דברי רבותינו
והעברת כל פטר רחם לה’ וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה’. וכל פטר חמור תפדה (יג,יב-יג)
בספורנו בפרשת בא כתיב: קדש לי כל בכור- שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין ‘לא תעבוד בבכור שורך’ וכו’.
וצ”ע, היכן מצאנו שיהיה בכור אסור בעבודה והפדיון מתיר?
וצ”ל שגדר הפדיה המוזכר בבכורות הוא הפקעת עצם קדושת הבכורה שבהם, והפסוק “קדש לי כל בכור” הולך על שלושה סוגי בכורות האמורות בפרשתנו: בכור אדם, בכור בהמה טהורה ובכור בהמה טמאה, אלא שלכל אחד מהם יש דינים שבהם הוא שונה מהאחרים. התורה הצריכה פדיה בכולם, והפדיה מפקיעה אותם מעצם קדושת בכורה. לאחר שפקעה הקדושה, ממילא מותרים בעבודת חול. א”כ אפי’ בבכור בהמה טהורה היה הו”א לומר שתהיה בו פדיה שתפקיע ממנו קדושת בכור, אלא שחידשה בו התורה דין אחר ד”לא תפדה”.
בספרי (ע”פ גירסת הגר”א) איתא דאין פודים בכור בהמה טהורה שמת. והקשה הגרי”ז: היכן מצינו פדיון לבהמה טהורה? ועוד: הרי לפדיון קדשים צריך העמדה והערכה וזה לא שייך במת?
אך לפי מה שביארנו מיושב: דמעיקר הדין היה פדיה גם בטהורות, אלא שנתחדש דין “לא תפדה”. אך במת לא נאמר דין זה, א”כ היתה הו”א שיכול לפדותו. וכיוון שמדובר בפדיון בכור ולא בסתם פדיון קדשים, לא צריך העמדה והערכה, דבבכור לא מצינו העמדה והערכה גם כשפודים אותו, כמו פטר חמור.
מרן ראש הישיבה הגאון הרב נחום פרצוביץ זצללה”ה
דברי הימים
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita
אהבת התורה ואהבת חינם
סיפר מרן המשגיח הגאון הרב בנימין פינקל שליט”א:
כל חייו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה היו מסכת אחת של אהבת התורה ואהבת לומדי התורה. מפורסמת היא הכמיהה שלו לשמוע כל דבר תורה והממון הרב שפיזר כדי לעודד את לומדי התורה לעמול ולחדש עוד ועוד חידושי תורה.
זכורני מעשה שהיה עם אברך תלמיד חכם בירושלים שלא למד בישיבה הקד’. למרות שבדר”כ גם לומדי התורה שלא למדו בישיבה ואשר נמנו על כל החוגים והמגזרים היו מגיעים למרן זצוק”ל להשמיע באזניו מחידושיהם והיו מקבלים ממנו תמורה כספית, אברך תלמיד חכם זה אשר הלך בדרך רבותיו נטורי קרתא דירושלים נמנע מלהיכנס למרן זצוק”ל.
מרן ראש הישיבה זצוק”ל הכיר את אותו אברך וידע שעמל הוא בתורה מתוך הדחק. באחד הימים, כאשר אחד מידידיו של אותו אברך הגיע להשמיע באזני מרן מחידושי תורתו, נתן מרן זצוק”ל בידיו תמורה כפולה ואמר: זה גם עבור אותו אברך ידידך, אע”פ שהוא לא מגיע לומר לי את חידושיו אבל יודע אני שלומד הוא ומחדש חידושי תורה בהתמדה גדולה.
בשבילי הלכה
Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita
במדבר
בהיתר הליכה במחנה ישראל במדבר
רש”י פ’ במדבר ב’ ב’ עה”פ מנגד סביב לאהל מועד יחנו ופירש”י שיהיה ברחוק מאוה”מ באלפים אמה כדי שיוכלו לבא משה ואהרן ובניו והלוים למחנה בשבת. (והוא מבמדב”ר ב’ ט’ ע”ש).
