דברי רבותינו

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

בזעת אפיך תאכל לחם (ג,יט)

ביאר מרן רה”י הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה: תורה נקנית ב”מיעוט סחורה”. היינו, לסחור רק כמה שצריך. זו ההשתדלות של ״בזעת אפיך תאכל לחם״, וכך אדם יזכור את ה׳, שכן ע״י שממעט הוא בהשתדלות נזכר בהקב״ה ובוטח בו, והוא האדם המאושר כמש״כ (תהלים קמו,ה) ״אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוקיו״. הקב״ה הוא העוזר לנו הוא שברנו הוא בטחונינו, והוא תקותינו, ולא שום דבר אחר.

רק אדם שחי כך יכול לקנות תורה, וכמו שהגר״א זיע״א אומר שתכלית כל התורה היא כדי להגיע לביטחון בה’, אבל ודאי שצריך את הבטחון בתורה לדעת שהתורה עצמה נותנת את הכל – בתנאי שיתקיים מש״כ ״אם שמוע תשמע״ (דברים יא,יג).

ונשאל רבינו זצ”ל: אדם הבוטח בה׳ לכאורה לא צריך לעסוק בפרנסה?

והשיב: כתוב ״בזעת אפיך תאכל לחם״, לכן צריך לעסוק בפרנסה ולהביא לביתו לחם כדי שיוכל לחיות, כך הקב״ה מנהיג את העולם, כמש״כ ״יצא ארם לפועלו ולעבודתו עדי ערב״ (תהלים קד,כג). אלא שכבר כתב הרמב״ם (סוף שמיטה ויובל) שכל מי שנשאו ליבו להיות כשבט לוי ופרק מעליו עול חשבונות הרבים, עיי״ש, ואם יש לו את האפשרות, הקב״ה יזמן לו כל מה שצריך כמו שבט לוי, שכלל ישראל תמכו ונתנו להם את המעשרות. אבל לא כל אדם זוכה לומר ״שבתי בבית ה’״ ולהתעסק רק בתורה, כמו שמצינו שהיה בכלל ישראל י״ב שבטים, יששכר ישב ולמד תורה וזבולון התעסק בפרנסה, ושבט לוי עסקו בתורה, כ״א לפי תפקידו בעולם.

ואף אם מתעסק במלאכה, צריך שיהיה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה. ואם ח״ו התורה טפילה אצלו, רח״ל יעשו אותו טפל לעוה״ב.

רבינו יונה מבאר את המשנה ״עשה תורתך קבע״ (אבות א,טו), ש׳קבע׳ היינו עיקר, כלומר שבכל רגע פנוי הוא רץ אל הספר, אל המחשבות של תורה של יראה ואמונה, אבל אם ה״מלאכה״ אצלו היא העיקר – הוא אדם אומלל. ואפי׳ שהוא כן קובע זמן ללימוד התורה, שהרי הוא יודע שצריך ״גם תורה״, אבל התורה היא טפילה אצלו, אז יעשו אותו טפל לעוה״ב לנצח נצחים.

מתוך “הר יראה”

דברי הימים

שמירת השבת שהצילה

וישבת ביום השביעי

בימי המלחמה העולמית, מיד כאשר הגיעו תלמידי הישיבה בהשגחה פלאית לעיר שנחאי, החלו בהשתדלויות לקבלת אישורי הגירה לארצות הברית.

תודות להשתדלותו הנמרצת של הגאון רבי אברהם קלמנוביץ’ זצוק”ל, לקראת חודש כסלו תש”ב נראה היה שהמאמצים נשאו פרי ותלמידי הישיבה יקבלו אישורי הגירה לארה”ב. ביום חמישי י”ד בכסלו הגיעו אשרות לכמה עשרות מתלמידי הישיבה. כל שנשאר לתלמידים לעשות, רק להחתים את האשרות בקונסוליה האמריקאית בשנחאי, אולם ביום שישי הקונסוליה הייתה סגורה לרגל יום אידם. הייתה זו שאלה של פיקוח נפש האם לגשת להחתים את האשרות למחרת, ביום השבת. תלמידי הישיבה החליטו להחמיר על עצמם, לא לחלל את יום השבת, אלא להמתין ליום ראשון. כתוצאה מאיחור זה, הפסידו התלמידים את האוניה שהפליגה לארצות הברית והם נאלצו להמתין לאוניה הבאה.

