דברי רבותינו

וירא פנחס בן אלעזר הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו (כה,ז)

צ”ב: מדוע ייחס הכתוב את פנחס עד אהרן הכהן, בשלמא לקמן (פס’ יא) אחר שקינא את קנאת ה’ והתחילו מבזין אותו, נאמר “פנחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי” כדי לכבדו, אולם מדוע ייחסוהו לאהרן לפני מעשהו?

מידתו של אהרן הייתה ‘אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. על ידי אהבת הבריות שהייתה בו היה מקרב אותם לתורה (כמבואר ברע”ב אבות א,יב). ונראה שבאה התורה ללמדנו שפנחס הגיע לדרגת קנאי משום שהייתה בו מידת אהרן ‘אוהב את הבריות ומקרבן לתורה’. משום שלולא מידת השלום ואהבת הבריות יש חשש שיעשה את מעשה הקנאות מתוך שנאה ואכזריות ואין זו קנאות אמת. רק מי שאוחז במדרגת השלום ואהבת הבריות ראוי להיות קנאי.

ביום הזיכרון של מרן רה”י הגה”ח רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק”ל, יש להתבונן מה היה כוחו הגדול עד שזכה ונתגלגלה בידו הזכות העצומה לבנות את הישיבה הקדושה. מחד היה תקיף מאוד. ומאידך, התמסר לכל אחד מבני הישיבה כאילו הוא בנו. קשה להבין זאת, דרך בני אדם שאדם תקיף הוא תקיף בכל ענין, ואדם שהוא רך מטבעו, הרי זה לכל אחד ואחד.

אמנם במעשה פנחס התחדש שאין בכך כל סתירה. אדרבה, רק משום אהבת ישראל שבערה בו והמסירות שמסר עצמו לכל אחד מישראל, יכול היה לאזור כגבר חלציו, ולקנאות את קנאת ה’ בתקיפות נוראה.

זה היה סוד כוחו הגדול של ראש הישיבה זצוק”ל. רק מחמת אהבתו העצומה לכל אחד מבני הישיבה, יכול היה לקרבם, להכות על קודקודם, ולתבוע בכל תוקף מכל אחד ‘גדל’!

מתוך שיחתו של מרן ראש הישיבה הגאון הרב נתן צבי פינקל זצללה”ה
לרגל יום י”ט בתמוז יום הזיכרון למרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Eliezer Yehuda Finkel, zt”l

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה

י”ט בתמוז תשכ”ה
יחיד בדורו לשמוע חידושי תורה
אהבת התורה ואהבת לומדי התורה של מרן ראש הישיבה הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצללה”ה הייתה מופלאה ביותר.

הוא היה מסיים את הש”ס בכל שנה, ובנוסף היה לומד לאחר התפילה בישיבה הק’ את ה’יד החזקה’ לרמב”ם כסדר, והיה מסיימו פעם או פעמיים בשנה. אולם, כיון שידע את הש”ס על בוריו, לא היה זה כלימוד ספר הלכות בלבד, אלא כחזרה על כל הש”ס.

באהבתו את התורה ולומדיה, היה יושב יומם ולילה בהארת פנים, כדי לשמוע חידושי תורה מכל צורבא מדרבנן שהיה מגיע אליו. בעניין זה היה מרן רה”י יחיד בדורו, שכן מעולם לא שמענו על אדם גדול בתורה שיושב לשמוע חידושי תורה מכל אחד, ובפרט שחידושים אלו לא היו רק על המסכתות שנלמדו בישיבה, אלא על כל סדר הש”ס.

כשלמדו בישיבה את סוגיית יאוש שלא מדעת (ב”מ כא,ב), העיד מרן זצוק”ל על עצמו שעל סוגיא זו בלבד הוא כבר שמע מאתיים ארבעים ושלושה חבורות! הוא אף היה יכול לומר את החידושים שאמר כל אחד ואחד!

אך לא זו בלבד, מרן רה”י לא היה מוכן שיאמרו לו ‘שטיקל תורה’ רק כדי ‘לצאת ידי חובה’, אלא הוא היה מתווכח ומלבן את הענין מכל צדדיו, כשלעיתים תוך כדי הדברים הוא היה מעלה ומשפיל אברכים, ירידה שהיא לצורך עליה, מתוך התדבקות מוחלטת בתורתם כאילו הוא לומד עתה חידושים של גדולי האחרונים. כח עצום זה לא היה לו, אלא רק משום אהבת התורה הגדולה שבערה בו כאש.