והנה ע’ עירובין נ”ה ע”ב אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח ביתם, מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמות ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי, ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהם אלא לאחוריהם. אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת שאני דגלי מדבר כיון דכתיב עפ”י ה’ יחנו ועפ”י ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי.
ומעתה קשה בדברי רש”י דכיון דכל המחנה היה לו שם עיר כמפורש בגמ’ עירובין א”כ אמאי יהא איסור תחום באמצע העיר בין מחנה לויה וישראל.
וכתב בעמודי אור י”ד ה’ דהוי כמו עיר העשויה כקשת בסי’ שצ”ח ס”ד דאסור לילך באמצע אלא דרך הבתים. וכן משמע בפנים יפות פ’ במדבר. ובנתיבות שבת פמ”ב סעיף כ”ה כתב דלא מצא בזה מפורש ודעתו דדמיא לקשת והוא כדעת העמודי אור בדעת רש”י.
אכן ע’ בית יצחק או”ח מ”ב י”ב וי”ד כתב דאין לומר דהוי כמו עיר העשויה כקשת דשאני הכא שמכל הצדדים הוי עיר.
ולכן פי’ דבין דגל לדגל היה יותר מקמ”א אמה ושירים ולכן היה כל דגל כעיר בפני עצמו, וכוונת הגמ’ דכיון שכל דגל יש לו דין עיר לכן גם המהלך בראש אפשר לו לצאת מאחריהן איזה שיעור כמו שיעור רוחב דגל יהודה
אבל המחנה אין לו דין של עיר א’. ולדבריו מדויק מאד לשון הגמרא “דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ”י ה’ יחנו וכו'”.
הימים שבינתיים כחולו של מועד
Maran Hamashgiach Hagaon Harav Binyomin Finkel Shlita
ימים אלו שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל הוא לתת לאדם כוחות והשפעות לכל ימות השנה.
והנה בכל יו”ט אנו לוקחים אתנו למשך כל השנה את ההשפעות מהחג, וההשפעות מחג הפסח ממשיכות לימי ספירת העומר, וכמ”ש הרמב”ן בפרשת אמור (כג, לו) שכמו שעצרת בלשון המקרא הוא שמיני עצרת לפי שהוא סיום חג הסוכות, כך שבועות בלשון חז”ל נקרא עצרת לפי שהוא הסוף של ימי הפסח, והימים שבינתיים הם כחולו של מועד.
מצוות צריכות כוונה
ונבאר את היסודות של ספירת העומר, [שבזמן שביהמ”ק קיים הוא מדאורייתא, ועכשיו שאין ביהמ”ק קיים נחלקו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.] עבודתה, עניינה, ומעלתה, לפי דרגתנו. ומתחילה יש להקדים שיסוד האיש הישראלי -מקטן ועד גדול, מע”ה ועד ת”ח- יש כוונה אחת בקיום המצוות שמאחדת אותם, והוא לקיים את המצווה ‘כאשר ציווני ה’ אלוקי’. והוא בכל מצווה הן מדאורייתא והן מדברי סופרים, שהרי לכו”ע לכתחילה מצוות צריכות כוונה, אלא שנחלקו האם מעכב בדיעבד.
טעמי המצוות
ולאחר כל זה יש לדעת את ענין המצווה שהוא טעמה ושרשה. ובזה יש לנו את ספר החינוך [שמקובל שהוא הרא”ה] שמבאר בכל מצווה את שרשה, שהוא טעמה ע”פ פשט. ומבארים בזה בעלי המוסר שטעם אינו שזה הסיבה שמקיימים את המצווה, אלא שנותן טעם ומתיקות בהבנת קיומה. וזה רצונו יתברך שנדע מה רוצה מאתנו כדי לחזק את ההרגש בזה. [ובשופר גם הרמב”ם נותן טעם שרמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם, ואיכמ”ל.]
