דברי רבותינו

והגית בו יומם ולילה – “המתמיד”
הבריאה כולה הנה ״מתמיד״ בעבודתה, אפילו עשבים מוציאים שרשיהם עמוק באדמה הלחה, והיניקה עולה למעלה למעלה עד צמרת האילן והוא מוציא פירותיו, והעץ אומר שירה בשמחה ובאושר שממלא תפקידו החשוב הנועד לו מן הקב״ה.

כן כל נברא ישורר לו שירתו בכל יום כפי מצבו המוכן לו. רק האדם שבשבילו הכל נברא לדאבוננו פניו אינם שמחים, אינו אומר שירה, הוא שר שירת יגון נאנח ונאנק למה ומדוע?

הטעם הוא, שאינו משריש שרשיו בתורה הקדושה – לו היה מתמיד בתוה״ק, היה האדם פורח ומלבלב, שר ומזמר שירה. לו היה דבק בהשי״ת ומתעסק בדברי הנביאים וחז״ל, אז היה מאושר. רק מפני שאין לו התמדה בלימודו, גם כשיושב אל הספר נרדם, מפהק, יש לו מפריעים שונים, בכל רגע הוא מפסיק מתלמודו.

כשלוקחים גרעין בארץ, וכל שעה היינו לוקחים אותו מן הארץ ומפסיקים יניקתו וגדולו, האם היה מצמיח משהו? כמובן שלא. כן גם התורה, כדי שתשפיע על דמותו של האדם כוחות נפשו ומדותיו, מוכרח הוא שיהא מתמיד בלמודו בלי הפסקות ובלי הפרעות, או אז יתגדל מן התורה האדם השלם.

לא, לא זו הדרך! ילד יקר, כשאתה לוקח ספר לידך, כמו נדר תעשה שעינך לא תמוש מן הספר עד זמן קבוע, באם תכשל ותפסיק תלמודך, תקנוס עצמך במשהו, כדי שבפעם האחרת תזהר.

כל העולם מקנאים במתמיד, כולם משוררים אודות המתמיד, אבל רק מעטים מבינים איך להעשות מתמיד למעשה.

נלמד משונאנו הגדול, מיצר הרע. אלפי שנים הוא עומד על משמרתו לתכלית דבר אחד, להסיח את האדם, ודור אחר דור מביא על העולם מלחמות שריפות והריגות, רק משום שעושה עבודה באמונה ובהתמדה עצומה.

המתמיד הוא נזר הבריאה, הוא האדם המאושר בעולם. בטלה היא השונא הגדול של האדם שלאט לאט מאבדת צלם אלוקים מן האדם.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה

מתוך פרקי מוסר והתעוררות שכתב בסוף מחברת חידושי תורה

דברי הימים

Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yechezkel Levinshtein, zt”l

עם ה’ אנחנו – לא ככל העמים

אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון

עם תום המלחמה, נותרו בני הישיבה בראשות מרן המשגיח הגאון הרב יחזקאל לוינשטיין זצללה”ה בשנחאי שבסין, מצפים לאישורים להגיע לחוף מבטחים. בינתים העולם כולו רעש וגעש בענין ועידת השלום שעמדה להתכנס ולכונן את ארגון האומות המאוחדות שתפקידו יהיה לפקח על שלום העולם.

מרן המשגיח בשיחתו התייחס לכך ואמר: סיפרו לי שבועידה של פועלים ממפלגות השמאל באוסטרליה דנו אם יש זכות לעם ישראל להיות מיוצג בועידת השלום, והחליטו – שמעו והאזינו! הם החליטו שלעם ישראל אין זכות ייצוג, משום שאיננו עם כלל.

האין זה שחוק וחוכא ואיטלולא?

את יבשת אוסטרליה גילו לפני כמאה שנה, והיתה מושבת פושעים והוגלו אליה אסירים מורשעים. הם, שאינם יודעים מאין מוצאם וכל עברם מפוקפק למאוד, נחשבים הם לעם. ואילו אנחנו הקיימים למעלה משלשת אלפי שנה, איננו עם.

אבל, אמר מרן המשגיח רבי יחזקאל, צודקים הם למאד, זו נחמתנו ועל כך גאוותנו.

הם “גויי הארצות ומשפחות האדמה”, ואנו “לא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם”, אלא עם ה’ אנחנו. “אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו”.

ספר זכרון אבא בם – הרה”ג ר’ אבא זיונס זצ”ל

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

במדבר

בדיני תחום

אמרו מרחק מחנה משה משאר בנ”י בשיעור שיוכלו להגיע בשבת משום איסור תחום.

