ובניהם ובנותיהם בשעת השמד שבכל הדורות, ומאי רבותא בעקידת יצחק. וי”ל שעיקר הנסיון לא הי’ בעצם נכונותו להקריב את בנו יחידו, אלא שהי’ ב”עקידה” סיכון לאבד את כל מה שלימד אברהם אבינו את כל בני דורו במשך כל ימי חייו, והוא להתרחק מע”ז ולעבוד את השם יחידו של עולם, ועתה מה יאמרו הבריות, הנה אברהם בעצמו הקריב את בנו למולך, ואין לך חילול ד’ גדול מזה, וכאן נעוץ נסיון העקידה, שמא יאמר אברהם, כדאי לעבור על מצות ד’ בשב ואל תעשה, מאשר לחלל שם שמים ח”ו ע”י מעשה, ו”ביטולה של תורה זהו קיומה”, או לכל הפחות הי’ יכול להוציא את הציווי מפשוטו, ולפרש בו כונה אחרת, כדי שלא יתחלל שם שמים, אך עם כל זאת עמד אברהם אבינו בנסיון ואמר “אני לתומי הולך”, (ועי’ סנהדרין פ”ט ב’), כלומר עבד הנני ומקיים את צו ד’ פשוטו כמשמעו. ולכן אמר הקב”ה לאחר העקידה “עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה”, ירא ד’ בלי כל חשבונות אינו ירא משום דבר שבעולם, אלא מ”דבר ד'” כאשר הוא.

ב

ד) ובקידושין כ”ב ב’ איתא, רבן יוחנן בן זכאי הי’ דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב”ה אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, ולא עבדים לעבדים”, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע ע”כ. והנה דברים אלו במוכר עצמו, אבל במכרוהו בי”ד שלא הוא שמכר את עצמו אמאי ירצע, ובפרט למ”ד דרק מכרוהו בי”ד נרצע, אכן כבר הביא רש”י בפי’ החומש ריש משפטים את המכילתא, אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תירצע, ואם מוכר עצמו – אוזן ששמעה כי לי בנ”י עבדים וכו’ תרצע.

ויש להתבונן במכרוהו בי”ד נרצע על שעבר אלא תגנוב, דזה תמוה טובא, דמה מקום מצאו להפרע ממנו על גניבתו בשעה שאומר אהבתי וכו’ לא אצא לחפשי, בשעת המכירה הי’ לו להרצע, ולא בשעה שמבקש להשאר אצל אדונו, וגם שאם לא יבקש שלא לצאת לחפשי הרי ינצל מן הרציעה, ומה טעם בזה.

ה) ומה שנראה לומר הוא, דמכרוהו בי”ד אין עלינו לרוצעו בשעה שנמכר, שעצם מכירתו זו היא עונשו על גניבתו. אך אם בשעה שעומד הוא לצאת לחפשי אומר אהבתי את אדוני וגו’ לא אצא לחפשי, הרי איגלאי מילתא למפרע שלא הרגיש טעם עונש במכירתו, ואדרבה עריבה היא עבדותו עליו ורוצה הוא עוד להמשיך בה ככל שיוכל, לכך קבעה תורה שתרצע אוזנו בתורת עונש על שגנב, כיון שעונש הראשון לא הועיל לו, וכמו שנתבאר. [מה שהזכרנו בכאן עונש, יתכן שאי”ז מדויק, שאין הרציעה וכן המכירה כעונש לו, אלא זה בא להוכיחו שיכיר בחטאו, ועכ”פ דברינו במקומם עומדים].

מיהו לדברינו יש לעי’ למה החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שלא יועיל לו גרעון כסף, וישאר עבד לעולמו של יובל, וזה צריך טעם דהרי במכירה ראשונה שאף היא כעונש על גניבתו לא נמכר אלא לשש ויש לו לצאת בגרעון כסף, ולמה הוחמר עונשו כעת.

ובאמת שגם בלא דברינו יק’ כזאת במוכר עצמו, שכל עונשו הוא על שעבר על מה ששמעה אוזנו כי לי בנ”י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, [ואינו נרצע מיד במוכר עצמו, דאז הרי מפני דוחקו מכר עצמו (ראה קידושין דף כ.) אבל בשעה שהוא עומד לצאת לחפשי, ומשום שאהבתי את אדוני וגו'” אינו רוצה לצאת לחרות, על כך קבעה התורה דינו ברציעה], וא”כ מה טעם החמירה תורה בעבדותו אחר הרציעה שתהא חמורה יותר מעבדותו הקודמת, שתהא נמשכת לעולמה של יובל ולא יוכל לפדות עצמו באמצע הזמן.

