דברי רבותינו
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem Levovitz, zt”l
וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. והלוים יחנו סביב למשכן העדת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות. (א, נב-נג)
ביאר מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליוואויץ זצוק”ל (דעת תורה סו): לימדה אותנו התורה שההקפדה על הסדר בעבודת השם היא מיסודות העליה בדרכי התורה והיראה, עד כדי שהפליגה התורה הק’ בחובת חניית ישראל איש על דגלו, שאסרה על כל אחד משבט לוי לעבוד עבודה אחרת מלבד עבודתו שלו, ואף לא לסייע בידי חברו לעבוד את עבודתו, וגדרה זאת בעונש מיתה המוטל על הלוי העובר על כך. ואין זה, אלא משום שמעלת הסדר אינה מעלה נרדפת לעבודת ה’ בלבד, אלא היא הכרח ועיקר לעבודת האדם השואף להתעלות.
ונראה שיש מעלה נוספת בהקפדה על מידת ה’סדר’. כידוע, שבירת המידות היא מהמלאכות הקשות ביותר הניצבות בפני האדם. אולם אדם שהגיע להשגה זו, רכש לעצמו את היכולת לשלוט במידותיו ולתקנם כל צרכו. אמנם האדם שעדיין לא זכה לקנות בקרבו מעלה זו, נצרך להיאבק במידותיו הרעות בכל פעם מחדש, ובכל פעולה מפעולותיו. וכבר שנינו (מכילתא יתרו, פרשה ב): ”שכל ההתחלות קשות”.
והנה, אדם שכבר זכה להנהיג עצמו בהקפדה על מידת הסדר בעבודת השם, הרי הסיר מעצמו חלק ניכר במלחמתו עם היצר, ואינו נצרך בכל פעם לשבור את מידותיו כבתחילה, שהרי קבע עצמו בסדר לקיים כל דבר בעתו ובזמנו, ולייחד את הזמן והמחשבה הדרושים לכל מעשה ומעשה. נמצא, שיסוד הכוח לשבירת המידות הרעות ולהתגברות על היה”ר הוא הקפדה זו לקבוכ כל דבר בזמנו ובסדר נכון.
הנהגה זו מועילה לאדם בין ברוחניות ובין בגשמיות. שכן המקפיד להנהיג את אורחותיו בשמירת הסדר, זוכה להגיע לשלימות המעשה.
דברי הימים
Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Nosson Tzvi Finkel zt”l
לימוד תורה עד כלות הכוחות
באחת השנים בחג השבועות, הגיע מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק”ל למנחה גדולה בישיבה. לאחר התפילה אמר למלווהו שילך, שכן הוא מעוניין להישאר בבית המדרש ללמוד.
כעבור כמה שעות הבחינו כמה בחורים שהיו בבית המדרש שמרן רה”י חלש ומותש באופן יוצא דופן, ושאלו אותו אם ללוותו לביתו, היות וכאמור מלווהו לא היה נוכח במקום. מרן זצ”ל לא הסכים ואמר בחיוך: “אני מפחד ללכת, ראוי היה שיכעסו עלי”. (כנראה כוונתו הייתה על כך שאחרי ליל שבועות שלם שהיה ער, על אף חולשתו הרבה נשאר שוב עוד כמה שעות בישיבה). ר”י נשאר בבימ”ד והמשיך בלימודו למרות חולשתו הרבה. רק לפנות ערב הסכים מרן שילוו אותו לביתו.
באותה שעה היה מרן כבר כל-כך חלש עד שלא הצליח כלל לזוז לבדו והיו צריכים לקחתו עד לביתו. כשהגיעו לבית, סימן מרן רה”י בידו לבחורים שליוו אותו שימתינו איתו כמה דקות מחוץ לבית. לאחר שנח קצת, סימן לבחורים בידו לאות תודה ופרידה, אזר כוחות עצומים ועלה בעצמו במדרגות הבית. נראה היה שמתאמץ הוא מאוד להיכנס בכוחות עצמו לביתו כדי שלא לצער את בני הבית כשיראו עד כמה חלש הוא.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
שבועות
זמן מתן תורתנו. ועל מתנה זו מברכים כל יום ברכת התורה. ולמדו מדכתיב כי שם ה’ אקרא הבו גודל. ובשו”ע כתב דאין חיוב אא”כ אומר תורה אבל על הרהור אין ברכה. והק’ הגר”א שהרי גם בהרהור מקיים מצות ת”ת. ובשאג”א דחה דכאן כתיב כי שם ה’ אקרא, ודוקא קריאה בפה. וצ”ע דמשמע כמו גזירת הכתוב, דהרי מצד מצות ת”ת מקיים גם בהרהור.
ויש שכתבו לפרש דעת השו”ע עפ”י דברי הגרי”ז בשם הגר”ח דדין התורה של ברכת התורה אינו על מצות ת”ת אלא על חפצא של ת”ת. וזה פירשו דעת השו”ע דבעלמא ס”ל דנשים אסור להן לברך וצונו על מצות עשה שהזמן גרמא ואילו כאן מודה השו”ע דשרי לנשים לברך ברכת התורה, ופירשו טעמו כי כאן הברכה על החפצא ולא על המצוה. ולפי”ז כתבו האחרונים דזה טעם השו”ע דאין מברך על הרהור דאף שיש כאן מצות ת”ת אבל אין כאן חפצא של ת”ת והחפצא הוא בדיבור כמו דכתיב כי שם ה’ אקרא.
