דברי רבותינו

על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו (ט,יח)
בספרי (דברים יג,ה): אחרי ה’ תלכו – זה הענן, והיא מצוה לדורות. עי”ש.

מקשה מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל: הרי בנ”י הלכו במדבר אחרי הענן, ומה שייך בזה מצוה לדורות כשאין לנו ענן?

ותירץ: טעות היא לחשוב שהענן שהנחה את בני ישראל היה רק לדור ההוא שלא ידעו את הדרך במדבר במשך ארבעים שנה. אלא האמת היא שבנ”י במדבר היו בדרגה של “על פי ה’ תלכו”, והיינו שכל הנהגתם, הרוחנית והגשמית, הייתה רק על פי האמונה, “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” ללא עצמיות כלל. בדרגת אמונה זו ירדו לים, וע”ז נאמר “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.

מתוך דרגת אמונה זו זכו לענן. אנו לא היינו מסוגלים כלל לחיות ע”פ הענן. רק דור המדבר שהיו בדרגה כזו של אמונה היו מסוגלים לכך.

זו המצוה לדורות, אנו מצווים במצוות עשה להגיע לדרגה גבוהה זו של אמונה, כשם שאנו מצווים על שאר המעלות הגדולות של יראה ואהבת ה’.

זו הייתה מעלת האבות הקדושים,  אע”פ שלא זכו לענן, אך כל מעשיהם ע”פ ה’. כמו שכתב הרמב”ן על יוסף (בראשית כב,ד): כי אחרי שמחברון לירושלים היה רק מהלך זמן מועט ואיך כתוב ביום השלישי? שהיה תועה עד שביום השלישי ראה ענן קשור”, עי”ש. והיינו שלענן בפועל זכו רק הכלל, אך דרגת האבות הייתה דרגת “הענן” – שכל מעשיהם רק ע”פ ה’.

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו (ט,יח)
בספרי (דברים יג,ה): אחרי ה’ תלכו – זה הענן, והיא מצוה לדורות. עי”ש.

מקשה מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל: הרי בנ”י הלכו במדבר אחרי הענן, ומה שייך בזה מצוה לדורות כשאין לנו ענן?

ותירץ: טעות היא לחשוב שהענן שהנחה את בני ישראל היה רק לדור ההוא שלא ידעו את הדרך במדבר במשך ארבעים שנה. אלא האמת היא שבנ”י במדבר היו בדרגה של “על פי ה’ תלכו”, והיינו שכל הנהגתם, הרוחנית והגשמית, הייתה רק על פי האמונה, “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” ללא עצמיות כלל. בדרגת אמונה זו ירדו לים, וע”ז נאמר “לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”.

מתוך דרגת אמונה זו זכו לענן. אנו לא היינו מסוגלים כלל לחיות ע”פ הענן. רק דור המדבר שהיו בדרגה כזו של אמונה היו מסוגלים לכך.

זו המצוה לדורות, אנו מצווים במצוות עשה להגיע לדרגה גבוהה זו של אמונה, כשם שאנו מצווים על שאר המעלות הגדולות של יראה ואהבת ה’.

זו הייתה מעלת האבות הקדושים,  אע”פ שלא זכו לענן, אך כל מעשיהם ע”פ ה’. כמו שכתב הרמב”ן על יוסף (בראשית כב,ד): כי אחרי שמחברון לירושלים היה רק מהלך זמן מועט ואיך כתוב ביום השלישי? שהיה תועה עד שביום השלישי ראה ענן קשור”, עי”ש. והיינו שלענן בפועל זכו רק הכלל, אך דרגת האבות הייתה דרגת “הענן” – שכל מעשיהם רק ע”פ ה’.

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בחו”ל בהעלתך

בדיני שמחה בשבת

בשבת מצינו שיש בו חיוב כבוד ועונג כדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד. ופירש הגר”א תקכ”ט דעונג בשבת, וכבוד בע”ש. ובתפילת שבת אומרים ישמחו במלכותך והקשה באבודרהם דלא מצינו חיוב שמחה בשבת אלא ביו”ט דכתיב ושמחת בחגך.

וכתב באבודרהם דכתיב בפ’ בהעלתך וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות ודרש בספרי שמחתכם אלו שבתות ומבואר בספרי דבשבת יש חיוב שמחה. וכ”כ ב”י רפ”א משבלי הלקט. אכן בגר”א גרס בספרי ביום זה שבת. ודעתו דאין שמחה בשבת.