‘כעבד ישאף צל’
וידועים דברי החינוך (מצוה שו) שאדם המצפה לדבר מסוים, מונה את הימים מתי כבר יבוא יום זה. [וכ”כ הרמב”ם במו”נ. ויעו”ש בחינוך שמאריך לבאר מדוע הספירה הוא באופן זה דווקא.] והעבודה בימים האלו הוא לעורר את הציפייה והכמיהה ליום מתן תורה, שקיבלנו ביום זה את המתנה הגדולה ביותר שהוא תכלית כל הבריאה. וממשיל ע”ז החינוך “כעבד ישאף צל”, שהאסור בבית האסורים כשיודע שעומד להיות חופשי, מונה את הימים מתי כבר יבוא היום שיהיה חופשי.
והר”ן (על הרי”ף) בשלהי פסחים כתב כעין דברים אלו, שמבאר מדוע מונים בזמן הזה שאין ביהמ”ק קיים ואין מקריבים את העומר, לפי שהוא זכר למקדש, ומוסיף ובאגדה אמרו שבשעה שיצאו ישראל ממצרים אמרו למשה שהקב”ה אמר “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”, אימתי יבוא יום זה, אמר להם שלסוף חמישים יום יזכו לזה, והיו מונים כל אחד לעצמו. וזה היה עדיין קודם שנצטוו על ספירת העומר, ולזכר זה של שמחת התורה אמרה התורה שימנו.
השתוקקות כל הבריאה לקבלת התורה
ובאוה”ח (שמות יט, ב) מבואר שלא רק בני ישראל ציפו לקבלת התורה, אלא גם כל העליונים והתחתונים השתוקקו כבר ליום זה, שהרי כל תכלית הבריאה הוא כדי שיקבלו ישראל את התורה.
וגם הקב”ה ציפה מתי יקבלו ישראל את התורה. וביאר בזה מדוע נכתב “ביום הזה באו ממדבר סיני” לפני הפסוק “ויסעו מרפידים”, לפי שהקב”ה מצפה שישראל יקבלו את התורה, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה “ביום הזה באו מדבר סיני”, הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ. וכמה נחת רוח יש לקב”ה מזה – אש באש שלהבת קה.
יציאת מצרים טפילה לקבלת התורה
נתבאר לפי דברי החינוך שכל מטרת היציאה ממצרים היה בשביל קבלת התורה, ויציאת מצרים טפל למתן תורה.
וכן מבואר בפרשת שמות שכשנגלה הקב”ה למרע”ה בסנה ומצוהו ללכת לפרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, שאל מרע”ה (ג, יא-יב) [“מי אנוכי כי אלך אל פרעה”, שאין לו זכויות ללכת לפרעה, שהרי לא היה שייך לבוא לפרעה על פי דרך הטבע, כמבואר בחז”ל שהיו אריות שומרים שם. ועוד שאל] “וכי הוציא את בני ישראל ממצרים”, באיזה זכות יצאו ישראל ממצרים. וא”ל הקב”ה [“כי אהיה עמך”, וישמור עליו בלכתו אל פרעה. ועל שאלתו השנייה א”ל] “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”, שבזכות קבלת התורה יצאו ממצרים. שכל ההנהגה הנסית שהיה ביציאת מצרים, היה בזכות שיקבלו ישראל את התורה, ולא היה די בזכות אבות ובזכות האמונה לחוד.
ואם כל היציאה ממצרים הייתה בשביל קבלת התורה, יש להבין מדוע לא קיבלו את התורה מיד למחרת הפסח, ולשם מה המתינו חמישים יום. [וע”פ פשוטו מבארים שנצרך הכנה, ויבואר עוד בהמשך.]