אכן כבר העירו דקשה לפרש בדעת השו”ע כדברי הגר”ח דהרי מסתפק בפסוקי דזמרא אי חייב בברכה”ת כיון שאינו קורא לשם מצות ת”ת. והרי עכ”פ הוי חפצא של ת”ת. ואם נימא דהשו”ע ס”ל שהוא על המצוה ולא כדברי הגר”ח חזר הקושיא אמאי אין מברך על הרהור.
ונראה כי כבר הוכיחו שיש במצות ת”ת שני מצוות, חדא ללמוד תמיד דכתיב ולמדתם והגית בו יומם ולילה, ועוד לידע כל התורה כדכתיב ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך. ונראה דבהרהור מקיים ושננתם אבל מצות ולמדתם באמת אין מקיים אלא בלימוד בפה, ואין ברכה”ת אלא אם מקיים המצוה בשלימות שמקיים גם מצות ולמדתם.
וידוע מה שכתב הב”י אם רוצה לצאת ע”י אהבה רבה צריך שילמוד אחר התפלה, דע”י ק”ש אין יוצא בזה חיוב לימוד אחר ברכה”ת, וכתבו דמשום מצוות צריכות כוונה חסר כאן במצות ידיעת התורה אבל לא חסר בלימוד התורה וכיון דאין לו מצוה בשלימות אין מברך ע”ז ברכה”ת. ולפי”ז יוצא דהב”י לשיטתו שהברכה רק על שניהם ביחד.
מתן תורה אמונה ובטחון - יסוד ההכנה לקבלת התורה
Moreinu Hagaon Harav Yitzchok Ezrachi Shlita
כתי’ (במדבר א’ א’) “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד” וכו’ וכתב הרמב”ן “ובזה הספר יבואו המצוות שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה’ אשר עשה עמהם להפליא” ע”כ.
והנה בעיקר עסק מסעם במדבר ובקורות אותם מצינו בדברי רבינו בחיי (שמות יג’ יז’) בזה”ל “ודע כי כל ענייני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור, כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שורש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה, ולסבה זו קרע להם את הים כמדת עברם לתוכו ולא בבת אחת, גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה וכו’ וגם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור, כעניין שכתוב ‘ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו’ כל העניינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבע בנפשותם מדת הבטחון” ע”כ.
למדים אנו מדבריו יסוד מוסד, כי הניסיונות של המדבר באו להם לישראל, רק כדי שאט-אט ירגילו עצמם במידת הביטחון, שהיא היא התנאי הראשון להיות ראוי לקבלת התורה. (במאמר המוסגר פרק שלם יש להקדיש לכך שאין נעשה בוטח ברגע אחד. ורואים אנו כי הקב”ה לא מביא ישועה לאדם בבת אחת. והזוכה שעיניים לו ולב בקרבו מבחין בכך שהקב”ה מרגילו במידת הביטחון.)
כן הוא העולה מדברי אדוננו הגר”א זיע”א (אבני אליהו) על מה שאנו חותמים בתפילה ‘משען ומבטח לצדיקים’ וז”ל “משען ומבטח לצדיקים, גם שהוא מבטח לצדיקים הבוטחים בו ונותן שאלתם לאחר זמן, קודם יבוא שאלתם הוא משען להם שלא יאבדו בטחונם בו יתברך, כמו שמצינו במצרים קודם צאתם הראם נפלאות שישענו בו ויצאו בריש גלי, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן באחשורוש קודם שנתלה המן הראה להם גדולת מרדכי אשר קרא לפניו ברחובות ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, סעד אותם בבטחונם קודם יצאו מאפלה לאורה שיקבלו את התורה פעם שנית בבטחון גדול ובלב שמח” ע”כ.
הרי שחידד עוד את מעלת הבטחון ולימדנו שמידה זו יסוד היא בדרכם של הצדיקים, ותנאי היא כדי להיות ‘ראוי’ לקבלת התורה. ויש להתבונן מהו באמת ההקשר הזה בין קבלת התורה ותלמודה למידת הבטחות, ומפני מה זה כך.
נעשה ונשמע – מידת הביטחון של תורה
ובהקדם נתבונן באשר היה במעמד מתן תורה, שחיזר הקב”ה ושאל באומות וביקש להעניק להם את התורה, ושאלו מה כתיב בה, וישראל שקיבלוה היה זאת ללא כחל ושרק ובלא שאלות כמבואר בדברי הספרי (דברים מג’).
