דברי רבותינו

Finkel, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Aryeh zt”l

ושמרתם את מצוותי וכו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (יח, ה)
רש״י: “וחי בהם לעולם הבא, שאם תאמו בעולם הזה, והלא סופו הוא מת״.

מי שעוסק בתורה ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, צריך לידע שאינו מקבל עליו רק את העול שבקיום התורה והמצוות, אלא מקבל ג״כ את השכר הגדול של חיי העוה״ב, שזו המתנה הטובה שנתן לנו הקב״ה יחד עם התורה.

וכמש”כ במסילת ישרים (פ״א) “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו” – בחיי העוה״ב. לזה צריך שישים האדם מבטו ומגמתו בעמלו כל ימיו.

הגמ׳ (ברכות ה.) דורשת את הפס’ “רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה” שמלמד על מלחמת היצר, שיש באדם יצר טוב שמטה את לבבו לבחור בטוב ובחיי העוה״ב, שהם החיים האמיתיים שקיימים לנצח, להיות דבוק בקב״ה. מנגד יש יצר רע שמטה את לבבו לתענוגות העוה״ז, וע”ז איתא “א”ר לוי בר חמא א״ר שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז יצר הטוב על יצר הרע”, לעשות נגדו מלחמה לעולם.

״אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה” – יזכיר לו שאין תכלית בעוה״ז, רק העוה״ב הוא התכלית. ויום המיתה קרוב, וצריך לנצל את הזמן שנשאר כדי לאסוף מצוות ומעשים טובים לזכות לחיי העוה״ב.

ובאמת העצה שיזכיר לו יום המיתה, מועילה רק למי שעוסק בתורה ומקבל עליו עול מלכות שמים ויודע שתכלית האדם היא רק לחיי עוה״ב, ולזה כל מבטו ומגמתו, שעל ידי שיזכור שהזמן קצר יתגבר ויזדרז לקיים מצוות ומע״ט וינצח את היצר. אך מי שעיקר מגמתו לחיי העוה״ז ותענוגותיו, הרי אדרבה, כשזוכר את יום המיתה שקרב, הוא יזדרז יותר לנצל את חיי העוה״ז לתאוותיו והנאותיו נגד רצון הקב״ה.

מרן ראש הישיבה הגאון הרב אריה פינקל זצללה”ה

דברי הימים

Levovitz, Maran Hamashgiach Hagaon Harav Yeruchem zt”l

גדול השלום
בשנת תר”ס מיד לאחר חתונתו ביקש מרן המשגיח הגאון הרב ירוחם ליוואויץ זצללה”ה

מרעייתו שתאפשר לו ללמוד בפרישות שמונה שנים רצופות. עם הסכמתה נסע לראדין ללמוד ב”כולל קדשים” של מרן ה’חפץ חיים’. בתקופה זו למד את הש”ס כולו וד’ חלקי שולחן ערוך על בוריין. בשנים אלו היה חוזר לביתו פעם בשנה לחג הפסח.

רעייתו אשר נטלה על עצמה את עול כלכלת הבית פירנסה את המשפחה ממסעדה קטנה שפתחה. לאחר שמונה שנים כשחזר לביתו והתכוון לעזור לרעייתו בעול הפרנסה, סירבה הרבנית ואמרה לו שכל רצונה הוא שיקדיש עצמו ללימוד התורה בשלוות נפש ללא כל טרדות.

בזמן היותו בראדין עמד ה’חפץ חיים’ על טיבו ובשנת תרס”ד מינה אותו למנהל רוחני של ישיבתו. בתחילה חשש ר’ ירוחם כי לא יהיה לו מה לומר לתלמידיו, אולם מאותו יום שהחל לומר שיחות מוסר בישיבה נפתחו מעיינות חכמה ודבריו החלו זורמים כלבת אש וחלחלו בלבות שומעיו. תלמידיו העידו שבמילים ספורות היה בכוחו לחולל מהפך בנפש התלמיד, אולם ר’ ירוחם בענוותנותו התייחס בביטול לכוחותיו ואמר “בואו וראו כמה גדולה זכות הרבים, אפילו קרש כאשר יעמידוהו בפני הציבור יתחיל לדבר.”