הכנה גופנית לקבלת התורה
ומבואר במדרש שה”ש עה”פ “סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני” (ב,ה) ארשב”י למה היו ישראל דומים כשיצאו ממצרים לבן מלך שחלה ונתרפא, ובא פדגוגו [מחנכו] ואמר למלך שבא הזמן שישוב בן המלך לאיסקולי [בית הספר], ואמר המלך עדיין זיו פניו לא חזר וחלוש הוא וצריך להתחזק ע”י אכילה ושתיה עד שישוב לכוחו. כך ישראל כשיצאו ממצרים באו מלאכי השרת ואמרו לקב”ה שבא הזמן שיקבלו ישראל את התורה,[1] אמר להם הקב”ה שהם חולים ובעלי מומים וצריך שיצאו למדבר ויתעדנו במן עד שישובו לכוחם ואח”כ יוכלו לקבל את התורה. [וכ”ה במדרש קהלת עה”פ “את הכל עשה יפה בעתו” (ג,יא) והכי איתא שם “ראויין היו ישראל לקבלת התורה”. ולכאורה ידוע שלא היו ראויין, ואפשר שהוא בדרגות ובחינות מסוימים.]
ומונח בזה גם שהקב”ה חפץ שבניו יהיו בריאים בעסקם בתורה, וע”כ אין לאדם לזלזל בבריאותו, וצריך גם להתפלל על התמדת הבריאות.
הכנה נפשית לקבלת התורה
ובאוה”ח (ויקרא כג, טו) מביא מהזוה”ק שהיו במ”ט שערי טומאה ולא היו ראויין לקבלת התורה, והוצרכו להתקדש ולהיטהר שבעה שבועות כשבעה נקיים כדי לזכות להיות ראויים לקבלת התורה.
והשווה את ימי הספירה לגמרי לז’ נקיים, עד כדי כך שתמה למה הוצרכו ז’ שבועות הלא לז’ נקיים די בז’ ימים, וביאר שהוא להפלגת הטומאה.
והוסיף שמה שמונים גם כיום, הוא לפי שבכל שנה מתחדשת ההכנה והטהרה כידוע ליודעי חן. וכידוע מהרמח”ל שבכל שנה חוזר מעין האור הראשון, שבכל שנה יורד השפע של הפסח הראשון, ואח”כ מתחדש ההכנה שעי”ז נעשים כלי ראוי לקבלת התורה.
ובאמת שדברי האוה”ח עולים בקנה אחד עם דברי החינוך, שהכמיהה וההשתוקקות לתורה היא גופא ההכנה, שכמה שיותר מעריך ומחשיב את התורה מקבל אח”כ יותר תועלת ממה שלומד.
ההכנה לתורה ע”י לימוד התורה
במעשה רב מבואר שהגר”א הוסיף לימוד ופרישות יתירה בימי ספירת העומר, ואמר כי הם ימי הכנה לקבלת התורה. [ולא שייך להשיג מה היה לו להוסיף מה שלא עשה כל השנה, אבל הוא הוסיף].
שההכנה בימים אלו הוא ע”י לימוד התורה ומ”ח קנייניה, [וישראל קודם שקיבלו את התורה, היו להם דרכים מיוחדים להכנה.] שההכנה היא כמה שאנו מתאימים את עצמנו ללימוד התורה, וכפי ההכנה כך זוכים יותר להשפעה, וכל לימוד הוא הכנה להמשך.
ובנותן טעם להוסיף מה שמובא בשם המקובל הרש”ש זצ”ל שכיון שתכלית האדם הוא התורה וכפי חלקו בתורה כך קיומו בשני העולמות, על כן כפי הכנתו בימים אלו כך יזכה לשפע בתורה למשך כל השנה.
צימאון לתורה – מקנייני התורה
איתא באבות (ו, ו) “התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואלו הן בתלמוד בשמיעת האוזן” וכו’. [וקנין הוא כמו שיש קניינים לקרקעות ולמטלטלים כך יש קניינים לתורה, וכל קנין מוסיף וכמ”ש החזו”א (באגרת ב’) שיש להרבות בקניינים. ויש שעושים קנין בכל יום, ומה שעושים ומתחזקים הוא טוב.]