“ויאמר ה’ מסיני בא, כשנגלה הקב”ה ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, בתחלה הלך אצל בני עשיו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תרצח. אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא ולא הבטיחו אביו אלא על החרב אין אנו יכולים לקבל את התורה”
“הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף, אין אנו יכולים לקבל את התורה”
“הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים את התורה אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תגנב, אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמם של אותם אנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל, אין אנו יכולים לקבל את התורה. לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה, ואחר כך בא לו אצל ישראל אמרו לו נעשה ונשמע”
הרי שהאומות מבקשים לדעת ‘מה כתוב בה’ האם התורה מתאימה להם ומשנוכחים הם לדעת כי התורה מחייבת ומצווה את שאינו הולם את דרכם הרעה, מסרבים הם לקבל את התורה, לעומתם כשבא לו אצל ישראל מיד הקדימו נעשה לנשמע. ומכאן צריכים אנו ללמוד רוחב דעתם של חז”ל אשר הדגישו לנו כי אבותינו זכו לקבל את התורה מפאת שבטחו בהקב”ה, ולא כאומות שבדקו אם התורה מתאימה עם אורחותיהם הרעים, אלא היו בודקים אם חייהם מתאימים על פי התורה, ולא להיפך ח”ו.
וכבר בגמ’ (שבת פח.) ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתא דמא. א”ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א”ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלליותא כתיב בה וסלף בוגדים ישדם.
הרי שרואה אותו צדוקי את רבא בהתעמקותו בתורה, ידיו תחת יריכיו ודם זב מאצבעותיו. ומבחין הוא שבשעת לימודו מרוב שקיעות עמוקה, ומבלי משים נחבלו ידיו, ואז סנט הוא בו ‘עמא פזיזא’ וע”ז השיבו רבא כי הצדוקים שחיים הם בחשבונות של כן ולא אזי הם בבחינת סילוף ועיוות ‘סלף בוגדים’ אך אנו הצועדים בתמימות ובוטחים בקב”ה ויודעים שמצוותו ותורתו הגונה היא לנו לחיות בה, ובטוחים אנו בה, נתקיים בנו תומת ישרים תנחם.
נמצינו מדברי רבא הנ”ל שהרגיל הקב”ה את עמו ישראל במידה זו של בטחון בעצם מעמד קבלת התורה, ובעזה”י נבאר עוד בזה.
מלאכים, גיבורי כח
בנותן טעם להזכיר את דברי מו”ח מרן ראש הישיבה הגר”ח שמולאביץ זצוק”ל לשמו ולזכרו תאוות כל נפש, שכתב לבאר (שיחות מוסר מאמר סט’) בזו המידה ויסודה, דלגבי שנת השמיטה כתי’ “ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר” ובמדרש (ויק”ר פ”א א’) “ברכו ה’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו, אמר ר’ יצחק אלו שומרי שביעית בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לכל ימות השנה, ודין חמי חקליה ביירא כרמיה ביירא ושתיק, (רואה כרמו ושדהו שוממים ושותק) יש לך גיבור גדול מזה”
וביאר כי בכוחו של אדם להתגבר על יצרו יום או יומיים ובהתחזקות יתר שבוע או חודש, אך שנה שלמה לראות את עמלו הפקר לכל וכל דכפין יתי ויאכל, לראות את כל זאת ולשתוק, זה למעלה מכח בן אנוש, שהרי כל התחזקות וקבלה של אדם נחלשת במשוך הזמן, אין זאת אלא כי שומרי שביעית המה מלאכים, ‘מלאכיו גיבורי כח עושי דברו’.
ועפ”ז ביאר מה שאחז”ל (שבת פח.) “בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה’ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע”
וכך ביאר דלמדנו שסוד גבורתם של ישראל היא גבורת מלאכים המקדימים עשיה לשמיעה, מחמת שבן התמותה מטבעו אין בו את הגבורה להיות מוכן ועושה טרם ידע וישמע את שנדרש ממנו, וזהו כח בבחינה של מלאכים, והוא הכח של שומרי השביעית שאין שואלים ‘מה נאכל’ ובגיבורים כאלו אין היצר שולט כלל.
עוד ביאר דממצווה זו למדים אנו על רוממות מעלתם של ישראל, שהלא מצווה זו לא ניתנה רק ליחידי סגולה בקרב ישראל, כי אם לאומה כולה בכל דור ודור, דכל אחד מצווה בציווי הראוי למלאכי רום גיבורי כח. עכת”ד
אם זכרוני אינו מטעני, ראיתי משמו של ר’ זושא זצוק”ל דפשוט הוא לכאור’ שהקב”ה יוסיף מברכתו, שהרי הסתכל באורייתא וברא עלמא, א”כ בשנה זו שאין עובדים מה יאכלו, ומן הפשוט הוא שציוותי את ברכתי, ומדוע צריכים אנו להבטחה, אך האמת דזה המובן מעצם ציווי התורה, שלא לעבדה כי ממילא יהיה ברכה, זהו רק אצל הבוטח הוא השותק אכן מובטח הוא בכח שתיקתו ובטחונו, והמדובר הוא וכי תאמרו מה נאכל וכו’, היינו שלא בטח כ”כ ולא שתק, אזי לכאור’ אינו בכלל ברכה, וצריך הוא הבטחה מיוחדת שאעפ”כ יהיה בכלל ‘צוויתי את ברכתי’. כי יסודה של תורה היא כאמור בבטחון כנ”ל.
ואולי זו כוונת חז”ל “דין חמיה חקליה ביירא ושתיק כרמיה ביירא ושתיק” היינו אינו שואל ודו”ק.