והנה איתא בעירובין מ”ג ע”א בעי רבי חנינא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה וכו’ ת”ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול, אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות ויו”ט מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וביו”ט אמאי מותר, שאני התם דאמר קרא הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו’ והא לא אתא אליהו מאתמול. וע”ש בגמ’ דכיון דאליהו לא בא בשבת משום תחומין נישתרי ביין ביום א’ כי בודאי לא יבא בן דוד.

והק’ ח”ס ח”ו צ”ח דאליהו בא לכל מילה כמ”ש  זוהר פ’ לך לך ופרקי דר”א סו”פ כ”ט. ותי’ דשם בא כמלאך  אבל הגמ’ עירובין מביא ראיה ממנו בתחומין כי שם יופיע כשהוא אדם, וחייב בדיני התורה.

וע”ש עוד ערובין מ”ג ע”א בהא דאליהו אמר הלכה בסורא ועוד הלכה בפומפדיתא באותו שבת, והוכיחו מזה דאין תחומין למעלה מעשרה, וע’ דרך אמונה הל’ שמיטה ויובל פ”א ה”ז שהק’ לפי הח”ס איך מביא הגמ’ ראיה ואולי בשבת נהפך למלאך והלך לשם בלי איסור תחומין וחזר ונהפך לאיש, ויש להוסיף על קושייתו דהרי איירי שבא דרך נס למעלה מי’ אלמא דלא בא בדרך של אדם, והשיב לו החזו”א בבדיחותא דאסור ליהפך למלאך משום נטילת נשמה, וכיון שפסק כאדם בסורא כי לא בשמים היא, אסור ליהפך למלאך.

אכן עדיין תיקשי מגמ’ הנ”ל מ”ג ע”ב דכיון דאליהו לא בא בשבת משום תחומין נישתרי ביין ביום א’, וקשה דאולי בא אליהו בשבת כשהוא מלאך ונהפך לאדם בב”ד ובזה אין איסור נטילת נשמה. וצ”ל כיון דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו, אלמא דגם השילוח הוא חלק מביאת אליהו, וע”ש בתוס’, וע”כ שהשילוח הוא כבר בלבוש אדם.

(ובעיקר דברי הח”ס מבואר דאף כשהוא בלבוש אדם מ”מ הוא עולה למעלה מי’ טפחים. וע’ ב”מ קי”ד באליהו על הקברים שאמרו דקברי עכו”ם אין מטמאין וע”ש תוס’ רי”ד שכתב שהק’ במהדו”ק דהרי עכו”ם מטמא במגע, ותי’ תוס’ רי”ד דאליהו מלאך הוא ובאויר הוה קאי דאהל איכא מגע ליכא. ולכא’ ק’ דאם היה מלאך א”כ לא ק’ מטומאת אהל. ולכא’ צ”ל כוונת תוס’ רי”ד שיש לו כח כמלאך, גם כשהוא כאדם, וכח”ס הנ”ל).

סוד ההצלחה בתורה

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh Finkel, zt”l

עומדים אנו בפתחו של חג מתן תורתינו וכידוע ישנה אפשרות לזכות לשפע גדול של הצלחה בתורה, ויש להתבונן א”כ מהי ההכנה הראויה שעל ידה נזכה לברכה עצומה זו.

 

תורה עם תפילה

בגמ’ בנדה ע: איתא ‘שאלו אנשי אלכסנדריא את ר’ יהושע בן חנניא מה יעשה אדם ויחכם אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והא בלא הא לא סגי’,

‘הרבה עשו כן ולא הועיל להם’ הם למדו ועסקו בתורה בכל כוחם אך לא הועיל בידם כי סוד ההצלחה בתורה היא האמונה ‘כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה’ ועלינו לבקש רחמים וללא תפילה א”א לזכות לשום מעלה בתורה.

אכן גם בלא תורה א”א להצלחה כי ‘הא בלא הא לא סגי’ ועל מה תחול ההצלחה אם אינו עמל ויגע בתורה כראוי.

ועומק הענין שיסוד האמונה ועיקר העיקרים ש’אין עוד מלבדו’ והקב”ה הוא הכל ובלעדיו אין לאיש דבר, וא”כ הלומד בלא שמתפלל נדמה בעיניו שסוד הצלחתו תלוי אך בכישוריו ומאמצו, ואינו מודע לאמת שבלא שיקבל מהקב”ה אף אם יעמול כל ימיו מאומה לא יצליח, כי הכל מהשם יתברך גם כשרונותיו וגם הבנתו בתורה הקדושה ומצינו ע”ז בחז”ל ‘יגעת ומצאת תאמין’ גם אם ‘יגעתי’ סו”ס ‘מצאתי’ (הגר”א), והיינו שגם זה ‘מציאה’ כי הכל מתנת שמים בלא קשר ליגיעתו, אולם ודאי שגם מוכרח עמל התורה וכנ”ל, כי גם בלא שיגעת אם מצאת אל תאמין, ודו”ק.