ביום ראשון י”ז בכסלו הפציצו היפנים את הבסיס הצבאי האמריקאי בפרל הרבור ופרצה מלחמת יפן-ארה”ב. מרגע זה כבר לא הפליגו אוניות מיפן לעבר ארה”ב ותלמידי הישיבה נאלצו להישאר בשנחאי. באותו זמן נדמה היה שהייתה זו החמצה היסטורית, החמצה שגרמה לכך שתלמידי הישיבה נשארו בשנחאי עד סוף המלחמה ולא עברו לארה”ב.

אולם לאחר סיום המלחמה התברר גודל הנס. באותם ימים שלטו היפנים בכל האזור המזרחי של האוקיינוס השקט. ספינות מלחמה וצוללות יפניות היו פזורות בכל האזור ומיד עם פרוץ המלחמה מול ארה”ב נלכדו כל האוניות שעשו את דרכן לארה”ב וכל הנוסעים נשלחו למחנות ריכוז בדרום מזרח אסיה שם הוחזקו בתנאים קשים ובעינויים איומים.

בזכות שמירת השבת נשארו כל תלמידי הישיבה בשנחאי, שם עברו בשלום את ימי המלחמה הנוראה כשהם שומרים על סדרי הלימוד בישיבה כמימים ימימה.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

דברי הרב ודברי התלמיד

ויאמר ה’ לנחש. בגמ’ אין טוענין לנחש שהיה יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וע’ סמ”ע קפ”ב הדין אין שליח לדבר עבירה מה”ט משום דברי הרב וקסבר שלא ישמע לו. וע’ רע”א ב”מ י’ ע”ב דלפי הסמ”ע במומר ישלדב”ע וע’ ש”ך שפ”ח ס”ז, והק’ רע”א מנליה אלא כוונת הגמ’ דכיון דלא היה לו לשמוע לכן אין כאן דין שליחות.

ולפי הסמ”ע לכא’ פשוט דלא חל השליחות כלל, ולפי רע”א יש לדון אי בטל כל השליחות או רק לענין העבירה. ונ”מ לענין קדושין או לענין מכירת א”י לגוי ע”י שליח לעבור על לא תחנם לא תתן להם חנייה. (ועמש”כ בפ’ ואתחנן).

וע’ מל”מ פ”ג מגניבה בשלח שליח לשחוט ושחט בשבת לא שייך אשלדב”ע כי לא אמר לעשות בדרך עבירה. וע’ הר צבי זרעים ח”ב נ’ ב’ לענין היתר מכירה ישלדב”ע, שהשליחות הוא למכור בין לישראל או לעכו”ם וא”כ לפי המל”מ פ”ג מגניבה לא שייך כאן אשלדב”ע.

(וע”ש הר צבי בענין שוגג ישלדב”ע. וע’ ציץ אליעזר ח”ו ל”ב א’ בשם ר’ שמחה שהעיר דסותר מה שכתב הר צבי או”ח רס”ג בהפרישה תרו”מ בשבת דלא חל משום אשלדב”ע אפילו בשוגג).

וע”ע המקנה דף נ”ב בקו’ בן דודו ר’ יצחק הלוי מהמבורג בקידש אשה ע”י שליח שלה עם כלכלה של שביעית, דנימא אשלדב”ע ותי’ עפ”י המל”מ הנ”ל כיון דלא אמרו לקבל דוקא של שביעית. וע”ש בקדושין בהערות הגרי”ש דשאני הכא מדברי המל”מ, דכאן האיסור נעשה רק ע”י השליחות, משא”כ בטבח בשבת דממה נפשך נעשה האיסור. וסברתו זו יחמיר גם כאן בהיתר מכירה.