‘אבותינו שבטחו בך. ותלמדם חוקי חיים’
הנה מידי יום אנו מבקשים על לימוד התורה בתפילת ‘אהבה רבה’ “אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. היינו שזכו אבותינו ללמוד חוקי חיים בזכות הביטחון שבטחו בו בהקב”ה, ואנו ממשיכים ומבקשים “כן תחוננו ותלמדנו אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד” וממש כתפילת חולה מסוכן הזקוק לרפואה כן אנו מבקשים ומפילים תחינתנו ש’אבינו אב הרחמן’ יחון אותנו בבינה להבנת רזיה של תורה. וכי בשל מה, ובזכות מי, “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”.
ומעודי הוקשה לי, היכן בדיוק מוצאים אנו בנוגע לתורה כי ‘ אבותינו בטחו בך’ על מה אפוא מדובר, אם המכוון הוא באופן כללי על מידת הביטחון של אבותינו, אזי מה עניינו כלל לתורה.
ונראה ש’אבותינו שבטחו בך’ מדובר בייחוד על מידת הביטחון שנתגלתה בסיני, בעת מתן תורה, שעה שאמרו כאחד נעשה ונשמע, ולא שאלו מה כתיב בה. רק מכח פעולה זו של ראשונים, מתחננים אנו אפוא לדורות שיחון אותנו הקב”ה בהבנת תורתו, ויאיר עינינו באורה, כי אף אנו ‘בשם קודשו בטחנו’ ומפני שאנו בוטחים באופן מוחלט, ואין אנו שואלים ומהרהרים אחריה, בזכות זה נזכה ל’נגילה ונשמחה בישועתך’.
ביטחון מוחלט הוא תנאי לתורה
והדברים הללו יש בהם מחייב מחד וזכות מאידך. והוא שכדי לקנות המעלה ולהיות ‘בן תורה’ הראוי לזכות בתורה, וכדי שתהא לנו שייכות עמוקה אליה, הרי שלזכות לזה, אין זאת רק על ידי מידת הבטחון.
בכל דור ודור, עת ושעה, כהעת הזו, מציב הקב”ה לפנינו ניסיונות, והמה המעלות להתעלות בהם. תמיד קמו עלינו וכשלו, אך עיקר הניסיון הוא האם יסית הדבר את עיקר מחשבתנו וכוחנו מעסוק בתורה הקדושה.
ועלינו לזכור ולחדד זאת, כי זה החושש וסופק כפו על ירכו, בחשש ‘אוי מה יהיה עלינו’ הרי שכבר נמצא הוא מחוץ לעניין, ואינו שרוי כולו בתורה, וכבר לא יוכל לזכות ולהבין את התורה כפי דרגתו הראויה לו. מחמת ש’ביטחון’ עניינו האזנה מוחלטת והתמסרות לתורה, וכשם שבשעת מתן תורה אם היה נשמע קול ציפור חג ממעל ומצייץ, אזי המאזין לצפצוף זה לא היה זוכה לתורה, משום שכל החושים צריכים להיות נתונים ומשועבדים לתורה, וכי אסור שתהא אוושה או קול רעש הסודק את השמיעה, כך גם היום אסור שקול אחר יהיה ח”ו נשמע מלבד התורה. כי כאשר אין ביטחון אין תורה.
זהו שתיקנו חז”ל שנחדיר לעצמנו יום יום בה בשעה שאנו מבקשים תורה, שהזכות בכוחו נהיה ראויים ל’להבין ולהשכיל’ זו אך ורק בזכות ‘אבותינו שבטחו בך’ נמצים אנו שזה אשר אינו במהות זו, הרי ששואל הוא ‘מה כתיב בה’, וממילא אין הוא בקבלת התורה.
כדברים הללו מדגיש אדוננו הגר”א זיע”א (אבן שלמה ריש פ”ג) “ועיקר הכל הוא הביטחון, ומי שמחוסר בטחון אין תורתו מתקיימת בידו”
‘חלולים לשמוע’ לשעה ולדורות!
ובחשיבות המידה הזו לשעה ולדורות אם חפצים אנו לקבל את התורה בימינו, למדנו בדברי רש”י (תהלים מ’ ז’) עה”פ “אשרי הגבר אשר שם בה’ מבטחו וכו’. רבות עשית אתה ה’ אלקי נפלאותיך ומחשבתיך אלינו אין ערוך אליך. וגו’ אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי”
ופרש”י “זבח ומנחה לא חפצת ביום מתן תורה כעניין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה’ וכו’ כרית – עשיתם חלולים לשמוע”. וזה כשאמרו נעשה ונשמע.
ומדבריו למדים אנו ש’עשיתם חלולים לשמוע’ מכוון אשעת מתן תורה, אז הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והטו הכל אוזניהם בשביל לקבל על עצמם עולה של תורה. זו הייתה השעה של ‘אבותינו שבטחו בך’. היום כאז, ניתן להבין תורה רק על ידי ‘אזנים כרית לי’ – מידת הביטחון מוחלטת של ‘נעשה ונשמע’ והשייך בבחינה של פרשה זו דנעשה ונשמע, הרי שקונה הוא בעצמו את מידת הביטחון בכך, ונעשה ראוי בכך לשמוע את קולה של תורה.