ויפלא מאוד איך שייך לומר על עצם הלימוד שהוא קניין לתורה, שהרי בתורה קיימינן שכדי לזכות בה נצרך קניינים אחרים כגון ביראה ובדבוק חברים.
ומבואר במדרש שמואל [לתלמיד האר”י ז”ל] שהקניין ‘בתלמוד’ היינו שחושק לעולם ללמוד יותר ותמיד הוא צמא למים. והוסיף שרומז בזה עוד שאין לו רצונות גם לדברים אחרים חוץ מתורה, אלא שיאמר אין לי בעולם אלא תורה בלבד [כמובן ע”מ לקיים ועם יר”ש]. זה הקניין הראשון שיש לו צימאון לתורה, ורק תורה.
כלי מלא מחזיק
ועובדא הוה שישבנו בדבוק חברים עם הצדיק האמיתי בעל הייסורים שעסק בחסדים גדולים הג”ר מיכל גוטפרב זצ”ל, ומפעם לפעם הגיע לשם מרא דכולא תלמודא הג”ר חיים קריזווירט זצ”ל. ופעם אחת אמר לנו שיש לו סגולה לזכות לתורה, וכמובן שאורו עינינו וכרינו את אוזננו לשמוע איזה סגולה יש כדי לזכות להיות ת”ח, שהרי לעמול בתורה יש בו קושי, ואם יש איזה מעשה סגולי שאפשר על ידו לזכות לתורה בוודאי שנעשנו, ואפילו אם נצטרך לרוץ למרחקים בשביל כך.
ואמר לנו שהסגולה היא ללמוד וללמוד. ופג התלהבותנו בשמענו שזה הסגולה, שהרי פשיטא שצריך ללמוד, אטו לא ידענא שכדי להיות ת”ח צריך ללמוד? [וידע שנתאכזב אלא שרצה בזה לחדד את העניין.]
וציטט את הגמרא בברכות (מ.) “וא”ר זירא ואיתימא ר”ח בר פפא בא וראה שלא כמידת הקב”ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב”ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק“. (וכ”ה בסוכה מו. ויעויי”ש עוד לגבי חזרה.)
וכן רואים בחוש שלכאורה עם הארץ היה צריך להבין חידוש בתורה יותר מהת”ח, שהרי ראשו של הע”ה פנוי משאר דברי תורה, אבל האמת אינו כן שע”ה אינו מבין כלום בתורה, והת”ח שמלא בתורה על כל גדותיו הוא זה שמבין בתורה ומשתעשע בה.
והוסיף ואמר שלא רק שאם לומדים מבינים, אלא שכמה שיותר לומדים נעשים בזה יותר כלי מלא שמחזיק יותר. שכמו במידת בשר ודם כמה שהכלי יותר ריק הוא מחזיק יותר, כך בעניין התורה כמה שהוא יותר מלא ויודע יותר תורה כך הוא יותר מחזיק תורה.
ובזה יובן בעוד אופן מהו הקניין “בתלמוד“, שע”י שלומדים נעשים יותר כלי ראוי לקבל תורה.
ומדבריהם למדנו שגם הלימוד עצמו וגם הכמיהה והצימאון לתורה [כמשנ”ת מהמדרש שמואל] פותחים את הלב בהבנת התורה ולהיות כלי ראוי לתורה.
וענין זה נוגע לכל השנה, וכ”ש ליום קבלת התורה שע”י הלימוד והצימאון יפתחו שערי הבנה ובינה ודעת והצלחה. והבא ליטהר מסייעין אותו.
קנייני מתיקות התורה
ואולם האדם אשר אין הצימאון הזה יוקד בו כראוי, עצה טובה היא לו שילמד ברצונו כדי שימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, שע”י עצם הלימוד יבוא ל’גישמאק‘ בתורה.