ויש להוסיף בסברת הגרי”ש דכבר כתב בקוה”ע ע”ו י”ז שיש מעשה מתייחס ויש מסירת כוחות, (וע”ש ח’ ג’), ולכא’ אפשר דסברת המל”מ לענין מעשה מתייחס דהיכא דאינו מוכח בשליחות שיהא לדבר עבירה לא חשיב דבר עבירה לענין זה, אבל לענין מסירת כוחות הרי כל שבסוף היה ע”י עבירה א”א למסור לו כוחות על זה.

וע’ רע”א גיטין כ’ בשלח שליח לכתוב גט על ידו של עבד, והק’ לפי תוס’ דף ט’ דצריך שליח לכתיבה, והרי אשלדב”ע, ומשמע מזה דאין שליחות בטל. וע’ נובי”ת אהע”ז קל”ה שתי’ (לשיטתו) כי אין איסור לכתוב על גוי.

וע’ קה”י ב”מ סי טז. ועש בדעת תי’ א’ בתוס’ ב”מ י’ ע”ב אי סברי דחל. וע’ נוב”י הקשו לו מר”פ האיש מקדש בשלוחו אף דאסור עד שיראנה וכן מקדש בתו קטנה אסור ומ”מ חל ע”י שלוחו. ותי’ דמבואר ברש”י שם דיש גווני דשרי.

שבת בראשית ושבת הארץ

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l

בתורת כהנים (בהר, פרק א): “שבת לה’ – כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה’ כך נאמר בשביעית שבת לה'” וכן הובא כאמור בדברי רש”י. והקשה הרמב”ן (ויקרא כה, ב), הלא “כל השבתות גם המועדים לשם ה’ הן, ולא יאמר באחד מהם “לה'”, ומדוע רק בפרשת שמיטה כתבה התורה: “שבת לה'”.

מצוות התורה – למען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו

ביאר בזה ר’ ירוחם (דעת תורה ויקרא כה, ב) על פי דברי הראב”ד (בעלי הנפש, הקדמה) בענין רבות ממצוות התורה, כי הנה נאמר (תהילים קטו, טז): “והארץ נתן לבני אדם”, וכיון שכך יכול האדם לטעות ולסבור שהארץ ניתנה לו לבעלותו ולשליטתו, והוא הפועל בעניני העולם, עד כי יבוא לידי מחשבה כי “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח, יז), “ולמען ידע האדם כי יש לו בורא המושל עליו” ציוותה אותו התורה בכמה מיני מצוות עשה ולא תעשה על כל פרט מאורח חייו, והיינו, “כי אם נתן לו שדה, צוה עליו חוקים בחרישה ובזריעה ובקצירה, שלא יחרוש בכלאים, ולא יזרע כלאים, ובקצרו אותו לא יכלה פאת שדהו, ובעת קצירו השבולת הנושרת מתוך ידו יניח אותה לעניים והוא הלקט”.

וממשיך הראב”ד: “ואחר כלותו מלאכת תבואתו בעת הגורן ירים ממנה תרומה ומעשרות, ובעת לושו את בצקו ירים חלתה ממנה, ובעת אכלו את לחמו יברך את בוראו לפניו ולאחריו. וכן בכרמו ובזיתו שם מאלה החקים, וכו’ וכן על לבושו, שם גורלו וצוה עליו שלא ילבש כלאים, ואם יש לו כסות בת ארבעה כנפים יעשה לה ציצית. ואם יש לו בהמה, שלא ירביענה כלאים. ופטר חמור יפדה בשה. ובכור הבהמה הטהורה יתן לכהן. ואם נטע כל עץ לא ירכיבנו כלאים. ואם נטע עץ מאכל ישמר ממנו ערלה ורבעי. ואף על גופו שם לו חק למול את בשר ערלתו. ועל ימי הבלו שם לו חק לשמור את השבתות ואת המועדים. גם על האשה אשר נתן עמו לעזרו שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ויצו עליו להבדל ממנה בעתים ידועים בעת נדתה ובעת לידתה”. וכיון שאדם שומר את מצוות הקב”ה בכל אורח חייו בעולם, הוא נותן אל ליבו, כי לא הוא מנהיג את העולם אלא “יש לו בורא המושל עליו”.