הנה עתה סמוך ונראה ליום מתן תורתנו, יש לדעת דאין המדובר רק בזכר להימים ההם, כי אם בכל שנה ושנה מתרחש ממש כמובא בדברי הרמח”ל (דרך ה’), האריכו בזה.
והנה נפסק להלכה (או”ח סי’ תס”ח) שאין להקיז דם בעיו”ט וביארו דזאת מחמת שלא יבוא להקיז דם אף בערב שבועות, ושם זו שעת סכנה, ומקור הדברים מהגמ’ (שבת קכט:) ד’גזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קיבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבישרייהו ולדמייהו’
היינו שבעת שכפה הקב”ה עליהם הר כגיגית היה זה זמן של סכנה, ויש לנו להבין מאי שייך זה לזמנינו, ומדוע עכשיו אסור להקיז דם בערב יו”ט, רק הביאור מחמת שבזמן הזה מתרחשת קבלת התורה ממש, ואם אין מקבלים הרי שזיקא ושמו טבוח רח”ל קיים, ולכך אסרו להקיז דם עיו”ט. ולמדים אנו כי ‘עשיתם חלולים לשמוע’ הרי שזה לדורות כלשעה, ובכוחנו לזכות כאז כן עתה, לקבל את התורה ממש, ולהיות כמלאכים האומרים נעשה ונשמע, מכח ‘אזנים כרית לי’ ומי שינצל זאת הרי שעולה ומתעלה.
ובחסד ה’ עלי, זכיתי זה למעלה מיובל שנים, מידי שנה בשנה עם הקרב היום הגדול הזה, שהייתי נוסע אל אחינו שבגולה, ואף בזמנים של קושי הייתה רעיתי הרבנית ע”ה ממריצה ונוטלת על שכמה עול גדול, ובלבד שלא יגרע מחיזוקם של בני הקהילות שם, באומרה שא”א לוותר על חיזוק גדול זה, ופעמים רבות שאלו לי מה העניין הגדול דווקא בשבועות, אך הנה היות שאז מתרחשת קבלת התורה, וכל אחד יכול לזכות, הרי שמתקיים בהם ‘אוזניים כרית לי עשיתם חלולים לשמוע’ ונקל להרוצה בכך להיות מושפע, ובעיני ראיתי ב”ה יצאו ובעז”ה עוד ייצאו משם תלמידי חכמים אמיתיים, מדקדקים בקיום המצוות ומנצלים את זמנם, בוטחים כמלאכים שאינם שואלים. זוהי הדרך, הרוצה בכל לבו ילך בה.
וע”י “כי בשם קדשך בטחנו” אזי בעזה”י בוודאי נזכה עם הביטחון הזה ל”נגילה ונשמחה בישועתך.
Parsha Preview
Harav Hagaon Ahron David Shlita
Keep the Hope Alive!
Shavuos
Harav Hagaon Ahron David shlita
In these days leading up to Shavuos, we need to know how to approach this Yom Tov. Megillas Rus, we know, is very chashuv, and in it lie many yesodos of Matan Torah. I would like to focus on one major yesod that we see in the passuk שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה. Naomi is trying to convince Rus and Orpah to leave her and not accompany her to Eretz Yisrael, and she tells them, “I’m already too old to marry, and too old to have children. But even if I did have hope to have children, you would have to wait a long time for them, and it’s not worth waiting.”
In these words, Naomi shares a powerful chiddush. On the words כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה, Rashi explains: כי אפילו אמר לי לבי יש לי תקוה עוד לינשא עוד וללדת בנים — even if my heart would tell me that I still have hope to marry and bear children. Naomi was truly an old woman, who couldn’t have children — yet, she said, if she would have had hope, she could have married and borne children.
We see from here the power of hope. Hope keeps your body alive, it keeps your heart alive, it keeps your mind and your neshamah alive.
We have to maintain hope in all situations.
Regarding the passuk (Mishlei 18:14): רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה, the Vilna Gaon says that if a person is sick, lo aleinu, if he has hope, the hope can take away the illness. Hope is an incredible thing, and it should make us feel: I’ll learn, I’ll have children, I’ll raise children, I’ll daven, I’ll shteig, I’ll grow. Even people who aren’t learning all day, but learn only part of the day, need to have hope that they’re going to know the Gemara, understand the shakla v’tarya, have biurim, know prakim, know masechtos,.
The Chayei Adam — whose writings were accepted by all of Klal Yisrael — was a businessman for much of his life, and then, after he left the business world, he wrote two sefarim that lit up the world. How did he go from being a businessman to becoming the Chayei Adam? He says that he hoped for it, thinking to himself, “I’ll do business and then go back to learning.” That hope kept his Torah alive while he was working, and he learned whatever he could, so his learning stayed with him.
I heard from a rav in Yerushalayim that there were two baalei batim in America, both of whom worked all day and attended a daf yomi shiur at night. One of them had children who grew up to be outstanding bnei Torah, while the children of the other one were just shomer Shabbos. When asked to pinpoint the difference between the two, Rav Moshe Feinstein answered that the first one had to work by day to earn parnassah, but all day he was waiting to attend the shiur, which was the focus of his life. His children saw that anticipation, and they grew into bnei Torah. The other one worked all day as well, and went to a shiur at night to be yotzei, but that wasn’t his main focus and aspiration. His children absorbed the message that to him, learning was not the most important thing.