ובשו”ע רפ”ח אמרו דמותר להתענות בשבת תענית חלום כי עונג הוא לו. וכתב במהרי”ל סוף הלכות יו”ט דהיינו דוקא בשבת דלא כתיב בו שמחה אבל ביו”ט דכתיב בו שמחה לא מהני מה דאצלו הוי עונג דהרי חייב הוא בשמחה. וכעי”ז כתב בח”ס או”ח קס”ח דרק בשבת מותר להתענות למי שרגיל כן, דאין בו אלא דין תענוג ולא שמחה, משא”כ יו”ט.

ובמו”ק אמרו ששלמה עשה שמחת חנוכת הבית לשבעה ימים ודייק הגמרא לענין יו”ט של סוכות לענין אין מערבין שמחה בשמחה ע”ש. ומבואר מהגמרא דבשבת בודאי עשה שמחה ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. וראיה זו הביא בשדי חמד ח”א בפאת השדה אות פ”ב בדין אין מערבין.

וברמ”א תקנ”ג ס”ב כתב בערב ט”ב בשבת לא ילמוד, והקשה הט”ז שהרי חייב באכילת בשר. וביד אפרים הביא מבכור שור סוף תענית שתי’ דבשבת יש חיוב עונג ולא שמחה.

ומבואר בגמרא ובמהרי”ל וברמ”א דאין דין שמחה בשבת, וצ”ב מהב”י ואבודרהם מהספרי דדרש שמחתכם אלו שבתות. ובתורת חיים חולין כ”ו כתב דכוונת הספרי הוא שמחה רוחנית ולא מצות שמחה, ויישב בזה הלשון וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. וכ”כ בהעמק שאלה ט”ו י’ דכוונת הספרי ג”כ שמחה רוחנית (ולא בבשר).

ועוד נראה דהנה במנ”ח רס”ד ג’ הקשה אם אין נשים מצוות בשמחת יו”ט א”כ אמאי אין נוהגות ביו”ט אבילות. וכעי”ז הק’ בעמודי אור ע”ו, וע”ע תרועת מלך ל”ג ה’, וע’ י’. ותי’ ר’ שמואל במס’ כתובות דהא דאין נוהג אבילות הוא משום שהוא יום שמחה, וזהו אפי’ בנשים. וע”ש בר’ שמואל דהא דאמרו במו”ק י”ד ע”ב דאין אבלות ביו”ט דעשה דרבים דחי עשה דיחיד, היינו דיום שיש בו עשה דרבים דוחה יום שיש בו עשה דיחיד. וכן תי’ בזה קו’ שאג”א ס”ח אם אין שמחה בלילה א’, ינהג בו אבילות, ותי’ דמ”מ זמן שמחה הוא. ולפי”ז י”ל דה”ה בשבת, אע”ג דאין בו דיני שמחה כמו שמבואר במהרי”ל מ”מ דרש בספרי שהוא זמן שמחה וזהו דכתיב וביום שמחתכם שהוא יום שמחה, ולכן אומרים ישמחו במלכותך.

אני ה' אלוקיכם

Moreinu Hagaon Harav Nachman Levovitz Shlita

נאמר בהיכל הישיבה ביום ט”ו בסיון תשפ”א לקראת יום הזכרון למשגיח זצוק”ל
 

השבוע יחול יום הזכרון למרן אאזמו”ר המשגיח רבינו ירוחם זיע”א. לעילוי נשמתו נעמיד דברים שאמר זמן מועט לפני פטירתו, בזמן שהיתה גזירה נוראה על השחיטה, וכמדומה שחשובים הדברים לשעה ולדורות.

כלל ישראל זכה ביציאת מצרים שהוציאם הקב”ה מעבדות לחירות, מעבודת פרך אצל המצרים לישועה והצלה. אמנם הייסוד והתכלית של יציאתם ממצרים הוא כמאמר הכתוב “אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים” (במדבר ט”ו, מ”א) תכליתם של ישראל שזכו שהקב”ה אלוקי ישראל, הקב”ה בחר בנו מכל עם להיות לו לעם סגולה ובזאת שזכו להיות עם ה’, זכו למתן תורה לארץ ישראל ולבנין בית הבחירה כל יסוד הזכויות של כלל ישראל מקורם והתחלתם ביציאתם ממצרים שזכו למידה של אלוקי ישראל, וזה סיבת זכייתם במעלות ברוחניות ובגשמיות עד סוף כל הדורות.