ו) אך כשנתבונן בדבר נבין דהיא הנותנת, וכל תועלתה של הרציעה היא במה שלא יוכל עוד להשתחרר ע”י גרעון כסף, והוא ע”פ מה שביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר מאמר ס”א, את האמור במלכים (א’ ב’ ח-ט) והנה עמך שמעי בן גרא וכו’ והוא קללני קללה נמרצת כו’ ואשבע לו בה’ לאמור אם אמיתך בחרב, ועתה, אל תנקהו כי איש חכם אתה, וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול ע”כ. ומה עשה החכם מכל אדם, אמר לו לשמעי (שם ל”ו והלאה) בנה לך בית בירושלים וישבת שם וכו’ והי’ ביום צאתך ועברת את נחל קידרון ידוע תדע כי מות תמות, דמך יהי’ בראשך, ויאמר שמעי למלך טוב הדבר, כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך וגו’ (ונשבע על כך). [ויהי מקץ שלש שנים ויברחו שני עבדים לשמעי וכו’ ויקם שמעי ויחבוש את חמורו וילך גתה וכו’, וישמע המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו, הלא השבעתיך בה’ וכו’ ותאמר אלי טוב הדבר שמעתי, ומדוע לא שמרת את שבועת ה’ ואת המצוה אשר ציויתי עליך וכו’, ולבסוף המיתו]. וכשנתבונן בפרשה זו יש לתמוה בה טובא, דהנה שלמה צווה ע”י אביו שלא לנקות את שמעי, ומה עשה, אמר לו שלא לצאת מירושלים, מה חכמה יש כאן ומה תבונה בדבר זה, וכי מעט אנשים היו שלא יצאו מירושלים, ושעלי’ נאמר יפה נוף משוש כל הארץ וכו’, ואיך הבין שלמה שלא יוכל שמעי לעמוד בשבועתו, והרי לאו קטלא קניא הי’ שמעי, אלא ראש הסנהדרין, ומה שנראה לעינינו לכאורה אין כאן משום חכמה כל עיקר. אלא באמת צדק שלמה וכמו שאמר הכתוב, ויהי מקץ וכו’ ככתוב למעלה, ובאמת מה טעם לא הי’ יכול שמעי למנוע עצמו מלעבור על שבועתו.

וביאר אאמו”ר זצ”ל בשיחות מוסר שם, דשלמה המלך בחכמתו כי רבה הבין, שאף שמרצונו יכול שמעי לישב בירושלים כל ימיו ולא יצא ממנה, בכל זאת אם יכריח אותו לישב בה, הרי משוש כל הארץ זו תיהפך לכלא, ובעל כרחו יוכרח לפרוץ כלאו ולצאת ממנה, ע”כ דבריו.

ז) וע”פ יסוד זה מוסברת לנו תועלתה של הרציעה, שכלפי מה שאומר אהבתי את אדוני וכו’ לא אצא לחפשי, ולומר שאינו מכיר במגרעת העבדות, וערב לו מצבו אף שהוא בשפל המדרגה (“עבדים לעבדים”) למדה אותו התורה מוסר ע”י שני דברים: א) מעשה הרציעה באוזנו, להורות לו אוזן ששמעה על הר סיני וכו’, ובגניבה כעונש וכמוסר על גניבתו הואיל ולא הרגיש בעונש ובמוסר העבדות שמכרוהו בי”ד, וב’) שנעשה עבד נרצע לעולמו של יובל, ולא יוכל לצאת בגרעון כסף, דע”כ יעבוד את אדונו, לא מצאה התורה דרך ללמדו שפלות מצבו שנראה לעניו כמתוק וכערב אלא ע”י שנאכיף עליו את מצבו, וכיון שיהי’ מוכרח בעבדותו רק אז ירגיש כמה היא כובלת אותו, ומה הוא מצבו של “עבד לעבדים”.

אכן כל זה בעבד לעבדים, אבל “בעבדי הם” החיוב מוטל על האדם להשתעבד לקונו ככל האפשר, ואף שיש לו בחירה, החיוב מוטל עליו לבטל את הבחירה ולהיות משועבד לעשות רצון קונו, אע”פ שזה קשה הרבה יותר וכאמור, לפום צערא אגרא.

ואאמו”ר שם ביאר דזהו שאמרו חז”ל אינו דומה המצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, דמי שאינו מצווה, הרי אינו משועבד ופת בסלו, הרי קיום המצות קל לו יותר מאשר מי שמצווה ומרגיש שמוכרח הוא למלא חובו (וכמש”כ התוס’).