The heart of a father — where his hope is, what he aspires too — is very significant. If a person wants to daven and learn, then even if he’s not learning all day, but only part of the day, his hope is still to learn and know what he learns.
You have to work? Okay, you need parnassah. But where’s your heart? Where’s your she’ifah?
In explaining the words הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, Rashi cites the passuk שִׂבְרוֹ עַל ה’ אֱלֹקָיו. We need to have hope. We’re going to learn, like the Chayei Adam, who was thinking about learning, and about going back to learning, while he was working. The whole story is where our heart is. We need to have our heart in davening, in learning.
Success Comes from Struggle
It’s very worthwhile to learn Megillas Rus before Matan Torah. We read Rus on Yom Tov morning, but you should learn it before — don’t just hear it on Shavuos morning for the first time. The Mishnah Berurah (490) writes that the reason we read Rus on Shavuos is to emphasize that Torah is given only through yissurim v’oni. You can’t acquire Torah effortlessly.
If a person works all day, and by the time he’s able to learn, at night, he’s very tired, that’s yissurim v’oni. Oni doesn’t necessary mean financial poverty; it can mean lacking kishron, or difficulty concentrating. When a person has to make an effort, and learn even though it’s hard, he’s experiencing yissurim v’oni. It’s possible that people who work actually have a greater opportunity to acquire Torah than people who learn all day, because they have to strain and struggle to find time and not be tired. They receive greater s’char, because לפום צערא אגרא.
What Will You Actually Do?
The Yerushalmi (Rosh Hashanah 4:8) notes that the maftir of Shavuos merely says שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד, unlike the maftir of all the other Yamim Tovim, which include a שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת.
The Torah does not mention chatas in the mussafim of Shavuos, and the Yerushalmi explains: אמר להן הקב”ה מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם.
The Korban Eidah notes that each year, on Shavuos, we are mekabel ol Torah anew. But what does it mean to be mekabel ol Torah? It means that you must have something that you will actually do, not just something that you will “try your best” to do and then maybe do it and maybe not. You have to make a small kabbalah and do it — every day. Learn a mishnah a day, learn a portion of shnayim mikra every day, or learn something else every day. But it must be something that you will do. A small thing. That’s called being mekabel ol Torah, and that’s a tremendous thing.
We just lost R’ Chaim Kanievsky zt”l, and he was someone who had that ol — every day, seven dapim! That’s a big ol. He was very busy with the tzibbur, but that ol carried him and he was able to finish Shas every year. Not everyone can carry such a big ol, but we must each carry our small ol, something that we will do every day — not that we might do or that we’ll try to do.
Hashem should help all of us to learn, and to have hope to become talmidei chachamim and know Torah. We’ll chazzer, we’ll learn, we’ll daven, and if we have any hardships we’ll ask Hashem to help us. Hashem can help us — He can help with anything. Come to davening early, and daven well. Daven brachos well, daven Pesukei d’Zimra well, daven everything well. You can ask for anything in davening! Learning, parnassah, children, shidduchim, health… anything!
Hashem should help all of you to grow and grow, and to hope to be gedolei Torah, and we should all have tremendous hatzlachah this Shavuos.
קבלת התורה תכלית הבריאה בשביל התורה וישראל
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita
לקראת יום מתן תורתנו נלמד יחד את דברי הגמ’ בשבת, והוא חיזוק גדול במעלת התורה. (שבת פח ב פט א).
אריב”ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה, רבש”ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש לתנה לבשר ודם (תהילים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.
אמר לו הקב”ה למשה החזיר להן תשובה, אמר לפניו רבש”ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, (ומפליא ביותר המלחמה שהייתה בין משה רבנו למלאכים למי מגיע התוה”ק, זה לא היה בהידברות הרי היה שם גם את מלאך המוות ומשה פחד שישרפו אותו בהבל פיהם), אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר (איוב כו ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר’ נחום מלמד שפירש שקי מזיו שכינתו ועננו עליו.
אין לנו השגה מה זה אחוז בכסא כבודי, שהוא דבקות נוראה בהקב”ה ואולי על דרך דברי רבי חיים מוואלזין שכשאדם דבוק בידיעה שאין עוד מלבדו שום בריאה לא יכולה לשלוט בו, ויש כזאת בחינה של אחוז בכסא כבודי.
ממשיכה הגמ’: אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה (שמות כ ב) אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אמר להן, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם, שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים, שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות, שוב מה כתיב בה לא תשא משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם, שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם.
מיד הודו לו להקב”ה שנאמר (תהילים ח י) ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב. (כשאומרים ה’ אדוננו מה אדיר שמך צריך להתבונן במילים ולומר מתוך מחשבה, הרי כמה שלומדים יותר פשט זה מוסיף יותר הרגשים).