ולכך מחויבים אנו לקבוע בנפשינו ולהטביע בכל מעשינו את המידה הזאת של אלוקי ישראל, שאנו עם ה’, ועד כמה שהמעשים מעידים שהשכינה שרויה בינינו, שהולכים אנו בדרך שהקב”ה תובע מאיתנו, בכך זוכים אנו יותר למידה של אני ה’ אלוקיכם.

עד כדי שכבר תמהו חז”ל (ויק”ר ד, ה’) איך טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום. ואילו בניו של אהרן נדב ואביהוא נכנסו להקריב ומיד יצאו שרופים. והביאור בזה שכל זמן שבבית המקדש שלטה המידה של “אלוקי ישראל” אי אפשר שיהיה חורבן, אין אפשרות ליכנס מבלי ליענש, כאשר כלל ישראל נמצאים במדריגה של להיות לכם לאלוקים, אזי ביהמ”ק במלא תקפו והדרו, אי אפשר לפגום בו בכל דהו, ואם באו לפוגמו מיד היה שורפם. אבל בזמן החורבן נסתלקה מדריגה רוממה זו מישראל, כבר אינם בכלל המידה של אלוקי ישראל, נגזרה הגזירה בחורבן בית המקדש, ובחז”ל (ר”ה לא.) מנו עשר גלויות שגלתה השכינה מהמקדש עד שנסתלקה לגמרי, כל אלו דרגות ובחינות בחורבן, דרגות במידה של אלוקי ישראל, וכאשר נפגמים ישראל במידה זו, מסתלקת המעלה של אלוקי ישראל, אזי כבר המקדש היה יכול ליחרב.

ומבואר שמלבד הצד הטוב, שאנו זוכים לשפע מהשי”ת בכמה שאנו מעמידים את עצמינו בכלל המידה של להיות לכם לאלוקים. כך חלילה לצד השני כאשר נפגם משהו במעשינו אזי נפגמים אנו במעלה של להיות לכם לאלוקים, נחסר בקשר ובחיבור עם השי”ת, כבר יש מקום לנתק אותנו מהחיבור להשי”ת. ובזה קיימת סיבת הגלות, שכבר אין זוכים אנו לכל השפע המעלות של ארץ ישראל ובית המקדש.

וכבר ידועים דברי רש”י עה”פ “והיתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי” ופירש “אם אתם מובדלים הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו” ויש בזה דבר פלא וכי בזה שאינכם שלי לגמרי כבר מיד נעשים של נבוכדנצר וחביריו. אכן הביאור הוא שכאשר “הרי אתם שלי” היינו שאנחנו מיוחדים להקב”ה, כל מעשה להנהגה אנו חיים את הקב”ה, שיעבוד מוחלט שהכל סובב והולך סביב הקב”ה. אזי זוכים אנו למידה הרוממה להיות לכם לאלוקים, ובזה זוכים אנו לכל המעלות תורה ארץ ישראל בית הבחירה. אבל אם ח”ו נפגמים אנו במעשינו, אזי נפגם אצלינו המידה של אלוקי ישראל, בזה לבד נעשים אנו לנבוכדנצר וחביריו, שזהו ענין הגלות, נטילת המעלות שזכו ישראל בתורה ובארץ ובבית המקדש, כל זכותם במעלות הללו הרי”ז רק מחמת היותם מחזיקים במידה של אלוקי ישראל, אבל אם ח”ו אבדה מעלתם במידה זו, שוב אין להם זכות בכל המעלות ונמצאים במצב של גלות

הרי לנו דבר נורא, שגם אחרי שזוכים כלל ישראל לכל המעלות הרוחניות כתר תורה ארץ ישראל ובית הבחירה, עדיין מחויבים המה להחזיק בזה בכל שעה, ואם ח”ו נפגם מעלתם, ברגע קט אבדה זכייתם באלו המעלות.

וכבר מצינו כן בקניני תורה, שחובת האדם להיות מוכשר וראוי לקבל את התורה, ואם אין מעמיד את עצמו להיות כלי קיבול לקבל את התורה להשתלם בקניני תורה, אזי אין התורה הקדו’ חפצה לשכון בקרבו. גם אחרי קבלת התורה, שמשרע”ה התווכח עם המלאכים וניצחם כמבואר בחז”ל (שבת פח.) וזכה להוריד את התורה לארץ – לכלל ישראל, עדיין אמרו ז”ל (שא”ר כ”ח,א’) שהתוה”ק בבחינת “עלית למקום שבית שבי”, והיינו שאין התוה”ק קנינם של ישראל אלא בתורת שבי, כלומר שמחויב האדם בכל שעה להעמיד את עצמו להיות ראוי שהתורה תשכון אצלו.