וזהו מה שכתב רש”י: “ושבתה הארץ שבת לה’ – לשם ה’ כשם שנאמר בשבת בראשית”, שהרי כשהאדם עובד את אדמתו במשך כל ימות השבוע הוא עלול לבוא לידי טעות ולסבור שהוא הבעלים על שדהו, והוא קובע מה יצמיח בו והיאך תיעשה עבודת הקרקע וכיוצא בזה. אולם בשבת, כאשר הוא שובת ממלאכתו מחמת ציווי הקב”ה, הרי בטל כוחו, והוא מופשט מכל גשמיותו ועבודתו, ואז נותן הוא אל ליבו שהוא אינו בעלים על ממונו, כל החזקתו בקרקע ארעית בלבד, וכל ענין שדהו עומד ותלוי בידי הקב”ה. ונמצא שכל ענין שביתת השבת הוא הבדלה מהחומרניות, התקדשות ופרישות “לשם ה'”.

הוא הדין במצות שביעית אשר ניתנה מידי הקב”ה כיום מנוחה לאדם לבל יעבוד את שדותיו, אלא יפקירן על מנת שכל דכפין ייתי ויכול. וזאת למען ידע “כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי” (ויקרא כה, כג), על ידי השמיטה מכיר האדם בארעיותו על ממונו, וזו מטרת השמיטה, להיבדל מהשייכות למלאכה ולעבודת האדמה ולהיות כולו קודש לה’. וזהו שנאמר: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם“, שכיון שהארץ ניתנה לכם, יש חשש שמא תטעו לסבור כי הארץ ניתנה לשליטתכם ובעלותכם, ולכך נצטויתם במצות השמיטה על מנת שכל אחד מכם ישריש בקרבו “כי יש לו בורא המושל עליו”.

מעתה מבוארים דברי התורת כהנים בדמיון של מצות שביעית לשבת בראשית. בשניהם על האדם להתבדל מן החומר, וזו הדרך להתקדש לה’. “שבת לה'”.

 

חסרונות האדם – ללמדו על היותו עראי בעולמו

איתא בגמרא (קידושין פב, ב): “תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער”. מבואר, שאכן מלכתחילה האריה ראוי היה להיות סבל – מחמת כוחו הרב, ולא האדם. השועל – ראוי להיות החנווני, משום פקחותו, ולא האדם. ולמרות זאת מצינו, שמלאכות אלו הוטלו על האדם למרות תשישות כוחו ועדינות נפשו. וסיפר על כך ר’ ירוחם (שם) זצ”ל שבהיותו בעיר וילנא, ראה שני בני אדם, שאסרו את עצמם לעגלות משא על מנת למשוך את משאן, והיה הדבר לפלא, כל כך לא התאים שבני אדם יהיו מושכי עגלה… לא זו בלבד, אלא חולשה יתירה מצינו באדם כנגד הבהמה. האדם לוקה במחלות ופגעים לרוב, שאינן קיימים בבהמה. האדם נצרך לשינה מרובה על מנת לקיים את גופו, בעוד בעלי החיים מטבעם אינם צריכים לישן שעות כה רבות, ואף לאחר שיעירו אותם משנתם, תיכף ומיד יעמדו על רגליהם. ואילו כשהאדם יעור משנתו, בקושי רב יעמוד על רגליו ויחזור להיות כבראשונה.

יתירה מכך, אם נתבונן נבחין, כי כל בריאת האדם מלכתחילה הייתה כבריאה חלשה מלאת חסרונות, בעוד שלכאורה הקב”ה בגבורתו הרבה יכל לברוא את האדם – יציר כפיו, כשהוא חזק וללא פגמים, ותמה בזה ר’ ירוחם זצ”ל מדוע נברא האדם עם חולשותיו הרבות, והוטלו על האדם את עול המלאכות הבזויות אשר היו ראויות יותר לבעלי חיים?