‘דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד’ (תהילים קה ד) וביאר הגר”א (משלי) ‘דרשו ה’ ועוזו’ – זה עסק התורה, ‘בקשו פניו תמיד’ – זה ע”י התפילה.

כך זוכה האדם לתורה כי הזכיה בתורה זה על ידי ההכרה שה’ הוא נותן את התורה ‘כי ה’ יתן חכמה’, ואנו מעצמינו לא יכולים להשיג כלום בלי שנכיר בכך שהשגתינו בתורה כולה היא רק מה’ המלמד תורה לעמו ישראל.

 

ההודאה על התורה

בנביא ירמיה כשמדבר על פורענות ישראל אומר (ט, יא) ‘מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר’. ובגמ’ נדרים פא. איתא על זה ‘דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפרשו הקב”ה בעצמו שנאמר (שם ח) ויאמר ה’ על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. שואלת הגמ’ הינו לא שמעו בקולי הינו לא הלכו בה, ומתרצת הגמ’ – שלא ברכו בתורה תחילה.

וידועים דברי רבינו יונה המובאים בר”ן שם שודאי שעסקו בתורה ומוכח זאת מכך שלא ידעו החכמים והנביאים לפרש על מה אבדה הארץ עד שהוצרך הקב”ה לפרש בעצמו ‘על עזבם תורתי’ והטעם משום שכלפי חוץ לא ראו את הסיבה לפורענות ורק הקב”ה שיודע מעמקי הלב פרש על עזבם את תורתי – שלא ברכו בתורה תחילה.

והברכה על התורה היא הודאה על התורה והם שלא הודו גם לא בקשו  מה’ לזכות לתורה ועומק הענין משום שלא עסקו בה מתוך הכרה שהתורה היא מתנה מה’ ולכן לא ראו צורך לבקש מה’ על זה וגם לא הודו על התורה.

 

הלימוד בהכרה שהכל מאתו

הלומד שאינו מכיר שהכל מהשם יתברך פרושו שאין למודו לשם שמים אלא לימוד של ע”מ לקנטר, ואותם שלא בירכו בתורה גם הפסיקו מלימודם כשלא ראו צורך וזאת כיון שכל לימודם היה ע”מ לקנטר.

במשנה באבות בקנין האחרון מקניני התורה איתא ‘זה האומר דבר בשם אומרו הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי’, וצריך להבין מה שייכת מעלה זו לקניני תורה.

ומבאר המהר”ל (הובא ב’לב אליהו’) שאדם הלומד תורה ועמל ויגע להבין ולא מצליח להבין לבדו והולך לשאול לתלמידי חכמים עד שלבסוף עומד על הבנת הענין ולאחר מכן הולך ואומר הבנה זו בשם עצמו ואינו זוכר את זה שהעמידו על הדרך ולא אומר בשם אומרו ומחזיק את הטובה והגדולה לעצמו כביכול הבין מעצמו, אותו אדם גם כשיצליח להבין לבדו לא יזכור שכל מה שהבין זה מה’ אלא יתגאה ויתפאר ביכולותיו וכשרונותיו היפך מידת הענוה לזכור שהכל מה’, ואומר המהר”ל שלאדם כזה שלא אומר בשם אומרו כביכול אין רוצה הקב”ה לתת לו הצלחה בתורה, כי גם שישיג מעצמו, לא ידע להכיר שמבלעדי הקב”ה אין לו כלום.

ובאור כוונת המשנה ‘הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם’ כמו שאמרה אסתר למלך בשם מרדכי אף שיכלה להגיד למלך בשם עצמה וע”י כך לזכות לגדולה וכבוד אצל המלך אבל אסתר אמרה בשם מרדכי ולא ביקשה לעצמה את הכבוד, ועל ידה רוצה הקב”ה לתת את הגאולה כי ודאי לא תייחס כלל לעצמה, ואע”פ שהגאולה היתה בדרכי הטבע ויכלה לומר שמכח השפעתה על המלך גרמה לגאולת ישראל.

 

התבטלות האדם כלפי הקב”ה

‘והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה’ (במדבר יב ג) ולכאורה ודאי שידע משה שמעלתו גדולה יותר מכל עם ישראל ומדוע א”כ לא החשיב עצמו ואמר ‘ונחנו מה’ (שמות טז ז-ח) אלא הבאור שהכיר שאין לו מעלה מעצמו וכל מעלותיו הם רק מהקב”ה, והיא היא  מדת הענוה, שבכך זוכים לתורה [ועבור כך זכה משה רבינו להיות נותן התורה).