עלית למרום שבית שבי
עוד שם בגמ’: מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר (תהילים סח יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות, (שבית שבי הביאור הוא שהוא לקח את התורה, כלומר שממש היה ע”ז מלחמה ומשה לקח את התורה ממש כמו שלוקחים שבי מהמלחמה), ולכאו’ צריך להבין מה הם המתנות שמשה קיבל ולא כתוב בגמ’ מה הם המתנות.
אף מלאך המוות מסר לו דבר שנאמר (במדבר יז יב) ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה. ע”כ. אנחנו יודעים הרי שכוהנים זריזים הם, ומי יש זריז יותר מאהרן הכהן ובמיוחד להציל נפשות, וודאי כשאמר משה לאהרן קח את המחתה אהרן רץ מיד עם הקטורת ולא המתין רגע, ועדיין כבר היו ארבע עשרה אלף ושבע מאות מתים, אכן הקטורת עצרה את המגפה אבל הספיקו למות בזמן כה קצר כ”כ הרבה.
ומוסיפה הגמ’: אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע. כלומר אם מלאך המוות לא היה אומר למשה שהקטורת עוצרת אז מהיכן היה יודע, אלא וודאי שאת הענין של הקטורת קיבל משה ממלאך המוות, וזה מעניין שהרי משה רבנו ידע הרבה דברים ומהכ”ת שמלאך המוות אמר לו, ואכן המהרש”א ביאר שם ענין זה וכתב: ואע”ג דמצינו כמה דברים דלא נכתב ציווי שלו בתורה ומתוך הספור ידענו אותו שנצטווה משה על כך מהקב”ה הכא מסברא אית לן למימר דלא נצטווה על כך מפי הקב”ה לכפר עליהם בקטורת דהא לעיל מיניה בסמוך כתיב שאמר הש”י הרומו מתוך העדה ואכלה אותם וגו’ אלא דלא ידע אותו משה אלא מפי מלאך המות גופיה במתנה זו וק”ל. כלומר מסברא אנחנו אומרים שמלאך המוות גילה זאת למשה.
באו ונראה עד כמה הייתה המתנה הזאת של מלאך המוות למשה רבנו הקרבה גדולה מצדו, הרי ידועה הגמ’ בברכות: תנא מיכאל באחת גבריאל בשתיים אליהו בארבע ומלאך המוות בשמנה, ובשעת המגפה באחת. (ברכות ד ב), תראו איזה כח יש למלאך המוות בשעת המגפה ה’ ירחם, באחת במקום בשמונה, פחד, והפשט שמלאך המוות אחראי על המיתה ובמגפה יש לו פי שמונה עבודה, ואת הסוד איך לעצור את המגפה יודע רק מי שממונה על המגפה עצמה, כי הרי מתנה היא דבר של הנותן שהוא נותנו לשני ואם אין זה של הנותן זה לא מתנה, וכאן שמלאך המוות נתן מתנה הרי שהסוד הזה היה שלו, וא”כ זה לא סתם מתנה אלא זה סוד של מלאך המוות, ובעצם הסוד הזה מפריע לו בעבודתו.
וכן ידוע המדרש בקהלת על הפסוק עת ללדת ועת למות, המדרש מספר שרבי שמעון בן חלפתא חזר מסעודת ברית מילה ופגש את מלאך המוות, ושאל אותו למה הוא עצוב, ענה לו מלאך המוות אתה מפריע לי בעבודתי, אותו תינוק שהיית עכשיו בברית שלו עוד חודש אני כבר צריך לקחת אותו ואתם באים ואומרים כשם שהכנסתו (שם הגירסא כשם שהכנסתו ובפוסקים כתוב שאומרים כשם שנכנס) כן תכניסהו לתורה ולמעשים טובים וע”י הברכה אני לא יכול לקחת אותו, כששמע זאת רשב”ח מיד גזר שאותו תינוק יחיה. (עי’ מדר”ר קהלת ג ג).
אנחנו לומדים כאן עד כמה חשוב למלאך המוות לקיים את שליחותו, שהרי רשב”ח ראהו עצוב כשלא יכל לקחת את אותו תינוק, ובכ”ז נתן מלאך המוות למשה רבנו את הסוד כיצד לעצור את המגפה.
אם רעב שנאך האכילהו לחם
והנה מדוע באמת קיבל משה רבנו מתנה ממלאך המוות, ויתר על כן ממי הוא קיבל – ממלאך המוות מה הפשט בזה, ואמנם זה היסוד של המלחמה כשנלחמים ביצר הרע, וכדברי הפסוק: אם רעב שנאך האכילהו לחם (משלי כה כא). ופירש רש”י: ורבותינו פירשוהו על יצר הרע אם רעב הוא ואומר לך להשביעו בעבירות משוך את עצמך לבית המדרש והאכילהו מלחמה של תורה וכן השקהו מים מימיה של תורה.
כלומר, הקב”ה עושה שלום, וזה דרגה מאוד גבוהה לעשות שלום עם מלאך המוות, ומשה רבנו לא רק שעשה עמו שלום אלא גם קיבל ממנו מתנה.