אכן כבר מצינו את תמיהה זו בדברי בעל חובת הלבבות (עבודת האלוקים, פתיחה): “וכן נמצא האדם בהקשתו אל שאר מיני החיים, שאינם מדברים, חסר וחלש מכלם, ויראה לך זה בג’ ענינים. אחד מהם בענין גדולו ועוללותו, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו ויכולים לסבל הצער יותר ולנשא את עצמם ואינם מטריחים אבותם בגידולם כאדם. והענין השני, כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטנופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע מן הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר ב”ח וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר ב”ח וכן שאר טנופיו. והענין השלישי מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כח הדבור, אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים, שאינם מדברים, למאורע שאירע במוחו, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בע”ח, ואפשר שישליך עצמו בשחיתות ובתמותות וכו’. וכאשר נעמד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה ועוצם יכלתו וחכמתו ועשרו ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות, ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ונבחן רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו”

וכתב (שם) בביאור הענין: “וזה מחמלת הבורא עליו, כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת האל על כל פנים”. הקב”ה, ברוב רחמיו מלמד אותנו כי עראיים אנחנו בזה העולם. וללא השגחה וקיום תמידי וכל רגע ורגע, אין לנו שום סיכוי! אדם שיחשוב על זה מעט, כלום יכול לחוש כי הוא הבעלים האמיתיים של ממונו ונכסיו?

– “כי לי הארץ”! זהו הלימוד הגדול שיש לנו כאן. רק על ידי כך יפריש עצמו האדם מן החומרניות והגאווה, ויתקדש כולו לשם ה’!

וכבר מסופר בזה, על שני אנשים שבאו להתדיין בפני הגר”ח מואלוזי’ן זצ”ל אודות קרקע אחת, כשכל אחד מהם עומד וצווח שהיא שייכת לו. כופף עצמו הגר”ח אל הקרקע כשהוא מקרב אליה את אוזנו. כששאלוהו לפשר הדבר השיב, שביקש לשמוע מהקרקע עצמה את דעתה אודות מדון זה, ושמע אותה תמהה: “הלא שניכם תחזרו אלי, על מה הריב והרעש?”

וכן ידוע המעשה עם בעל החפץ חיים, כאשר בא אל ביתו עשיר גדול והתפלא לראות את ביתו הדל, שאין בו רהיטים מלבד כמה כסאות, שולחן, מיטה וארון ספרים. שאלו העשיר: “רבי היכן כל הרהיטים שלך ונכסיך?” השיבו החפץ חיים בשאלה: “והיכן הרהיטים שלך?” ענה לו העשיר: “אמנם בתור אורח שנטה ללון יש עימי את הדברים הנצרכים לי בלבד, אך בביתי יש לי כל טוב”, השיבו החפץ חיים: “אף אני אינו אלא אורח בעולם הזה, אך לעולם הבא יש לי כל, מוכן ומזומן לי”. החפץ חיים מלמד אותנו הלכה למעשה. איך צריך לחוש ‘אורח’ בעולם הזה…

עיקר הנאת אדם בעולם הזה – לימוד התורה

אנחנו תמיד אומרים, כי למעשה מותר לאדם ליהנות מעולם הזה. היום קשה מאוד להסתדר בלי הדברים הרגילים שיש בכל בית ובית, ובפרט אם זה עוזר ללימוד התורה. אמנם מאידך, וודאי שעלינו מוטל להישמר מלהתנהג כשיכורים מהנאות עולם הזה, ואף אם מותר לאדם ליהנות מידי פעם, מכל מקום אסור לטעות בכך ולחשוב שזו עיקר התכלית, שהרי שנינו (אבות פ”ו, מ”ד): “כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה”, וכבר התבאר שאין כוונת חז”ל לומר שלימוד התורה צריך להיות ללא מותרות כלל אלא מתוך הדחק בלבד, אלא כוונתם לומר שעל האדם ללמוד תורה מתוך השגה, שלימוד תורתו אינו תלוי ועומד ברווחתו בעולם הזה, ואפילו אם יחיה חיי צער, ולא יוותר בידו אלא פת במלח ומים במשורה, לא ינטוש את לימוד התורה כלל, משום שהנאות עולם הזה בעבורו אינם עיקר ותכלית.