עוד מצינו ‘השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך פן תאכל ושבעת ובתים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירבון וכסף ‘וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך’ (דברים ח) כשמתגאה אדם וחושב שכל הצלחותיו הם בזכות עצמו מגיע ל’רם לבבך ושכחת’.

ובאמת שאזהרה זו היא לא רק על גשמיות לזכור שהכל מתנת ה’ אלא גם על רוחניות קימת אזהרה זו שעלינו להכיר ולזכור שכל מעלה שמשיגים אנו ברוחניות זה לא מכח רוב כשרונות וחכמה אלא הכל רק מד’ יתברך ‘כי ה’ יתן חכמה’, וכמו בגשמיות גם ברוחניות אם אדם לא יזכור את היסוד הזה יגיע למצב שרם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך ויאמר ‘כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’ (שם) וייחס הכל לעצמו בדיוק כמו המתגאה בעניני גשמיות.

והנה אומרת ע”ז התורה אח”כ (פסוק י”ט) ‘אם שכח תשכח את ה’ אלקיך אבוד תאבדון’ וזהו מה שפירש הקב”ה על מה אבדה הארץ – על עזבם את תורתי, והיינו שכשמגיעים למדה של ‘ורם לבבך’ ומייחסים הכל לכח האדם מגיע ‘אבוד תאבדון’, רח”ל.

וזהו שאומר הנביא אח”כ (שם כ”ב) ‘אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו’ ובאמת שחכם בחכמתו הכונה על חכמת התורה ומתגאה על רוב עמלו שהביא את הצלחתו בתורה וכן המשך הפסוק של גבור ועשיר מדבר שמתגאים לחיוב וכגון הגבור שדאג לחלש והעשיר שסייע לעני, אך זה אומר הנביא שאף בזאת א”א שיתהלל כי הכל רק מה’ יתברך, אלא ‘כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי’, בזה לבד יכול להתהלל שמכיר שכל מה שיש לו זה רק מה’ ויודע את טובו הגדול של ‘כי אני ד’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה’ (שם).

וזהו עומק הטעם שהמכיר שהכל מהשם זוכה לתורה, כי הקב”ה רוצה לזכותו בהצלחה בתורה, כי יוחסה לקב”ה.

 

כל לומד תורה צריך לדעת שיסוד ההצלחה זה שכל שמשיג הבנה ומעלה בתורה זה לא מעצמו  כל אלא מה’ וצריך כל אחד לבקש מה’ להבין כל קושי’ של גמ’ וכל תירוץ וכן כל דבר בתורה צריך תפילה לה’ שיזכה להבין כי ה’ יתן חכמה וכשזוכה להבין צריך להודות לה’ על כל דבר כל קושי וכל תירוץ וכל הבנה על הכל צריך להודות לה’ שנתן לו להבין.

ובתפילה להצלחה בתורה, מתפללים אנו ב’אהבה רבה’ – ‘אבינו האב הרחמן המרחם וכו’ ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו’, וב’ובא לציון’ מתפללים ‘הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו, למען לא ניגע לריק‘ – כי הלומד ע”מ לקנטר נחשב שלומד לריק ח”ו.

והתפילה היא ‘שיפתח לבנו’ – והיינו שהוא זה שמביא את ההצלחה שיפתח הלב בתורה, ולב, פותח הקב”ה לאדם שנותן ליבו להשם בכך שמבקש בכל לבו להצלחה, וא”כ האדם נותן את ליבו והקב”ה מביא הצלחה ללב ‘רחמנא ליבא בעי’ הלב הוא העיקר אצל הקב”ה.

החיזוק כעת ביום מתן תורה הוא מה שצריכים תמיד לדעת שזוכים אנו לקבל את התורה רק ע”י תפילה ועמל התורה וכאותם המעטים שכן עלתה בידם (–הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אך מעטים כן) וזה משום שהרבו גם בתפילה וגם בעסק התורה כי רק כך זוכים לתורה.

יזכנו ה’ יתברך בקרוב ממש לקול האדיר שישמע בעת הגאולה וכמו שאומרים בתפילת מוסף ‘והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי’ דהיינו שיהיה שוב מתן תורה וכמו שהשמיענו במ”ת ‘אני ד’ אלוקיך’ שוב ישמיענו שנית ‘אני ד’ אלוקיכם’ במהרה בימינו אמן כי”ר.

(נכתב ע”י אחד השומעים)