מספר בחורים מוותיקי ישיבת ראדין, כאשר נוכחו לראות את ההערצה הרבה שסוחפת את תלמידי הישיבה אחר המשגיח החדש, החלו להצר את צעדיו בטענה שהוא “תופס את מקומו” של ה’חפץ חיים’. ר’ ירוחם אשר ביטל עצמו בפני ה’חפץ חיים’ ורחש לו הערצה עצומה, חשש שמא תפרוץ מחלוקת בישיבה ולקראת חג הפסח באותה שנה נסע לביתו בהחלטה לעזוב את תפקידו.

בשבילי הלכה

Shpitzer, Harav Hagaon Meir Tzvi Shlita

אחרי מות קדושים

כל נפש מכם לא תאכל דם

כתבו הגאונים ושו”ע למלוח תוך ג’ ימים משחיטה דאל”כ יש לחוש שנקרש הדם ואין יוצא במליחה.

וע’ ערוה”ש ס”ט ע”ב ללמוד עיקר דין ג’ ימים יש לו סמך מדיני עגונה, ושם ס”ט ע”ט א”כ להתיר בקפוא כי בב”ש מתיר בעגונה אחר ג’ ימים אם נקרש בקרח. וע’ אחיעזר ח”ד ל’ להתיר

וכעי”ז כתב בנו בתו”ת בראשית נ’ אות י”א.

וע’ ש”ך ס”ט נ”א אחר ג’ ימים אם צלה בשר לא יבשל שמא לא יצא כל דמו ולא דמי לכבד דהתם מסתמא נפלט הכל בצלייה ומה שלא נפלט בצלייה לא יפלוט בבישול.

ולענין כבד אחר ג’ ימים ע’ ערוה”ש סק”ע לדייק מהש”ך דגם כבד אסור אח”כ בבישול, וכ”כ פלתי ע”ג ה’, אבל במטה יהונתן כתב דלפי תוס’ נראה דמותר לכתחלה בכבד לבשל אחר הצלי.

מיהו כתב פ”ת דאף לפי הש”ך דאסור אח”כ בבישול אבל אין איסור להשהות ג’ ימים ולצלות, ואין לחוש שמא יבשל אח”כ.

ויש שכתבו לענין כבד קפוא מותר לבשל אחר צלייה, כיון שיש מתירים לעולם בכבד שצלו אחר ג’ ימים לבשל אחר צלייה כנ”ל, וגם יש מתירים בשר קפוא אחר ג’ ימים כנ”ל, והביאו בזה בשם בעל שבה”ל להתיר.

בין אדם לחבירו

Shmulevitz, Maran Rosh Hayeshiva Hagaon Harav Refoel zt”l

א. ציותה התורה (ויקרא י”ט י”ח) ואהבת לרעך כמוך, וכבר עמדו על כך, איך יתכן לחייב את האדם לאהוב את חבירו כדרך שאדם אוהב את עצמו, וכבר עמד ע”ז הרמב”ן (שם י”ז), וכתב וטעם ואהבת לרעך כמוך,  הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועי”ש שנר’ מדבריו שפי’ שהמצוה היא בהנהגה למעשה, לנהוג עם חבירו להטיב לו כדרך שהוא מטיב לעצמו, ויהא חפץ בלבו שיהיה טוב לחבירו כמו שרוצה שיהא טוב לעצמו, ולא על עצם ההרגשה הנפשית, ועי’ בפי’ הטור שם שלא נאמר את רעך, שהיה משמע שיאהב את גוף חבירו כגופו, אלא אמר לרעך, פי’ שיאהב הטוב לחבירו כמו לנפשו.

וראיתי בכתבי הסבא מקלם, (ימים נוראים סי’ פ’), שעמד ע”ז איך יכול אדם לאהוב את חבירו כמו שהוא אוהב את עצמו, וביאר את האמור ואהבת לרעך כמוך, (שאין הדברים במדת האהבה) שכמו שהוא אוהב את עצמו לא מחמת מצוה אלא שכן הוא בטבע, ולא יקרה שיאמר אדם כבר יצאתי ידי חובת אהבת עצמי, כך יאהב את חבירו בטבע, אז תהא אהבתו שלימה.