מוטל על כל אחד ואחד מאיתנו להחדיר בליבו, שהתענוג האמיתי בעולם הזה הוא לימוד התורה, וכפי שדוד המלך אומר בתהילים (יט, ט): “פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. הלא הגע בעצמך, איזה תענוג עילאי יש לאדם כאשר הוא מצליח ליישב קושיא שרעק”א נשאר עליה בצריך עיון. רעק”א – שהיה לאות לכל הדורות בעמל התורה, זכה שבכל מקום שחתם את קושייתו ב’צריך עיון’ או ב’והאר עינינו’, עומד וניצב אתגר גדול לכל בן עליה לנסות ליישב את קושייתו, ולאחר שהוא זוכה ליישב את קושיא זו, אין מאושר ממנו בתבל!

אף מרן החזו”א זיע”א, שיש בינינו כאלו שזכו לראות את כח יגיעתו בתורה, שכתב חידושים על כל התורה כולה עד שנעשה ל’חפצא’ של תורה, כידוע, לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה! והיינו משום שבז לכל הנאות העולם הזה, וכפי שכתב באגרותיו, (ח”א, יח) “ומהו טוב? וכי לאכול ולשתות? הלא בזה אין מותר לאדם מן הבהמה!” וכל הנאתו הייתה בעמלה של תורה!

יש כאלו התמהים, איך מותר להנות מלימוד התורה, וללמוד לשם הנאה זו. הלא קי”ל (נדרים טז, ב) ש”מצוות לאו ליהנות ניתנו”? ביאור הדבר, תורה שאני. שכן הנאת לימוד התורה היא מעיקרי המצוה, הוא מהחפצא של מצות תלמוד תורה. וכפי שכתב האגלי טל (הקדמה): “עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה”. אכן ‘פוק חזי מאי עמא דבר’ אם יש תענוג עילאי יותר מלישא וליתן בלימוד עם החברותא! ויותר מזה, מי שמשקיע עצמו בעמל התורה ומתענג על כך, הוא זוכה להרוויח בכפליים. גם ההנאה העצומה, וגם הרווח הגדול כאשר דברי התורה נבעלים בדמו.

אדם העמל בתורה – פרנסתו מובטחת

יש כאלו השואלים, הלא אם ישב ויעמול בתורה בכל כוחותיו, פרנסתו מה תהא עליה? התשובה לכך היא פשוטה וברורה. רק האדם העמל בתורה בכל כוחותיו, ושם את מבטחו באמת ובתמים בהקב”ה שיפרנסו, רק הוא יכול לשבת בהשקט ובטח, להיות סמוך ובטוח שפרנסתו תהיה מזומנת לו, וכפי שלמדנו בדברי מרן ראש הישיבה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר, מאמר ‘פרשת המן – בטחון’)[1], שהנה מצינו שנגזר על אדם הראשון לאחר שחטא “בזעת אפיך תאכל לחם” (בראשית ג, יט), היינו שעליו לעמול קשה בפרנסתו. אמנם מאידך מצינו בפרשת השמיטה שנאמר (ויקרא כה, כ- כא): “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נאסוף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים”, ומבואר שכיון שאדם מקיים את ציווי הקב”ה ונוטש את אדמתו למרות הקושי והנסיון העצום הכרוך בכך, מובטח הוא שלא יארע לו מכך כל נזק. כמו כן מצינו בירידת המן במדבר, כשעם ישראל היו במדבר הגדול ארבעים שנה, שמזונם היה מצוי בידם – איש איש על פי מספר נפשות ביתו, ללא עמל וללא יגיעה, ובכל שנים אלו, לא אירע ולו פעם אחת שירד מן מהשמים יותר מהנצרך לכלכלת אותו היום, ואף אם היה מי שרצה לשמור את המן ליום המחרת, הדבר לא עלה בידו מפני שהמן התליע.