מתוך ‘שיחות ר’ נתן צבי’

בשבילי הלכה

Harav Hagaon Meir Tzvi Shpitzer Shlita

בלק

קריאת שמע על המטה

ברש”י פ’ בלק לא ישכב עד יאכל טרף, עד שיקרא קריאת שמע על המטה.

וע’ תוס’ חולין ק”ה דאין מברך כי הוא רק לשמירה ממזיק כמבואר בברכות דף ה’, וכעי”ז תומת ישרים קל”ז לענין מעקה וק”ש על המטה. והעירו מדברי ב”ה רל”ה מריב”ש קע”ד שהוא גם שישן מתוך דברי תורה. וע’ לבוש”מ קמ”א ג’ ב’.

וע’ מנח”ש אולי אונן אומר ק”ש על המטה אף שאסור בכל המצוות.

וע’ ברכות ה’ כאילו חרב פיפיות דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. וע’ ר’ יונה אף שאינם רודפים אחר הכבוד אבל הכבוד כאן כבוד ה’.

והטעם אמאי נקרא חרב פיפיות, כתבו כי מסלק מזיקין כנ”ל, וגם מסלק יצה”ר כמבואר בהמשך הגמ’ ירגיז יצה”ט על יצה”ר ואם לאו יקרא ק”ש וכו’.

וע”ש בגמ’ דת”ח א”צ ק”ש על המטה כי א”צ שמירה. ולא הובא ברמב”ם  ושו”ע.

ומצינו עוד טעם ע’ שער הכוונות נ”ז ג’ ענין ק”ש על המטה להרוג המזיקין שברא. ושם דרושי לילה לתקן מה שגירש טיפות קדושה לסט”א ושם נתלבשו עם גופים, וצריך להרוג הגופים בק”ש ואחר זה יחזרו הטיפות לקדושה.  ויש שיכול להרוג אלף קכ”ה בלילה ויש שהורג רק דבר יום ביומו.

וע’ מ”ב רל”ט ו’ די”א לכתחלה ק”ש בעמידה, וכ”כ במאירי ברכות ד’ ע”ב שאינו במיטתו כדרך הדיוטות. אבל בברכות כ”א אמרו שנים ישנים זה מסתכל לצד זה וכו’, ויש לדחות דשם מדינא. וע”ש מ”ב בשם חיי”א מ”מ לכתחלה יחמיר אא”כ כבר שוכב.

(והביאו בשם תשב”ץ קטן ויסוד ושורש העבודה דגם המפיל יהא בעמידה. אבל בשם קיצור שו”ע וסדר היום דברכת המפיל בשכיבה).

וע’ אגרת המוסר בעטיפת הראש, וע’ ר”ד אופנהיים באימה ביראה ובדקדוק וכוונה גדולה.

ויש לדון אי כל זה משום כבוד שמע או משום שמירה או כטעם הנ”ל שיישן מתוך דברי תורה.

ודנו בזה כמה צריך שיאמר. וע’ תוי”ט שבת פ”ח מ”ג המוציא פרשה קטנה של תפלין של שמע ישראל, ואמרו להדיא שמע ישראל כי הוא שיעור ק”ש על המטה, ואף שבעלמא קורין בע”פ מ”מ חייב כיון שהוא פרשה קטנה של תפלין. (ומשמע מדבריו דק”ש על המטה א”צ ב’ פרשיות). ועכ”פ מבואר דמדינא דגמ’ בעי כל פרשה ראשונה.

וע’ מג”א רל”ט בשם ר’ ירוחם שע”פ המדרש יאמר כל פרשיות ק”ש משום רמ”ח תיבות לשמור כל אבריו. ולכא’ זה רק לטעם זה.

והנה ע’ ירושלמי ברכות פ”א ה”א ו’ ע”א דנהגו להתפלל מעריב מוקדם כדי שלא יסמכו על ק”ש שבמעריב, ויאמרו ק”ש על המטה סמוך למטה, וע’ ק”ע וחרדים שם. ומבואר שלא רצו שיסמכו על ק”ש שבתוך התפלה, ויש לדון לפי איזה טעם מהנ”ל לא רצו לסמוך על זה.

תלמידיו של אברהם אבינו ותלמידיו של בלעם הרשע

Hagaon Harav Refoel Partzovitz Shlita

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו וגו’ (במדבר כ”ב פסוק ה’), וכתב רש”י וז”ל: “ואם תאמר, מפני מה השרה הקב”ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות, וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות”, עכ”ל. ומקשים העולם דא”כ עדיין נותרה טענת הגוים בעינה דיאמרו דבלעם שהיה רשע לכן לא הועילה לו הנבואה אלא אדרבה קלקל יותר, אבל אם יתנו להם נביא שאינו רשע כבלעם אזי עשוי הוא להחזירם למוטב, וא”כ מהי התשובה לטענתם בנתינת נבואה לבלעם.