וביותר, שהתורה עצמה תובעת את מקומה, וכמו שסידר הפייטן ביוצרות של שבועות (יום ב’) את כל סדר קבלת התורה, איך שכמה פעמים רצה הקב”ה ליתן את התורה ולהורידה לארץ וסירבה התורה שמיד ביצירת אדה”ר רצה הקב”ה ליתן את התורה, והיינו שהקב”ה ראה באדה”ר יציר כפיו מוכשר לקבל את התורה, ואעפ”כ לא רצתה התורה לילך אליו, וטענה “אדם ביקר ולא יבין” (תהילים מ”ט,כ”א). וכן בנח שהיה איש צדיק בדורותיו, לא חפצה ובאברהם אבינו ע”ה שגדלה מעלתו שהעמיד את האמונה בעולם, כבר הסכימה התורה עד שאמר במה אדע וגם ביעקב אבינו ע”ה מחמת טרדותיו וצרותיו היה בזה הפרעה ולא חפצה התורה עד שהגיע משה רבינו ע”ה שלא היה שום טענה ומפריע, אזי התוה”ק חמדה בו ורצתה לרדת אליו. ומבואר שהתוה”ק יש בה כח טענה להשכמתה להיות מוחזקת אצל האדם חובת האדם לשעבד כל נפשו וישותו לתוה”ק, שרק בשלימות מוחלטת התורה תשכון אצלו, ואם לאו מאבד את קנינו בה.

ובזאת המידה נתבע האדם לחיות בכל שעה במידה של “אלקי ישראל” כל מעשיו והנהגותיו של האדם צריכים להיות מוטבעים בהכרה ברורה של להיות לכם לאלוקים, שאם ח”ו נפגם בזה, אזי מאבד הוא את המעלה של אלוקי ישראל, ומביא גלות לכלל ישראל.

ובזה הענין שהתוה”ק אינה קנינו של האדם אלא שבי, תבע אאזמו”ר זצ”ל שכל אדם מחויב ללמד תינוקות של בית רבן, מכיון שהתורה אינה קנין נצחי של האדם מחמת קבלת התורה, אלא מחויב לשמור עליה כל שעה וזמן, ובלי שמירה ראויה מאבד את תורתו, חובת האדם להכיר ולידע שכמו שהתורה ניתנה בסיני כך יכולה לחזור לסיני.

[אגב, בחז”ל שם מבואר דבר נפלא שכאשר ביקש משרע”ה לירד עם התורה אחר שכבר הסכימו המלאכים בטענתו, וכבר הגיע לשער החיצוני ביקשו המלאכים לפגוע בו ולהורגו, עד שנעשה קלסתר פניו דומה לאברהם, ואמר להם הקב”ה כלום אינכם מתביישים מזה שאכלתם ושתיתם אצלו, ונמצא שזכו לתורה בזכות אברהם ולדידן מבואר שדווקא המידות טובות של אברהם אבינו ע”ה היו הסיבה שזכו ישראל בתוה”ק, וא”כ אחד מהמידות שמחויבים להתעלות בהם בשביל שהתורה תתקיים אצלינו, זה המידות טובות הכרת הטוב].

ובפרשת השבוע (פרשת בהעלותך) מצינו שאהרן הכהן לא היה בהקרבת הנשיאים, והרמב”ן מביא אריכות דברים שאמר לו הקב”ה שלך גדול משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות, וכל הקרבנות עתידים להתבטל בזמן החורבן, אבל הדלקת הנרות אין מתבטלת לעולם. ותמה הרמב”ן הלא בזמן החורבן אין מקדש ואין קרבנות אבל ג”כ אין מנורה ואיך תתקיים הדלקת הנרות לעולם. וביאר שהמכוון הוא לבית חשמונאי, שבזה נוהג הלדקת הנרות לעולם.

ועדיין צריך להבין, במה גדלה הדלקת הנרות יותר משאר המעלות, מדוע דווקא בזה מתקיים אחר החורבן, שבכך נתרצה אהרן הכהן. אכן כאשר נתבונן כוחם וזכותם של בית חשמונאי היה מסירות נפשם להעמיד את התורה והמצוות, שלא יוכלו הרומאים לבטלם מישראל. וזהו המעלה של אני ה’ אלוקיכם, רוממות המעלה בהכרה ובידיעה שקיום התורה זהו מהותם של ישראל, זהו הקשר והחיבור להשי”ת, שנהיה עם ה’, ובזה זכו שאין מקום לגלות, יש זכות בקיום בית המקדש, מכיון שכל החורבן נתהווה מפני שנפגמו בזאת המידה כאשר נתבאר. וא”כ במסירות הנפש זוכים להדלקת הנרות שלא לאבד זכות המנורה שבמקדש.