ובוודאי שנצרך גם תפילה על עריבות התורה, שבלא תפילה אי אפשר לזכות כלל. ומבקשים ע”ז בברכות התורה, והערב נא- שיומתקו דברי התורה בפינו.
ועוד נצרך כדי לזכות לציפייה וחשק התורה, להבין את גודל ערך ומעלת התורה ע”י התבוננות במאמרי חז”ל ובנפה”ח ש”ד ובספרי הח”ח, שאז נכיר מה ערכו של רגע תורה, ואת מעלת הבן תורה שהוא תכלית הבריאה שמחזיק את כל העולם.
כל העולם כולו כדאי הוא לו
“שנו חכמים בלשון המשנה ר”מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו”. שכל העולם נברא בשבילו, כמו שאמרו חז”ל “בראשית” בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית. והוא לפי שלכל אחד יש אחריות לעשות את התכלית של הבריאה שנבראת כדי שיעסקו ישראל בתורה.
ובמדרש שמואל מבאר את כפילות לשון התנא כל העולם כולו, שכולל את כל הבריאה מבריאת העולם, שהכל כדאי לעוסק בתורה. שאפילו אחד מאתנו שעוסק בתורה – אף שאנו כאין לעומת גדולי הדור בדורות הקודמים, כל הבריאה כדאית לאותו שעוסק בתורה ועמל להבנתה כראוי. אף שהוא בעצמו אינו יודע כלל מה הוא מחולל ע”י תורתו.
[ויעויין ברע”ב (פ”ג, ב) על המשנה “מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב”ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו”, שמבאר ג”כ כנ”ל שכאילו נתינת כל התורה כולה הייתה בעבורו בלבד.]
משמח את המקום
“ולא עוד אלא שנקרא רע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום”. והוא הפלגה נוראה בתואר שכזה, שאת מי אפשר להכתיר בכזה תואר, וע”ג איזה מצבה אפשר לחרוט “שימח את המקום“? ומי הוא באמת שזכה לתואר נעלה זה של משמח את המקום, הלומד תורה לשמה.
ועניינו מבואר במדרש שמואל שהרי תכלית כל הבריאה הוא כדי שישראל יעסקו בתורה, שמזה בא כל השפע, וכל תכלית הקב”ה בבריאה הוא כדי להטיב עם הנבראים. [שהרי אדה”ר קודם החטא זכה לתכלית השפע, לפי שהחטא גורם לכל הצרות. ובשלהי כתובות מבואר שבזמן שעושים רצונו של מקום, גם לאחר החורבן זוכים לשפע מרובה.] וע”י אותו אחד שעוסק בתורה לשמה ומביא שפע לבריאה, יש שמחה לפני המקום שיכול להטיב עם בריותיו. וע”כ ממשיך התנא “משמח את הבריות”, שמביא בזה שפע לכל העולם.
הקב”ה יעזרנו שנוכל להכין עצמנו כראוי, ולקבל את התורה מאהבה ובשמחה, ונזכה לעשות לקב”ה נחת רוח.
[1] (וביאר אאמו”ר זצ”ל שאינו סותר למבואר בשבת (פח:) שהמלאכים לא רצו שישראל יקבלו את התורה ומרע”ה נלחם עמהם ועליו נאמר עלית למרוח שבית שבי, לפי שהיו כיתות שרצו שיקבלו ישראל את התורה והיו כיתות שלא הסכימו לזה, כמו בבריאת העולם שהיו כיתות כיתות מלאכי השרת אלו אומרים יבראו ואלו אומרים לא יבראו (כדאיתא בב”ר ח,ה).)
Parsha Preview
Harav Hagaon Ahron David Shlita
It’s All in the Yegiah
Shavuos
Harav Hagaon Ahron David shlita
Shavuos is a very important time, and on Shavuos we have the zechus of leining Megillas Rus. Why Rus? What connection is there between Megillas Rus and Shavuos?