והיינו משום שענין ירידת המן היה בכדי לנסות את בני ישראל אם ישליכו את יהבם בהקב”ה או לא כפי שנאמר (שמות טז, ד): “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”, וכיון שנתנו את ליבם להאמין בה’, זכו לירידת המן כל אחד על פי צדקתו ומידת אמונתו בה’, וסגולת המן לא הייתה לשעתו בלבד אלא לדורות וכפי שמצינו בדברי רש”י (שמות טז, לב) בטעם מצות צנצנת המן, וזו לשונו: “בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן, אמר להם אתם ראו דבר ה’, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו”, הרי שהנהגה זו של הקב”ה קיימת לדורי דורות, וכל אדם ואדם הבוטח בקב”ה בבטחון שלם, הקב”ה דואג לכל מחסורו. ואם כן יש להבין מחמת מה נגזרה הגזירה ‘בזיעת אפיך’.

וביאר בזה מרן הגר”ח שמואלביץ זצ”ל, כי בתחילה נברא העולם באופן שאדם לא יהיה צריך לעמול ולהתייגע על מנת להשיג את מבוקשו, ורק לאחר שחטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת נגזרה עליו גזירת “בזעת אפיך תאכל לחם” שעליו לעמול ולהתייגע, והיינו, שיש בזה מעין תנאי, שכיון שאדם יעמול לפרנסתו ישפיע עליו הקב”ה את מזונותיו, אמנם אף לאחר גזירה זו חדשה התורה שאדם הבוטח בהקב”ה באמת ובתמים, ימציא לו הקב”ה את כל צרכיו אף ללא עמל ויגיעה, ואולי יש לבאר בטעם הדבר, משום שכל ענין גזירה זו היה על מנת להביא את האדם לידי הכרה שהקב”ה הוא זן ומפרנס את הכל, וכיון שאדם זה – הבוטח בהקב”ה בשלימות, כבר הגיע לידי הכרה זו ראוי הוא לקבל את טובות העולם הזה, ללא שיעמול ויתייגע בהן.

ונראה, שעל פי זה מתבארים דברי המשנה באבות (פ”ג, מ”ה): “כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ”, והיינו, כי ‘עול דרך ארץ’ הוא הטירחה שצריך האדם לטרוח לפרנסתו, מחמת גזירת ‘בזיעת אפך’, אולם אדם המקבל עליו עול תורה ואינו עמל לפרנסתו מתוך בטחון שלם בהקב”ה שימציא לו את פרנסתו, הקב”ה מעביר ממנו את עול זה, וממציא לו את כל מבוקשו כפי שהיה לאדם הראשון לפני החטא. וכפי שהובא לעיל, שכאשר שאלו בני דורו של ירמיהו: “נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס”, הראה להם ירמיהו את צנצנת המן, ואמר להם: “הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו”, כלומר, אם תעסקו בתורה ותבטחו בהקב”ה בבטחון שלם כפי שהיה בדור המדבר, הקב”ה ימציא לכם את פרנסתכם ללא עמל וללא יגיעה, ותוכלו לשבת ולעסוק בתורה.

ומטעם זה מצינו, שעמל האדם על מזונותיו אינו משמחו, ואילו עמל האדם בתורה משמחו ביותר, משום שעמל האדם על מזונותיו אינו אלא קיום עונש, ואילו עמל האדם בתורה הוא בבחינת ‘הכשר מצוה’ ללימוד התורה, וכשם שהתורה עצמה היא בבחינת ‘משיבת נפש’, ‘מחכימת פתי’ ו’משמחי לב’ (תהילים יט, ח-ט) אף עמל התורה הוא בכלל זה. רואים זאת באופן מובהק ביותר, שעיקר ההנאה והמתיקות בלימוד התורה, מגיעה בדווקא לאחר העמל והיגיעה בתורה, כל אדם שהשקיע ועמל בכל כוחותיו בלימוד סוגיא, הרגיש היטב את האושר הממלא אותו לאחר שזכה להבין את הסוגיא על בוריה, והיינו משום שעמל התורה והיגיעה הם חלק ממהות לימוד התורה.

נזכה להשריש בליבנו את ארעיותנו בעולם הזה, לעמול בתורה מתוך אמונה ובטחון בהקב”ה, מתוך הרגשת מתיקות התורה ולראות סייעתא דשמיא בכל עניננו.

[1] עיין בזה בהרחבה בפרשת בשלח, מאמר ‘גדר מידת הבטחון וחובת ההשתדלות’.