וכן ביאר שם את מה מה שנינו באבות “ויהיו עניים בני ביתך”, שצריך ליתן צדקה כדרך שאדם מאכיל את בניו, שנאמר ע”ז עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו, שאין נותן להם במצות צדקה, אלא נותן להם כדרך שהוא נותן לתוך פיו, דשמחה לאדם שיוכל להנות את בני ביתו במאכל ומשקה. כן צריך אדם להתרגל במדת הנדיבות, עד שישמח לפרנס ולעזור לעניים כאילו היו בני ביתו.

ב. ויש לדון במצות חסד ובכל המצוות שבין אדם לחבירו, אם כוונת העושה צריכה להיות לקיים את המצוה, או הכוונה צריכה להיות להטיב לחבירו.

והנה כתב בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ אות ל”ו, בביאור האמור בצדקה לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ את לבבך, וז”ל ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו, ויחון את העני ולא מדרך רחמנות כו’, ע”כ כתוב לא תאמץ את לבבך ע”כ. הרי דאפי’ נתן צדקה אם נתן שלא מדרך רחמנות עובר בלא תאמץ. ונמצא לפי”ד הר’ יונה, דמי שיתן צדקה רק משום קיום המצוה, ולולא המצוה הי’ מאמץ את לבבו, עובר על ל”ת זה. ומצינו כן להדיא בסמ”ק מצוה כ’, ‘ולא תאמץ’, שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני, אם היה רוצה היה מרויח יותר מצרכו, ת”ל לא תאמץ, שאפילו אתה נותן במחשבה הזאת, אתה עובר בלא תאמץ עכ”ל. ולכאורה זה כדברי הר”י, דאם הוא נותן במחשבה זו, הרי אינו נותן מתוך רחמנות על העני, אלא משום קיום המצוה, ועובר הוא בלא תאמץ.

ויש לעי’ מה דין שאר מצוות שבין אדם לחבירו, שלא נאמר שם הלאו של לא תאמץ. ומצאנו במהר”ל בגור אריה שמות כ’ כ”ב שכתב לבאר את האמור אם כסף תלוה את עמי, מה שכתוב לשון “אם” אע”פ דחובה הוי, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך אין הדבר לרצון להקב”ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה, ואם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב (דברים טו, י) “ולא ירע לבבך בתתך לו”.

ולכאורה זה כלל בכל מצוה שבין אדם לחבירו שאין לעשותה מחמת המצוה גרידא, אלא לעשותה משום דהוא מרחם על העני ורוצה בטובת חבירו.

ג. אכן אין הכוונה דיעשה רק משום שרוצה להטיב עם חבירו, ולא כדי לקיים מצות השם, דודאי דכמו דבמצוות שבין אדם למקום, גם אם אין צריכות כוונה, מ”מ שלימות המצוה אינה אלא בכוונה לשם מצוה, כך גם במצוות שבין אדם לחבירו, וכדרך שמצינו עוד בגור אריה שם, בביאור מה שנאמר ואם מזבח אבנים תבנה לי, לשון “אם” כאילו זו רשות, והרי חובה היא, וכתב ד”אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא ‘עובד’, אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד”, ואין ספק שבבנין המזבח צריך להתכוין לשם מצוה, אלא דצריך ג”כ שיעשה זה ברצונו כאילו לא היתה מצוה כלל, וכן נמי במצות שבין אדם לחבירו, אם יעשה אותן רק משום המצוה, אין כאן מצוה, אבל כשעושה אותן משום שרוצה להטיב לחבירו, יעשה אותן לשם מצוה.

ויותר מזה ביאר אאמו”ר זצ”ל  (בשיחות מוסר מאמר ח’) דהנה כתב רש”י בסו”פ קדושים, [והוא בילקוט שמעוני שם], רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, ת”ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהא הבדלתכם מהם לשמי פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.