וכעין זה מצאנו בגמ’ בכתובות: רבי חנינא בר פפא שושביניה הוה וכו’ וכתב רש”י: אוהבו ורגיל אצלו מלאך המוות. (עז ב) עי”ש, והלא אחד מהשמות של מלאך המוות הוא שונא, והשם הוא המהות, מלך זקן וכסיל זה לא שמו אלא המציאות, אבל השם שלו זה שונא, כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, וצריך פעם להסביר מה זה שונא, זה לא כמו מה שאנחנו חושבים.
ודבר זה שאנו רואים אצל רבי חנינא בר פפא שמלאך המוות היה שושבין שלו הוא גם נעשה ע”י כח התורה שע”י עמל התורה אפשר להפוך את מלאך המוות לאוהב, ואותו עניין אנו מוצאים כאן אצל משה רבנו שהצליח להפוך את מלאך המוות לאוהב, (אבל הנושא הזה של כוח התורה הוא נושא בפנ”ע).
ונעסוק בפשט פשוט בדברי הגמ’, ויש כאן כמה דברים לבאר, דבר ראשון צריך להבין מה בכלל הנידון כאן, הרי ידועים דברי רש”י בתחילת בראשית: בראשית ברא, כמו שאמרו חז”ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. והרי תכלית בריאת העולם היא בשביל התורה, וא”כ מה בכלל היה הנידון בין משה למלאכים, הרי התכלית היא בשביל ישראל והתורה, ובנוסף יש לתמוה מה חידש להם משה וכי המלאכים לא ידעו שאין להם שמירת שבת, שאין להם כיבוד אב ואם, ומה הייתה ההו”א שלהם, ועוד יש לבאר מה המפריע של מלאכי השרת שהתורה תרד לישראל, ומי מונע מהם ג”כ ללמוד את התורה, ומה הענין שדווקא לא יוריד משה את התורה לישראל.
טענת המלאכים למשה רבנו
ונתמקד בביאור השאלה השנייה מה הייתה ההו”א של המלאכים וכי לא ידעו את שענה להם משה, והנה הרי התורה הק’ אין לה סוף בסודות התורה, בפשט רמז דרש וסוד, התורה יורדת מכסא הכבוד והולכת ומצטמצמת עד שהיא מגיעה לעולם הזה, כשהתורה אומרת כי ימצא איש גונב וכו’ הרי יש בפסוק זה סודות נעלים וגבוהים לאין ערוך מהפשט הפשוט שאנו לומדים, ואנחנו יודעים רק את הגשמיות שבפסוק, וכבר הזכרתי לא מזמן שאבי מורי זצללה”ה אמר לי פעם שכל חלק מהפרד”ס יש בו ג”כ את הפרד”ס, כלומר בפשט יש פשט רמז דרש וסוד, רמז שבפשט סוד שבפשט וכו’, ולעתיד לבוא יהיו גילויים חדשים, וצריך להרחיב בזה בהזדמנות.
ובזה אפשר לבאר שאמרו המלאכים למשה קח את התורה אבל את כל סודות התורה והתענוגים הגדולים שיש בתורה זה תשאיר לנו שנשתעשע בזה, אמר להם משה רבנו רק מי שמקיים ולומד את התורה פשוטו כמשמעו כלומר דבר ראשון את הפשט הפשוט אדם כזה יכול ע”י עמל ויגיעה להגיע לכל סודות התורה אבל מי שלא שייך בפשטות הדברים לא יכול להיות שייך גם בעומק הדברים.
משה רבנו טען למלאכים שבשביל לזכות לקבל את התורה דבר ראשון צריך לעמול עליה, ועל זה הם הודו לו, והנה הרי דו”ד בין בשר ודם ואחד נכנע לשני הוא הרי כועס ועצבני על חברו על שהכניע אותו, והוא שומר לו ע”ז כעס, אבל מלאכי השרת כשהבינו ממשה רבנו את הטעות שלהם מיד הודו לו.
החפץ חיים הקדוש המשיל משל לתת חיזוק באהבת תורה, משל לסבא שנתן מתנות לנכדיו לזה הביא כך ולזה כך, אבל לאחד מנכדיו האהובים יותר הביא מתנה יקרה עד מאוד, והפציר בו שישמור על זה חזק, אבל הנכד לא מבין עד כמה זה יקר, עד שהגיע עשיר גדול אחד וראה את המתנה שאותו נכד קיבל, וההפתעה שלו כ”כ גדולה משווי המתנה עד שהוא מציע עבור זה תמורה גדולה מאוד, ורק כך הילד מבין כמה יקרה היא המתנה שהוא קיבל מסבו.
אומר הח”ח המלאכים צועקים ונלחמים שהם רוצים את התורה, הרי עובדה זו שהמלאכים משתוקקים לתורה כמה היא מוסיפה לנו בהבנת ערך ומעלת התורה, ומשל זה הוא רק חיזוק באהבת תורה, שהרי יסוד הדברים הוא שהקב”ה הבטיח שהתורה היא מתנה טובה, ואנו לא זקוקים להסברים ומשלים על ההבטחה של הקב”ה, אבל הח”ח בא לעורר אצלנו חיזוק.
הקב”ה יתן לכולם שמחת החג ושמחת התורה ונזכה ללמוד תורה בחשק ובשמחה ולעשות להקב”ה נחת רוח.