ומתוך קושיא זו מוכח דמה שלא הועילה הנבואה לבלעם אלא אדרבא פרץ גדרו של עולם אין זה משום שהיה זה בלעם שהיה רשע בעצמותו, אלא דכן הוא בכל גוי, שאם היה מקבל נבואה היה פורץ גדרו של עולם, וזהו שהראה להם הקב”ה לאומות העולם שלא יוכלו לומר שאם היה להם נביא היו חוזרים למוטב, דאדרבה אם יושפע על גוי שפע רוחני לא יהיה זה לטובה אלא להיפך מזה, דרק ישראל שיש להם כלי קיבול ומוכשרים לקבלת שפע רוחני מועילה להם הנבואה, אך הגוים שאין להם כלל כלי קיבול לרוחניות, שוב לא רק שלא יהיה להם תועלת מקבלת הכוחות הרוחניים, אלא אדרבא עוד יקלקלו עם הכוחות שניתנו להם.

וזהו שהוכיח להם הקב”ה מבלעם שקיבל נבואה כמשה רבינו, אך במקום להחזירם למוטב עוד קלקל ופרץ גדרות עולם, וא”כ יוצא דרשעותו של בלעם הוא כדוגמא לכל גוי שיקבל רוחניות, שאינו מוכשר לכך ויהיה זה רק לקלקול, ושוב אין פתחון פה לאומות ומשום דגוי במהותו אינו ראוי לקבל כוחות רוחניים, ואם יקבל רק יקלקל וההוכחה מבלעם.

ורק דצריך לבאר דמהו הכלי קיבול שיש להם לישראל שהגוים משוללים ממנו, ונראה ביאור הענין בהקדם דברי המשנה באבות פ”ה, דאיתא שם כל מי שיש בו ג’ דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ע”ה, וג’ דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע”ה, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, עכ”ל המשנה.

ובפשטות כוונת המשנה דיסוד ג’ מידות טובות הללו הם מאברהם אבינו, וההולך בדרך זו נחשב תלמידו של אברהם אבינו, ולהיפך מי שמידותיו רעות בג’ ענינים הללו שהם עיקרי המידות, נחשב תלמידו של בלעם הרשע, ורק דצריך ביאור המשך דברי המשנה, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו ע”ה לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה”ז ונוחלין עוה”ב, אבל תלמידיו של בלעם יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת וכו’, ולכאורה מהו הנידון מה בין אלו לאלו, הרי פשוט דהטוב יורש גן עדן והרע גיהנום.

ונראה לבאר דעומק כוונת המשנה באבות היא להורות לנו, דמהו מהותו של בלעם הרשע שמשום זה לא הועילה לו הנבואה שקיבל, וזהו מאמר המשנה מי שיש לו ג’ דברים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע, והיינו דיסוד הדבר שלא הועיל לו השפע הרוחני שקיבל זהו משום השלשה דברים שהיו בו, והם עין רעה רוח גבוהה ונפש שפלה, וזהו ההבדל בין אברהם אבינו לבלעם, דאאברהם אבינו לימד את עניני המידות עין טובה רוח נמוכה ונפש שפלה, וזהו ההתכשרות והכלי קיבול לקבל שפע רוחני, וזהו שאמרה המשנה כל מי שיש לו ג’ מידות הללו מתלמידיו של בלעם הרשע, והכוונה דכיון שהוא לקוי במידות אלו אזי לא יועילו לו הקנינים הרוחניים, ויהיה כבלעם הרשע.

והיוצא מהאמור לעיל דזהו אינו רק הנהגתו של בלעם, אלא כאמור דכל גוי לא יועיל לו הנבואה כדמוכח מדברי רש”י הנ”ל, וההסבר לזה, דאכן מידות הללו של עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה הם מידות שאין הגוים שייכים לזה כלל ומופקעים מזה, והטעם לזה נראה פשוט, דענין עין טובה זהו רק דבר ששייך רק בישראל, דהרי יסוד עין טובה נובע מאהבת רעים שהיא מענין ואהבת לרעך כמוך, דזהו יסוד התורה שלימדו לגר שבא להתגייר לפני הלל, דהיינו שהגוי מופקע מכמוך, וא”כ מובן שאין לו שייכות לעין טובה, גם ענין גמילות חסדים השייך לעין טובה גם זה אין שייך לגוים, וכדאיתא בגמ’ ביבמות (דף ע”ט ע”א) שלשה סימנים יש באומה זו וכו’, גומלי חסדים דכתיב למען אשר יצוה את בניו וכו’ והיינו דענין גמ”ח הוא חינוך אברהם אבינו לבניו, וזהו ענין עין טובה שנקטה המשנה באברהם אבינו, דזהו ענין החסד שיסודו בעין טובה, ולכל זה אין שייכות לגוים. ואיתא בגמ’ (ב”ב דף י’ ע”ב) “וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל”, וכוונת הגמ’ דאין בגוים מושג להיות מיטיב לאחרים, דאדרבה לדעתם כל אחד צריך לדאוג לעצמו, ואם נמצא גוי עושה חסד יהיה זה מסיבות ואינטרסים של טובת עצמו.