וכתב הרמב”ם (בשמונה פרקים פ”ו), שמה שאמרו חז”ל: “אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי”, כל זאת במצות השמעיות [חוקים], אבל במצות השכליות צריך אדם לומר אי אפשי לעשות רע כלל, ומעלתו גדולה ממעלת האדם המתאוה לרע ומושל בנפשו, יעו”ש, וביאר אאמו”ר זצ”ל כי אמנם במצות השכליות צריך לומר “אי אפשי”, ואם יאמר אדם רוצה אני לרצוח ולגזול ומה אעשה שהקב”ה גזר עלי, ודאי אדם מושחת הוא לגמרי, אבל עתה שנצטוינו על כך מאת הקב”ה, המניעה העיקרית מלרצוח ולגזול, היא ציוויו ית’, וכל שאר החישובים כאילו ליתנייהו ביחס לציווי הקב”ה. וכמו דאם יהא מונח לפני אדם מאכל מאוס שאינו אוכלו מחמת מיאוסו, ונודע לו שמעורב בתוכו סם המות וכל האוכלו מיד הוא מת, וכי נאמר שהוא פורש מן המאכל מחמת מיאוסו, ודאי שאינו כן, כי כשנודע לו שמעורב בו סם המות, פורש הוא מחמת סם המות שבו, שאעפ”י שגם לולא סם המות היה פורש מן המאכל, מ”מ עתה בגלל הטעם העיקרי של סכנת המות. [והביא ראיה ברורה מדברי הרמב”ם מלכים ספ”ח, שכתב שבן נח צריך לקיים ז’ מצות מפני שנצטוה בהן ע”י הקב”ה בתורה, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ולא מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם”, עכ”ל. והרי בז’ המצוות כלולות גם מצוות שכליות, ומ”מ לא חילק הרמב”ם בהם וקבע כי את כולם יעשה מפני שציוה הקב”ה בתורה, ולא מפני הכרע הדעת, ואם בנכרי כך בישראל על אחת כמה וכמה].

ונראה דכמו כן הוא בכל המצוות שבין אדם לחבירו, דצורת המצוה היא שיתן צדקה מרצונו מתוך רחמנות על העני, אך כיון שנצטוה על כך, הרי עיקר תכלית נתינת הצדקה הוא קיום ציוויו ית’, וצורת קיום המצוה היא שנותן צדקה מתוך שמרחם על העני, ואין כאן סתירה.

ד. ונסיים בדברי אאמו”ר זצ”ל בטעם שפנינה נענשה, אע”ג דלשם שמים כיעסה את חנה ונתכוונה לטובתה שתתפלל ותיושע, וצדקת גמורה היתה, מ”מ בין אדם לחבירו הוא כמו אש בוערת, והמכניס ידו לאש נכווה לא משום עונש אלא כך היא המציאות, וזה בגדר של טבע, [ופשוט דאין הכוונה ל”טבע” ממש, שהרי אנו רואים הרבה בנ”א פוגעים ואינם נענשים, אלא סוג עונש כעין טבע, דהיינו דכוונה לטובה אינה מצילה מעונש זה, ומ”מ עונש הוא, וביצוע העונש תלוי בחשבונות שמים, כמו שאר עונשי שמים].

ושאלתי את אאמו”ר וכי רופא הקוטע רגלו של אדם כדי להצילו, נחשב שפגע בבין אדם לחבירו וייענש ע”ז, ואיני זוכר מה השיבני. אך נראה דחילוק גדול יש, דאין כוונת הרופא לצער את החולה, אלא דע”י קטיעת הרגל בהכרח הוא מצטער, וכיון דקטע את הרגל לטובתו, לא פגע בבין אדם לחבירו. אבל חנה עיקר מטרתה היה לצערה, אלא דצער זה לטובתה היה, ולכן יש כאן פגיעה בבין אדם לחבירו אע”ג דכוונתה לטובה. ויותר מכך נראה, דחנה הוכרחה לצער את חנה באופן שלא תדע שלטובתה היא עושה כן, וע”כ היה שם פגיעה בבין אדם לחבירו, אבל באופן שעצם צערו של אדם רפואה היא לו, אין המצערו פוגע בבין אדם לחבירו כל שהוא מתכוין לטובתו של חבירו, כיון שחבירו יודע שלטובתו הוא עושה, או שאינו יודע כלל מי עשה לו צער זה, והיינו דלא עצם הצער שהוא גורם לו היא הפגיעה בבין אדם לחבירו, כשהוא מתכוין לטובתו של חבירו, אלא מה שחבירו “מתעלל” בו.