ואמרו ז”ל (סנהדרין צט.) המבזה את המועדות המבזה את התורה אין לו חלק לעולם הבא. ומבואר שם שכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הריהו מבזה את התורה וברביני יונה באגרת התשובה כתב שאם אדם מפסיק בלימוד תורתו מתבטל מלימודו בשביל הרווחת ממון, הריהו מורה שהממון חשוב בעיניו יותר מלימוד התורה, וזהו בזיון התורה. והיינו שאם אין בו יקרת וחשיבות לתורה הקדו’, אין בו הכרה וידיעה כמה חשובה ונשגבה התורה, שוב מאבד זכותו וחיבורו עם השי”ת, מאבד את המעלה אני ה’ אלוקיכם, ולכך אין לו חלק לעולם הבא.

וזהו שאמרו אם תעזבני יום יומיים אעזבך, משל לב’ בני אדם שאחד הולך לצפון ואחד הולך לדרום. ולכאורה זהו פלא, מה המשל והנמשל, אמנם עוזב את התורה ליום אחד ומתעתד לחזור אליה, אבל ב’ בנ”א כל אחד הולך לצד אחר וממילא מתרחקים כ”א יותר ממהלך הילוכו. אכן מבואר שאם האדם אינו מחזיק את התורה, אזי התורה עוזבת אותו, הולכת ממנו, יש בכח התורה ללכת ולהתרחק ממנו, הוא הולך לדרום והתורה הולכת לצפון.

ובאמת שמידה זו קיימת בכל המצוות, וכמו שהביא בספר אבני אליהו מהזוה”ק, “כל מצוה ומצוה דורנא הוא דשדר לן קוב”ה. ושמא תאמר כל הקופץ נוטל ת”ל מה יקר חסדך אלוקים” (תהילים ל”ו), הרי מבואר שהמצוות הם מתנה מאת השי”ת להאדם, וצריך כל זמן וזמן לחיות במצב וברוממות של מה יקר חסדך, להכיר ולידע את יקרת המצוה, ואם ח”ו אינו מכבד ומרומם את המצוה בזה לבד גורם שהמצוה תנטל ממנו. ובזה היתה סיבת גלותם מארץ ישראל וחורבן הבית, שאיבדו את השייכות לתורה ולמצוות, שהרי עיקר קיום התורה והמצוות זהו בארץ ישראל, ובגלות נשאר לנו רק ציונים כדכתי’ (ירמיה ל”א, כ’) הציבי לך ציונים. וכ”ז בכלל המידה של “אלוקי ישראל”, לחיות כל מעשה והנהגה ומחשבה “אני ה’ אלוקיכם”.

דברים אלו אמר אאזמו”ר זצ”ל בסוף ימיו כאשר היתה גזירה נוראה על השחיטה, ועורר בזה הענין, שאם נחזיק אנחנו את המצוה, נייקר ונרומם את ענין הקדושה, שמכוחה נובעת מצוות השחיטה, נחיה ברוממות של אני ה’ אלוקיכם, אזי לא יהיה בכוחם לקחת מאיתנו את המצוה. חובתינו למסור את נפשינו בקיום המצוה שזהו תשובת המשקל להתרשלות במצוה, עד כמה שנכיר ונדע שהמצוה היא קיומם של ישראל, נתרומם יותר למידה של אתם שלי ולא של נבוכדנצר וחביריו, בכך נהיה דבוקים ומחוברים למצוה, ולא יהיה בכח אחרים לבטל את המצוה.

וע”ז הדרך הביא בגזירת החינוך, שהיתה מחמת רפיון בחינוך הילדים, וכן בגזירות לביטול השבת, אם נרומם ונכבד את השבת, אזי השבת תשאר אצלינו. כל התרשלות קלה גורמת שיהיה בכוחם לבטל ולמנוע מאיתנו את קיום המצוה.

הקב”ה יעזור שדבריו הקדו’ יכנסו לליבם של התלמידי חכמים בני הישיבה הקדו’, ונתחזק כולנו במיוחד בתקופה זו שיש כאלו שרוצים להמעיט את ספסלי בית המדרש, נכיר ונדע שכמה שנתחזק בלימוד התורה בעמלה וביגיעתה, לא יהיה בכח שום גזירה למנוע את התורה בכלל ישראל.

נכתב ע”י אחד השומעים