The Mishnah Berurah, citing Yalkut Shimoni, explains that Megillas Rus is read on Shavuos because it shows that Torah is acquired only through yissurim. Torah isn’t acquired simply by learning as you want – nicely, easily. Torah is acquired with suffering, poverty, yissurim. This doesn’t necessarily mean poverty of money; it can mean any difficulty. Torah is acquired only through difficulty, only if you learn and you try again and again and review it again and again. All the hardship in limud Torah is the zechus for acquiring it!
People think that Torah has to be easy, but you have to understand that Torah is not acquired easily — it’s acquired only with significant amal, working on it over and over and thinking it over. People also think that only talented people can acquire Torah – but that’s not true! Every person – whether talented or not so talented – has to work hard on understanding Torah, again and again.
Once, when I was a bachur, I left the Mir for a few months, and before I left, I went to say goodbye to Rav Chaim Shmulevitz. He told me to bring a Gemara Shabbos and open it to daf 88b, where the Gemara says that Torah is acquired only by מיימינים, those who learn it with their right hand. What does that mean? Rashi says that מיימינים are those who are:עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר.
If you have a hard time understanding a Rashi or a Tosafos, you should go over it, think it over, ask a rebbi or a friend:טרודים לדעת סודה .
Torah is acquired only with a great deal of work — but anyone who works will acquire it! Indeed, the Gemara says: יגעתי ומצאתי תאמן — if a person says that he works hard to learn Torah and acquires it, believe him.
There’s a famous letter from Rav Hutner in which he says that people typically think that the Chofetz Chaim and other gedolim were born great, and everything was good for them. But that’s not true! The Chofetz Chaim fought major battles; he fell and he started again and again. It wasn’t that simple — he had to work hard to come to the place he reached. He did not become the Chofetz Chaim in one night! We don’t know how much milchamah went into his becoming the Chofetz Chaim.
The life of learning Torah is a constant war. It’s not supposed to be easy! It’s not like learning a regular subject – it’s a war! One has to fight the milchamtah shel Torah, and this is the source of hatzlachah in Torah and the way to achieve kinyan Torah. Anyone who wants can acquire Torah by learning it and reviewing it again and again.
The Shach, in his introduction to Yoreh Deah, describes the many nights he stayed up and learned everything over and over again — he says that everything he wrote in Yoreh Dei’ah he learned 101 times with his students! So everything was a big yegiah.
The Torah that Will Last
And this is the lesson of Rus. Rus went through a great deal of hardship: she lost her husband, she left her homeland to come to Eretz Yisrael, she lived in poverty with Naomi. But Rus was zocheh to Dovid Melech Yisrael! So much of Yiddishkeit, and so many of our tefillos, revolve around Dovid Hamelech and shirei Dovid Hamelech.
The standard understanding of the passuk: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם is that even though a tzaddik falls seven times, he gets up. But Rav Hutner says that’s not what the passuk means. The real explanation is that a tzaddik falls, and that’s precisely the way to tzidkus – falling and getting up again and again.
I’m sure everyone is learning now, and everyone wants to learn. But we’re in a special situation now — we’re at home, not in yeshiva or in a chaburah in the beis midrash, and we’re learning alone, which makes it very hard to learn, especially since we have no one to ask. So now we have to work. And if you work, you’ll acquire Torah! Now is the opportunity to work hard and acquire Torah. You can call a friend, a rebbi — anyone you want. It may not be the time of learning in yeshiva, but we can work hard alone.
The Rambam says that Torah that you learn באף — with difficulty — is Torah that lasts. Torah that you learn in calm and tranquility is also good, but not as shtark.
Rav Chaim Shmulevitz said that the Torah the Mirrer talmidim learned while in Shanghai those five years was unbelievable, because they learned it with hardships, באף.
I wish I was with all of you, and I wish I could see you. I give you all a brachah that Hashem should help you with whatever you need — Torah, parnassah, children, shidduchim — and you should have all the yeshuos.