וכן ענין רוח נמוכה דהיא מידת הענווה אין שייך לגוי, והטעם לזה דהרי כדי שהאדם ישוכנע שאין לו להתהלל בחכמתו בעושרו ובגבורתו, הוא רק כשיבין שכל כשרונותיו ויכולותיו הוא מתנת שמים, וכמאמר הפסוק ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכו’ וזכרת את ד’ אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, והבנה זו משוללת מהגוים שסוברים שכל יכולותיו של האדם הם מכוחות עצמו וראוי להתפאר בהם, גם מה שכתב המסילת ישרים (פכ”ב) שהענווה הוא דבר שהשכל מחייב לפי האמת שהרי האדם במעלותיו נחשב כאחד מעבדי המלך הממונים, וכל אחד במעלותיו צריך לעזור לאחרים דלזה ניתן לו את מעלתו וא”כ אין מקום לגאווה, וכל הדברים האלו שייכים כמובן רק בישראל ולא בעכו”ם, גם עינינו הרואות שאין הגוים מבינים כלל את ענין הענוה, דידוע שמסופר על גוי אחד מראשי המדינות בדור הקודם שהיה ידוע בגאוותו, ואמרו לו ראה שאחר שבא במקומך מתנהג בצניעות, והגיב ע”ז אכן נכון דכך הוא, אך יש לו סיבות טובות להיות עניו, והיינו דהגוי לפי הבנתו אין מקום לענווה, כי אם באופן שהוא משולל מעלות, היוצא מהדברים שהגוי מופקע מענין ענווה.

גם ענין נפש שפלה הוא ג”כ דבר השייך רק לישראל, כמאמר הכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ד’, והיינו דענין פרישות והימנעות מתאוות העוה”ז שייך רק לישראל, המצווים על כך ויודעים שעניני העוה”ז אינם תכלית האדם, ולא כן הגוי דהרי הגוי כל תכליתו בעולם הוא רק עניני העולם הזה, ועליו נאמר אכול ושתו כי מחר נמות, וכל תכליתו כאן הוא לקחת וליהנות מן העולם, וכל המרבה הרי זה משובח, ואם יש מאן דהוא שנמנע מהנאות העולם הזה אין הגוי מבין את התנהלותו, ונחשב בעיניו לסגפן ללא טעם, וזהו כאמור מטעם דאי אפשר לגוי להבין את ענין נפש שפלה.

המורם מהאמור, דתלמידיו של אברהם אבינו ע”ה הם בעלי המידות, דהיינו דאברהם היה הרבי לענין מידות טובות, שהאבות הכשירו בחנוכם את יוצ”ח להיות ראוים לקבלת התורה והמצוות ע”י מידות טובות, שרק עי”ז יש התכשרות לקבל מעלות רוחניות, וזהו כוונת מאמר חז”ל דרך ארץ קדמה לתורה, דלהיות כלי קיבול לתורה הוא ע”י מידות טובות, ודבר זה מצינו מפורש ברמב”ם (סוף פ”א מהל’ דעות) אחרי שהאריך הרמב”ם בעניני המידות ומיצועם, וסיים שם (בה”ז בתו”ד) וז”ל: “נקראת דרך זו דרך ד’ והוא שלימד אברהם אבינו לבניו שנא’ אשר ידעתיו למען אשר יצווה וכו'”, עכ”ל, ומבואר ברמב”ם דחינוך אברהם אבינו היה על ענין המידות ומיצועם, ונראה שהמקור לדברי דברי הרמב”ם הוא מגמ’ יבמות שנזכר לעיל, דאיתא שם דהפסוק למען אשר יצוה את בניו, מדובר על גמילות חסדים, וזהו ממידת עין טובה, וכל זה הוא כדברינו, דהאבות חינכו את בניהם להיות ראוים לקבל שפע רוחני, ע”י שיקנו מידות טובות.